מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:05:30

קוראים לי אילה סיטבון לבית כהן.
ובעצם השם אילה לא היה
השם שההורים שלי נתנו לי,
זה שם שאימצתי אותו
כשהייתי בתנועת נוער.

השם הצרפתי שלי זה היה יולן,
יולן אסתר, אסתר על שם סבתא.
אני הבכורה מבין שלוש בנות,
במשפחה שאבא ואימא היו בני דודים,
זאת אומרת שתי הסבתות
שלי היו אחיות.

גדלנו.. לא גדלתי רק במשפחה
הגרעינית שלי, האישית,
אלא גדלתי במשפחה מורחבת,
לאימא היו שתי אחיות
ושלושה אחים אבל מנישואים
קודמים של הסבא.

גדלתי בעיר תוניס ברובע שלא
היה רובע יהודי במיוחד,
למרות שרוב השכנים
שלי היו יהודים.
הרובע..
זו הייתה העיר האירופאית,
לא גדלתי ולא נולדתי
ברובע היהודי.

והיו לנו.. הייתה לי ילדות,
ילדות מאושרת,
אני לא יכולה לקרוא לזה אחרת,
מאושרת.
הייתי בבית ספר לבנות
וההורים לא שלחו אותי לבית ספר כי"ח,
הבית ספר היהודי.

למרות.. אף שבבית אנחנו נהגנו
על פי המסורת היהודית,
אבל בית ספר..
הלכתי לבית ספר בשבת, לא תפרתי
ולא הדלקתי אש בשבת
למרות שבבית ספר היה שיעור לכימיה
או שיעור לתפירה, אני יודעת.

והמורים ידעו, זאת אומרת,
היינו בבית ספר יסודי רוב רובה של הכיתה
היה.. כולנו, כמעט כולנו,
היינו יהודים
ואיטלקים, צרפתים, ופה ושם ערבים,
זאת אומרת ערבים מוסלמים.
המוסלמים בעצם, המוסלמיות,
היו בעיקר בבית ספר תיכון.

זאת אומרת החל מכיתה ז'
אז באמת היו לי אפילו חברות
שהיו מוסלמיות ושגדלו קצת.
אבל זו הייתה שכבה של האוכלוסייה
הבורגנית לא שכבה עממית.
זה מבחינת בית ספר,
הלכתי לבית ספר רגיל

במגמה שנקראת לימודים קלאסיים.
למדתי לטינית במשך שבע שנים,
ועשיתי בגרות,
ואז בזמנו עשינו בגרות תוצרת הארץ מה שנקרא,
בגרות תוניסאית ובגרות צרפתית.
והחיים בבית..
אז אמרתי שבאמת היו לנו..

לא היו חיים רק במסגרת המצומצמת,
המסגרת הגרעינית,
הם היו עם בני דודים, אני גדלתי עם
בני דודים ובנות דודות בוא נגיד ככה.
מכל הבחינות,
זה היה בקיץ,
זה היה כשהתחלנו לצאת
וללכת לקולנוע לבד

אז יחד איתם,
עם חברות וגם איתם,
זה היה בחגים,
כל החגים היו אצל הדודה שלי,
כי אצל הדודה שלי הייתה
סבתא שלי מצד אימא
ולא השארנו אותם לבד
אז כל החגים היינו שם,

00:11:00

אפילו בלידות של דודה שלי,
שתיים מהלידות,
כל הילדים היו באותו בית,
בית ענקי והכול.
אבל המשפחה הגרעינית לא הייתה
עשירה כמו כל הדודים האלו,

המשפחה הגרעינית הייתה די,
חיה די, בואו נגיד בצמצום.
אבל אף פעם לא היה
חסר לנו כלום,
זאת אומרת אבא שלי עבד בכל מיני עבודות,
הוא היה בשוק,
הוא עבד במה
שנקרא בעיר המוסלמית,

היו כמה שווקים והוא עבד
כזגג וכתב את פסוקי הקוראן.
המוסלמים מאוד אהבו
לתלות את זה בבתים שלהם
והיו לו פועלים מוסלמים
והיחסים היו יחסים
מאוד מכובדים.

אני לא ידעתי מה זה
ערבי לא טוב בתוניס.
לא היה דבר כזה ערבי שרוצה את רעתי,
מנקודת ראותי כן?
והחברות, היו לי חברות מוסלמיות,
הרבה חברות לא יהודיות, נוצריות.

אבל יחד עם זאת, החיים,
הנעורים בוא נגיד,
שהתחילו ללכת למסיבות והכול,
אז הבנים שלנו, הבנים היהודים,
מאוד שמרו עלינו,
מאוד שמרו והודיעו לנו
"הנה זה, הוא שם מגן דוד
אבל לא קוראים לו סמי

או מישל או דניאל,
קוראים לו אחמד, תדעו".
והם היו כל כך מנומסים והכול,
זה לא היה..
שבעצם רק חיינו
כאילו קהילות נפרדות,
אבל נפגשנו.

ובדרך כלל גם הנישואים היו..
לא היו הרבה נישואי תערובת,
לא בגילי, אבל הבנות דודות
הגדולות יותר אז הם לא..
רק כשהגיעו לצרפת אז היו נישואי תערובת,
שם לא היו כל כך נישואי תערובת,
וכל קהילה שמרה
וזה היה חשוב,

ולא משנה אם הקהילה הייתה דתית יותר,
מתבוללת יותר והכול,
אבל הם ידעו שלא מתחתנים עם.. לא הולכים
עם לא יהודי, זאת אומרת זה היה די..
זה בגדול, אז החיים זה היה גם בית ספר,
ההורים לא נתנו לי ללכת לתנועת נוער שם,

ורק הלכתי במחתרת,
אני התעניינתי בישראל,
והלכתי במחתרת ככה לתנועה
שקראו לה גורדוניה,
אבל לא היה המשך לדבר הזה,
אבל זה עניין אותי
ומאוד קינאתי בכל
אלו שבאמת המשיכו,

היו הולכים באופן קבוע והכול,
ויוצאים לטיולים ולמחנות.
אני אצלי, זה היה תחום
שלא הייתה לי דריסת רגל,
היו לנו בואו נגיד,
בילויים אחרים, כן?

אף פעם לא יצאתי מתוניסיה
עד שעזבנו לצרפת,
אפילו בתוך תוניסיה כמעט
ולא נסעתי מחוץ לתוניס.
הכול סבב סביב תוניס עיר הבירה,
ערי קיט, כן?
היו כל מיני ערי קיט כי בקיץ
היו שלושה חודשים של ים

00:16:30

ושל משחקי כדור,
זה היה כיף גדול.
ואני אהבתי את כל זה
אז לכן גם השתתפתי.
חגגנו את החגים באופן מסורתי,
אבא שלי לא הלך לבית כנסת,
רק ביום כיפור, ביום כיפור זה ברור,
ובראש השנה פה ושם,

זה לא היה,
זה לא היה העניין הכי חשוב.
אבל לא היה דבר כזה שבשבת
אימא שלי תדליק אש,
לא היה דבר כזה,
אז היה גוי של שבת,
העוזרת המוסלמית של השכנים שבאה
והדליקה אש ועשתה כל מה שצריך.

בפסח זו הייתה חגיגה
גדולה גם של ניקיון
וגם של מי יודע כמה
לחם יש בכל זה,
אבל אימא שלי מאוד
הקפידה על כל זה.
והסדר היה בשבילנו ממש שיא השיאים
כי עם בני הדודים והבנות
דודות זה היה כיף,

וזה אבא שלי שעשה את הסדר והוא הכניס,
הוא היה עם הרבה הומור,
והוא הכניס הרבה חרוזים כל
פעם שלא היו בכלל באגדה,
רק סתם כדי להעיר אותנו או אולי
כדי להצחיק אותנו, אני לא יודעת.
על כל פנים זה היה..
אף פעם זה לא היה, זאת לא הייתה בעיה,

ראיתי את זה כדבר שמכריחים אותי,
זאת אומרת אני מאוד חיכיתי לחגים.
אבל כפי שאמרתי אף פעם לא
עשינו את זה במסגרת הגרעינית.
והתחלתי לחשוב על זה שלא עשינו
אף פעם במסגרת הגרעינית והכול

וזה היה כדי להיות ליד דודה שלי,
כי היא הייתה די לבד והכול.
בעלה היו לו שתי נשים,
אני לא יודעת אם זה הכרחי,
אז היא הייתה כל הזמן לבד,
זה לא הכרחי לא צריך, אז תורידי את זה.
ואבא שלי למרות כל זאת,
היות והוא היה כהן

אז בכיפור ברור שקראו
לו לברכת הכוהנים והכול
וכולנו, כל האחרים באו
ועשו לנו את ברכת הכוהנים
כי היינו לבד,
אימא שלי ואחיות שלי.
וזה היה בשבילי ממש
רגע מקסים ושל כבוד

שאני מרגישה שאבא שלי
בין האנשים החשובים שם
והוא מכבד ומברך את כולם והכול.
זהו זה היה, בשבילי אלו החגים.
שבת ברור שלא מבשלים,
אבל נוסעים באוטובוס, הולכים לקולנוע.

זהו וידעתי שיש כאלו יותר
דתיים אבל זה לא העסיק אותי
ולא ביקשתי ללכת לבית
ספר יהודי או משהו.
ההורים שלי,
שהיו בני דודים כמו שאמרתי,
אבא שלי היה יותר מבוגר
מאימא בכמעט עשר שנים
והוא היה אדם שגמר
בית ספר בכיתה ח',

הם נולדו שניהם בעיר..
בפרבר של תוניס,
בעיר קיט שנקראת לה גולט,
אז הם היו אנשי הים, כן?
זה היה ליד הים, אבא שלי היה שחיין,
הוא שיחק בכדור ים,

השתתף בתחרויות כאלו גם בכל
צפון אפריקה לא רק בתוניסיה.
והשיגעון שלו
זה היה כדורגל
ואף הוא לא רק היה כדורגלן
ג'וניור שהוא היה צעיר,
הוא גם הגיע להיות
קפטן של קבוצת כדורגל.

00:22:00

ובשבילו..
ועד גיל תשעים ומשהו
הוא לימד את הנינים ואת
הנכדים אז הם זוכרים עוד,
אפילו שיש כאלו
שהיו קטנים והכול.
הוא מת, הוא נפטר בגיל 99,
אז הייתה לנו פריבילגיה גדולה,

גדולה גדולה להכיר אותו,
ליהנות מן ההומור שלו, ליהנות מן ה..
תמיד במצב רוח טוב ותמיד אופטימי
ולא היה על מה להיות אופטימי.
זאת אומרת היו חודשים,
אני יודעת שהיו חודשים,
אחר כך סיפרו לי שהיו חודשים
מאוד קשים מבחינה כספית והכול.

לא תמיד העסק שם בעיר,
בקסבה, הכניס כסף.
וכשהוא היה יותר צעיר
אבא שלי עבד בכל מיני,
הוא היה מסעדן,
הוא היה יכול לעבוד בכל מיני..
וכשהוא הגיע לארץ החלום
שלו זה היה להיות פועל,
ובאמת הוא הגיע בגיל 58,

אז הוא הלך לעבוד כפועל,
להיות חלוץ והכול.
ובאמת הוא עבד עד
גיל שבעים ומשהו.
אז היה לו עסק כזה של
זגגות וכתיבת הפסוקים,
היה לו אחר כך..
הוא עבד,
היה שותף בעסק של טקסטיל,
של טקסטיל בסיטונאות וזהו.

וכשהוא הגיע לצרפת, מה זה?
הבן אדם כבר מבוגר,
הוא הגיע לצרפת בן 63-64, מי ייקח אותו?
אז הוא עבד בחנות
ומכיוון שהוא ידע ערבית אז הוא
היה מושך את האוכלוסייה במרסיי,

התחילה כבר..
האוכלוסייה הערבית התחילה קצת לגדול,
זה לא כמו היום אבל
התחילה קצת לגדול,
אז היו צריכים אנשים
שמושכים את הפועלים הערבים
או את העוברים ושבים
הערבים להיכנס לחנות,
אז זה מה שהוא עשה,
אחר כך הוא מכר בתוך אותה החנות,

זו חנות של בגדי גברים והכול,
והוא עבד, היה מבסוט.
עכשיו אימא שלי
היות והתייתמה,
היא התייתמה מאבא שלה
בגיל שלוש.
והיא הייתה הקטנה מבין שלוש הבנות,
אז הסבתא שלי הייתה תלויה

בבן הבכור של בעלה,
כי הוא היה מהנישואים
הקודמים של סבתא שלי.
אז לא היה הרבה כסף אז הבנות אחרי גיל..
אחרי שסיימו כיתה ח'
אז כולן הלכו
לבית ספר מקצועי,
אז אימא שלי הלכה ולמדה דקטילו וסטנו,
סטנו דקטילו,

זאת אומרת כל עבודות המשרד,
וגם סטנוגרפיה.
ושתי הדודות האחרות
למדו תפירה נדמה לי.
ואימא שלי בגיל 16 נכנסה,
או 15 וחצי,
עוד עם הגרביים היא נכנסה
לעבוד אצל בעל בית

והיא הייתה מזכירה לכל דבר.
אז העבודה הזאת באמת,
בוא נגיד הרגילה אותה לזה,
קודם כל לעצמאות,
וכשהיא באה לצרפת היה טבעי שהיא תתחיל
לעבוד, לא רק הכרחי גם טבעי עבורה.

אבל היא לא הפסיקה אף פעם,
זאת אומרת הבית תמיד היה מטופח,
אוכל היא הייתה קמה בחמש בבוקר,
העיקר קודם כל להכין את האוכל והכול,
הכול היה מוכן גם יום שישי,
קוסקוס וקציצות והכול,
הכול היה מוכן ביום שישי לפני
שהיא הולכת לעבודה בשמונה.

00:27:30

עכשיו יש לי שתי אחיות,
אחת שצעירה
ממני בשלוש שנים
ואחת צעירה
ממני בעשר שנים.
אחת גרה בצרפת,
השלישית עלתה לארץ עם ההורים

והיום היא מנהלת חברה מאוד גדולה,
היא מנכ"לית של חברת..
בוא נגיד השמה בהייטק,
ובשבילנו זה היה, בשבילי זה היה..
אני הרגשתי כאילו חייתי עליה,
על האחות הקטנה הזאת.

אז כשגמרתי
ללמוד לבגרות
ועד שבאנו לצרפת אז עשיתי הרבה דברים,
הייתי בחוג תיאטרון,
התחלתי קצת לצאת מתוניס הלכתי
לראות הצגות מחוץ לתוניסיה,
מחוץ לתוניס עצמה,
קצת קצת

והמשכתי ללמוד כאילו אני
הולכת לבית ספר גבוה
שנקרא.. זה לא כאילו זו הייתה
ההתחלה זו הייתה שנה ראשונה לזה,
בית ספר גבוה כדי להכין
תואר בלימודים קלסיים, כן?
יוונית, לטינית והכול,
בסוף אני לא עשיתי את זה.

וזו הייתה
שנה מאוד חשובה.
ואחר כך המצב הכלכלי התקלקל בבית,
זאת אומרת לא היה הכי
טוב וההורים החליטו
שהחליטו שעוזבים
את תוניסיה.

עכשיו זה היה אחרי גל של עזיבה,
של הגירה של הקהילה היהודית החל מ-61',
ב-1961 היו מאורעות
ואני זוכרת אותם היטב.
מאורעות.. זאת אומרת
מאורעות דמים, כן?
היה בסיס אחרון, בסיס ימי,
אחרון של הצרפתים

בעיר שנקראת
ביזרטה ליד תוניס
והבסיס הזה היה בעצם נקודת
האחיזה האחרונה של הצרפתים.
והיו חיכוכים בין הרפובליקה הצעירה,
התוניסאית הצעירה,
מכיוון שהיא קיבלה עצמאות
רק ב-56' היא הייתה בת 5,

בין הרפובליקה לבין
החיילים והמצב הדרדר מאוד
ושם היו הרבה הרוגים,
והיהודים אמרו הצרפתים הולכים,
המצב יהיה גרוע,
כל בתי הספר יהפכו להיות מוסלמים,
והשפה הערבית תהיה השפה..
שפת חובה,

הם מאוד מאוד פחדו ובאמת היו הרבה ששלחו
לפחות את הילדים ללמוד בחוץ לארץ.
ההורים שלי לא רצו לשלוח
אותנו לבד ונשארנו עד 64'
אבל בעצם הייתה הגירה כבר
מסוף שנות ה-50, 61' ברור.
אז כשהגענו לצרפת אני
לא הייתי מרוצה.

אני מגיעה למרסיי, אני רואה..
אני לא הייתי מרוצה והכול
בעיקר שהיה לי בראש
שאני רוצה לנסוע לארץ.
והצעתי להורים אתם..
כי בגיל עשר, כשהייתי בת עשר
ההורים שלי התארגנו כדי
לבוא לגרעין במושב כאן

ושלחו אותנו ללמוד
שירה עברית והכול
וקצת שיעורים בעברית
הם למדו והכול
ובסוף הרעיון של הגרעין
נפל ולא באנו למושב.
אבל הקטע של ישראל היה בראש,
סיפרו לנו סיפורים והכול.
אז ההורים לא רצו לנסוע
לישראל כי ידעו שזה לא קל,

00:33:00

כי ב-63' 64' היה קשה,
אז בסדר,
אז אני אמרתי להם, נראה לי שאני לא אשאר
בצרפת ואני אמצא דרך לנסוע לישראל.
ובאמת כשהגעתי לצרפת הייתה לי
אפשרות להיכנס לתנועת נוער,
בין הבוגרים של תנועת נוער שנקראת
"איחוד הבונים", שזה בעצם אחר כך..

זה חלק מאיחוד הקבוצות
והקיבוצים, כן?
והצטרפתי לגרעין ועשיתי
הכשרה ליד מרסיי
ואחרי ההכשרה הזאת,
הכשרה חקלאית, כן?
באנו כגרעין, היינו 35 צעירים,
באנו לארץ לחולדה.
עשינו הכשרה בארץ,
הכשרה באולפן בארץ.

ובעצם מפעל ההגשמה היה צריך
להיות בקיבוץ צאלים בדרום
והנה אנחנו לומדים עברית והכול ופתאום
מפסיקים לנו את השיעורים בעברית
כי כל הגברים התחילו
ללכת למילואים
ולהכנות למלחמה,
מלחמת ששת הימים,

ואז פורצת המלחמה,
לא הבנו הרבה,
לא הבנו הרבה,
זה רק הכול בדיעבד שהבנו מה קורה
אבל הבנו שזה אירוע,
שזה מאורע מאוד חשוב
ומודיעים לנו שכולם
צריכים עכשיו ללכת לצבא.

כשבעצם שבאנו לכאן אמרו לנו,
היות ואתם הולכים לישוב ספר,
צאלים היה ישוב ספר אז,
אז אתם לא צריכים לעשות צבא
והנה עכשיו אתם
צריכים לעשות צבא.
עכשיו היינו מעל גיל הגיוס,
כולנו,
היו כאלה שהיו בני 23, בני 24,
זאת אומרת מבוגרים,

עשו לנו גרעין כזה,
עשינו טירונות, מחנה 80,
ואחרי כל זה אומרים לנו אתם
מצטרפים לשני גרעינים בנחל סיני,
אז היינו בנחל סיני, היינו הראשונים,
אותי שלחו לקורס תרבות,
הייתי שם עם מתי כספי וכל
מיני אנשים היה מאוד נחמד.

הכול היה חדש בשבילי.
זאת הייתה חוויה,
זאת הייתה חוויה גם אם לא הייתי בגיל,
הייתי קצת יותר מבוגרת מהמפקדות שלי
ומכל החיילים
שהיו שם וזהו.
אז עשינו תקופת
היארזות שתלנו מלונים
וקישואים וכל מיני דברים.

ולאחר מכן חזרנו לקיבוץ
צאלים להמשיך שם בשל"ת.
וזה מה שהיה אבל אני אחרי...
בסוף השל"ת,
אני שמעתי שיש אפשרות
לקבל מלגת לימודים
והחלטתי שאני חוזרת ללימודים,
ובקיבוץ לא אפשרו לי ועזבתי את הקיבוץ,

אז באתי לירושלים ונרשמתי
ללימודים בהיסטוריה.
אחר כך..
שנה וחצי אחרי זה פגשתי את קלוד
ונשארנו בירושלים במשך 42 שנה,
ואחר כך עזבנו את ירושלים
ושם הפכתי להיות מורה,
מורה בתיכון, זה לא היה קל.

גם בגלל.. לא רק בגלל המבטא,
זה לא היה קל כי אני לא חונכתי כאן,
והרבה דברים לא.. כשאתה מחנך אז אתה
צריך גם להבין לראשם של הצעירים,
ולא הבנתי את הקללות,
קללות לא הבנתי.
והיה קשה, היה קשה,
אבל מאוד נהניתי אחר כך.

קודם כל התלמידים ידעו שיש
להם מורה ומחנכת לא רגילה,
זאת אומרת קצת יוצאת דופן
ביחס למחנכים האחרים.
ולא הסתפקתי רק בהוראה,
אני עשיתי כל הזמן דברים אחרים,
עבדתי בכנסת כמנחה
קבוצות בסדנאות והכול,

00:38:30

עבדתי בתוכניות לימודים כתבתי שם באזרחות,
השתתפתי בכל מיני תכניות,
הייתי בחינוך
מבוגרים גם כן,
עבדתי בשביל תכניות
של הצבא ושל בתי סוהר.
הכול.. המשכתי להיות פעילה גם
אחרי שיצאתי לגמלאות מוקדם,

יצאתי לפנסיה מוקדמת,
הייתי גם מורת דרך וכל זה, זהו.
יש לי.. יש לנו שני
ילדים ושישה נכדים
ואני עדיין מתנדבת
בתיכונים כאן בהרצליה
ואנחנו אוהבים לטייל
בעולם אז כשזה מתאפשר.

ועם קלוד לא משעמם לי,
הוא בעל חוש הומור גדול.
כשהיינו צריכים לעזוב את תוניסיה
אז ברור שלנו לא היה רכוש,
לא הייתה לנו דירה משלנו,
מה שהיה זה קצת רהיטים שלא היו חדשים,
שפה ושם גם קיבלנו אותם מדודים והכול.
זאת אומרת לא..

לא.. גם אישית לא היינו קשורים
לכל הדברים החומריים האלו.
זה היה חלק מהבית ולא
ראינו בזה הפסד גדול.
מה שהיה, זה היו המזוודות,
אבל בכל זאת השמיכות אני יודעת,
סדינים וכל זה,
אז איך עושים?

היה מה שנקרא
סוג של קומבינה,
היו כמה צרפתים
שארגנו שתמורת כסף,
היות והייתה להם זכות
לשלוח חפצים משלהם,
אבל לא היו להם כל כך הרבה חפצים
אז הכניסו את החפצים של היהודים.
של היהודים או של ה..
כן בדרך כלל אלו היו היהודים שעזבו.

של היהודים שעזבו,
ואיך הם יעבירו את הדברים?
כי ממשלת תוניסיה אפשרה רק
דינר אחד לבן אדם שזה כלום.
זאת אומרת לא היינו צריכים
אז היו המון קומבינות,
לנו, אנחנו לא עשינו קומבינה
מכיוון שלא היה לנו כסף,
לא היה לנו כסף בבנק

כדי שנצטרך לשלוח את הכסף.
אבל אנשים, אנשים עשירים
הם עשו כל מיני תכסיסים,
חיפשו כל מיני תחבולות
כדי להעביר את הכסף, כן?
שזה יהיה בחבילות,
שזה יהיה בכל מיני.

אז אישית המשפחה שלי,
אבא שלי התקדם
מכיוון שהיו לו בני דודים בצרפת,
במרסיי, אז הוא גר שם אצלם
ומהר מאוד חיפש עבודה ומצא
את העבודה הזאת שסיפרתי לך.
אז רק חודשיים אחרי זה,
אחרי שגמרתי את הבחינות שם בתוניס,

אני באתי לבד
הצטרפתי לאבא שלי
ואני ראיתי שצריך קצת כסף והכול
אז הלכתי ועבדתי בגן החיות
נתתי אוכל לחיות והכול, זו הייתה
הרפתקה כזאת של חודשיים, שלושה חודשים.
ובינתיים אימא שלי התכוננה לבוא
והגיעה עם שתי האחיות שלי

והיא שלחה דרך מישהו כמה חפצים
והכול שאף פעם לא הגיעו.
כך שהיא מגיעה אנחנו לא
יכולים עוד להישאר אצל הבן דוד,
אז מצאנו דירה להשכרה במה שנקרא,
מה אני אגיד לך,
בסוג של שיכון,
זה כמו הקטמונים בירושלים,

כזה בסוג של שיכון,
זה היה הלם תרבותי להגיד את האמת,
לראות את הבניינים הגבוהים
האלו וכל מיני אנשים,
ילדים שהם בחוץ,
לא היינו רגילים לזה,
אבל בסדר היה לנו איפה לישון,
וישנו על הרצפה.

00:44:00

זאת אומרת הרבה עד שההורים,
ואימא שלי בינתיים הגיעה
וחודש אחרי זה היא מצאה עבודה אצל
יהודי שניצלו את זה שהיא צריכה עבודה
ושילמו לה בלי להצהיר
עליה ואז יכלו לשלם פחות.
אבל הייתה משכורת בסוף
החודש גם לאבא וגם לאימא.

והם אמרו את הולכת ללמוד,
ממשיכה באוניברסיטה,
אחותי המשיכה בתיכון ואחותי
הצעירה הלכה לבית ספר יסודי.
זאת אומרת שמבחינתנו
זה לא כל כך השתנה
חוץ מהעובדה שידענו
שאין הרבה כסף.
אז במצב ה..

במצב הקצת מצוקה הזה..
זו הייתה מצוקה,
זה היה.. הכול לא היה שמשי,
לא הייתה כל הזמן שמש והכול.
ולא היו חברים כמו בתוניס,
זה היה די קשה
אבל בוא נגיד שאני חייתי
במשפחה שכל הזמן אמרה,

זה היה יכול להיות יותר גרוע,
והם העבירו לי את המסר הזה
שאני גם כל החיים
שלי הלכתי אתו
ואני הולכת אתו גם
היום כי באמת, זהו.
זה הדברים שרצית כהשלמה.
ואיך החלטתם לעלות לארץ ישראל?
-אז אני החלטתי.

אני הלכתי והצטרפתי,
אמרתי שהצטרפתי לתנועת נוער חלוצית,
ושם היה שליח,
שליחה שבאמת אמרה
את שייכת לבוגרים אז עכשיו
את צריכה להתכנס לתוך גרעין
ולא היה קשה לשכנע
אותי שזאת הדרך.

כי בין כה לא מצאתי
לנכון להמשיך בלימודים,
אמרתי לימודים תמיד יבואו
אבל קודם כל נעלה לארץ,
אני אעשה.. אני אעלה,
זו אידיאולוגיה וזה קיבוץ,
האידיאולוגיה הסוציאליסטית מאוד..
מאוד משכה אותי,
אני חושבת שהייתי
בנויה בשבילה וזהו.

והצטרפתי וכשאת מתארגנת בגרעין אז הגרעין
צריך לעשות הכשרה קודם כל בחוץ לארץ,
ורק אחר כך הוא מעלה
לארץ לקיבוץ.. לקיבוץ.
אז עשינו הכשרה גם בצרפת
ליד טולוז וגם בחולדה.

אז בחולדה זו הייתה הכשרה יותר
מבוססת על עבודות שבשדה והכול
ובעיקר אולפן כי
צריך ללמוד עברית.
ובצרפת זה היה יותר ללמוד שדה,
איך זורעים,
העונות של השנה והכול,
זה היה נהדר, זו הייתה תקופה נהדרת,

ובשבילי כל כך חדש וכל כך
שונה ממה שהכרתי עד עכשיו
אבל בשביל ההורים זה
היה קשה הם לא רצו.
הכול עשיתי נגדם, זאת אומרת..
ולא הייתי בוגרת עדיין,
לא.. הם היו צריכים, בשביל לעלות
לארץ הייתי צריכה את החתימה שלהם
ואבא שלי היה מוכן לתת
את החתימה אימא שלי לא.

והרבה שנים היא כעסה עליי שעשיתי
את הדבר הזה, שעזבתי את הלימודים.
כי עזבתי את הלימודים בלי
להגיד להם והלכתי לעבוד,
מכרתי מדלת לדלת כל מיני דברים,
עבדתי בפרסום,
עבדתי בכל מיני עבודות
במרסיי כדי לעשות קצת כסף
כי ידעתי שאני עולה

ואני רציתי להתכונן
לנסיעה הזאת לארץ.
ובסוף אימא שלי..
לא הייתה לה ברירה אז היא הסכימה
והיא אפילו ליוותה אותי
לאונייה והכול וזהו.
ואחר כך הם בעצמם הגיעו
ב-1970 אז כך שזה לא..

00:49:30

וזהו ואחותי השנייה
הצעירה גם עלתה בגרעין,
בקיבוץ אחר יחד עם בעלה,
היא התחתנה קודם
יחד עם בעלה והם היו בקיבוץ
חניתה ואחר כך בקיבוץ ניר עם.
והיא חיה כאן בארץ עד 76' זאת אומרת
שגיסי היה במלחמת יום הכיפורים,
ממש חזר עם
טראומה די גדולה

אבל זה קשר אותם לארץ ועד היום
הם באים פעמיים שלוש בשנה.
סבתא שלי, סבתא שלי, אני לא אמרתי שכולנו
דיברנו צרפתית, לא דיברנו ערבית.
ההורים שלי הלכו
לבית ספר צרפתי.
אבל סבתא שלי לא ידעה צרפתית,
לא ידעה צרפתית,

אבל היא רצתה ללמוד אז
כל פעם אני לימדתי אותה,
אני הייתי זאת
שהייתי קרויה על שמה
והיא מאוד מאוד חיבבה אותי,
ומאוד שמחתי ללמד אותה
ויחד עם זאת אני הבנתי כשהיא
אמרה לי מילים פה ושם בערבית
אבל לא הייתי
מסוגלת לדבר.

אף שההורים שלי חייבו
ללמוד ערבית כשפה שנייה,
חוץ מאנגלית צריך היה ללמוד עוד
שפה בכיתה ח' או בכיתה ט',
אז כולם הלכו ללמוד ספרדית
או איטלקית אבא שלי אמר
"לא, אנחנו נמצאים במדינה ערבית,
צריך ללמוד ערבית",
אז שלחו אותי ללמוד ערבית,
אבל זו לא שפה שדיברה אליי.

אבל כשאת שומעת ערבית,
את העוזרת, אני יודעת,
בחנות את שומעת ערבית מסביבך
אבל לא הייתי מסוגלת.
ורק בארץ כששמעתי,
אני יודעת.. שו אסמכ, דברים כאלו ממש..
אוי זה משהו ששמעתי בילדותי
אז ככה הערבית שוב חזרה.

ועברית ידעת נכון?
-לא, מאיפה ידעתי?
אני למדתי בקיבוץ אמרתי לך,
אבל הייתי תלמידה באמת תלמידה למופת,
הייתי היחידה בגרעין
שעשתה שיעורי בית
ושלמדה וקראה את
העיתון למתחיל
והייתי היחידה שהלכתי לקולנוע,
היה פעם בשבוע בקולנוע הקיבוץ בחולדה

ורק כדי ללמוד לקרוא, אני יכולתי לקרוא
מילה, אחר כך שתי מילים, אחר כך משפט,
גם אם לא הבנתי הרבה אבל
העיקר בשבילי זו הייתה הקריאה.
ואחר כך בצבא לא הייתה לנו ברירה
ודיברו איתנו עברית אז למדנו.
וכך שכשהגעתי לאוניברסיטה, אחר כך כשעזבתי
את הקיבוץ וחזרתי ללימודים האוניברסיטאיים

אז בסמסטר הראשון בדצמבר
עשיתי בחינת פטור בעברית
וכך, אז אני קוראת היום בעברית,
אני כותבת, ערכתי עיתון בעברית והכול.
זאת אומרת זה לא.. אבל המבטא נשאר,
אין ברירה.
הבת שלי היא ניסתה
לתקן את המבטא הזה,

אני ניסיתי,
הקלטתי את עצמי והכול אבל זה..
היו הרבה פתגמים כן,
היו הרבה פתגמים
אבל הם לא אמרו אותם בצרפתית
הם אמרו אותם בערבית.
אני יכולה להגיד,
כשהם רוצים להגיד על מישהו שהוא חמוד
אז אמרו, אז היו אומרים (ערבית)
זאת אומרת אני עושה סיבוב מסביבך.

או כפרה, לא כפרה,
אבל כופרה כזה.
אני יודעת אבל היו פתגמים ברור
היו פתגמים, הרבה פתגמים.
אני חושבת שזה חשוב
לעשות את הדבר הזה
כי הקולות שלנו.. טוב, אנחנו בעוד
עשר חמש עשרה, כמה זמן עוד יש לי?
אני מקווה שאני אחיה
כמו ההורים שלי, כן?

שאני אחיה וגם טוב,
זאת אומרת עם כל הראש ומפוקסת,
אבל מאוד חשוב לי, אני רואה כשאני
מספרת לילדים ובעיקר הנכדים,
הם מאוד אוהבים את כל הסיפורים האלו,
ובעיקר שכאן בארץ אין לנו משפחה גדולה.
אין לנו, אין לנו משפחה גדולה,
כל האחים והאחיות של אימא שלי כולם בצרפת,

00:55:00

אין אף אחד שעלה
לארץ חוץ מאבא ואימא,
אז כל בני הדודים הם בצרפת, זה לא שיש..
אז גם הילדים, מי יש להם?
הילדים של.. זאת אומרת,
אין להם בני דודים, בני דודים זה בצרפת.
אז כך שקודם כל היה לי מאוד
חשוב להמשיך עם הצרפתית איתם,
זאת אומרת באמת הם
יודעים את שתי השפות.

הבן כמו הבת, הם מסתדרים מצוין וזה מאוד
עזר להם בחיים, גם המקצועיים שלהם.
ונראה לי חשוב שישמעו את..
שהקולות האלו באמת יישארו,
אני לא יודעת עד כמה זה..
הסיפור הפרטי שלי הוא חשוב,
הוא אחד מהסיפורים,
יש אנשים שיש להם סיפורים מרתקים.

אצלי זה היה סיפור רגיל,
זאת אומרת לא כולם עשו את אותו מסלול אבל..
ואני שמחה שעשיתי את המסלול הזה,
זאת אומרת כשאני מסתכלת אחורה אז אני שמחה.
אני שמחה שהתעקשתי,
אני שמחה שנכשלתי,
לא שנכשלתי, שעזבתי את הקיבוץ
בזה שראיתי שזה לא זה,

שאני רוצה משהו אחר וזהו.
ואני חושבת שזה מפעל מבורך ולא
צריך לפספס את הקולות האלו,
זאת אומרת מסביבנו
יש כל מיני סיפורים.
זה מזל שהיהודי הסתובב בכל
העולם ונדד ממקום למקום

כי זה רק העשיר אותו,
זה באמת מעשיר.
אם אני משווה סיפור של בן
אדם שנולד כאן שנשאר כאן,
לסיפור שלי אז לי..
אני מה שנקרא רב תרבותית.
יש לי כל מיני נקודות
אחיזה בכל מיני תרבויות,

זה לא רק בצרפתית או רק בעברית
אני גם התעניינתי באיטליה,
זאת אומרת זה..
אני מרגישה שבזה שאני בעלת השכלה מערבית,
זה מאוד היה חשוב לי.
זאת אומרת אני שמחה
שגדלתי איפה שגדלתי

ושהתבגרתי איפה שהתבגרתי,
זה המסר שלי.
-מסר מקסים.
אז ההורים הגיעו ב-1970 מכיוון
שהיו להם כבר שתי בנות כאן,
אחת בירושלים זו אני ואחת בקיבוץ
ניר עם זו אחותי עם בעלה והנכדה.

אז הם אמרו אנחנו נרצה
להיות ליד ניר עם
אז במשרד הקליטה,
נדמה לי אני סידרתי, אמרו באשקלון,
לא רצו ירושלים, היא
עיר גדולה והכול.
אז הם היו באשקלון
ובסדר הם הסתדרו,
הם כמו.. כמו שהם הסתדרו בצרפת,
אז הם הסתדרו גם כאן בארץ.

אימא שלי הלכה לעבוד כמטפלת,
אבא שלי היה,
אמרתי, בבית חרושת ממש פועל,
פועל ייצור
בבית חרושת ללבידים,
לדיקטים, אתם יודעים? לרהיטים.
והוא היה מאושר, מאושר מפני שהוא היה
מבסוט לראות כל כך הרבה לאומים,

כל כך הרבה אנשים, מהודו,
מאמריקה, זה היה בשבילו גן עדן,
ישראל זה היה בשבילו גן עדן,
הוא לא חשב שזה יהיה ככה.
והוא יכול היה לדוג כי
מאוד אהב לדוג והכול.
והחיים פשוטים, כן?
בלי מכונית, בלי הרבה כסף,
הדירה, זו הייתה דירה של עמידר,
אף פעם לא קנו דירה.

והיו מבסוטים ואני
באתי בשבתות ואחותי.
ואחר כך כשאחותי עזבה את
הקיבוץ ועזבה את הארץ,
הם עברו לאשדוד מכיוון שאחותי,
אחותי קנתה דירה באשדוד, אז הם עברו לאשדוד

ושם הם נשארו עד 2010, שזה הרבה,
שנה לפני מותו של אבא שלי,
עד שהצטרפו לשוהם,
שוהם זה יישוב שאחותי הקטנה גרה שם
וככה הם היו באשדוד
בחוג חברים, בטיולים,

כמו שתמיד אמרה אימא שלי,
אני יותר מאושרת משתי האחיות שלי
שהן.. אחת בליון
ואחת בפריז בקור
והנה הם נהנו
כאן בארץ, ממש.
גם רכשו חברים וגם
השתתפו בהרבה פעילויות,
אף פעם לא היו להם
חיים פעילים כמו פה.

אימא שלי הייתה מתנדבת בביטוח
לאומי במשך עשרים שנה,
היא התנדבה עד גיל שמונים ומשהו,
התנדבה בביטוח לאומי,
היא הייתה מרוצה,
מרוצה מאוד, זהו.
וגם כשהם הלכו לעולמם אז לא היה רכוש,
לא הייתה בעיה, זהו.

עברו בעולם והשאירו
לנו באמת שמחת חיים,
אני מוכרחה להגיד שמחת
חיים הם השאירו לנו תמיד.
תמיד הם היו מוכנים לבוא,
לנסוע באוטובוס, כדי לבוא לחג אצלי והכול.
זה לא..
זה מאוד חשוב כל העניין הזה,

כי יש הורים שככה אוהבים
להישאר אצלם בבית,
ההורים לא.. תמיד היו מוכנים לנסוע, ללכת,
כל החתונות של בני הדודים בחוץ לארץ,
אז גם כן או ששלחו להם כרטיס,
או שחסכו כסף וקנו כרטיס כדי לנסוע והכול
והם רצו להשתתף, להשתתף בכל חגיגה
וחגיגה עד גיל 62 אבא שלי נסע.

אם הוא היה יכול הוא היה
נוסע לחוץ לארץ וזהו.
תודה רבה.
-על לא דבר ובהצלחה.
 

אילה סיטבון

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:53:35
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
תוניס
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

קוראים לי אילה סיטבון לבית כהן.
ובעצם השם אילה לא היה
השם שההורים שלי נתנו לי,
זה שם שאימצתי אותו
כשהייתי בתנועת נוער.

השם הצרפתי שלי זה היה יולן,
יולן אסתר, אסתר על שם סבתא.
אני הבכורה מבין שלוש בנות,
במשפחה שאבא ואימא היו בני דודים,
זאת אומרת שתי הסבתות
שלי היו אחיות.

גדלנו.. לא גדלתי רק במשפחה
הגרעינית שלי, האישית,
אלא גדלתי במשפחה מורחבת,
לאימא היו שתי אחיות
ושלושה אחים אבל מנישואים
קודמים של הסבא.

גדלתי בעיר תוניס ברובע שלא
היה רובע יהודי במיוחד,
למרות שרוב השכנים
שלי היו יהודים.
הרובע..
זו הייתה העיר האירופאית,
לא גדלתי ולא נולדתי
ברובע היהודי.

והיו לנו.. הייתה לי ילדות,
ילדות מאושרת,
אני לא יכולה לקרוא לזה אחרת,
מאושרת.
הייתי בבית ספר לבנות
וההורים לא שלחו אותי לבית ספר כי"ח,
הבית ספר היהודי.

למרות.. אף שבבית אנחנו נהגנו
על פי המסורת היהודית,
אבל בית ספר..
הלכתי לבית ספר בשבת, לא תפרתי
ולא הדלקתי אש בשבת
למרות שבבית ספר היה שיעור לכימיה
או שיעור לתפירה, אני יודעת.

והמורים ידעו, זאת אומרת,
היינו בבית ספר יסודי רוב רובה של הכיתה
היה.. כולנו, כמעט כולנו,
היינו יהודים
ואיטלקים, צרפתים, ופה ושם ערבים,
זאת אומרת ערבים מוסלמים.
המוסלמים בעצם, המוסלמיות,
היו בעיקר בבית ספר תיכון.

זאת אומרת החל מכיתה ז'
אז באמת היו לי אפילו חברות
שהיו מוסלמיות ושגדלו קצת.
אבל זו הייתה שכבה של האוכלוסייה
הבורגנית לא שכבה עממית.
זה מבחינת בית ספר,
הלכתי לבית ספר רגיל

במגמה שנקראת לימודים קלאסיים.
למדתי לטינית במשך שבע שנים,
ועשיתי בגרות,
ואז בזמנו עשינו בגרות תוצרת הארץ מה שנקרא,
בגרות תוניסאית ובגרות צרפתית.
והחיים בבית..
אז אמרתי שבאמת היו לנו..

לא היו חיים רק במסגרת המצומצמת,
המסגרת הגרעינית,
הם היו עם בני דודים, אני גדלתי עם
בני דודים ובנות דודות בוא נגיד ככה.
מכל הבחינות,
זה היה בקיץ,
זה היה כשהתחלנו לצאת
וללכת לקולנוע לבד

אז יחד איתם,
עם חברות וגם איתם,
זה היה בחגים,
כל החגים היו אצל הדודה שלי,
כי אצל הדודה שלי הייתה
סבתא שלי מצד אימא
ולא השארנו אותם לבד
אז כל החגים היינו שם,

אפילו בלידות של דודה שלי,
שתיים מהלידות,
כל הילדים היו באותו בית,
בית ענקי והכול.
אבל המשפחה הגרעינית לא הייתה
עשירה כמו כל הדודים האלו,

המשפחה הגרעינית הייתה די,
חיה די, בואו נגיד בצמצום.
אבל אף פעם לא היה
חסר לנו כלום,
זאת אומרת אבא שלי עבד בכל מיני עבודות,
הוא היה בשוק,
הוא עבד במה
שנקרא בעיר המוסלמית,

היו כמה שווקים והוא עבד
כזגג וכתב את פסוקי הקוראן.
המוסלמים מאוד אהבו
לתלות את זה בבתים שלהם
והיו לו פועלים מוסלמים
והיחסים היו יחסים
מאוד מכובדים.

אני לא ידעתי מה זה
ערבי לא טוב בתוניס.
לא היה דבר כזה ערבי שרוצה את רעתי,
מנקודת ראותי כן?
והחברות, היו לי חברות מוסלמיות,
הרבה חברות לא יהודיות, נוצריות.

אבל יחד עם זאת, החיים,
הנעורים בוא נגיד,
שהתחילו ללכת למסיבות והכול,
אז הבנים שלנו, הבנים היהודים,
מאוד שמרו עלינו,
מאוד שמרו והודיעו לנו
"הנה זה, הוא שם מגן דוד
אבל לא קוראים לו סמי

או מישל או דניאל,
קוראים לו אחמד, תדעו".
והם היו כל כך מנומסים והכול,
זה לא היה..
שבעצם רק חיינו
כאילו קהילות נפרדות,
אבל נפגשנו.

ובדרך כלל גם הנישואים היו..
לא היו הרבה נישואי תערובת,
לא בגילי, אבל הבנות דודות
הגדולות יותר אז הם לא..
רק כשהגיעו לצרפת אז היו נישואי תערובת,
שם לא היו כל כך נישואי תערובת,
וכל קהילה שמרה
וזה היה חשוב,

ולא משנה אם הקהילה הייתה דתית יותר,
מתבוללת יותר והכול,
אבל הם ידעו שלא מתחתנים עם.. לא הולכים
עם לא יהודי, זאת אומרת זה היה די..
זה בגדול, אז החיים זה היה גם בית ספר,
ההורים לא נתנו לי ללכת לתנועת נוער שם,

ורק הלכתי במחתרת,
אני התעניינתי בישראל,
והלכתי במחתרת ככה לתנועה
שקראו לה גורדוניה,
אבל לא היה המשך לדבר הזה,
אבל זה עניין אותי
ומאוד קינאתי בכל
אלו שבאמת המשיכו,

היו הולכים באופן קבוע והכול,
ויוצאים לטיולים ולמחנות.
אני אצלי, זה היה תחום
שלא הייתה לי דריסת רגל,
היו לנו בואו נגיד,
בילויים אחרים, כן?

אף פעם לא יצאתי מתוניסיה
עד שעזבנו לצרפת,
אפילו בתוך תוניסיה כמעט
ולא נסעתי מחוץ לתוניס.
הכול סבב סביב תוניס עיר הבירה,
ערי קיט, כן?
היו כל מיני ערי קיט כי בקיץ
היו שלושה חודשים של ים

ושל משחקי כדור,
זה היה כיף גדול.
ואני אהבתי את כל זה
אז לכן גם השתתפתי.
חגגנו את החגים באופן מסורתי,
אבא שלי לא הלך לבית כנסת,
רק ביום כיפור, ביום כיפור זה ברור,
ובראש השנה פה ושם,

זה לא היה,
זה לא היה העניין הכי חשוב.
אבל לא היה דבר כזה שבשבת
אימא שלי תדליק אש,
לא היה דבר כזה,
אז היה גוי של שבת,
העוזרת המוסלמית של השכנים שבאה
והדליקה אש ועשתה כל מה שצריך.

בפסח זו הייתה חגיגה
גדולה גם של ניקיון
וגם של מי יודע כמה
לחם יש בכל זה,
אבל אימא שלי מאוד
הקפידה על כל זה.
והסדר היה בשבילנו ממש שיא השיאים
כי עם בני הדודים והבנות
דודות זה היה כיף,

וזה אבא שלי שעשה את הסדר והוא הכניס,
הוא היה עם הרבה הומור,
והוא הכניס הרבה חרוזים כל
פעם שלא היו בכלל באגדה,
רק סתם כדי להעיר אותנו או אולי
כדי להצחיק אותנו, אני לא יודעת.
על כל פנים זה היה..
אף פעם זה לא היה, זאת לא הייתה בעיה,

ראיתי את זה כדבר שמכריחים אותי,
זאת אומרת אני מאוד חיכיתי לחגים.
אבל כפי שאמרתי אף פעם לא
עשינו את זה במסגרת הגרעינית.
והתחלתי לחשוב על זה שלא עשינו
אף פעם במסגרת הגרעינית והכול

וזה היה כדי להיות ליד דודה שלי,
כי היא הייתה די לבד והכול.
בעלה היו לו שתי נשים,
אני לא יודעת אם זה הכרחי,
אז היא הייתה כל הזמן לבד,
זה לא הכרחי לא צריך, אז תורידי את זה.
ואבא שלי למרות כל זאת,
היות והוא היה כהן

אז בכיפור ברור שקראו
לו לברכת הכוהנים והכול
וכולנו, כל האחרים באו
ועשו לנו את ברכת הכוהנים
כי היינו לבד,
אימא שלי ואחיות שלי.
וזה היה בשבילי ממש
רגע מקסים ושל כבוד

שאני מרגישה שאבא שלי
בין האנשים החשובים שם
והוא מכבד ומברך את כולם והכול.
זהו זה היה, בשבילי אלו החגים.
שבת ברור שלא מבשלים,
אבל נוסעים באוטובוס, הולכים לקולנוע.

זהו וידעתי שיש כאלו יותר
דתיים אבל זה לא העסיק אותי
ולא ביקשתי ללכת לבית
ספר יהודי או משהו.
ההורים שלי,
שהיו בני דודים כמו שאמרתי,
אבא שלי היה יותר מבוגר
מאימא בכמעט עשר שנים
והוא היה אדם שגמר
בית ספר בכיתה ח',

הם נולדו שניהם בעיר..
בפרבר של תוניס,
בעיר קיט שנקראת לה גולט,
אז הם היו אנשי הים, כן?
זה היה ליד הים, אבא שלי היה שחיין,
הוא שיחק בכדור ים,

השתתף בתחרויות כאלו גם בכל
צפון אפריקה לא רק בתוניסיה.
והשיגעון שלו
זה היה כדורגל
ואף הוא לא רק היה כדורגלן
ג'וניור שהוא היה צעיר,
הוא גם הגיע להיות
קפטן של קבוצת כדורגל.

ובשבילו..
ועד גיל תשעים ומשהו
הוא לימד את הנינים ואת
הנכדים אז הם זוכרים עוד,
אפילו שיש כאלו
שהיו קטנים והכול.
הוא מת, הוא נפטר בגיל 99,
אז הייתה לנו פריבילגיה גדולה,

גדולה גדולה להכיר אותו,
ליהנות מן ההומור שלו, ליהנות מן ה..
תמיד במצב רוח טוב ותמיד אופטימי
ולא היה על מה להיות אופטימי.
זאת אומרת היו חודשים,
אני יודעת שהיו חודשים,
אחר כך סיפרו לי שהיו חודשים
מאוד קשים מבחינה כספית והכול.

לא תמיד העסק שם בעיר,
בקסבה, הכניס כסף.
וכשהוא היה יותר צעיר
אבא שלי עבד בכל מיני,
הוא היה מסעדן,
הוא היה יכול לעבוד בכל מיני..
וכשהוא הגיע לארץ החלום
שלו זה היה להיות פועל,
ובאמת הוא הגיע בגיל 58,

אז הוא הלך לעבוד כפועל,
להיות חלוץ והכול.
ובאמת הוא עבד עד
גיל שבעים ומשהו.
אז היה לו עסק כזה של
זגגות וכתיבת הפסוקים,
היה לו אחר כך..
הוא עבד,
היה שותף בעסק של טקסטיל,
של טקסטיל בסיטונאות וזהו.

וכשהוא הגיע לצרפת, מה זה?
הבן אדם כבר מבוגר,
הוא הגיע לצרפת בן 63-64, מי ייקח אותו?
אז הוא עבד בחנות
ומכיוון שהוא ידע ערבית אז הוא
היה מושך את האוכלוסייה במרסיי,

התחילה כבר..
האוכלוסייה הערבית התחילה קצת לגדול,
זה לא כמו היום אבל
התחילה קצת לגדול,
אז היו צריכים אנשים
שמושכים את הפועלים הערבים
או את העוברים ושבים
הערבים להיכנס לחנות,
אז זה מה שהוא עשה,
אחר כך הוא מכר בתוך אותה החנות,

זו חנות של בגדי גברים והכול,
והוא עבד, היה מבסוט.
עכשיו אימא שלי
היות והתייתמה,
היא התייתמה מאבא שלה
בגיל שלוש.
והיא הייתה הקטנה מבין שלוש הבנות,
אז הסבתא שלי הייתה תלויה

בבן הבכור של בעלה,
כי הוא היה מהנישואים
הקודמים של סבתא שלי.
אז לא היה הרבה כסף אז הבנות אחרי גיל..
אחרי שסיימו כיתה ח'
אז כולן הלכו
לבית ספר מקצועי,
אז אימא שלי הלכה ולמדה דקטילו וסטנו,
סטנו דקטילו,

זאת אומרת כל עבודות המשרד,
וגם סטנוגרפיה.
ושתי הדודות האחרות
למדו תפירה נדמה לי.
ואימא שלי בגיל 16 נכנסה,
או 15 וחצי,
עוד עם הגרביים היא נכנסה
לעבוד אצל בעל בית

והיא הייתה מזכירה לכל דבר.
אז העבודה הזאת באמת,
בוא נגיד הרגילה אותה לזה,
קודם כל לעצמאות,
וכשהיא באה לצרפת היה טבעי שהיא תתחיל
לעבוד, לא רק הכרחי גם טבעי עבורה.

אבל היא לא הפסיקה אף פעם,
זאת אומרת הבית תמיד היה מטופח,
אוכל היא הייתה קמה בחמש בבוקר,
העיקר קודם כל להכין את האוכל והכול,
הכול היה מוכן גם יום שישי,
קוסקוס וקציצות והכול,
הכול היה מוכן ביום שישי לפני
שהיא הולכת לעבודה בשמונה.

עכשיו יש לי שתי אחיות,
אחת שצעירה
ממני בשלוש שנים
ואחת צעירה
ממני בעשר שנים.
אחת גרה בצרפת,
השלישית עלתה לארץ עם ההורים

והיום היא מנהלת חברה מאוד גדולה,
היא מנכ"לית של חברת..
בוא נגיד השמה בהייטק,
ובשבילנו זה היה, בשבילי זה היה..
אני הרגשתי כאילו חייתי עליה,
על האחות הקטנה הזאת.

אז כשגמרתי
ללמוד לבגרות
ועד שבאנו לצרפת אז עשיתי הרבה דברים,
הייתי בחוג תיאטרון,
התחלתי קצת לצאת מתוניס הלכתי
לראות הצגות מחוץ לתוניסיה,
מחוץ לתוניס עצמה,
קצת קצת

והמשכתי ללמוד כאילו אני
הולכת לבית ספר גבוה
שנקרא.. זה לא כאילו זו הייתה
ההתחלה זו הייתה שנה ראשונה לזה,
בית ספר גבוה כדי להכין
תואר בלימודים קלסיים, כן?
יוונית, לטינית והכול,
בסוף אני לא עשיתי את זה.

וזו הייתה
שנה מאוד חשובה.
ואחר כך המצב הכלכלי התקלקל בבית,
זאת אומרת לא היה הכי
טוב וההורים החליטו
שהחליטו שעוזבים
את תוניסיה.

עכשיו זה היה אחרי גל של עזיבה,
של הגירה של הקהילה היהודית החל מ-61',
ב-1961 היו מאורעות
ואני זוכרת אותם היטב.
מאורעות.. זאת אומרת
מאורעות דמים, כן?
היה בסיס אחרון, בסיס ימי,
אחרון של הצרפתים

בעיר שנקראת
ביזרטה ליד תוניס
והבסיס הזה היה בעצם נקודת
האחיזה האחרונה של הצרפתים.
והיו חיכוכים בין הרפובליקה הצעירה,
התוניסאית הצעירה,
מכיוון שהיא קיבלה עצמאות
רק ב-56' היא הייתה בת 5,

בין הרפובליקה לבין
החיילים והמצב הדרדר מאוד
ושם היו הרבה הרוגים,
והיהודים אמרו הצרפתים הולכים,
המצב יהיה גרוע,
כל בתי הספר יהפכו להיות מוסלמים,
והשפה הערבית תהיה השפה..
שפת חובה,

הם מאוד מאוד פחדו ובאמת היו הרבה ששלחו
לפחות את הילדים ללמוד בחוץ לארץ.
ההורים שלי לא רצו לשלוח
אותנו לבד ונשארנו עד 64'
אבל בעצם הייתה הגירה כבר
מסוף שנות ה-50, 61' ברור.
אז כשהגענו לצרפת אני
לא הייתי מרוצה.

אני מגיעה למרסיי, אני רואה..
אני לא הייתי מרוצה והכול
בעיקר שהיה לי בראש
שאני רוצה לנסוע לארץ.
והצעתי להורים אתם..
כי בגיל עשר, כשהייתי בת עשר
ההורים שלי התארגנו כדי
לבוא לגרעין במושב כאן

ושלחו אותנו ללמוד
שירה עברית והכול
וקצת שיעורים בעברית
הם למדו והכול
ובסוף הרעיון של הגרעין
נפל ולא באנו למושב.
אבל הקטע של ישראל היה בראש,
סיפרו לנו סיפורים והכול.
אז ההורים לא רצו לנסוע
לישראל כי ידעו שזה לא קל,

כי ב-63' 64' היה קשה,
אז בסדר,
אז אני אמרתי להם, נראה לי שאני לא אשאר
בצרפת ואני אמצא דרך לנסוע לישראל.
ובאמת כשהגעתי לצרפת הייתה לי
אפשרות להיכנס לתנועת נוער,
בין הבוגרים של תנועת נוער שנקראת
"איחוד הבונים", שזה בעצם אחר כך..

זה חלק מאיחוד הקבוצות
והקיבוצים, כן?
והצטרפתי לגרעין ועשיתי
הכשרה ליד מרסיי
ואחרי ההכשרה הזאת,
הכשרה חקלאית, כן?
באנו כגרעין, היינו 35 צעירים,
באנו לארץ לחולדה.
עשינו הכשרה בארץ,
הכשרה באולפן בארץ.

ובעצם מפעל ההגשמה היה צריך
להיות בקיבוץ צאלים בדרום
והנה אנחנו לומדים עברית והכול ופתאום
מפסיקים לנו את השיעורים בעברית
כי כל הגברים התחילו
ללכת למילואים
ולהכנות למלחמה,
מלחמת ששת הימים,

ואז פורצת המלחמה,
לא הבנו הרבה,
לא הבנו הרבה,
זה רק הכול בדיעבד שהבנו מה קורה
אבל הבנו שזה אירוע,
שזה מאורע מאוד חשוב
ומודיעים לנו שכולם
צריכים עכשיו ללכת לצבא.

כשבעצם שבאנו לכאן אמרו לנו,
היות ואתם הולכים לישוב ספר,
צאלים היה ישוב ספר אז,
אז אתם לא צריכים לעשות צבא
והנה עכשיו אתם
צריכים לעשות צבא.
עכשיו היינו מעל גיל הגיוס,
כולנו,
היו כאלה שהיו בני 23, בני 24,
זאת אומרת מבוגרים,

עשו לנו גרעין כזה,
עשינו טירונות, מחנה 80,
ואחרי כל זה אומרים לנו אתם
מצטרפים לשני גרעינים בנחל סיני,
אז היינו בנחל סיני, היינו הראשונים,
אותי שלחו לקורס תרבות,
הייתי שם עם מתי כספי וכל
מיני אנשים היה מאוד נחמד.

הכול היה חדש בשבילי.
זאת הייתה חוויה,
זאת הייתה חוויה גם אם לא הייתי בגיל,
הייתי קצת יותר מבוגרת מהמפקדות שלי
ומכל החיילים
שהיו שם וזהו.
אז עשינו תקופת
היארזות שתלנו מלונים
וקישואים וכל מיני דברים.

ולאחר מכן חזרנו לקיבוץ
צאלים להמשיך שם בשל"ת.
וזה מה שהיה אבל אני אחרי...
בסוף השל"ת,
אני שמעתי שיש אפשרות
לקבל מלגת לימודים
והחלטתי שאני חוזרת ללימודים,
ובקיבוץ לא אפשרו לי ועזבתי את הקיבוץ,

אז באתי לירושלים ונרשמתי
ללימודים בהיסטוריה.
אחר כך..
שנה וחצי אחרי זה פגשתי את קלוד
ונשארנו בירושלים במשך 42 שנה,
ואחר כך עזבנו את ירושלים
ושם הפכתי להיות מורה,
מורה בתיכון, זה לא היה קל.

גם בגלל.. לא רק בגלל המבטא,
זה לא היה קל כי אני לא חונכתי כאן,
והרבה דברים לא.. כשאתה מחנך אז אתה
צריך גם להבין לראשם של הצעירים,
ולא הבנתי את הקללות,
קללות לא הבנתי.
והיה קשה, היה קשה,
אבל מאוד נהניתי אחר כך.

קודם כל התלמידים ידעו שיש
להם מורה ומחנכת לא רגילה,
זאת אומרת קצת יוצאת דופן
ביחס למחנכים האחרים.
ולא הסתפקתי רק בהוראה,
אני עשיתי כל הזמן דברים אחרים,
עבדתי בכנסת כמנחה
קבוצות בסדנאות והכול,

עבדתי בתוכניות לימודים כתבתי שם באזרחות,
השתתפתי בכל מיני תכניות,
הייתי בחינוך
מבוגרים גם כן,
עבדתי בשביל תכניות
של הצבא ושל בתי סוהר.
הכול.. המשכתי להיות פעילה גם
אחרי שיצאתי לגמלאות מוקדם,

יצאתי לפנסיה מוקדמת,
הייתי גם מורת דרך וכל זה, זהו.
יש לי.. יש לנו שני
ילדים ושישה נכדים
ואני עדיין מתנדבת
בתיכונים כאן בהרצליה
ואנחנו אוהבים לטייל
בעולם אז כשזה מתאפשר.

ועם קלוד לא משעמם לי,
הוא בעל חוש הומור גדול.
כשהיינו צריכים לעזוב את תוניסיה
אז ברור שלנו לא היה רכוש,
לא הייתה לנו דירה משלנו,
מה שהיה זה קצת רהיטים שלא היו חדשים,
שפה ושם גם קיבלנו אותם מדודים והכול.
זאת אומרת לא..

לא.. גם אישית לא היינו קשורים
לכל הדברים החומריים האלו.
זה היה חלק מהבית ולא
ראינו בזה הפסד גדול.
מה שהיה, זה היו המזוודות,
אבל בכל זאת השמיכות אני יודעת,
סדינים וכל זה,
אז איך עושים?

היה מה שנקרא
סוג של קומבינה,
היו כמה צרפתים
שארגנו שתמורת כסף,
היות והייתה להם זכות
לשלוח חפצים משלהם,
אבל לא היו להם כל כך הרבה חפצים
אז הכניסו את החפצים של היהודים.
של היהודים או של ה..
כן בדרך כלל אלו היו היהודים שעזבו.

של היהודים שעזבו,
ואיך הם יעבירו את הדברים?
כי ממשלת תוניסיה אפשרה רק
דינר אחד לבן אדם שזה כלום.
זאת אומרת לא היינו צריכים
אז היו המון קומבינות,
לנו, אנחנו לא עשינו קומבינה
מכיוון שלא היה לנו כסף,
לא היה לנו כסף בבנק

כדי שנצטרך לשלוח את הכסף.
אבל אנשים, אנשים עשירים
הם עשו כל מיני תכסיסים,
חיפשו כל מיני תחבולות
כדי להעביר את הכסף, כן?
שזה יהיה בחבילות,
שזה יהיה בכל מיני.

אז אישית המשפחה שלי,
אבא שלי התקדם
מכיוון שהיו לו בני דודים בצרפת,
במרסיי, אז הוא גר שם אצלם
ומהר מאוד חיפש עבודה ומצא
את העבודה הזאת שסיפרתי לך.
אז רק חודשיים אחרי זה,
אחרי שגמרתי את הבחינות שם בתוניס,

אני באתי לבד
הצטרפתי לאבא שלי
ואני ראיתי שצריך קצת כסף והכול
אז הלכתי ועבדתי בגן החיות
נתתי אוכל לחיות והכול, זו הייתה
הרפתקה כזאת של חודשיים, שלושה חודשים.
ובינתיים אימא שלי התכוננה לבוא
והגיעה עם שתי האחיות שלי

והיא שלחה דרך מישהו כמה חפצים
והכול שאף פעם לא הגיעו.
כך שהיא מגיעה אנחנו לא
יכולים עוד להישאר אצל הבן דוד,
אז מצאנו דירה להשכרה במה שנקרא,
מה אני אגיד לך,
בסוג של שיכון,
זה כמו הקטמונים בירושלים,

כזה בסוג של שיכון,
זה היה הלם תרבותי להגיד את האמת,
לראות את הבניינים הגבוהים
האלו וכל מיני אנשים,
ילדים שהם בחוץ,
לא היינו רגילים לזה,
אבל בסדר היה לנו איפה לישון,
וישנו על הרצפה.

זאת אומרת הרבה עד שההורים,
ואימא שלי בינתיים הגיעה
וחודש אחרי זה היא מצאה עבודה אצל
יהודי שניצלו את זה שהיא צריכה עבודה
ושילמו לה בלי להצהיר
עליה ואז יכלו לשלם פחות.
אבל הייתה משכורת בסוף
החודש גם לאבא וגם לאימא.

והם אמרו את הולכת ללמוד,
ממשיכה באוניברסיטה,
אחותי המשיכה בתיכון ואחותי
הצעירה הלכה לבית ספר יסודי.
זאת אומרת שמבחינתנו
זה לא כל כך השתנה
חוץ מהעובדה שידענו
שאין הרבה כסף.
אז במצב ה..

במצב הקצת מצוקה הזה..
זו הייתה מצוקה,
זה היה.. הכול לא היה שמשי,
לא הייתה כל הזמן שמש והכול.
ולא היו חברים כמו בתוניס,
זה היה די קשה
אבל בוא נגיד שאני חייתי
במשפחה שכל הזמן אמרה,

זה היה יכול להיות יותר גרוע,
והם העבירו לי את המסר הזה
שאני גם כל החיים
שלי הלכתי אתו
ואני הולכת אתו גם
היום כי באמת, זהו.
זה הדברים שרצית כהשלמה.
ואיך החלטתם לעלות לארץ ישראל?
-אז אני החלטתי.

אני הלכתי והצטרפתי,
אמרתי שהצטרפתי לתנועת נוער חלוצית,
ושם היה שליח,
שליחה שבאמת אמרה
את שייכת לבוגרים אז עכשיו
את צריכה להתכנס לתוך גרעין
ולא היה קשה לשכנע
אותי שזאת הדרך.

כי בין כה לא מצאתי
לנכון להמשיך בלימודים,
אמרתי לימודים תמיד יבואו
אבל קודם כל נעלה לארץ,
אני אעשה.. אני אעלה,
זו אידיאולוגיה וזה קיבוץ,
האידיאולוגיה הסוציאליסטית מאוד..
מאוד משכה אותי,
אני חושבת שהייתי
בנויה בשבילה וזהו.

והצטרפתי וכשאת מתארגנת בגרעין אז הגרעין
צריך לעשות הכשרה קודם כל בחוץ לארץ,
ורק אחר כך הוא מעלה
לארץ לקיבוץ.. לקיבוץ.
אז עשינו הכשרה גם בצרפת
ליד טולוז וגם בחולדה.

אז בחולדה זו הייתה הכשרה יותר
מבוססת על עבודות שבשדה והכול
ובעיקר אולפן כי
צריך ללמוד עברית.
ובצרפת זה היה יותר ללמוד שדה,
איך זורעים,
העונות של השנה והכול,
זה היה נהדר, זו הייתה תקופה נהדרת,

ובשבילי כל כך חדש וכל כך
שונה ממה שהכרתי עד עכשיו
אבל בשביל ההורים זה
היה קשה הם לא רצו.
הכול עשיתי נגדם, זאת אומרת..
ולא הייתי בוגרת עדיין,
לא.. הם היו צריכים, בשביל לעלות
לארץ הייתי צריכה את החתימה שלהם
ואבא שלי היה מוכן לתת
את החתימה אימא שלי לא.

והרבה שנים היא כעסה עליי שעשיתי
את הדבר הזה, שעזבתי את הלימודים.
כי עזבתי את הלימודים בלי
להגיד להם והלכתי לעבוד,
מכרתי מדלת לדלת כל מיני דברים,
עבדתי בפרסום,
עבדתי בכל מיני עבודות
במרסיי כדי לעשות קצת כסף
כי ידעתי שאני עולה

ואני רציתי להתכונן
לנסיעה הזאת לארץ.
ובסוף אימא שלי..
לא הייתה לה ברירה אז היא הסכימה
והיא אפילו ליוותה אותי
לאונייה והכול וזהו.
ואחר כך הם בעצמם הגיעו
ב-1970 אז כך שזה לא..

וזהו ואחותי השנייה
הצעירה גם עלתה בגרעין,
בקיבוץ אחר יחד עם בעלה,
היא התחתנה קודם
יחד עם בעלה והם היו בקיבוץ
חניתה ואחר כך בקיבוץ ניר עם.
והיא חיה כאן בארץ עד 76' זאת אומרת
שגיסי היה במלחמת יום הכיפורים,
ממש חזר עם
טראומה די גדולה

אבל זה קשר אותם לארץ ועד היום
הם באים פעמיים שלוש בשנה.
סבתא שלי, סבתא שלי, אני לא אמרתי שכולנו
דיברנו צרפתית, לא דיברנו ערבית.
ההורים שלי הלכו
לבית ספר צרפתי.
אבל סבתא שלי לא ידעה צרפתית,
לא ידעה צרפתית,

אבל היא רצתה ללמוד אז
כל פעם אני לימדתי אותה,
אני הייתי זאת
שהייתי קרויה על שמה
והיא מאוד מאוד חיבבה אותי,
ומאוד שמחתי ללמד אותה
ויחד עם זאת אני הבנתי כשהיא
אמרה לי מילים פה ושם בערבית
אבל לא הייתי
מסוגלת לדבר.

אף שההורים שלי חייבו
ללמוד ערבית כשפה שנייה,
חוץ מאנגלית צריך היה ללמוד עוד
שפה בכיתה ח' או בכיתה ט',
אז כולם הלכו ללמוד ספרדית
או איטלקית אבא שלי אמר
"לא, אנחנו נמצאים במדינה ערבית,
צריך ללמוד ערבית",
אז שלחו אותי ללמוד ערבית,
אבל זו לא שפה שדיברה אליי.

אבל כשאת שומעת ערבית,
את העוזרת, אני יודעת,
בחנות את שומעת ערבית מסביבך
אבל לא הייתי מסוגלת.
ורק בארץ כששמעתי,
אני יודעת.. שו אסמכ, דברים כאלו ממש..
אוי זה משהו ששמעתי בילדותי
אז ככה הערבית שוב חזרה.

ועברית ידעת נכון?
-לא, מאיפה ידעתי?
אני למדתי בקיבוץ אמרתי לך,
אבל הייתי תלמידה באמת תלמידה למופת,
הייתי היחידה בגרעין
שעשתה שיעורי בית
ושלמדה וקראה את
העיתון למתחיל
והייתי היחידה שהלכתי לקולנוע,
היה פעם בשבוע בקולנוע הקיבוץ בחולדה

ורק כדי ללמוד לקרוא, אני יכולתי לקרוא
מילה, אחר כך שתי מילים, אחר כך משפט,
גם אם לא הבנתי הרבה אבל
העיקר בשבילי זו הייתה הקריאה.
ואחר כך בצבא לא הייתה לנו ברירה
ודיברו איתנו עברית אז למדנו.
וכך שכשהגעתי לאוניברסיטה, אחר כך כשעזבתי
את הקיבוץ וחזרתי ללימודים האוניברסיטאיים

אז בסמסטר הראשון בדצמבר
עשיתי בחינת פטור בעברית
וכך, אז אני קוראת היום בעברית,
אני כותבת, ערכתי עיתון בעברית והכול.
זאת אומרת זה לא.. אבל המבטא נשאר,
אין ברירה.
הבת שלי היא ניסתה
לתקן את המבטא הזה,

אני ניסיתי,
הקלטתי את עצמי והכול אבל זה..
היו הרבה פתגמים כן,
היו הרבה פתגמים
אבל הם לא אמרו אותם בצרפתית
הם אמרו אותם בערבית.
אני יכולה להגיד,
כשהם רוצים להגיד על מישהו שהוא חמוד
אז אמרו, אז היו אומרים (ערבית)
זאת אומרת אני עושה סיבוב מסביבך.

או כפרה, לא כפרה,
אבל כופרה כזה.
אני יודעת אבל היו פתגמים ברור
היו פתגמים, הרבה פתגמים.
אני חושבת שזה חשוב
לעשות את הדבר הזה
כי הקולות שלנו.. טוב, אנחנו בעוד
עשר חמש עשרה, כמה זמן עוד יש לי?
אני מקווה שאני אחיה
כמו ההורים שלי, כן?

שאני אחיה וגם טוב,
זאת אומרת עם כל הראש ומפוקסת,
אבל מאוד חשוב לי, אני רואה כשאני
מספרת לילדים ובעיקר הנכדים,
הם מאוד אוהבים את כל הסיפורים האלו,
ובעיקר שכאן בארץ אין לנו משפחה גדולה.
אין לנו, אין לנו משפחה גדולה,
כל האחים והאחיות של אימא שלי כולם בצרפת,

אין אף אחד שעלה
לארץ חוץ מאבא ואימא,
אז כל בני הדודים הם בצרפת, זה לא שיש..
אז גם הילדים, מי יש להם?
הילדים של.. זאת אומרת,
אין להם בני דודים, בני דודים זה בצרפת.
אז כך שקודם כל היה לי מאוד
חשוב להמשיך עם הצרפתית איתם,
זאת אומרת באמת הם
יודעים את שתי השפות.

הבן כמו הבת, הם מסתדרים מצוין וזה מאוד
עזר להם בחיים, גם המקצועיים שלהם.
ונראה לי חשוב שישמעו את..
שהקולות האלו באמת יישארו,
אני לא יודעת עד כמה זה..
הסיפור הפרטי שלי הוא חשוב,
הוא אחד מהסיפורים,
יש אנשים שיש להם סיפורים מרתקים.

אצלי זה היה סיפור רגיל,
זאת אומרת לא כולם עשו את אותו מסלול אבל..
ואני שמחה שעשיתי את המסלול הזה,
זאת אומרת כשאני מסתכלת אחורה אז אני שמחה.
אני שמחה שהתעקשתי,
אני שמחה שנכשלתי,
לא שנכשלתי, שעזבתי את הקיבוץ
בזה שראיתי שזה לא זה,

שאני רוצה משהו אחר וזהו.
ואני חושבת שזה מפעל מבורך ולא
צריך לפספס את הקולות האלו,
זאת אומרת מסביבנו
יש כל מיני סיפורים.
זה מזל שהיהודי הסתובב בכל
העולם ונדד ממקום למקום

כי זה רק העשיר אותו,
זה באמת מעשיר.
אם אני משווה סיפור של בן
אדם שנולד כאן שנשאר כאן,
לסיפור שלי אז לי..
אני מה שנקרא רב תרבותית.
יש לי כל מיני נקודות
אחיזה בכל מיני תרבויות,

זה לא רק בצרפתית או רק בעברית
אני גם התעניינתי באיטליה,
זאת אומרת זה..
אני מרגישה שבזה שאני בעלת השכלה מערבית,
זה מאוד היה חשוב לי.
זאת אומרת אני שמחה
שגדלתי איפה שגדלתי

ושהתבגרתי איפה שהתבגרתי,
זה המסר שלי.
-מסר מקסים.
אז ההורים הגיעו ב-1970 מכיוון
שהיו להם כבר שתי בנות כאן,
אחת בירושלים זו אני ואחת בקיבוץ
ניר עם זו אחותי עם בעלה והנכדה.

אז הם אמרו אנחנו נרצה
להיות ליד ניר עם
אז במשרד הקליטה,
נדמה לי אני סידרתי, אמרו באשקלון,
לא רצו ירושלים, היא
עיר גדולה והכול.
אז הם היו באשקלון
ובסדר הם הסתדרו,
הם כמו.. כמו שהם הסתדרו בצרפת,
אז הם הסתדרו גם כאן בארץ.

אימא שלי הלכה לעבוד כמטפלת,
אבא שלי היה,
אמרתי, בבית חרושת ממש פועל,
פועל ייצור
בבית חרושת ללבידים,
לדיקטים, אתם יודעים? לרהיטים.
והוא היה מאושר, מאושר מפני שהוא היה
מבסוט לראות כל כך הרבה לאומים,

כל כך הרבה אנשים, מהודו,
מאמריקה, זה היה בשבילו גן עדן,
ישראל זה היה בשבילו גן עדן,
הוא לא חשב שזה יהיה ככה.
והוא יכול היה לדוג כי
מאוד אהב לדוג והכול.
והחיים פשוטים, כן?
בלי מכונית, בלי הרבה כסף,
הדירה, זו הייתה דירה של עמידר,
אף פעם לא קנו דירה.

והיו מבסוטים ואני
באתי בשבתות ואחותי.
ואחר כך כשאחותי עזבה את
הקיבוץ ועזבה את הארץ,
הם עברו לאשדוד מכיוון שאחותי,
אחותי קנתה דירה באשדוד, אז הם עברו לאשדוד

ושם הם נשארו עד 2010, שזה הרבה,
שנה לפני מותו של אבא שלי,
עד שהצטרפו לשוהם,
שוהם זה יישוב שאחותי הקטנה גרה שם
וככה הם היו באשדוד
בחוג חברים, בטיולים,

כמו שתמיד אמרה אימא שלי,
אני יותר מאושרת משתי האחיות שלי
שהן.. אחת בליון
ואחת בפריז בקור
והנה הם נהנו
כאן בארץ, ממש.
גם רכשו חברים וגם
השתתפו בהרבה פעילויות,
אף פעם לא היו להם
חיים פעילים כמו פה.

אימא שלי הייתה מתנדבת בביטוח
לאומי במשך עשרים שנה,
היא התנדבה עד גיל שמונים ומשהו,
התנדבה בביטוח לאומי,
היא הייתה מרוצה,
מרוצה מאוד, זהו.
וגם כשהם הלכו לעולמם אז לא היה רכוש,
לא הייתה בעיה, זהו.

עברו בעולם והשאירו
לנו באמת שמחת חיים,
אני מוכרחה להגיד שמחת
חיים הם השאירו לנו תמיד.
תמיד הם היו מוכנים לבוא,
לנסוע באוטובוס, כדי לבוא לחג אצלי והכול.
זה לא..
זה מאוד חשוב כל העניין הזה,

כי יש הורים שככה אוהבים
להישאר אצלם בבית,
ההורים לא.. תמיד היו מוכנים לנסוע, ללכת,
כל החתונות של בני הדודים בחוץ לארץ,
אז גם כן או ששלחו להם כרטיס,
או שחסכו כסף וקנו כרטיס כדי לנסוע והכול
והם רצו להשתתף, להשתתף בכל חגיגה
וחגיגה עד גיל 62 אבא שלי נסע.

אם הוא היה יכול הוא היה
נוסע לחוץ לארץ וזהו.
תודה רבה.
-על לא דבר ובהצלחה.
 

אילה סיטבון
גלית כהן-קרספי  
תוניס
תוניסיה
סיפורי חיים נוספים: