מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:07:30

איווט,
הררי למשפחתי
ולבעלי קבני.
-קבני.
ואיפה נולדת?
-בחאלב, סוריה.
ב-1.1.1931.
אימא שלי התחילה צירים בלילה,
לפני 12,

ונולדתי בדיוק אחרי 12,
השנה החדשה...
התחילה איתך.
-התחילה איתי 31,
במקום שיהיה כמה שעות,
הייתי מפסידה שנה
אז היא סיפרה,
זיכרונם לברכה כולם,
שבדיוק אחרי 12
היה אח שלי וחבר שלו,
היו לומדים ונולדה בת.

שתי דודות שלי,
אחות של אימא, יש להם איווט.
אז באו, אחיות שלי,
אמרו לאימא ואבא
דודה נזירה יש לה איווט,
דודה אדל יש לה איווט,
למה לנו אין איווט?
תביאו לנו איווט.
ויש לי אח, היה, לפני, 4 שנים וחצי,
חשבו שהם גמרו,

אבל כשביקשו וזה באתי לבקשתך,
כמו שברדיו היה יוצא פעם בארץ
כשהייתי לפי בקשתך
באתי לפי בקשתך.
אז את הקטנה במשפחה?
-אני האחרונה במשפחה
ושיהיו בגן עדן, אין אף אחד,
9 ילדים, אני אחרונה, לא נשאר אף אחד.

מההורים, מהאחים, אף אחד.
זיכרונם לברכה שיהיו בגן עדן.
וגם בעלי, לפני 10 שנים.
אז כמו שאמרתי, לפי כבקשתך.
בזמנו, כשנולדתי לא
היה עוד חשמל בבית,
בעיר.
-כן.

אז כשנולדתי בדיוק בא החשמל,
אז יש פתגם בערבית,
אני אגיד אותו בערבית ונסביר לכם.
כן.
(ערבית)
הבית נהיה אור,
זה כמו חרוזים
בא האור כשבאה איווט.

(ערבית)
כן.
תפסתם את החרוז?
האור בא לבית בבואה של איווט.
בית-איווט.
-כן.
אז זה משהו יפה שאני אומרת לנכדים את זה
ואח שלה צוחק עלי,
הוא אומר, יש לו 4 אחיות
והוא בן אחד,

אז הוא אומר יש לנו הרבה אור בבית.
הוא מקנא שרצה אח
ובאו אחיות.
אז זה סיפור מצחיק וזה יפה
שהבאתי את האור לעולם, לחאלב.
אני לא יודעת.
-כן.
סבא אחד כן,
סבא אחד לא.
סבתא, אימא של אבא,
הייתה בחדר שלי, ישנתי איתה באותו חדר.

וכשנפטרה, לא אחרי הרבה זמן,
הייתי קטנה, הייתי 8-9 בערך
כן.
אז הוציאו כל הילדים מהבית,
השכנים לקחו, לא נתנו לילדים.
אחר כך באו הורים של אימא,
אימא ואבא, זאת אומרת סבתא וסבא שלי

מצד אימא, גרו אצלנו מעט זמן
וסבא שלי, זה אני זוכרת,
הוא היה לא חולה, זקן וצועק
והיה לו עוזר ערבי
והיה צועק.
אבל משפחה מיוחסת.
מיכאל נחמד,
מי לא מכיר אותו בחאלב.

משפחת נחמד זה משפחת המיוחסים
וסבתא שלי הייתה בחדר שלי אחר כך,
אחרי שהוא נפטר, אם אני זוכרת,
היא ישנה באותו חדר של הסבתא ההיא
אז הסבתא השנייה.
-כן.
כן.
מאוד נחמדה, יפה
והיא הייתה עוד לא מאוד מאוד זקנה,

נסעה לפנמה, הילדים שלה נסעו לפנמה אז
ונסעה ודווקא הלכה ושיחקה קלפים
ונפטרה שם.
יש לי דודים, עכשיו אין כבר,
בני דודים בפנמה
ואחי היה.
אז זה סיפור של סבתא וסבא

ואצל הסבתא הזו היו עושים ממתקים
ומשהו מתוק בשביל האורחים
והיו שמים בחדר שלה עם מפתח,
אז אח שלי היה בא, פותח את הארון
ולוקח, זה היה בשביל האורחים.
אז מה אנחנו הילדים?
לא מגיע לנו?

דברים, את יודעת, קוקוס כזה שחור
ממולא צנובר, איך אומרים?
צנובר.
-צנובר, אגוזים וזה ומתוק, טעים.
אז היינו כאילו גונבים.
זה היה בחדר שלנו של סבתא שלי מצד אימא.
והיא הייתה מאוד עדינה, נחמדה,
טובה וזה.

והסבתא, אימא של אבא שלי היא הייתה קצת...
עצובה, התאלמנה,
היה לה רק אבא שלי ואחות.
כן.
אבל מצד אימא שלי יש הרבה אחים ואחיות.
-משפחה גדולה.
ואבא ואימא?

00:15:00

אבא שלי, מה שאני זוכרת, בזמני,
הוא היה עובד במכס,
עם הערבים,
היינו בסדר עם הכול באותו זמן.
וזה מה שאני זוכרת,
שהיה עובד במכס
אנחנו היינו במצב כלכלי בסדר,
לא עשירים ולא חס וחלילה עניים.

אבל אמרו לי שאו לפני שנולדתי
או כשהייתי קטנה
היה עשיר ופתאום איך הלך, איך איבד הכול
אני לא יודעת את הסיפור,
אבל אמרו לי, היה יום, היה זמן
שהוא היה עשיר ועזר לאחרים וזה.

וזה דבר אחד, אבל בזמן שאני גדלתי בבית
אחים שלי, לא הכרתי את הגדולים.
הגדול, הבכור ואני 20 שנה הבדל.

אז בזמן שהייתי בת בערך 8-9
הכרתי אותו ונסע ללמוד בפריז עורך דין
ואחר כך הוא חזר לחאלב,
אני זוכרת את החלק ההוא,
ואחר כך אני זוכרת שהוא חזר
והוא הראשון שעשה לי יום הולדת.

לא היו רגילים, אף אחד לא היה עושה יום הולדת
ובדיוק לפני שהייתי צריכה לעלות לארץ,
התכנית שהייתה עליית נוער וזה
אז אני ב-1.1 ונסענו בדיוק בזמן הזה,
אז הוא עשה לי שבוע לפני זה,
עשה לי יום הולדת,
הזמין את החברות שלי,
אלה שנסעו איתי ואלה שנשארו וזה.

זה הזיכרון,
ויש לי את המתנה שלו עד עכשיו.
נתן לי קופסה של מניקור
שנמצאת עד עכשיו.
זה האח הגדול,
שאחרי 20 שנה נסעתי לפריז
וראיתי אותו
אחד שבניו יורק לא הכרתי אותו,
הכרתי אחר כך.

לא, השני זה מיכאל, מישל, היה בארץ
אבל כשגדלתי לא היה בבית,
היה בארץ.
והשלישי, כולם זיכרונם לברכה,
היה בניו יורק,
הוא בא לבקר עם אשתו
אז הכרתי אותו.

ואחר כך הרביעי היה בבית והחמישי והשישי
הם 6 בנים ו-3 בנות.
שתי אחיות ואני.
אני הלכתי לאליאנס הישראלי
האחים שלי,
אני לא יודעת אם הלכו לתלמוד תורה וזה.

בעלי כן, בתי כתבה כשעשתה לנו אלבום
של 50 שנה לנישואים, 55 גם.
ואחרי זה הוא נפטר.
-כן.
אז על אחים שלי הגדולים
שנסעו ולא הכרתי אותם אז
את לא יודעת, כן.
-אני לא יודעת בדיוק.

לא, אני יודעת, למדו באליאנס ובליסה.
ליסה זה היה של לא יהודים.
זה צרפתי.
-כן.
וחלק בהתחלה באליאנס
ואחר כך בליסה.
למשל אני לא יודעת איך בעברית,
יש Certificate,
בגרות אני חושבת שעשו בליסה.
אני לא הגעתי לזה.
-כן.

למדנו קצת עברית אבל ערבית לא,
עד שהגעתי ל... איך אומרים? לפני הבגרות.
סיום היסודי.
-היסודי.
זהו, זה היה בגיל 12 בערך,
ואז יצאה התכנית שרחל בן צבי,
רחל ינאית באה לסוריה, לחאלב

ואחי שהוא הכי במשפחה,
איך להגיד, נחמד וזה, אוהב לקבל אורחים,
הביא אותה הביתה אלינו והזמין אותה,
אכלה ארוחה אצלנו,
הכירה אותי, אבל אמרה בת 13,
מאוד צעירה, אני לא יכולה לקחת אותך,

אני מחפשת בנות, רק בנות,
זה עיינות לבית ספר חקלאי לבנות
היא באה לאסוף בנות?
-בנות מחאלב, מדמשק ומביירות, מלבנון.
בלי ההורים, זה עליית נוער,
אז מי בא? שליח שקוראים לו,
הוא היה בצופה,
עיתונאי בצופה

ובא שליח לנסוע איתנו באוטובוס
ונסענו באוטובוס ללבנון, זה לא רחוק לישראל.
עברנו, אז היינו וזה לא אמרתי בהתחלה,
היו הדרכונים האחרונים שנתנו הבריטים

לרחל, מי זאת הייתה, הנרייטה סאלד,
היא הייתה האימא של...
עליית הנוער.
-עליית הנוער.
ובדיוק היינו במועדון והזכירו לי
ויש לי תמונה
שהגענו לתל אביב,
היו עוד קבוצות ממקומות אחרים
ויש תמונה שכולנו ביחד
ואנחנו העבירו אותנו למשק הפועלות עיינות,
על יד בית עובד.

00:22:30

למה? יש משק עיינות ברמת דוד,
זה אחר כך.
ומי הייתה? עדה פישמן
שהייתה המנהלת.
אחר כך הייתה עוד אחת ציפורה,
אני שכחתי בדיוק,

ולמדנו עברית שם.
הייתה כתה לעברית והיו כתות למקצועות.
חצי יום וחצי יום עבודה,
שלחו אותי לרפת ואני קטנה, נמוכה
והפרה גדולה וזה, פחדתי,
אמרו לי טוב, נחליף לך את זה,

ניתן לך לשתול פרחים
ויש לי תמונה שאני שותלת עם שורט
ומשקה את הפרחים,
זה היה מתאים לי.
אנחנו, אם אתם שמעתם שיש,
הג׳מיליה זה איפה שהאמידים, העשירים גרים,
איפה שאנחנו גרנו.

ויש בחסיטה בעיר, קוראים לה
בחסיטה בערבית, איפה שהמעמד,
היהודים, אני מדברת על היהודים,
לא על הערבים,
-כן.
יותר נמוך, יותר...
לא של להיות עניים,
אלא ברמה של הלימודים של זה.
ואני זוכרת פעם אח שלי זה היה עוד ב-42',
מלחמת העולם השנייה,

לקח אותי לשם
וראיתי את בית הכנסת הגדול, הישן.
פעם ראשונה שראיתי את זה בחאלב
ואז קנינו, היה לחם שחור, היה מלחמה,
לא היה מספיק לחם, לא היו מספיק דברים וזה
וזה הזיכרון שלי,
אבל לא ראיתי את האנשים של בחסיטה וזה.

אבל היא הייתה, רחל ינאית הייתה שם
ופחדו לשלוח את הבנות שלהם
כששמעו שמשפחת הררי שולחים את ביתם
אז הסכימו והיא הסכימה לקחת אותי
בגלל שאנחנו, אני לא מתגאה, ברוך השם,
משפחה מיוחסת, כולם מכירים אותנו,

אני קרובה לשעיו וספרא,
האמידים בקהילה החאלבית.
כן.
אז הסכימה לקחת אותי.
-ולמה באמת?
למה? ההורים שלי היו ציונים
ואמרו לאט לאט, אח אחד היה בארץ,
אז אמרו אם לא יהיה לי חס וחלילה טוב,
יש אח שישמור עלי.

והם קרובים, הם יכולים לבוא
או הם חשבו לעלות.
לאט לאט, האחים שלי, אחד היה בניו יורק,
אחד, הגדול, בקזבלנקה,
בפריז למד עורך דין
ואחר כך עבר לקזבלנקה
ואחר כך סיפור אחר,
ההורים שלי נסעו והיה להם תפקיד,

לחתן שני אחים,
אחד במילאנו ואחד...
הורים שלחו אותך כי הייתה הרגשה שצריך
לברוח כבר?
כן, כן.
לא מדמשק, מחאלב.
כן.
-כן.
לא לברוח,
חשבו לעלות ורצו לעלות.
למה האחים לאט לאט, אחד היה קצת יותר מבוגר,
הוא רצה גם לבוא

וכשהייתה ההזדמנות ומה שיהיה,
הבטיחו לנו לבוא לבקר את ההורים
אחרי 6 חודשים
ואז לא נתנו לנו.
אז עוד היה אפשר לבוא לבקר?
אז זהו, הם הבטיחו לנו בעיינות
זאת אומרת רחל בן צבי, מי שטיפל,
הבטיחו לנו לשלוח אותנו לבקר את ההורים
אחרי 6 חודשים.

אבל אמרו לא, אחר כך,
יותר מאוחר.
למה?
פחדו שנישאר ולא נחזור
ושילמו הרבה כסף בשביל להביא אותנו לארץ
ולא חבל על זה?
זה היה בסוף 43'.
ובסוף החלטנו, החליטה לקחת אותי.
אני רציתי.

ובנות דודות שלי שהן שכנות
צחקו עלי "את נוסעת על הגמל, על גב הגמל".
לא האמינו,
מה פתאום ילדה צעירה כזאת וזה.
אבל ההורים שלי, אני אומרת לך,
הם חזקים וציוניים
וחשבו שאם יש אח פה
אז אם חס וחלילה לא טוב, יש אח שיטפל בי.

אנחנו מחאלב 5-6, אני לא זוכרת,
עברנו לביירות ובאו מדמשק ומביירות.
אותה קבוצה ונהייתה לי חברה אחר כך
מביירות ומדמשק, היו 2 מדמשק פרץ,

לאה ורבקה פרץ נשארו בארץ
ועשו שם, אני לא שמעתי עליהם אחר כך.
והשאר, לא נשארתי עם כולם בקשר.
יש כאלה שנסעו לאמריקה וזה,
נשאר, יש לי קשר איתם.
כן.
-חברות שהיו בחדר שלי וזה.
הקהילה, אני לא יכולה לספר לך
מפני שאני הייתי קטנה

ואני זוכרת שהיו באים אלינו למסיבות.
אני זוכרת את האירוסין של האחיות שלי
שהתחתנו, חודש אחד ביניהן, שתי האחיות
והייתי עומדת בצד והיו ריקודים, טנגו וזה
בסלון
ואני קטנה בדלת עומדת ומסתכלת עליהם
ומה שאני זוכרת,

00:30:00

ואצל אבא שלי היה בשבת אחרי בית הכנסת,
היה צריך להיות שולחן של מאזה,
קוראים לזה מאזה,
זה לפני הארוחה, שמים סלטים,
קצת ערק, קצת זה
ועושים קידוש ואוכלים את המאזה הזה.
ואחר כך ארוחת צהריים.
כן.

למה שזה מוקדם וזה יפה,
אז הקרובים שקרובים אלינו,
כולם היו גרים קרוב שלא צריך אוטו בשבת,
היינו דתיים,
זאת אומרת מסורתיים,
אבא שלי היה מסורתי.
מעשן בדרך כלל,
בשבת לא מעשן.
מחזיק את עצמו
אבל הוא היה מעשן הרבה.

ואף אחד מהאחים שלי, תודה לאל,
לא מעשנים, לא שותים,
לא שתייה ולא זה, תודה לאל,
מחונכים טוב.
משפחה אמידה ומחונכת,
ההורים שלי, תודה לאל, זיכרונם לברכה.

ואבא שלי, הקהילה, אני לא יכולה להגיד לך,
היו באים וצוחקים עלי בואי תשתי קצת ערק
בואי תשתי, בואי תשתי,
ניתן לך גרוש, ניתן לך משהו, צוחקים ככה עלי
והייתי  שותה ואהבתי,
עד עכשיו אני אוהבת טיפה.
כשכואבת לי הבטן התרופה שלי,
טיפת ערק עם מים.
כן.

אז את זה אני זוכרת,
זה לא נקרא מסיבה גדולה,
ככה אסיפה של קרובים,
-כן.
עם אבא שלי.
-קהילה.
אבל הקהילה, לא הייתי הולכת לבית כנסת.
-לבית כנסת, לא?
רק בחגים אולי.
החגים מאוד היו חשובים לנו.
אבא ואימא לוקחים אותי ואת אחים שלי הקטנים
והולכים ביחד לבקר את הקרובים.

זה היה מנהג יפה שהולכים
לבקר את הקרובים בחג.
והם באים ואנחנו הולכים,
זה היה מנהג יפה מאוד.
והמשכנו בברזיל זה משהו אחר אחר כך.
והיה דוד אחד ממצרים,
הוא בא לבקר בחאלב, דוד של אבא,

משפחתו נשארה במצרים
והתחילו המאורעות, לא יכול היה לחזור למצרים.
נשאר הרבה זמן בחאלב
והייתה דודה, אחותו, דודה של אבא,
אחות של הדוד, היא הייתה גרה אצלנו
ולא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים.
אז הקהילה אני אומרת לך, מה שאני מכירה,
החברות של אחיות שלי שיותר גדולות

מבית הספר אליאנס, כולם למדו באליאנס.
-כן.
אחיות שלי למדו באליאנס,
לא היו בליסה, אני לא זוכרת.
אני אומרת לך,
ואחיות שלי התחתנו לפני, הייתי בת 10.

יש לי תמונות פה שתראי איך הייתי כמו כלה,
שהייתי לבד לוקחת פרחים וזורקת.
כן.
-הבדל חודש בין שתי האחיות,
כן.
-החתונה.
הגדולה 10 שנים יותר ממני
והשנייה 7.

אז כשנולדתי היה אח אחד ביניהן, בני,
וקיבלו אותי כמו בובה.
כן.
-אמרו לאימא שלי אנחנו נטפל בה,
נחתל, את זה אני זוכרת,
להלביש אותי, להביא לי בגדים יפים
לטייל איתי וזה,
זה אני זוכרת משתי האחיות.
אחר כך ראיתי אותם אחר כך.

בבית ערבית.
לפעמים צרפתית, מכניסים צרפתית וזה,
אבל בדרך כלל ערבית.
ובבית הספר?
-ערבית יהודית, לא כמו ערבים
אליאנס זה צרפתית.
-צרפתית.
צרפתית ועברית.
הייתה כתה לפני האחרונה, היו שיעורים בעברית,
ערבית לא.

אחרי שאני לקחתי את התעודה,
יש לי אותה,
של היסודי.
-את היסודי, הייתה בגרות.
התחלתי 3 חודשים, זה היה בספטמבר,
גומרים את בית הספר בספטמבר,
או להיפך, כמו בארץ.
-בספטמבר מתחילים.

כן, מתחילים.
והייתה תכנית של העלייה,
שבאה רחל ינאית והחלטתי,
אז היו 3 חודשים אחרי שנכנסתי לבגרות
והתחלנו ללמוד ערבית
אבל בקושי אני יודעת לכתוב את השם שלי,
זוכרת כמה מילים,
סבאח אל חיר וזה, אני לא למדתי, לא הספקתי.

כן.
- 3 חודשים ועזבתי.
עליתם על אוטובוס,
נסעתם לדמשק, לביירות.
לדמשק לא, אני לא זוכרת אם עברנו,
לביירות, ללבנון,
אבל קודם כל ראש הנקרה,
אנחנו מוכרחים לעבור את ראש הנקרה.
לפני ביירות או אחרי ביירות, לא זוכרת
אני זוכרת שעמדנו לתת את הדרכון,

הערבי הסתכל בי, אומר לי "מה זה את יהודייה?
1.1, מה פתאום?" שם לי שני.
ושתקתי פחדתי ממנו,
הוא אומר לי "את לא נוצרייה",
שיהיה כמו, להבדיל, ישו כזה.
אז הוא אומר לי, שם לי שני, 1.2 וזה
או 2.1.

00:37:30

עכשיו ברשמי כתוב לי 2.1,
אבל כשאני כותבת משהו, אני שמה 1.1.
נולדתי בזה וזה שנה חדשה
וזה כולם, יוצא לי בפייסבוק,
שולחים לי מזל טוב וזה.
אז זה דבר אחד שרציתי להגיד
שלא שהוא נגדי, הוא רצה לעזור,

זאת אומרת מה, את יהודייה, את לא נוצרייה
שיהיה לך...
1.1
-תאריך כזה.
ועלינו לאוטובוס והגענו לארץ.
ומשהו באוטובוס, השליח, העיתונאי מהצופה
אחר כך הוא נהיה חבר של אחי
ואחר כך הכרתי, הוא ירושלמי
לימד אותנו שיר,
קפה

צה אה אף אה
אל נא תשתה קפה
לילדים משקה תורכי אסור לשתות
זה מחליש את הכוחות
לבריאותך אל נא...
אל נא תשתה קפה.
כבר שכחתי,
אבל אני זוכרת את זה ושרנו את זה
ולמדנו ובאתי עכשיו לנכדים, לנינים,
אני שרה להם את זה.

שכחתי ואחר כך ראיתי אותו,
שרתי באיזה מקום עם אחי והיה חבר שלו
ואני באליאנס, יש לי קול יפה,
הייתי שרה במקהלה
מקהלה.
-והיו קוראים לי לחדרים לשיר איתם, לשיר.
אז זו מעלה בשבילי
שהייתי שרה יפה.
כן.
-זה משהו.

הגענו לארץ, הגענו, אמרתי לך, לתל אביב
שאני זוכרת, יש לי תמונה עם אנשים...
ממקומות אחרים.
-ממקומות אחרים.
אם זה מעיראק, אם זה מדמשק,
לא זוכרת,
וזו הייתה הנרייטה סאלד,
אני זוכרת את השם,
עכשיו במועדון שאני הולכת
הזכירה לי ושלחו אותנו לעיינות

והתחלנו להיות בחדרים,
להתרגל עם חברות וזה, בחרנו
הייתה לי חברה מחאלב.
-מחאלב.
שתי חברות ואחרות מביירות,
שנהיינו מאוד חברות, מאוד.
המשכנו אחרי שעזבנו.
-כן.
היינו שנתיים שם,
אני אומרת לך, לא מפונקת בשביל אימא ואבא,

אבל לא פינוק כזה...
מפונקת, הכי קטנה.
אהובה. היית אהובה.
-אהובה, כן.
וזה היה דברים משפחתיים
שאי אפשר לספר דברים.
אבל זה דבר אחד.
-התרגלת בקלות את אומרת.
כן ואח אחד שאמרתי לך
שעשה לי יום הולדת
אף אחד לא עשה יום הולדת קודם.
זה האהבה של האחות הקטנה, האחרונה.

והייתה סבתא של אבא שלי,
הייתה איתנו, בתמונה נמצאת פה
כן.
-הייתי קוראת ספרים, הרבה.
קוראת ספרים,
בולעת ספרים בצרפתית.
והייתי הולכת לביבליותקה,
יש בחאלב אזור של הערבים העשירים,
לא הייתי שם,
אני פעם אולי עברתי.

ובאותו בניין שלנו,
הייתי קרובה לאליאנס,
היה גר המנהל של אליאנס
אחד מנדה, משפחת מנדה
שהם באו, לא יודעת אם מצרפת,
לא יודעת מה מקורם, יהודים.

ואחר כך מספרת נשיא, התחלפו
ולפני היו אחרים שלא בגילי,
שהיו יותר קרובים לאחים שלי או לאחרים,
יותר מבוגרים.
אבל בזמני היו באותו בניין,
בקומה אחרונה,
אין מעלית, לא הייתה מעלית,
3 קומות
והיו שני המנהלים של אליאנס
היו גרים באותו בניין שלנו.

זה מה שאני זוכרת.
אחותי שהייתה דתייה, השנייה,
ב-9 באב יש לנו חדר שיש מרפסת
ויש מדרגה,
אז היא הייתה שוכבת ושמה את הראש על המדרגה.
עד כדי כך שהייתה ככה.
כשקטנים עושים דברים...
-כן.

נשארה דתייה, לא נשארה, זיכרונה לברכה.
דצמבר 43', כמה ימים עברנו לביירות,
ראינו את שפת הים,
הכרתי את הבחורות שהיו באות איתנו
הייתי אצלן בבית, ההורים שלה וזה.
ואיזה יום-יומיים בערך ישנו בבית ספר אליאנס
במיטות או מזרונים,

ככה ישנו לילה או שני לילות.
עד שאספו את כולם
ואלה שמדמשק,
אני לא זוכרת שנסענו לדמשק,
הם באו לביירות, זה אני לא זוכרת בדיוק.
ומה שאמרתי לך,
נסענו באוטובוס, עברנו את ראש הנקרה
והגענו לארץ, אני חושבת לתל אביב,
זה המפגש הראשון.

ואחר כך חילקו אותנו, שלחו אותנו לעיינות,
משק הפועלות עיינות לבנות.
זה היה רק לבנות.
אחר כך באו מההגנה,
באו בחורים, חאלבים,
שהיו חברים שלנו שמכירים אותם,
אני לא זוכרת אם חיים לא או לא חיים
אבל יש אחד, שיהיה בריא

שגר עכשיו בתל אביב ברמת אביב ג',
יוסף, הוא היה חבר של בעלי.
אז הם היו, יש לי תמונה,
שהיו מצטלמים, היו מגנים עלינו.
היה להם מקום שלהם,
אבל לא גרו הבנים איתנו.
ומה שלמדתי בעיינות
כשהיה מאורעות

00:45:00

והאנגלים היו מחפשים איפה יש נשק,
איפה זה
ואסור שיהיה,
אתם בטח יודעים
אז בלילה לקחו אותנו לתמרונים,
ללמוד דברים, להתחפש עם העלים,
לדחוף על הרצפה, לזחול,
אימונים?
-אימונים.

אימונים לזחול על הרצפה
ולהתכסות עם עלים וזה
זה דבר אחד, בחושך ומקום אחר
אני לא זוכרת את השמות, אולי כתבתי,
בעמק יזרעאל, את זה אני זוכרת,
לעלות למעלה ולקפוץ על הסדין הזה,
לזרוק את עצמנו
ועשינו את זה.

ואחר כך בלילה שאמרתי, מתכסים,
למדנו לזרוק רימון
אבל רימון לא...
לא אמתי.
-לא אמתי.
אז אני זוכרת עושים ככה ככה ככה,
זורקים.
את זה הייתי מספרת,
אחר כך בבית צוחקים עלי,
מה, את למדת רימון?
היית בצבא? אמרתי לא הייתי.

בהגנה, עשיתם אימונים.
-בהגנה ופחדנו שהאנגלים יראו.
אז אחר כך מתחפשים,
מחביאים את כל הדברים שאסור.
ידעתם, אתם יודעים מה הסיפור הזה
זאת אומרת שהיו באים מחפשים
ואז היו בחורים איתנו,
אלה של...
כן.
-אם אלה החאלבים, הם היו 7-8

והיו, לא זוכרת אם היה עוד,
זה מה שהיה לבנות.
והיה דתי, את זה אני זוכרת,
מטבח חלבי, מטבח בשרי
ובמקום, אני לא אוהבת דג מלוח
אז לבקש במקום,
על זה אנחנו היינו צוחקים תמיד,
במקום, לבקש משהו במקום.

וזה משהו יפה,
זה נשאר ככה,
כן.
-נהנים.
היה בלילה ריקודים,
לומדים שירים עבריים,
ולמדנו שירים,
עברית, הייתה כתה ללמוד את השפה.

אבל לא המשכתי לבגרות,
לא אגיד שהמשכתי במקום אליאנס,
למדתי בגרות וזה, לא.
למדנו עברית.
ומה היה הדבר שהיה אסור לנו לדבר ערבית,
מי שמדבר ערבית
משלם פרוטה או משהו כסף, עונש.
כן.
-שנדבר עברית, שנלמד לדבר עברית.

בהתחלה, זה היה בעיינות.
כמה שנים היית שם בעיינות?
-שנתיים.
שנתיים.
-שנתיים
אמרתי לך, שם למדתי לשיר,
יש לי קול יפה, שמו אותי במקהלה
הייתי שרה במקומות,
עם מי שהיה לו קול יפה.
אחרי זה היה הכשרה,
רמת דוד, עיינות, רמת דוד.

אז לא כולם הלכו,
יש כאלה שחזרו לביירות.
אה, ובמשך השנתיים
באנו בחגים, זה היה אחרי 9 חודשים.
לפני זה לא נתנו לנו,
כמו שאמרתי לך, פחדו שלא נחזור.
אבל נקשרנו לארץ
אז ראו שאנחנו חזקים ונחזור
נתנו לנו פספורטים, דרכון.
-לנסוע הביתה.

כן, הביתה לראות את ההורים
זה נתנו לנו, היה מותר,
הבריטים היו נותנים
והערבים היו, עוד לא שלטו שם.
אז אנחנו ביקרנו
ואף אחד מאיתנו לא נשארה.
אני לא רציתי,
הייתי הולכת ברחוב
מכסה ככה את הידיים,
והערבים, בחורים צעירים שורקים ככה,
מכסה את החזה,
הייתי מתביישת.

כן.
-בת 13-14-15 בערך.
פחדנו מהם, לא עשו שום דבר,
אבל לא רציתי כבר להישאר.
וההורים חשבו לבוא,
כבר עברו שנתיים.
כן.
-אבל לאט לאט אני עברתי בערך שנה לרמת דוד

ואחרי זה אחי בירושלים, עזבתי שם,
הלכתי לגור אצל אחי בירושלים.
היה נשוי ויש לו ילדה,
הייתי לוקחת אותה לגן וזה
ואחרי זה גרתי בחיפה
אצל אח שלי שהתחתן שם.
וגרתי אצלו שנה,
אשתו אנגלייה.

אה, ועשיתי קורס איזה 3 חודשים באנגלית
והיא אנגלייה
והיא מדברת עם הילדים אנגלית וזה
עשיתי פרקטיקה מאוד איתה,
מזה למדתי, אני יודעת קצת אנגלית,
לא למדתי הרבה,
אבל ממנה, פרקטיקה, לדבר וזה
למדתי הרבה אנגלית.
והחברה הזאת, לוסי,
אני הכרתי פה,

אז היא אומרת לפי הגיל שלך,
שאת אומרת 13 עזבת את אליאנס
את מדברת צרפתית יפה מאוד,
אמרתי לה כן, אני כשרונית,
הבן שלי שיהיה בריא,
הוא כשרוני ללשונות,
את מדברת משהו,
הוא כבר תופס, יידיש, גרמנית.
אני יודעת 5 שפות: ערבית, עברית,
צרפתית, אנגלית לא משהו ופורטוגזית,

שגרנו בברזיל.
-כן.
נגיע לזה לברזיל,
שזה מאוד חשוב.
אז ההורים שלי, אני גרתי בחיפה,
אמרתי לך, אצל אח שלי
והלכנו לחפש דירה בשבילם
והייתי קצת דתייה, לא שומרת.
אז נסענו בשבת, אמרתי לו
תראה, אני לא נוסעת בשבת.
הוא אומר לי עליי, הפשע עליי,
אין דבר.

00:52:30

הייתי צעירה וזה.
הלכנו וחיפשנו, ברוך השם,
מצאו דירה על ידם
וקנו.
באו גם ההורים,
לא יכלו לבוא קודם מחאלב
הם עברו לביירות
ואיך עברו, דרך תורכיה, אני לא יודעת.

ויש סיפור אחר על אחותי הגדולה
אז הייתה אונייה שנוסעת לצרפת
והיו חברים שלהם, ספדיה
הילדים שלהם בברזיל,
של בנק ספדיה העשירים,
שהכרנו.
אז הם היו חברים של ההורים שלי,
בחאלב אנחנו היינו משפחה,

מכירים אחד את השני,
קרובים, רחוקים.
אז הם היו איתם, נסעו וברחו
למה שמעו ברמקול מי שיש לו ילדים בישראל
תופסים אותם,
אז הם ברחו מהם ועזבו הרבה דברים.
ולדאבוננו הרב
מזוודות ובעיקר תמונות,
האח הגדול היה מוציא תמונות של המשפחה,
נאבדו.

בעלי, זכרונו לברכה, אומר
העברה זה כמו שריפה.
אז איבדו דברים ונסעו לפריז
ואחר כך לקזבלנקה,
אחי היה בקזבלנקה, לא נשוי
והיה נכנס ואוכל כשר אצל משפחה וזה
יש להם בת,

ועשו שידוך, חיתנו אותו
ועברו, גרו בפריז, אח שלי ואשתו
וההורים שלנו היו כמה זמן,
נסעו למילאנו
במילאנו חיתנו אח אחר,
היה גם רווק וגר לבד ובחורים לא רוצים.
אז סידרו לו בחורה
ועכשיו אשתו חיה, אלה בפריז הלכו,

הילדים כן.
ולדאבוננו הרב
שניים עם גויים, התחתנו עם גויים.
ממילאנו היו בניס, טיול,
הביאו לנו כאלה תמונות לראות וזה
ניס, את מכירה ניס?
זה על שפת היום.
טיילו וזה ובאו משם לארץ,
לגאלי, לא היה בלתי לגאלי.

ואז בשביל זה מצאנו דירה
וגרו בדירה וגרתי איתם
איזה שנה-שנתיים והתחתנתי.
הכרתי את בעלי,
בעלי גם בא שנה אחרי, בלתי לגאלי.
ועבר לדגניה א',
זה היה הקיבוץ הראשון שהיה מקבל את העולים

ברגל, באים באוטובוס ומבריחים אותם,
ערבים מקבלים כסף ומעבירים אותם.
אז הגיע לשם,
אמרו לו איך קוראים לך?
בחאלב אין ק', בערבית,
אבל בצרפתית או-בני.
או-בני, אין א-בני.
אמר להם על איך כותבים
אל"ף בי"ת נו"ן יו"ד- אבני.
אז תעשה את זה אבני, עברי.
הוא הסכים.

הסכים, אז רפאל אבני.
ובסוגריים שם "קבני".
קבני זה בני בערבית
יש הרבה ערבים פה בארץ
גם בשם הזה.
למה? אחים שלו היו בביירות,
אחרי זה ברזיל, קבני.
אז בשביל לא להיות משונים
השארנו אבני-קבני.

הילדים הוציאו את אבני,
בן אחד הוציא וזה.
לא רגילים.
ואני הייתי שני אנשים,
בפורמאלי, באופיסיאל, הייתי כותבת,
לא, משהו אחר שאני בארץ
קראו לי חווה.
כשהייתי בעיינות, איווט זה חווה בעברית.
אז המשכתי חווה.

וכשהייתי בבית, כשהתחתנתי,
אפילו ראיתי בתעודת הנישואים
אבא שלי, זיכרונות לברכה, כתב חווה,
התפלאתי, לא כתב איווט.
אני נולדתי איווט,
אומרים איך שנולדים, שמים את השם.
לא חשוב,
אני משתמשת איווט חווה.
אז כשהיינו בברזיל הייתי
איווט קבאני חווה אבני

זו מישהי אחרת,
הייתי חותמת וזה.
כשבאתי לארץ החלפתי,
הוצאתי את החווה
והשארתי איווט אבני קבני.
אז קודם כל לחתונה,
נגיע לחתונה,
איך הכרתי את בעלי?
הוא היה בחאלב, היה חבר של אחי

והיה בא קורא לו, זורק לו מהמרפסת,
אני הייתי יוצאת למרפסת והיה עם שורט חאקי,
בסקאוט, צופים?
-כן.
כן. אז זה הסקאוט שהיו.
שורק לו עם העניבה וזה
והחאקי כולו,
והתחלנו, הוא קרוב חיצוני,
המשפחה שלו קרובה לדודה שלי וזה.
והכרנו ככה.

אחר כך הוא בא לארץ, גם בלתי לגאלי,
בא פעמיים, בא עם הסקאוט, עם אחי
ואיבד את המזוודה שלו.
פתאום אני הולכת בירושלים
ברחוב קינג ג'ורג' ואני רואה אותו פתאום.
אז זכרתי אותו, בטח.
אתה פה? מה אתה עושה?
דוד שלו גר בקינג ג'ורג',
הוא בא לקחת כסף לקנות חליפה,

אין לו בגדים, איבד את המזוודה
ורק שורט וזה.
ולא היה לו איפה להיות,
לא היו לו קרובים, לא אחים  ולא זה,
היה לו אח אחר כך בחולון.
אז מה עשינו? בא אחי, מצא לו חדר
אצל השכנים שלנו.
באותו בניין הייתה אישה שמשכירה חדר
אז הוא גר אצלה

01:00:00

והתחלנו, הוא מצד זה אני מצד זה במרפסת.
שורק לי וזה,
התחלנו ל- Flirter בצרפתית.
והתחלנו לצאת והחלטנו,
הכיר את ההורים וזה,
ובביירות ההורים שלו ואחותי בבירות,
עשו מסיבה בלי החתן והכלה

אנחנו התארסנו ומי היה?
רק אחי וגיסתי שבחיפה
או אימא ואבא שלי ויש לי תמונה איפה שהרסו,
ברחוב עזה
טרוריסטים, בית קפה כזה בפינה,
שם אנחנו היינו, התארסנו.
שהרסו אותו.

והתחתנו, זאת אומרת ההורים שלו לא היו,
רק דודה שלי, אחת מצידו מאותם שני צדדים,
ומצאנו דירה בשכירות וזה,
לא חשוב, שתי דירות
הוא, שיהיה בריא, אחרי שנתיים נולד,
אחרי שנתיים, לא רצינו.
היינו עוד צעירים וזה,
לא חשבנו.

אז נולד אהרון,
רוני קראנו לו.
ואחר כך עברנו דירה
באותו רחוב, בחיפה
גרנו בחיפה, ההורים שלי גרו בחיפה,
אחי גר בחיפה.
אז התחתנו בחיפה
וגרנו כמה שנים, הוא היה בן 4, היה הולך לגן

ופתאום בא חבר של בעלי אומר לו
"מה דעתך, זה מודה עכשיו לנסוע לברזיל".
כאילו חשבו שאפשר לקחת כסף מהרצפה.
התחתנו בזמן הצנע,
היו תלושים, היו לו תלושים.
כשחזרנו לפה לקחו לו את תעודת הזהות הישנה,
הוא כל כך התרגז.

כשמשהו ישן רוצים מזכרת
והתלושים של מה שהיה קפה, ביצים לקנות וזה.
זה בזמן הצנע,
אז היה לנו קשה.
וגרנו קרוב להורים שלי,
היינו הולכים להורים שלי בשבת וזה.
ואז החבר הזה אומר לו
"מה דעתך, ניקח מפה סחורה, אין להם עור,

נפתח בית חרושת לנעליים וזה".
אז הוא אומר "בסדר", בלי כסף, את יודעת,
ישראלים חדשים, מאיפה הכסף.
חשבנו לעשות כסף שם
והוא אומר לי "אני אסע לבד",
אז אמרתי "טוב, אם זה לטובתנו, תנסה".
עברתי לגור אצל ההורים,
אני והבן
והוא נסע לבד,
הוא אומר לי "אל תדאגי, חודש-חודשיים".

והוא גם, יש עוד הרבה לדבר,
הוא היה בצבא אבל במודיעין.
ובירח הדבש היינו בנתניה ובתל אביב,
פתאום מטלפנים לו- "תבוא".
אמר להם "אני בירח דבש, מה כל כך דחוף"?
אז הוא דחה אותם וחיכו לו.
משהו שעל אניעה איבראהים אל-אוול,
אם שמעתם את זה במצרים,
שכבשו אותה ישראל,

אז היו צריכים לחקור את ה..
והוא יודע ערבית.
-הוא ידע ערבית טוב
אבל הוא לא עינה, הוא אומר לי "לא אני,
אחרים עינו אותם" והוא רק תרגם.
הוא ידע טוב ערבית.
אז אחר כך אחי הייתה לו חנות,
נכנס איתו שותף,

עבד איתו, בחנות קודם היו נעליים
אחר כך היו ממתקים.
עבד שנה-שנתיים וזה
ויצאה הנסיעה הזאת לברזיל,
אז הוא אומר לי מה דעתך וזה,
אמרתי לו ננסה, עזב את הדירה,
לא דירה שלנו, בשכירות,
מכרנו את הריהוט ואבא שלי עזר לי
והלכתי לגור אצל ההורים.

וכל יום אני הולכת לתיבת דואר,
כל יום שולח מכתב.
זה בסדר.
ביום שני אני חוזר,
לא, אני נשאר, לא, אני חוזר,
כל הזמן, איזה כמה חודשים,
בסוף הוא אומר לי "לקחתי חנות
ואני עושה ניירות בשבילכם,
תבואו".

והוא נסע בתור תייר
בגלל שהוא היה צריך לעשות מילואים.
הוא לא היה חופשי.
-כן.
אז הוא נסע בתור תייר
ושם עשה את ה- permanent
ועשה לנו permanent
להגיע לשם, אני והבן.
נסענו באנייה,
הוא נסע באווירון.

אז נסענו מפה לאיטליה,
הייתי באיטליה אצל אחי, היה נשוי, שבוע איתו
ומשם לקחנו אונייה אחרת
שבועיים לברזיל,
זאת אומרת 3 שבועות הדרך.
וזה היה בינואר והיה ים סוער
וכולם הקיאו וזה

זה היה גם, איך אומרים?
משהו יפה בשבילי להיזכר, ליהנות וזה,
הייתה מסיבה באונייה
והזמינו אותי לרקוד
ושאלו אותי איפה השארת את הילד,
ישן והיה אחד ששומר עליו
והייתה אחת איתי יהודייה בחדר, מישראל.

עמדנו בפורטוגל או בגרסיה
וירדנו וזה, באונייה היה יפה.
הגענו לברזיל, הוא בא לאסוף אותנו מסנטו,
נסע איתנו כמה ימים להגיע לסאו פאולו.
מה להגיד לך? זאת אומרת החוף,
האנייה מגיעה לחוף,
ואנחנו גרנו בעיר, בסאו פאולו.

01:07:30

סנטו זה הנמל.
-כן.
גרים שם, היינו הולכים לים שם.
ובסאו פאולו אנחנו היינו הראשונים
מהאחים שלו.
האחים שלו מביירות אחר כך באו,
אימא שלו באה, גרה איתנו
ואח שלו בא, גר איתנו אחר כך.

חשבנו לשנתיים-שלוש להביא כסף ולבוא.
אני מאמינה, יש לי אמונה בשם,
הלכנו בתור שליחים, חזרנו,
בעלי בנה בית כנסת פה,
לא הוא בנה, הוא יזם.
אז 36 שנה גרנו בברזיל, 37 שנה בערך.

נולדו לי בן ובת
והבת שגרה פה ממול, שהיא נולדה בברזיל,
היא באה לארץ ללמוד,
בבית היינו ציונים,
דיברתי איתו עברית כל הזמן.
השני שנולד שם,
דיברתי איתו עברית, הוא הלך לגן,
דיבר עם המורה עברית,
לא מבינה שום דבר ממנו.
בא הביתה, התחיל לבכות
אומר לי "אני לא אדבר יותר עברית".
ועד שהוא גדל,
יש לו מבטא קצת שונה.

אבל הוא יודע עברית,
עכשיו הוא עשה עלייה.
והילדה גם למדה קצת עברית בגן
ובאה לארץ,
וגם בעלי היה בכפר הנוער הדתי
בכפר חסידים, בצפון.
ואז, איך הכרנו?
זאת אומרת אמרתי לך שלקחנו לו דירה והכרנו

והתחתנו ונולד הבן, בגיל 4.
בדירה שלנו היה איזה חדר עם ככה, מרפסת
והים, אז הוא תמיד היה מסתכל על אניות
ואומר לי "אימא, מתי ניסע באנייה?"
יצא שנסענו באנייה, ככה לא חשבנו.
כן.
-יצא ונסענו לברזיל.

אז בברזיל גרנו 36-37 שנים
החיים הסוציאליים שלי, לא היינו עשירים,
אבל היו חיים נוחים,
עוזרת בבית יום ולילה, ישנה בבית.
רק ביום ראשון היא הולכת ובשבת אחרי הצהריים
עושה את הכלים ויום ראשון שלה חופש.

יש משפחות 2 עוזרות,
בבית לילדים וזה,
יש 3, לא חשוב.
אני פעם היו 2,
כשנולדו הילדים הבאתי לחודש חודשיים
אבל עוזרת חודשית תמיד היה לי.
כן.
-והייתה נוחיות.
הוא פתח חנות לבגדי ילדים
ועבד שם

ואחר כך באו אחים שלו מביירות,
אימא שלו וזה.
אני סופרת בצרפתית
ומדברת צרפתית טוב,
פורטוגזית, ערבית אני מדברת דיבור,
לא יודעת שפת כתיבה, לא.
רק דיבור שפת האם,

אנגלית אני מסתדרת
וספרדית מהפורטוגז, זה ברזילאי.
אני קוראת יותר עכשיו בברזילאית יותר
אבל צרפתית אני יודעת טוב,
רק שקצת התחלתי לשכוח את הכתיבה,
חסר לי זה, חסר זה.
פורטוגזית יותר, למה שזה יותר קרוב.

ב-90' הוא בא לשנה פה לנסות
ואיתי באה, זה הכול בלגן.
הבן השני התחתן לפניו
והבת שלי באה עם המשפחה
רגע. בתי התחתנה פה בארץ קודם.
-אוקיי.
והיא עם שני ילדים
והבן התחתן, השני, היא באה לחתונה.

היא, בעלה והילדים.
ובחזרה הוא רצה לעבור לארץ
לנסות לעשות, לא עלייה, לגור.
בסוף הוא נשאר שנה פה,
עבד אצל חתני,
הוא מהנדס והשני מהנדס.
אמרתי אני נותנת להם חינוך טוב
למה בראש שלי מהנדס יבנה את בית המקדש
 בלי נדר.
ככה בראש שלי

והוא בונה עכשיו,
בונה ירושלים.
והשני במודיעין,
עשה עלייה לפני שנתיים.
אז אחרי שבתי התחתנה וזה
באנו לחתונה וזה
ב-81' בעלי בא לבד לבקר את הבת,
לא הייתה נשואה
וירושלים הייתה מצוחצחת
הייתה במצב טוב וזה
הוא בא אומר לי מה דעתך,
אני כל הזמן רציתי לחזור

הוא פחד בגלל הצבא,
בחורים, צבא.
הוא קטין חוזר הוא לא חייב,
וההוא ברזילאי.
ואחי היה אומר וגם החתן
מה אתם עושים בברזיל,
תבואו, תראו את הנכדים פה וזה
אחרי שהתחתנה הבת
והיינו באים, כל שנה הייתי באה ללידות
ואחר כך, כשגרנו פה, כל שנה,

הם נשארו בברזיל
ובאנו אני ובעלי לפה.
והם שניהם נשארו,
ההוא נשוי והוא לא היה נשוי.
אז לפני 8 שנים הוא בא לחתונות של האחיות שלה
ונשאר, 8 שנים? כמה אתה?
כן.
-8 בערך.
והשני עשה עלייה,
אשתו קודם בשנתיים והוא שנה,

עכשיו הבן שלו התחתן בברזיל,
נסעו לברזיל לחתונה
והבן בלי נדר הוא אמר לאשתו
לפני שיצא איתה,
הוא עשה עליית שרון, עליית נוער שעשה שרון
הוא בא בן 15 וחצי.
והיה בלי חברים מברזיל,
היו מברזיל אבל לא חברים שלו.

01:15:00

והבן שלי אמר לו
אני שולח אותך בתנאי שתשים תפילין.
דתי, תשים תפילין בבוקר.
הוא היחיד מבין כולם,
מכל ברזיל היה, היחיד.
לימד אחד, חבר שלו אומר לו
תראה, קניתי כיפה
והיה בא אלינו בשבת,
אז הוא למד טוב עברית

והיו לו הורים, את יודעת באים ילדים
עושים להם הורים שניים זאת אומרת,
-כן, מאמצים.
לבקר וזה.
הוא בא לבקר עכשיו בארץ,
הולך מבקר אותם.
איפה זה, בבית שאן,
הקיבוץ
ובשביל זה הוא למד טוב עברית
והארץ נכנסה בו בגיל 15 וחצי

וצריך לחזור, החתן שלי אומר לו
אתה תישאר ותעשה צבא
אמר אני נוסע לברזיל,
אם אני אכנס לאוניברסיטה, אני אשאר
אם לא אכנס, אני חוזר לישראל.
אז הוא נכנס לאוניברסיטה,
למד אדריכלות
ועבד עם אבא שלו.
בינתיים אשתו פה ושני ילדים.
למה באו קודם,
בגלל אחד נכנס לאוניברסיטה עכשיו

השני, הבן השני,
יש לי תמונה.
זו הבת.
יש לו שני בנים ובת.
אז הבן הגדול הכיר את אשתו,
היו רוקדים וזה
אומר לה את רוצה שנצא ביחד
בתנאי שנגור בישראל.
אז היא אמרה לו טוב
והיא ממשפחה מיוחסת, עשירה ושזה
והיא הסכימה

אבל לוקח זמן,
הוא אומר לי אני חושב לעבור לגור בארץ.
זה כבר שנה וחצי.
התארסו ביחד, אבל אשתו הייתה לומדת,
חיכו וכבר שנה וחצי
ועכשיו הם בתהליך מחכים לתאריך
הכרטיסים של הסוכנות
ובלי נדר, הבן שלי אומר לי
הם יבואו ולא יודעים איפה הם יגורו

ייקחו דירה אם זה בקליטה או זה,
בערך סוף החודש וזה.
ובשביל להביא ילד, הוא אומר לי
"אני לא אביא שם, אחר כך יהיה קשה לבוא
ההורים לא ירצו לשלוח אותה",
בת לא יחידה, יש לה הרבה,
אבל...
אז הוא אומר "סבתא תחכי לנין".
הוא אמר לי "מזל טוב בשבילה",
אמרתי לו "עכשיו התור שלך".

ורציתי מאוד לחזור לארץ
ובאנו לארץ, פתח חנות פה ברחוב קינג ג'ורג'
וסיפורים זה וזה.
ואחר כך, אה, המצווה שאמרתי,
באנו בגלל זה נסענו ובאנו,

החתן שלי הוא מועד של בית כנסת,
הייתה להם אדמה פה בפינה פרץ ברנשטיין,
ראית את "זכות אבות"?
-כן.
תשימו לב עכשיו.
-כן כן, ראיתי.
זה בית הכנסת שלנו,
 מה זה שלנו, ש...
אתם תרמתם אותו?
-לא אנחנו, בעלי לא היה לו,

אח שלו עם חברה, 6 אנשים
הוא אמר להם,
היו מתפללים פה בבית ספר,
בכתה.
והייתה להם את האדמה,
אמר להם אתם רוצים?
אני אסע לברזיל ואני אביא לכם כסף.
אז הוא נסע,
עשו אסיפה אצל החתן שלי
והחתן שלי הוא מהוועד
ואחרים, הוא לא מכיר.

אז אחד מהתורמים,
אח של בעלי
והשם של חמי נמצא בשמות של ההורים,
הם 6.
אז הם שמו על שם אבא שלהם
והכניסו הרב בקשי דורון חבר honorário
איך אומרים?
בלי תפקיד.
כבוד, חבר כבוד.
-כבוד.
ובעלי לא נתנו לו עבודה,
יכול היה לעבוד אבל...

הבן שלי אומר לי "מה שמגיע,
נתנו לו מה שמגיע לו,
העבודה שנסע ובא והתלונן",
אבל מה, הוא אמר "אני בניתי את בית הכנסת
אבן באבן",
למה היו מאורעות
הערבים היו ב-Greve,
איך אומרים?
לא רצו לעבוד, היה זה.
-שביתה.
היה עומד על ידם ולשים אבן באבן
והיה מעשן

ואני לא הייתי מרשה לו.
חמותה של זה הייתה
גרה שם, אומרת לי
"את יודעת, הוא היה
יוצא מעשן בחוץ".
היה נכנס למשביר, יש Perfume שם
היה שם ובא הביתה
ואני רואה את הקופסה,
לוקחת את הקופסה וזורקת, שורפת
עד שהוא הפסיק.
עכשיו, הוא יזם,
זאת אומרת הוא הביא את התורמים

ושידך בין הועד ובין התורמים,
למה לא מכירים.
רק החתן שלי והוא ואלה מברזיל
מכירים אותו ואת החתן שלי
השאר בישראל.
-איווט, אנחנו נעצור כאן.
אז זה המצווה שאני אומרת,
חזרנו לארץ
-בשביל זה נסעתם.
בשביל ועכשיו כל הזמן הרב גם שהם בחרו אותו
שהיה בברזיל וזה,
בחרו אותו התורמים,
הם 6 תורמים

ואמרתי לך, השם של חמי נמצא שם,
בשמות.
אז אומרים הרב תמיד באזכרה, לפני חודש היה,
הוא אומר יש אנשים, יש להם מיליונים כסף וזה,
מה נשאר אחר כך?
פה הוא השאיר בנים, ילדים, נכדים, דברי תורה
את יודעת,
הבנים תמיד דברי תורה-דברי תורה.

וכל יום פה בבית הכנסת,
שמע ישראל כמה פעמים אומרים את זה
בזכותו, בזכות שהוא בנה,
הוא לא בנה ביד אבל הוא יזם
וכולם אומרים בזכותו יש לנו
את בית הכנסת הזה.
עשה שני ספרי תורה,
לא הוא, התורמים ביקשו ממנו,

באו הביתה, היינו גרים בבן צבי,
והוא סידר את ספרי התורה
ואת ממנורת החנוכייה,
גם אחד תרם
והוא סידר.
זאת אומרת, הוא עבד בשביל בית הכנסת הזה
אז זה אמרתי המצווה שבה נסענו
ובאנו להביא כסף,
לא הבאנו ולא זה.

המצווה היחידה שזכינו בבית כנסת
לשם תורה.
בן אדם אציל, היה לומד תורה
אחרי הצהריים בבית הכנסת,
אני הייתי הולכת איתו.
הוא היה נכנס זקוף, יפה, חתיך
וכולם היו קמים.
יושבים, אנשים מבוגרים קמים בשבילו.
הוא מאוד ענו היה ושקט
ועשה הכול בשקט ככה

ובלי לבקש,
היה מגיע לו יותר.
היה מגיע לו עבודה,
אז לא הייתה לו עבודה.
תודה רבה רבה לך.
-תודה לכם.

איווט קבני

מראיינ/ת -
אפרת קראוס    
אורך הסרטון:
01:08:43
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
חלב
,
סוריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

איווט,
הררי למשפחתי
ולבעלי קבני.
-קבני.
ואיפה נולדת?
-בחאלב, סוריה.
ב-1.1.1931.
אימא שלי התחילה צירים בלילה,
לפני 12,

ונולדתי בדיוק אחרי 12,
השנה החדשה...
התחילה איתך.
-התחילה איתי 31,
במקום שיהיה כמה שעות,
הייתי מפסידה שנה
אז היא סיפרה,
זיכרונם לברכה כולם,
שבדיוק אחרי 12
היה אח שלי וחבר שלו,
היו לומדים ונולדה בת.

שתי דודות שלי,
אחות של אימא, יש להם איווט.
אז באו, אחיות שלי,
אמרו לאימא ואבא
דודה נזירה יש לה איווט,
דודה אדל יש לה איווט,
למה לנו אין איווט?
תביאו לנו איווט.
ויש לי אח, היה, לפני, 4 שנים וחצי,
חשבו שהם גמרו,

אבל כשביקשו וזה באתי לבקשתך,
כמו שברדיו היה יוצא פעם בארץ
כשהייתי לפי בקשתך
באתי לפי בקשתך.
אז את הקטנה במשפחה?
-אני האחרונה במשפחה
ושיהיו בגן עדן, אין אף אחד,
9 ילדים, אני אחרונה, לא נשאר אף אחד.

מההורים, מהאחים, אף אחד.
זיכרונם לברכה שיהיו בגן עדן.
וגם בעלי, לפני 10 שנים.
אז כמו שאמרתי, לפי כבקשתך.
בזמנו, כשנולדתי לא
היה עוד חשמל בבית,
בעיר.
-כן.

אז כשנולדתי בדיוק בא החשמל,
אז יש פתגם בערבית,
אני אגיד אותו בערבית ונסביר לכם.
כן.
(ערבית)
הבית נהיה אור,
זה כמו חרוזים
בא האור כשבאה איווט.

(ערבית)
כן.
תפסתם את החרוז?
האור בא לבית בבואה של איווט.
בית-איווט.
-כן.
אז זה משהו יפה שאני אומרת לנכדים את זה
ואח שלה צוחק עלי,
הוא אומר, יש לו 4 אחיות
והוא בן אחד,

אז הוא אומר יש לנו הרבה אור בבית.
הוא מקנא שרצה אח
ובאו אחיות.
אז זה סיפור מצחיק וזה יפה
שהבאתי את האור לעולם, לחאלב.
אני לא יודעת.
-כן.
סבא אחד כן,
סבא אחד לא.
סבתא, אימא של אבא,
הייתה בחדר שלי, ישנתי איתה באותו חדר.

וכשנפטרה, לא אחרי הרבה זמן,
הייתי קטנה, הייתי 8-9 בערך
כן.
אז הוציאו כל הילדים מהבית,
השכנים לקחו, לא נתנו לילדים.
אחר כך באו הורים של אימא,
אימא ואבא, זאת אומרת סבתא וסבא שלי

מצד אימא, גרו אצלנו מעט זמן
וסבא שלי, זה אני זוכרת,
הוא היה לא חולה, זקן וצועק
והיה לו עוזר ערבי
והיה צועק.
אבל משפחה מיוחסת.
מיכאל נחמד,
מי לא מכיר אותו בחאלב.

משפחת נחמד זה משפחת המיוחסים
וסבתא שלי הייתה בחדר שלי אחר כך,
אחרי שהוא נפטר, אם אני זוכרת,
היא ישנה באותו חדר של הסבתא ההיא
אז הסבתא השנייה.
-כן.
כן.
מאוד נחמדה, יפה
והיא הייתה עוד לא מאוד מאוד זקנה,

נסעה לפנמה, הילדים שלה נסעו לפנמה אז
ונסעה ודווקא הלכה ושיחקה קלפים
ונפטרה שם.
יש לי דודים, עכשיו אין כבר,
בני דודים בפנמה
ואחי היה.
אז זה סיפור של סבתא וסבא

ואצל הסבתא הזו היו עושים ממתקים
ומשהו מתוק בשביל האורחים
והיו שמים בחדר שלה עם מפתח,
אז אח שלי היה בא, פותח את הארון
ולוקח, זה היה בשביל האורחים.
אז מה אנחנו הילדים?
לא מגיע לנו?

דברים, את יודעת, קוקוס כזה שחור
ממולא צנובר, איך אומרים?
צנובר.
-צנובר, אגוזים וזה ומתוק, טעים.
אז היינו כאילו גונבים.
זה היה בחדר שלנו של סבתא שלי מצד אימא.
והיא הייתה מאוד עדינה, נחמדה,
טובה וזה.

והסבתא, אימא של אבא שלי היא הייתה קצת...
עצובה, התאלמנה,
היה לה רק אבא שלי ואחות.
כן.
אבל מצד אימא שלי יש הרבה אחים ואחיות.
-משפחה גדולה.
ואבא ואימא?

אבא שלי, מה שאני זוכרת, בזמני,
הוא היה עובד במכס,
עם הערבים,
היינו בסדר עם הכול באותו זמן.
וזה מה שאני זוכרת,
שהיה עובד במכס
אנחנו היינו במצב כלכלי בסדר,
לא עשירים ולא חס וחלילה עניים.

אבל אמרו לי שאו לפני שנולדתי
או כשהייתי קטנה
היה עשיר ופתאום איך הלך, איך איבד הכול
אני לא יודעת את הסיפור,
אבל אמרו לי, היה יום, היה זמן
שהוא היה עשיר ועזר לאחרים וזה.

וזה דבר אחד, אבל בזמן שאני גדלתי בבית
אחים שלי, לא הכרתי את הגדולים.
הגדול, הבכור ואני 20 שנה הבדל.

אז בזמן שהייתי בת בערך 8-9
הכרתי אותו ונסע ללמוד בפריז עורך דין
ואחר כך הוא חזר לחאלב,
אני זוכרת את החלק ההוא,
ואחר כך אני זוכרת שהוא חזר
והוא הראשון שעשה לי יום הולדת.

לא היו רגילים, אף אחד לא היה עושה יום הולדת
ובדיוק לפני שהייתי צריכה לעלות לארץ,
התכנית שהייתה עליית נוער וזה
אז אני ב-1.1 ונסענו בדיוק בזמן הזה,
אז הוא עשה לי שבוע לפני זה,
עשה לי יום הולדת,
הזמין את החברות שלי,
אלה שנסעו איתי ואלה שנשארו וזה.

זה הזיכרון,
ויש לי את המתנה שלו עד עכשיו.
נתן לי קופסה של מניקור
שנמצאת עד עכשיו.
זה האח הגדול,
שאחרי 20 שנה נסעתי לפריז
וראיתי אותו
אחד שבניו יורק לא הכרתי אותו,
הכרתי אחר כך.

לא, השני זה מיכאל, מישל, היה בארץ
אבל כשגדלתי לא היה בבית,
היה בארץ.
והשלישי, כולם זיכרונם לברכה,
היה בניו יורק,
הוא בא לבקר עם אשתו
אז הכרתי אותו.

ואחר כך הרביעי היה בבית והחמישי והשישי
הם 6 בנים ו-3 בנות.
שתי אחיות ואני.
אני הלכתי לאליאנס הישראלי
האחים שלי,
אני לא יודעת אם הלכו לתלמוד תורה וזה.

בעלי כן, בתי כתבה כשעשתה לנו אלבום
של 50 שנה לנישואים, 55 גם.
ואחרי זה הוא נפטר.
-כן.
אז על אחים שלי הגדולים
שנסעו ולא הכרתי אותם אז
את לא יודעת, כן.
-אני לא יודעת בדיוק.

לא, אני יודעת, למדו באליאנס ובליסה.
ליסה זה היה של לא יהודים.
זה צרפתי.
-כן.
וחלק בהתחלה באליאנס
ואחר כך בליסה.
למשל אני לא יודעת איך בעברית,
יש Certificate,
בגרות אני חושבת שעשו בליסה.
אני לא הגעתי לזה.
-כן.

למדנו קצת עברית אבל ערבית לא,
עד שהגעתי ל... איך אומרים? לפני הבגרות.
סיום היסודי.
-היסודי.
זהו, זה היה בגיל 12 בערך,
ואז יצאה התכנית שרחל בן צבי,
רחל ינאית באה לסוריה, לחאלב

ואחי שהוא הכי במשפחה,
איך להגיד, נחמד וזה, אוהב לקבל אורחים,
הביא אותה הביתה אלינו והזמין אותה,
אכלה ארוחה אצלנו,
הכירה אותי, אבל אמרה בת 13,
מאוד צעירה, אני לא יכולה לקחת אותך,

אני מחפשת בנות, רק בנות,
זה עיינות לבית ספר חקלאי לבנות
היא באה לאסוף בנות?
-בנות מחאלב, מדמשק ומביירות, מלבנון.
בלי ההורים, זה עליית נוער,
אז מי בא? שליח שקוראים לו,
הוא היה בצופה,
עיתונאי בצופה

ובא שליח לנסוע איתנו באוטובוס
ונסענו באוטובוס ללבנון, זה לא רחוק לישראל.
עברנו, אז היינו וזה לא אמרתי בהתחלה,
היו הדרכונים האחרונים שנתנו הבריטים

לרחל, מי זאת הייתה, הנרייטה סאלד,
היא הייתה האימא של...
עליית הנוער.
-עליית הנוער.
ובדיוק היינו במועדון והזכירו לי
ויש לי תמונה
שהגענו לתל אביב,
היו עוד קבוצות ממקומות אחרים
ויש תמונה שכולנו ביחד
ואנחנו העבירו אותנו למשק הפועלות עיינות,
על יד בית עובד.

למה? יש משק עיינות ברמת דוד,
זה אחר כך.
ומי הייתה? עדה פישמן
שהייתה המנהלת.
אחר כך הייתה עוד אחת ציפורה,
אני שכחתי בדיוק,

ולמדנו עברית שם.
הייתה כתה לעברית והיו כתות למקצועות.
חצי יום וחצי יום עבודה,
שלחו אותי לרפת ואני קטנה, נמוכה
והפרה גדולה וזה, פחדתי,
אמרו לי טוב, נחליף לך את זה,

ניתן לך לשתול פרחים
ויש לי תמונה שאני שותלת עם שורט
ומשקה את הפרחים,
זה היה מתאים לי.
אנחנו, אם אתם שמעתם שיש,
הג׳מיליה זה איפה שהאמידים, העשירים גרים,
איפה שאנחנו גרנו.

ויש בחסיטה בעיר, קוראים לה
בחסיטה בערבית, איפה שהמעמד,
היהודים, אני מדברת על היהודים,
לא על הערבים,
-כן.
יותר נמוך, יותר...
לא של להיות עניים,
אלא ברמה של הלימודים של זה.
ואני זוכרת פעם אח שלי זה היה עוד ב-42',
מלחמת העולם השנייה,

לקח אותי לשם
וראיתי את בית הכנסת הגדול, הישן.
פעם ראשונה שראיתי את זה בחאלב
ואז קנינו, היה לחם שחור, היה מלחמה,
לא היה מספיק לחם, לא היו מספיק דברים וזה
וזה הזיכרון שלי,
אבל לא ראיתי את האנשים של בחסיטה וזה.

אבל היא הייתה, רחל ינאית הייתה שם
ופחדו לשלוח את הבנות שלהם
כששמעו שמשפחת הררי שולחים את ביתם
אז הסכימו והיא הסכימה לקחת אותי
בגלל שאנחנו, אני לא מתגאה, ברוך השם,
משפחה מיוחסת, כולם מכירים אותנו,

אני קרובה לשעיו וספרא,
האמידים בקהילה החאלבית.
כן.
אז הסכימה לקחת אותי.
-ולמה באמת?
למה? ההורים שלי היו ציונים
ואמרו לאט לאט, אח אחד היה בארץ,
אז אמרו אם לא יהיה לי חס וחלילה טוב,
יש אח שישמור עלי.

והם קרובים, הם יכולים לבוא
או הם חשבו לעלות.
לאט לאט, האחים שלי, אחד היה בניו יורק,
אחד, הגדול, בקזבלנקה,
בפריז למד עורך דין
ואחר כך עבר לקזבלנקה
ואחר כך סיפור אחר,
ההורים שלי נסעו והיה להם תפקיד,

לחתן שני אחים,
אחד במילאנו ואחד...
הורים שלחו אותך כי הייתה הרגשה שצריך
לברוח כבר?
כן, כן.
לא מדמשק, מחאלב.
כן.
-כן.
לא לברוח,
חשבו לעלות ורצו לעלות.
למה האחים לאט לאט, אחד היה קצת יותר מבוגר,
הוא רצה גם לבוא

וכשהייתה ההזדמנות ומה שיהיה,
הבטיחו לנו לבוא לבקר את ההורים
אחרי 6 חודשים
ואז לא נתנו לנו.
אז עוד היה אפשר לבוא לבקר?
אז זהו, הם הבטיחו לנו בעיינות
זאת אומרת רחל בן צבי, מי שטיפל,
הבטיחו לנו לשלוח אותנו לבקר את ההורים
אחרי 6 חודשים.

אבל אמרו לא, אחר כך,
יותר מאוחר.
למה?
פחדו שנישאר ולא נחזור
ושילמו הרבה כסף בשביל להביא אותנו לארץ
ולא חבל על זה?
זה היה בסוף 43'.
ובסוף החלטנו, החליטה לקחת אותי.
אני רציתי.

ובנות דודות שלי שהן שכנות
צחקו עלי "את נוסעת על הגמל, על גב הגמל".
לא האמינו,
מה פתאום ילדה צעירה כזאת וזה.
אבל ההורים שלי, אני אומרת לך,
הם חזקים וציוניים
וחשבו שאם יש אח פה
אז אם חס וחלילה לא טוב, יש אח שיטפל בי.

אנחנו מחאלב 5-6, אני לא זוכרת,
עברנו לביירות ובאו מדמשק ומביירות.
אותה קבוצה ונהייתה לי חברה אחר כך
מביירות ומדמשק, היו 2 מדמשק פרץ,

לאה ורבקה פרץ נשארו בארץ
ועשו שם, אני לא שמעתי עליהם אחר כך.
והשאר, לא נשארתי עם כולם בקשר.
יש כאלה שנסעו לאמריקה וזה,
נשאר, יש לי קשר איתם.
כן.
-חברות שהיו בחדר שלי וזה.
הקהילה, אני לא יכולה לספר לך
מפני שאני הייתי קטנה

ואני זוכרת שהיו באים אלינו למסיבות.
אני זוכרת את האירוסין של האחיות שלי
שהתחתנו, חודש אחד ביניהן, שתי האחיות
והייתי עומדת בצד והיו ריקודים, טנגו וזה
בסלון
ואני קטנה בדלת עומדת ומסתכלת עליהם
ומה שאני זוכרת,

ואצל אבא שלי היה בשבת אחרי בית הכנסת,
היה צריך להיות שולחן של מאזה,
קוראים לזה מאזה,
זה לפני הארוחה, שמים סלטים,
קצת ערק, קצת זה
ועושים קידוש ואוכלים את המאזה הזה.
ואחר כך ארוחת צהריים.
כן.

למה שזה מוקדם וזה יפה,
אז הקרובים שקרובים אלינו,
כולם היו גרים קרוב שלא צריך אוטו בשבת,
היינו דתיים,
זאת אומרת מסורתיים,
אבא שלי היה מסורתי.
מעשן בדרך כלל,
בשבת לא מעשן.
מחזיק את עצמו
אבל הוא היה מעשן הרבה.

ואף אחד מהאחים שלי, תודה לאל,
לא מעשנים, לא שותים,
לא שתייה ולא זה, תודה לאל,
מחונכים טוב.
משפחה אמידה ומחונכת,
ההורים שלי, תודה לאל, זיכרונם לברכה.

ואבא שלי, הקהילה, אני לא יכולה להגיד לך,
היו באים וצוחקים עלי בואי תשתי קצת ערק
בואי תשתי, בואי תשתי,
ניתן לך גרוש, ניתן לך משהו, צוחקים ככה עלי
והייתי  שותה ואהבתי,
עד עכשיו אני אוהבת טיפה.
כשכואבת לי הבטן התרופה שלי,
טיפת ערק עם מים.
כן.

אז את זה אני זוכרת,
זה לא נקרא מסיבה גדולה,
ככה אסיפה של קרובים,
-כן.
עם אבא שלי.
-קהילה.
אבל הקהילה, לא הייתי הולכת לבית כנסת.
-לבית כנסת, לא?
רק בחגים אולי.
החגים מאוד היו חשובים לנו.
אבא ואימא לוקחים אותי ואת אחים שלי הקטנים
והולכים ביחד לבקר את הקרובים.

זה היה מנהג יפה שהולכים
לבקר את הקרובים בחג.
והם באים ואנחנו הולכים,
זה היה מנהג יפה מאוד.
והמשכנו בברזיל זה משהו אחר אחר כך.
והיה דוד אחד ממצרים,
הוא בא לבקר בחאלב, דוד של אבא,

משפחתו נשארה במצרים
והתחילו המאורעות, לא יכול היה לחזור למצרים.
נשאר הרבה זמן בחאלב
והייתה דודה, אחותו, דודה של אבא,
אחות של הדוד, היא הייתה גרה אצלנו
ולא הייתה נשואה, לא היו לה ילדים.
אז הקהילה אני אומרת לך, מה שאני מכירה,
החברות של אחיות שלי שיותר גדולות

מבית הספר אליאנס, כולם למדו באליאנס.
-כן.
אחיות שלי למדו באליאנס,
לא היו בליסה, אני לא זוכרת.
אני אומרת לך,
ואחיות שלי התחתנו לפני, הייתי בת 10.

יש לי תמונות פה שתראי איך הייתי כמו כלה,
שהייתי לבד לוקחת פרחים וזורקת.
כן.
-הבדל חודש בין שתי האחיות,
כן.
-החתונה.
הגדולה 10 שנים יותר ממני
והשנייה 7.

אז כשנולדתי היה אח אחד ביניהן, בני,
וקיבלו אותי כמו בובה.
כן.
-אמרו לאימא שלי אנחנו נטפל בה,
נחתל, את זה אני זוכרת,
להלביש אותי, להביא לי בגדים יפים
לטייל איתי וזה,
זה אני זוכרת משתי האחיות.
אחר כך ראיתי אותם אחר כך.

בבית ערבית.
לפעמים צרפתית, מכניסים צרפתית וזה,
אבל בדרך כלל ערבית.
ובבית הספר?
-ערבית יהודית, לא כמו ערבים
אליאנס זה צרפתית.
-צרפתית.
צרפתית ועברית.
הייתה כתה לפני האחרונה, היו שיעורים בעברית,
ערבית לא.

אחרי שאני לקחתי את התעודה,
יש לי אותה,
של היסודי.
-את היסודי, הייתה בגרות.
התחלתי 3 חודשים, זה היה בספטמבר,
גומרים את בית הספר בספטמבר,
או להיפך, כמו בארץ.
-בספטמבר מתחילים.

כן, מתחילים.
והייתה תכנית של העלייה,
שבאה רחל ינאית והחלטתי,
אז היו 3 חודשים אחרי שנכנסתי לבגרות
והתחלנו ללמוד ערבית
אבל בקושי אני יודעת לכתוב את השם שלי,
זוכרת כמה מילים,
סבאח אל חיר וזה, אני לא למדתי, לא הספקתי.

כן.
- 3 חודשים ועזבתי.
עליתם על אוטובוס,
נסעתם לדמשק, לביירות.
לדמשק לא, אני לא זוכרת אם עברנו,
לביירות, ללבנון,
אבל קודם כל ראש הנקרה,
אנחנו מוכרחים לעבור את ראש הנקרה.
לפני ביירות או אחרי ביירות, לא זוכרת
אני זוכרת שעמדנו לתת את הדרכון,

הערבי הסתכל בי, אומר לי "מה זה את יהודייה?
1.1, מה פתאום?" שם לי שני.
ושתקתי פחדתי ממנו,
הוא אומר לי "את לא נוצרייה",
שיהיה כמו, להבדיל, ישו כזה.
אז הוא אומר לי, שם לי שני, 1.2 וזה
או 2.1.

עכשיו ברשמי כתוב לי 2.1,
אבל כשאני כותבת משהו, אני שמה 1.1.
נולדתי בזה וזה שנה חדשה
וזה כולם, יוצא לי בפייסבוק,
שולחים לי מזל טוב וזה.
אז זה דבר אחד שרציתי להגיד
שלא שהוא נגדי, הוא רצה לעזור,

זאת אומרת מה, את יהודייה, את לא נוצרייה
שיהיה לך...
1.1
-תאריך כזה.
ועלינו לאוטובוס והגענו לארץ.
ומשהו באוטובוס, השליח, העיתונאי מהצופה
אחר כך הוא נהיה חבר של אחי
ואחר כך הכרתי, הוא ירושלמי
לימד אותנו שיר,
קפה

צה אה אף אה
אל נא תשתה קפה
לילדים משקה תורכי אסור לשתות
זה מחליש את הכוחות
לבריאותך אל נא...
אל נא תשתה קפה.
כבר שכחתי,
אבל אני זוכרת את זה ושרנו את זה
ולמדנו ובאתי עכשיו לנכדים, לנינים,
אני שרה להם את זה.

שכחתי ואחר כך ראיתי אותו,
שרתי באיזה מקום עם אחי והיה חבר שלו
ואני באליאנס, יש לי קול יפה,
הייתי שרה במקהלה
מקהלה.
-והיו קוראים לי לחדרים לשיר איתם, לשיר.
אז זו מעלה בשבילי
שהייתי שרה יפה.
כן.
-זה משהו.

הגענו לארץ, הגענו, אמרתי לך, לתל אביב
שאני זוכרת, יש לי תמונה עם אנשים...
ממקומות אחרים.
-ממקומות אחרים.
אם זה מעיראק, אם זה מדמשק,
לא זוכרת,
וזו הייתה הנרייטה סאלד,
אני זוכרת את השם,
עכשיו במועדון שאני הולכת
הזכירה לי ושלחו אותנו לעיינות

והתחלנו להיות בחדרים,
להתרגל עם חברות וזה, בחרנו
הייתה לי חברה מחאלב.
-מחאלב.
שתי חברות ואחרות מביירות,
שנהיינו מאוד חברות, מאוד.
המשכנו אחרי שעזבנו.
-כן.
היינו שנתיים שם,
אני אומרת לך, לא מפונקת בשביל אימא ואבא,

אבל לא פינוק כזה...
מפונקת, הכי קטנה.
אהובה. היית אהובה.
-אהובה, כן.
וזה היה דברים משפחתיים
שאי אפשר לספר דברים.
אבל זה דבר אחד.
-התרגלת בקלות את אומרת.
כן ואח אחד שאמרתי לך
שעשה לי יום הולדת
אף אחד לא עשה יום הולדת קודם.
זה האהבה של האחות הקטנה, האחרונה.

והייתה סבתא של אבא שלי,
הייתה איתנו, בתמונה נמצאת פה
כן.
-הייתי קוראת ספרים, הרבה.
קוראת ספרים,
בולעת ספרים בצרפתית.
והייתי הולכת לביבליותקה,
יש בחאלב אזור של הערבים העשירים,
לא הייתי שם,
אני פעם אולי עברתי.

ובאותו בניין שלנו,
הייתי קרובה לאליאנס,
היה גר המנהל של אליאנס
אחד מנדה, משפחת מנדה
שהם באו, לא יודעת אם מצרפת,
לא יודעת מה מקורם, יהודים.

ואחר כך מספרת נשיא, התחלפו
ולפני היו אחרים שלא בגילי,
שהיו יותר קרובים לאחים שלי או לאחרים,
יותר מבוגרים.
אבל בזמני היו באותו בניין,
בקומה אחרונה,
אין מעלית, לא הייתה מעלית,
3 קומות
והיו שני המנהלים של אליאנס
היו גרים באותו בניין שלנו.

זה מה שאני זוכרת.
אחותי שהייתה דתייה, השנייה,
ב-9 באב יש לנו חדר שיש מרפסת
ויש מדרגה,
אז היא הייתה שוכבת ושמה את הראש על המדרגה.
עד כדי כך שהייתה ככה.
כשקטנים עושים דברים...
-כן.

נשארה דתייה, לא נשארה, זיכרונה לברכה.
דצמבר 43', כמה ימים עברנו לביירות,
ראינו את שפת הים,
הכרתי את הבחורות שהיו באות איתנו
הייתי אצלן בבית, ההורים שלה וזה.
ואיזה יום-יומיים בערך ישנו בבית ספר אליאנס
במיטות או מזרונים,

ככה ישנו לילה או שני לילות.
עד שאספו את כולם
ואלה שמדמשק,
אני לא זוכרת שנסענו לדמשק,
הם באו לביירות, זה אני לא זוכרת בדיוק.
ומה שאמרתי לך,
נסענו באוטובוס, עברנו את ראש הנקרה
והגענו לארץ, אני חושבת לתל אביב,
זה המפגש הראשון.

ואחר כך חילקו אותנו, שלחו אותנו לעיינות,
משק הפועלות עיינות לבנות.
זה היה רק לבנות.
אחר כך באו מההגנה,
באו בחורים, חאלבים,
שהיו חברים שלנו שמכירים אותם,
אני לא זוכרת אם חיים לא או לא חיים
אבל יש אחד, שיהיה בריא

שגר עכשיו בתל אביב ברמת אביב ג',
יוסף, הוא היה חבר של בעלי.
אז הם היו, יש לי תמונה,
שהיו מצטלמים, היו מגנים עלינו.
היה להם מקום שלהם,
אבל לא גרו הבנים איתנו.
ומה שלמדתי בעיינות
כשהיה מאורעות

והאנגלים היו מחפשים איפה יש נשק,
איפה זה
ואסור שיהיה,
אתם בטח יודעים
אז בלילה לקחו אותנו לתמרונים,
ללמוד דברים, להתחפש עם העלים,
לדחוף על הרצפה, לזחול,
אימונים?
-אימונים.

אימונים לזחול על הרצפה
ולהתכסות עם עלים וזה
זה דבר אחד, בחושך ומקום אחר
אני לא זוכרת את השמות, אולי כתבתי,
בעמק יזרעאל, את זה אני זוכרת,
לעלות למעלה ולקפוץ על הסדין הזה,
לזרוק את עצמנו
ועשינו את זה.

ואחר כך בלילה שאמרתי, מתכסים,
למדנו לזרוק רימון
אבל רימון לא...
לא אמתי.
-לא אמתי.
אז אני זוכרת עושים ככה ככה ככה,
זורקים.
את זה הייתי מספרת,
אחר כך בבית צוחקים עלי,
מה, את למדת רימון?
היית בצבא? אמרתי לא הייתי.

בהגנה, עשיתם אימונים.
-בהגנה ופחדנו שהאנגלים יראו.
אז אחר כך מתחפשים,
מחביאים את כל הדברים שאסור.
ידעתם, אתם יודעים מה הסיפור הזה
זאת אומרת שהיו באים מחפשים
ואז היו בחורים איתנו,
אלה של...
כן.
-אם אלה החאלבים, הם היו 7-8

והיו, לא זוכרת אם היה עוד,
זה מה שהיה לבנות.
והיה דתי, את זה אני זוכרת,
מטבח חלבי, מטבח בשרי
ובמקום, אני לא אוהבת דג מלוח
אז לבקש במקום,
על זה אנחנו היינו צוחקים תמיד,
במקום, לבקש משהו במקום.

וזה משהו יפה,
זה נשאר ככה,
כן.
-נהנים.
היה בלילה ריקודים,
לומדים שירים עבריים,
ולמדנו שירים,
עברית, הייתה כתה ללמוד את השפה.

אבל לא המשכתי לבגרות,
לא אגיד שהמשכתי במקום אליאנס,
למדתי בגרות וזה, לא.
למדנו עברית.
ומה היה הדבר שהיה אסור לנו לדבר ערבית,
מי שמדבר ערבית
משלם פרוטה או משהו כסף, עונש.
כן.
-שנדבר עברית, שנלמד לדבר עברית.

בהתחלה, זה היה בעיינות.
כמה שנים היית שם בעיינות?
-שנתיים.
שנתיים.
-שנתיים
אמרתי לך, שם למדתי לשיר,
יש לי קול יפה, שמו אותי במקהלה
הייתי שרה במקומות,
עם מי שהיה לו קול יפה.
אחרי זה היה הכשרה,
רמת דוד, עיינות, רמת דוד.

אז לא כולם הלכו,
יש כאלה שחזרו לביירות.
אה, ובמשך השנתיים
באנו בחגים, זה היה אחרי 9 חודשים.
לפני זה לא נתנו לנו,
כמו שאמרתי לך, פחדו שלא נחזור.
אבל נקשרנו לארץ
אז ראו שאנחנו חזקים ונחזור
נתנו לנו פספורטים, דרכון.
-לנסוע הביתה.

כן, הביתה לראות את ההורים
זה נתנו לנו, היה מותר,
הבריטים היו נותנים
והערבים היו, עוד לא שלטו שם.
אז אנחנו ביקרנו
ואף אחד מאיתנו לא נשארה.
אני לא רציתי,
הייתי הולכת ברחוב
מכסה ככה את הידיים,
והערבים, בחורים צעירים שורקים ככה,
מכסה את החזה,
הייתי מתביישת.

כן.
-בת 13-14-15 בערך.
פחדנו מהם, לא עשו שום דבר,
אבל לא רציתי כבר להישאר.
וההורים חשבו לבוא,
כבר עברו שנתיים.
כן.
-אבל לאט לאט אני עברתי בערך שנה לרמת דוד

ואחרי זה אחי בירושלים, עזבתי שם,
הלכתי לגור אצל אחי בירושלים.
היה נשוי ויש לו ילדה,
הייתי לוקחת אותה לגן וזה
ואחרי זה גרתי בחיפה
אצל אח שלי שהתחתן שם.
וגרתי אצלו שנה,
אשתו אנגלייה.

אה, ועשיתי קורס איזה 3 חודשים באנגלית
והיא אנגלייה
והיא מדברת עם הילדים אנגלית וזה
עשיתי פרקטיקה מאוד איתה,
מזה למדתי, אני יודעת קצת אנגלית,
לא למדתי הרבה,
אבל ממנה, פרקטיקה, לדבר וזה
למדתי הרבה אנגלית.
והחברה הזאת, לוסי,
אני הכרתי פה,

אז היא אומרת לפי הגיל שלך,
שאת אומרת 13 עזבת את אליאנס
את מדברת צרפתית יפה מאוד,
אמרתי לה כן, אני כשרונית,
הבן שלי שיהיה בריא,
הוא כשרוני ללשונות,
את מדברת משהו,
הוא כבר תופס, יידיש, גרמנית.
אני יודעת 5 שפות: ערבית, עברית,
צרפתית, אנגלית לא משהו ופורטוגזית,

שגרנו בברזיל.
-כן.
נגיע לזה לברזיל,
שזה מאוד חשוב.
אז ההורים שלי, אני גרתי בחיפה,
אמרתי לך, אצל אח שלי
והלכנו לחפש דירה בשבילם
והייתי קצת דתייה, לא שומרת.
אז נסענו בשבת, אמרתי לו
תראה, אני לא נוסעת בשבת.
הוא אומר לי עליי, הפשע עליי,
אין דבר.

הייתי צעירה וזה.
הלכנו וחיפשנו, ברוך השם,
מצאו דירה על ידם
וקנו.
באו גם ההורים,
לא יכלו לבוא קודם מחאלב
הם עברו לביירות
ואיך עברו, דרך תורכיה, אני לא יודעת.

ויש סיפור אחר על אחותי הגדולה
אז הייתה אונייה שנוסעת לצרפת
והיו חברים שלהם, ספדיה
הילדים שלהם בברזיל,
של בנק ספדיה העשירים,
שהכרנו.
אז הם היו חברים של ההורים שלי,
בחאלב אנחנו היינו משפחה,

מכירים אחד את השני,
קרובים, רחוקים.
אז הם היו איתם, נסעו וברחו
למה שמעו ברמקול מי שיש לו ילדים בישראל
תופסים אותם,
אז הם ברחו מהם ועזבו הרבה דברים.
ולדאבוננו הרב
מזוודות ובעיקר תמונות,
האח הגדול היה מוציא תמונות של המשפחה,
נאבדו.

בעלי, זכרונו לברכה, אומר
העברה זה כמו שריפה.
אז איבדו דברים ונסעו לפריז
ואחר כך לקזבלנקה,
אחי היה בקזבלנקה, לא נשוי
והיה נכנס ואוכל כשר אצל משפחה וזה
יש להם בת,

ועשו שידוך, חיתנו אותו
ועברו, גרו בפריז, אח שלי ואשתו
וההורים שלנו היו כמה זמן,
נסעו למילאנו
במילאנו חיתנו אח אחר,
היה גם רווק וגר לבד ובחורים לא רוצים.
אז סידרו לו בחורה
ועכשיו אשתו חיה, אלה בפריז הלכו,

הילדים כן.
ולדאבוננו הרב
שניים עם גויים, התחתנו עם גויים.
ממילאנו היו בניס, טיול,
הביאו לנו כאלה תמונות לראות וזה
ניס, את מכירה ניס?
זה על שפת היום.
טיילו וזה ובאו משם לארץ,
לגאלי, לא היה בלתי לגאלי.

ואז בשביל זה מצאנו דירה
וגרו בדירה וגרתי איתם
איזה שנה-שנתיים והתחתנתי.
הכרתי את בעלי,
בעלי גם בא שנה אחרי, בלתי לגאלי.
ועבר לדגניה א',
זה היה הקיבוץ הראשון שהיה מקבל את העולים

ברגל, באים באוטובוס ומבריחים אותם,
ערבים מקבלים כסף ומעבירים אותם.
אז הגיע לשם,
אמרו לו איך קוראים לך?
בחאלב אין ק', בערבית,
אבל בצרפתית או-בני.
או-בני, אין א-בני.
אמר להם על איך כותבים
אל"ף בי"ת נו"ן יו"ד- אבני.
אז תעשה את זה אבני, עברי.
הוא הסכים.

הסכים, אז רפאל אבני.
ובסוגריים שם "קבני".
קבני זה בני בערבית
יש הרבה ערבים פה בארץ
גם בשם הזה.
למה? אחים שלו היו בביירות,
אחרי זה ברזיל, קבני.
אז בשביל לא להיות משונים
השארנו אבני-קבני.

הילדים הוציאו את אבני,
בן אחד הוציא וזה.
לא רגילים.
ואני הייתי שני אנשים,
בפורמאלי, באופיסיאל, הייתי כותבת,
לא, משהו אחר שאני בארץ
קראו לי חווה.
כשהייתי בעיינות, איווט זה חווה בעברית.
אז המשכתי חווה.

וכשהייתי בבית, כשהתחתנתי,
אפילו ראיתי בתעודת הנישואים
אבא שלי, זיכרונות לברכה, כתב חווה,
התפלאתי, לא כתב איווט.
אני נולדתי איווט,
אומרים איך שנולדים, שמים את השם.
לא חשוב,
אני משתמשת איווט חווה.
אז כשהיינו בברזיל הייתי
איווט קבאני חווה אבני

זו מישהי אחרת,
הייתי חותמת וזה.
כשבאתי לארץ החלפתי,
הוצאתי את החווה
והשארתי איווט אבני קבני.
אז קודם כל לחתונה,
נגיע לחתונה,
איך הכרתי את בעלי?
הוא היה בחאלב, היה חבר של אחי

והיה בא קורא לו, זורק לו מהמרפסת,
אני הייתי יוצאת למרפסת והיה עם שורט חאקי,
בסקאוט, צופים?
-כן.
כן. אז זה הסקאוט שהיו.
שורק לו עם העניבה וזה
והחאקי כולו,
והתחלנו, הוא קרוב חיצוני,
המשפחה שלו קרובה לדודה שלי וזה.
והכרנו ככה.

אחר כך הוא בא לארץ, גם בלתי לגאלי,
בא פעמיים, בא עם הסקאוט, עם אחי
ואיבד את המזוודה שלו.
פתאום אני הולכת בירושלים
ברחוב קינג ג'ורג' ואני רואה אותו פתאום.
אז זכרתי אותו, בטח.
אתה פה? מה אתה עושה?
דוד שלו גר בקינג ג'ורג',
הוא בא לקחת כסף לקנות חליפה,

אין לו בגדים, איבד את המזוודה
ורק שורט וזה.
ולא היה לו איפה להיות,
לא היו לו קרובים, לא אחים  ולא זה,
היה לו אח אחר כך בחולון.
אז מה עשינו? בא אחי, מצא לו חדר
אצל השכנים שלנו.
באותו בניין הייתה אישה שמשכירה חדר
אז הוא גר אצלה

והתחלנו, הוא מצד זה אני מצד זה במרפסת.
שורק לי וזה,
התחלנו ל- Flirter בצרפתית.
והתחלנו לצאת והחלטנו,
הכיר את ההורים וזה,
ובביירות ההורים שלו ואחותי בבירות,
עשו מסיבה בלי החתן והכלה

אנחנו התארסנו ומי היה?
רק אחי וגיסתי שבחיפה
או אימא ואבא שלי ויש לי תמונה איפה שהרסו,
ברחוב עזה
טרוריסטים, בית קפה כזה בפינה,
שם אנחנו היינו, התארסנו.
שהרסו אותו.

והתחתנו, זאת אומרת ההורים שלו לא היו,
רק דודה שלי, אחת מצידו מאותם שני צדדים,
ומצאנו דירה בשכירות וזה,
לא חשוב, שתי דירות
הוא, שיהיה בריא, אחרי שנתיים נולד,
אחרי שנתיים, לא רצינו.
היינו עוד צעירים וזה,
לא חשבנו.

אז נולד אהרון,
רוני קראנו לו.
ואחר כך עברנו דירה
באותו רחוב, בחיפה
גרנו בחיפה, ההורים שלי גרו בחיפה,
אחי גר בחיפה.
אז התחתנו בחיפה
וגרנו כמה שנים, הוא היה בן 4, היה הולך לגן

ופתאום בא חבר של בעלי אומר לו
"מה דעתך, זה מודה עכשיו לנסוע לברזיל".
כאילו חשבו שאפשר לקחת כסף מהרצפה.
התחתנו בזמן הצנע,
היו תלושים, היו לו תלושים.
כשחזרנו לפה לקחו לו את תעודת הזהות הישנה,
הוא כל כך התרגז.

כשמשהו ישן רוצים מזכרת
והתלושים של מה שהיה קפה, ביצים לקנות וזה.
זה בזמן הצנע,
אז היה לנו קשה.
וגרנו קרוב להורים שלי,
היינו הולכים להורים שלי בשבת וזה.
ואז החבר הזה אומר לו
"מה דעתך, ניקח מפה סחורה, אין להם עור,

נפתח בית חרושת לנעליים וזה".
אז הוא אומר "בסדר", בלי כסף, את יודעת,
ישראלים חדשים, מאיפה הכסף.
חשבנו לעשות כסף שם
והוא אומר לי "אני אסע לבד",
אז אמרתי "טוב, אם זה לטובתנו, תנסה".
עברתי לגור אצל ההורים,
אני והבן
והוא נסע לבד,
הוא אומר לי "אל תדאגי, חודש-חודשיים".

והוא גם, יש עוד הרבה לדבר,
הוא היה בצבא אבל במודיעין.
ובירח הדבש היינו בנתניה ובתל אביב,
פתאום מטלפנים לו- "תבוא".
אמר להם "אני בירח דבש, מה כל כך דחוף"?
אז הוא דחה אותם וחיכו לו.
משהו שעל אניעה איבראהים אל-אוול,
אם שמעתם את זה במצרים,
שכבשו אותה ישראל,

אז היו צריכים לחקור את ה..
והוא יודע ערבית.
-הוא ידע ערבית טוב
אבל הוא לא עינה, הוא אומר לי "לא אני,
אחרים עינו אותם" והוא רק תרגם.
הוא ידע טוב ערבית.
אז אחר כך אחי הייתה לו חנות,
נכנס איתו שותף,

עבד איתו, בחנות קודם היו נעליים
אחר כך היו ממתקים.
עבד שנה-שנתיים וזה
ויצאה הנסיעה הזאת לברזיל,
אז הוא אומר לי מה דעתך וזה,
אמרתי לו ננסה, עזב את הדירה,
לא דירה שלנו, בשכירות,
מכרנו את הריהוט ואבא שלי עזר לי
והלכתי לגור אצל ההורים.

וכל יום אני הולכת לתיבת דואר,
כל יום שולח מכתב.
זה בסדר.
ביום שני אני חוזר,
לא, אני נשאר, לא, אני חוזר,
כל הזמן, איזה כמה חודשים,
בסוף הוא אומר לי "לקחתי חנות
ואני עושה ניירות בשבילכם,
תבואו".

והוא נסע בתור תייר
בגלל שהוא היה צריך לעשות מילואים.
הוא לא היה חופשי.
-כן.
אז הוא נסע בתור תייר
ושם עשה את ה- permanent
ועשה לנו permanent
להגיע לשם, אני והבן.
נסענו באנייה,
הוא נסע באווירון.

אז נסענו מפה לאיטליה,
הייתי באיטליה אצל אחי, היה נשוי, שבוע איתו
ומשם לקחנו אונייה אחרת
שבועיים לברזיל,
זאת אומרת 3 שבועות הדרך.
וזה היה בינואר והיה ים סוער
וכולם הקיאו וזה

זה היה גם, איך אומרים?
משהו יפה בשבילי להיזכר, ליהנות וזה,
הייתה מסיבה באונייה
והזמינו אותי לרקוד
ושאלו אותי איפה השארת את הילד,
ישן והיה אחד ששומר עליו
והייתה אחת איתי יהודייה בחדר, מישראל.

עמדנו בפורטוגל או בגרסיה
וירדנו וזה, באונייה היה יפה.
הגענו לברזיל, הוא בא לאסוף אותנו מסנטו,
נסע איתנו כמה ימים להגיע לסאו פאולו.
מה להגיד לך? זאת אומרת החוף,
האנייה מגיעה לחוף,
ואנחנו גרנו בעיר, בסאו פאולו.

סנטו זה הנמל.
-כן.
גרים שם, היינו הולכים לים שם.
ובסאו פאולו אנחנו היינו הראשונים
מהאחים שלו.
האחים שלו מביירות אחר כך באו,
אימא שלו באה, גרה איתנו
ואח שלו בא, גר איתנו אחר כך.

חשבנו לשנתיים-שלוש להביא כסף ולבוא.
אני מאמינה, יש לי אמונה בשם,
הלכנו בתור שליחים, חזרנו,
בעלי בנה בית כנסת פה,
לא הוא בנה, הוא יזם.
אז 36 שנה גרנו בברזיל, 37 שנה בערך.

נולדו לי בן ובת
והבת שגרה פה ממול, שהיא נולדה בברזיל,
היא באה לארץ ללמוד,
בבית היינו ציונים,
דיברתי איתו עברית כל הזמן.
השני שנולד שם,
דיברתי איתו עברית, הוא הלך לגן,
דיבר עם המורה עברית,
לא מבינה שום דבר ממנו.
בא הביתה, התחיל לבכות
אומר לי "אני לא אדבר יותר עברית".
ועד שהוא גדל,
יש לו מבטא קצת שונה.

אבל הוא יודע עברית,
עכשיו הוא עשה עלייה.
והילדה גם למדה קצת עברית בגן
ובאה לארץ,
וגם בעלי היה בכפר הנוער הדתי
בכפר חסידים, בצפון.
ואז, איך הכרנו?
זאת אומרת אמרתי לך שלקחנו לו דירה והכרנו

והתחתנו ונולד הבן, בגיל 4.
בדירה שלנו היה איזה חדר עם ככה, מרפסת
והים, אז הוא תמיד היה מסתכל על אניות
ואומר לי "אימא, מתי ניסע באנייה?"
יצא שנסענו באנייה, ככה לא חשבנו.
כן.
-יצא ונסענו לברזיל.

אז בברזיל גרנו 36-37 שנים
החיים הסוציאליים שלי, לא היינו עשירים,
אבל היו חיים נוחים,
עוזרת בבית יום ולילה, ישנה בבית.
רק ביום ראשון היא הולכת ובשבת אחרי הצהריים
עושה את הכלים ויום ראשון שלה חופש.

יש משפחות 2 עוזרות,
בבית לילדים וזה,
יש 3, לא חשוב.
אני פעם היו 2,
כשנולדו הילדים הבאתי לחודש חודשיים
אבל עוזרת חודשית תמיד היה לי.
כן.
-והייתה נוחיות.
הוא פתח חנות לבגדי ילדים
ועבד שם

ואחר כך באו אחים שלו מביירות,
אימא שלו וזה.
אני סופרת בצרפתית
ומדברת צרפתית טוב,
פורטוגזית, ערבית אני מדברת דיבור,
לא יודעת שפת כתיבה, לא.
רק דיבור שפת האם,

אנגלית אני מסתדרת
וספרדית מהפורטוגז, זה ברזילאי.
אני קוראת יותר עכשיו בברזילאית יותר
אבל צרפתית אני יודעת טוב,
רק שקצת התחלתי לשכוח את הכתיבה,
חסר לי זה, חסר זה.
פורטוגזית יותר, למה שזה יותר קרוב.

ב-90' הוא בא לשנה פה לנסות
ואיתי באה, זה הכול בלגן.
הבן השני התחתן לפניו
והבת שלי באה עם המשפחה
רגע. בתי התחתנה פה בארץ קודם.
-אוקיי.
והיא עם שני ילדים
והבן התחתן, השני, היא באה לחתונה.

היא, בעלה והילדים.
ובחזרה הוא רצה לעבור לארץ
לנסות לעשות, לא עלייה, לגור.
בסוף הוא נשאר שנה פה,
עבד אצל חתני,
הוא מהנדס והשני מהנדס.
אמרתי אני נותנת להם חינוך טוב
למה בראש שלי מהנדס יבנה את בית המקדש
 בלי נדר.
ככה בראש שלי

והוא בונה עכשיו,
בונה ירושלים.
והשני במודיעין,
עשה עלייה לפני שנתיים.
אז אחרי שבתי התחתנה וזה
באנו לחתונה וזה
ב-81' בעלי בא לבד לבקר את הבת,
לא הייתה נשואה
וירושלים הייתה מצוחצחת
הייתה במצב טוב וזה
הוא בא אומר לי מה דעתך,
אני כל הזמן רציתי לחזור

הוא פחד בגלל הצבא,
בחורים, צבא.
הוא קטין חוזר הוא לא חייב,
וההוא ברזילאי.
ואחי היה אומר וגם החתן
מה אתם עושים בברזיל,
תבואו, תראו את הנכדים פה וזה
אחרי שהתחתנה הבת
והיינו באים, כל שנה הייתי באה ללידות
ואחר כך, כשגרנו פה, כל שנה,

הם נשארו בברזיל
ובאנו אני ובעלי לפה.
והם שניהם נשארו,
ההוא נשוי והוא לא היה נשוי.
אז לפני 8 שנים הוא בא לחתונות של האחיות שלה
ונשאר, 8 שנים? כמה אתה?
כן.
-8 בערך.
והשני עשה עלייה,
אשתו קודם בשנתיים והוא שנה,

עכשיו הבן שלו התחתן בברזיל,
נסעו לברזיל לחתונה
והבן בלי נדר הוא אמר לאשתו
לפני שיצא איתה,
הוא עשה עליית שרון, עליית נוער שעשה שרון
הוא בא בן 15 וחצי.
והיה בלי חברים מברזיל,
היו מברזיל אבל לא חברים שלו.

והבן שלי אמר לו
אני שולח אותך בתנאי שתשים תפילין.
דתי, תשים תפילין בבוקר.
הוא היחיד מבין כולם,
מכל ברזיל היה, היחיד.
לימד אחד, חבר שלו אומר לו
תראה, קניתי כיפה
והיה בא אלינו בשבת,
אז הוא למד טוב עברית

והיו לו הורים, את יודעת באים ילדים
עושים להם הורים שניים זאת אומרת,
-כן, מאמצים.
לבקר וזה.
הוא בא לבקר עכשיו בארץ,
הולך מבקר אותם.
איפה זה, בבית שאן,
הקיבוץ
ובשביל זה הוא למד טוב עברית
והארץ נכנסה בו בגיל 15 וחצי

וצריך לחזור, החתן שלי אומר לו
אתה תישאר ותעשה צבא
אמר אני נוסע לברזיל,
אם אני אכנס לאוניברסיטה, אני אשאר
אם לא אכנס, אני חוזר לישראל.
אז הוא נכנס לאוניברסיטה,
למד אדריכלות
ועבד עם אבא שלו.
בינתיים אשתו פה ושני ילדים.
למה באו קודם,
בגלל אחד נכנס לאוניברסיטה עכשיו

השני, הבן השני,
יש לי תמונה.
זו הבת.
יש לו שני בנים ובת.
אז הבן הגדול הכיר את אשתו,
היו רוקדים וזה
אומר לה את רוצה שנצא ביחד
בתנאי שנגור בישראל.
אז היא אמרה לו טוב
והיא ממשפחה מיוחסת, עשירה ושזה
והיא הסכימה

אבל לוקח זמן,
הוא אומר לי אני חושב לעבור לגור בארץ.
זה כבר שנה וחצי.
התארסו ביחד, אבל אשתו הייתה לומדת,
חיכו וכבר שנה וחצי
ועכשיו הם בתהליך מחכים לתאריך
הכרטיסים של הסוכנות
ובלי נדר, הבן שלי אומר לי
הם יבואו ולא יודעים איפה הם יגורו

ייקחו דירה אם זה בקליטה או זה,
בערך סוף החודש וזה.
ובשביל להביא ילד, הוא אומר לי
"אני לא אביא שם, אחר כך יהיה קשה לבוא
ההורים לא ירצו לשלוח אותה",
בת לא יחידה, יש לה הרבה,
אבל...
אז הוא אומר "סבתא תחכי לנין".
הוא אמר לי "מזל טוב בשבילה",
אמרתי לו "עכשיו התור שלך".

ורציתי מאוד לחזור לארץ
ובאנו לארץ, פתח חנות פה ברחוב קינג ג'ורג'
וסיפורים זה וזה.
ואחר כך, אה, המצווה שאמרתי,
באנו בגלל זה נסענו ובאנו,

החתן שלי הוא מועד של בית כנסת,
הייתה להם אדמה פה בפינה פרץ ברנשטיין,
ראית את "זכות אבות"?
-כן.
תשימו לב עכשיו.
-כן כן, ראיתי.
זה בית הכנסת שלנו,
 מה זה שלנו, ש...
אתם תרמתם אותו?
-לא אנחנו, בעלי לא היה לו,

אח שלו עם חברה, 6 אנשים
הוא אמר להם,
היו מתפללים פה בבית ספר,
בכתה.
והייתה להם את האדמה,
אמר להם אתם רוצים?
אני אסע לברזיל ואני אביא לכם כסף.
אז הוא נסע,
עשו אסיפה אצל החתן שלי
והחתן שלי הוא מהוועד
ואחרים, הוא לא מכיר.

אז אחד מהתורמים,
אח של בעלי
והשם של חמי נמצא בשמות של ההורים,
הם 6.
אז הם שמו על שם אבא שלהם
והכניסו הרב בקשי דורון חבר honorário
איך אומרים?
בלי תפקיד.
כבוד, חבר כבוד.
-כבוד.
ובעלי לא נתנו לו עבודה,
יכול היה לעבוד אבל...

הבן שלי אומר לי "מה שמגיע,
נתנו לו מה שמגיע לו,
העבודה שנסע ובא והתלונן",
אבל מה, הוא אמר "אני בניתי את בית הכנסת
אבן באבן",
למה היו מאורעות
הערבים היו ב-Greve,
איך אומרים?
לא רצו לעבוד, היה זה.
-שביתה.
היה עומד על ידם ולשים אבן באבן
והיה מעשן

ואני לא הייתי מרשה לו.
חמותה של זה הייתה
גרה שם, אומרת לי
"את יודעת, הוא היה
יוצא מעשן בחוץ".
היה נכנס למשביר, יש Perfume שם
היה שם ובא הביתה
ואני רואה את הקופסה,
לוקחת את הקופסה וזורקת, שורפת
עד שהוא הפסיק.
עכשיו, הוא יזם,
זאת אומרת הוא הביא את התורמים

ושידך בין הועד ובין התורמים,
למה לא מכירים.
רק החתן שלי והוא ואלה מברזיל
מכירים אותו ואת החתן שלי
השאר בישראל.
-איווט, אנחנו נעצור כאן.
אז זה המצווה שאני אומרת,
חזרנו לארץ
-בשביל זה נסעתם.
בשביל ועכשיו כל הזמן הרב גם שהם בחרו אותו
שהיה בברזיל וזה,
בחרו אותו התורמים,
הם 6 תורמים

ואמרתי לך, השם של חמי נמצא שם,
בשמות.
אז אומרים הרב תמיד באזכרה, לפני חודש היה,
הוא אומר יש אנשים, יש להם מיליונים כסף וזה,
מה נשאר אחר כך?
פה הוא השאיר בנים, ילדים, נכדים, דברי תורה
את יודעת,
הבנים תמיד דברי תורה-דברי תורה.

וכל יום פה בבית הכנסת,
שמע ישראל כמה פעמים אומרים את זה
בזכותו, בזכות שהוא בנה,
הוא לא בנה ביד אבל הוא יזם
וכולם אומרים בזכותו יש לנו
את בית הכנסת הזה.
עשה שני ספרי תורה,
לא הוא, התורמים ביקשו ממנו,

באו הביתה, היינו גרים בבן צבי,
והוא סידר את ספרי התורה
ואת ממנורת החנוכייה,
גם אחד תרם
והוא סידר.
זאת אומרת, הוא עבד בשביל בית הכנסת הזה
אז זה אמרתי המצווה שבה נסענו
ובאנו להביא כסף,
לא הבאנו ולא זה.

המצווה היחידה שזכינו בבית כנסת
לשם תורה.
בן אדם אציל, היה לומד תורה
אחרי הצהריים בבית הכנסת,
אני הייתי הולכת איתו.
הוא היה נכנס זקוף, יפה, חתיך
וכולם היו קמים.
יושבים, אנשים מבוגרים קמים בשבילו.
הוא מאוד ענו היה ושקט
ועשה הכול בשקט ככה

ובלי לבקש,
היה מגיע לו יותר.
היה מגיע לו עבודה,
אז לא הייתה לו עבודה.
תודה רבה רבה לך.
-תודה לכם.

איווט קבני
אפרת קראוס    
חלב
סוריה
סיפורי חיים נוספים: