מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:05:30

קוראים לי גבי לוי.
פה בארץ גבי לוי. ובסוריה
היו קוראים לי ג'מיל.
הבן של נסים וזארו.
המבריחים היו מבריחים את היהודים,
אז הם יודעים את זה, מי שרואה,
היו מבריחים את היהודים מסוריה.
לארץ. אני נולדתי בקמישלי, וגדלנו בחאלב.
לקחו אותנו אחר כך לחאלב על
מנת ללכת ללמוד בבתי הספר.
נולדתי בשנת 1957 יותר מדויק,

כשאני רושם את זה, כי אימא שלי לא ידעה
מתי נולדנו אבל ידעתי בתקופה האחרונה,
ורשום 1958.
ברחתי מסוריה בדיוק אחרי
מלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1973.
אני זוכר, ממה שאני זוכר,
אני זוכר את הסבתא מצד
האימא, אני זוכר,
איך קראו לה?
-קוראים לה רזאלי.

הסבתא שלי מצד האימא קראו לה
רזאלי, זה אני זוכר אותה.
לאחר מכן אני זוכר כביכול את
ההורים, את האבא ואת האימא.
ואת אבא שלי אני זוכר
שבשנות, בשנת 1965,
הייתי עוד ילד, ממש ילד, אבל אני זוכר.
כביכול.
1965, כן, 1965 או 1966.
באו, לקחו אותו מהבית, אני עוד זוכר.
-איך קראו לאבא?

אבא קראו לו נסים סאלח אשגר.
זה השם האמתי.
-ולאימא?
אימא קראו לה זארו.
זארו בנת יוסף בוגן. גרנו בשכונת
אלקאלה, קוראים לה אלקאלה,
בבאב אל פאראג',
-שזה שכונה יהודית,
שכונה יהודית, באב
אל פאראג', אלקאלה,
מספר 19. מה שזכור לי גם טוב.
היינו שני אחים ושלוש אחיות.

עד כמה שזכור לי, פרנסה לא הייתה
לנו כל כך, כי אבא שלי נתפס
בשנת 1965, כשבאו,
לקחו אותו מהבית.
ולא ידענו מה, כאילו מה קרה איתו.
רק לאחר שלוש שנים
שלחו לנו את הגופייה
שלו, אחרי שלוש שנים
הגופייה שלו מגואלת בדם,
שלחו את זה לבית,

אימא שלי הלכה, שאלה
את הרב, חכם אינטוב.
זה הרב של הקהילה שלנו,
חכם אינטוב דבאח,
שאלה אותו מה עושים.
כאילו, לשבת שבעה עליו, מה עושים?
על אבא?
-על האבא. לא ידענו שלוש שנים.
אחרי שלוש שנים לא
ידענו איפה הוא.
אז הוא אמר לה לא, לא. אם לא
רואים גופה, אז לא יושבים שבעה.

ועבר תקופה של כמעט חצי שנה
לאחר מכן, שלוש וחצי שנים,
ואז הגיע מסר מהקהילה בדמשק שהוא
חי והוא נמצא בבית סהר אל מאזה.
קוראים לזה לשמצה,
בית סהר אל מאזה.
איפה שישב אלי כהן.
ההאשמה היא, אבא שלי מקמישלי
התחיל להבריח יהודים לארץ.

אבא שלי זכרונו לברכה, הוא הבריח
ארבעת אלפים יהודים לארץ,
לשם שמיים, כמובן,
וכביכול, בארץ אני חושב שהם ידעו.
הם עזרו, שאז כביכול לאבא
שלי כשיצא מהבית סהר, אבל,
כאילו מי ששומע, כאילו על אבא
שלי, יש לו גם את הספר שלו,

ואת כל מה שעשה, שיש את זה
בירושלים, בארכיון בירושלים נמצא.
שהוא היה כביכול בארץ, פה.
אני ואח שלי, אנחנו היינו שליחים.
אנחנו היינו יודעים שהיו בורחים.
-בני כמה הייתם?
הייתי בגיל 15, מגיל 14.
ואבא שלי זכרונו לברכה,
שהיו אז כביכול מבריח את היהודים,

אז היה אומר לי, אבני, תשמע,
קח את החצי השטר הזה לפלוני.
ואז הייתי לוקח את
החצי השטר לפלוני.
לאחר מכן, כאילו אחרי שאנשים עוזבים,
הוא היה שולח אותי או את האח שלי,
אז הם רוצים להביא את החצי השטר,
כאילו אז, זאת אומרת, מפגישים שטר,
יודעים, אבא שלי יודע שהם הגיעו.
כאילו ברחו, אז הם הגיעו.

או נותן לדוגמה גם את
ה... כזה דבר, מסבחה הזאת,
אומר לי: תמסור אותה לפלוני. ואז
אני מוסר אותה לפלוני. זה אבא היה,
כאילו, העזרה שלו זה אנחנו הילדים,
בין הזה, לא ידענו מה קורה,
כאילו רק את הסימנים.
שהיה נותן לנו, לך לפלוני, תגיד לו,
תן לו את זה. לך אתה תביא מההוא.
הרי ידענו שאבא שלי
היה מבריח יהודים.

00:11:00

כשיהודים היו בורחים,
היו מביאים מבריח.
כאילו, יודעים שיש מבריח, אבל
לפני שהיו בורחים היהודים,
אז היו, אבא שלי או אימא שלי
זיכרונה לברכה, הייתה אומרת להם,
לכו תקנו מקרר חדש, תקנו שטיח,
ותזמינו את השכנים שיראו.

אז היו באים היהודים, קונים שטיח, בואו תראו,
קנינו שטיח, קנינו מקרר, על מנת לבלבל אותם
ואז למחרת, אז היו בורחים.
על מנת שהשכונה, השכנים שלנו שם,
השכנים של הערבים שבאזור לא ירגישו
שהיהודים בורחים. הם קנו, הם מתבססים.
ואז היו בורחים.
היו לוקחים אותם, חלק במוניות,

מה שאני זוכר שזה היה במוניות.
בזמן שלי.
היו מבריחים אותם עד הגבול,
מהגבול היו עושים את זה רגלית.
עוברים רק לפני הגבול רגלית,
ותכף אני אגע בסיפור שלי,
שאני, כן. אני אומר שזה רגלית אחרי זה.
במונית ואז רגלית.
ורגלית, היה אבא שלי זכרונו
לברכה היה מוסר אותם,

לבן דוד שלי, שבטורקיה, היו קוראים
לו גורג'י, הוא היה מקבל אותם,
ואז במוסד אצלנו, זאת אומרת בשלטונות אצלנו
בארץ יודעים שהם הגיעו, היה נותן להם
כאילו את הסימן, שיש
לי קבוצה שהגיעה.
ואז גם מארץ ישראל הייתה עוזרת
בשביל להביא אותם לטורקיה.
אנחנו למדנו בבית ספר

סמואל קוראים לזה, היו קוראים
לזה בית ספר מדרסת סמואל,
בית ספר מוסלמי?
לא, בית ספר יהודי. בית ספר יהודי.
קוראים לזה בית ספר סמואל. אז היינו
לומדים בבוקר, כאילו עד שעה 12,
לומדים כל מיני, כאילו, איך
קוראים לו, רגיל, צרפתית, כן.

ואחרי שעה 12 היינו הולכים
לבית כנסת ג'מילייה.
קוראים לזה בית כנסת של ג'מילייה,
ואז היינו הולכים ללמוד תורה.
תורה, תלוי בגיל, היו
לומדים את הגמרא.
הבנות למדו גם בבית
הספר, אבל כשמסיימים,
בית הכנסת כאילו בתורה רק בנים.
איזו שפה דיברתם?
-שפה ערבית.
ערבית רגילה? ערבית יהודית?
היה איזה ניב מסוים?

את האמת, היה ניב של חאלבים,
יש להם ניב מיוחד, של החאלבים,
ואנחנו יש לנו בקמישלי,
יש לנו גם ניב מיוחד.
כאילו, אבל זה ערבית,
אבל שלנו יותר כבדה.
בוא נקרא לזה ככה. של הקמישלי.
שמדברים ב־ק', ובזה, והחאלבים
מדברים, כאילו נקרא שפה עדינה יותר.
בואו נקרא לזה ככה. א'. בקמישלי,
אני הוציאו אותי בגיל שש.

אז עברת בגיל שש?
-כן, עברתי אני בגיל שש, כן, לחאלב. כן.
הקהילה היהודית בקמישלי לא הייתה הרבה.
לא הייתה גדולה.
שאלה שכביכול שהם היו מקמישלי ועלו
לחאלב, תכף אני אחזור לקמישלי,
היה לנו רבי יהודה בן בתירא.
התנא.
הגבורה שלו זה בקמישלי,
זאת אומרת על גבול טורקיה,

טורקיה–סוריה, בעיראק. במשולש.
אבל יותר קרוב כביכול לטורקיה.
שמה היה קבור, ואז אנחנו עושים הילולה.
כמו להיום, אנחנו עושים את זה,
את ההילולה, הם יודעים שעושים את זה פה
בבית הכנסת של הסורים, ויש את השם שלו,
רבי יהודה בן בתירא, על השם שלו
בית הכנסת של הסורים בקריית אתא.
הילולה?
-הילולה.
ועולים לרגל?
-עולים לרגל,

ובתנאי, כאילו עולים לרגל זה צריך
להיות באישור של אל מוחבראת.
מוחבראת זה, בואו נקרא לזה,
-השלטון הסורי?
השלטון הסורי, בואי נגיד זה
נקרא השב"כ שלהם, מוחבראת,
אז היינו צריכים להודיע
להם, והיינו שמים,
חבל שאולי במשך הזמן הבת שלי
תבוא, נראה לך את התמונה,
היינו שמים את הדגל בכניסה
לקבר, את דגל סוריה,

ואת התמונות של חאפז אל אסד בזמנו.
והמוחבראת היה איתנו, כביכול
שמישהו לא יעז לברוח לטורקיה.
והיה לנו בית כנסת, בסוריה
יש בית כנסת בקמישלי,
היינו לומדים, בסוריה זה בחאלב,
זה בחאלב יש שלוש
הייתה בית נסי, קוראים
לזה סלאט בית נסי,
סלאט מחרוך, היו אומרים להם,
מישהו יודע, יודע את זה,

00:16:30

וסלאט ג'מילייה. בית כנסת של ג'מילייה.
שלושה בחאלב היו לנו.
בקמישלי לא, אבל לאחר מכן, כשהיינו נוסעים,
הולכים, הרי הדוד שלי גם בקמישלי נשאר
למה עברתם מקמישלי לחאלב?
-בשביל שהילדים, ללמוד.
ללמוד שפה, אין בית ספר. לא היה
לנו בית ספר בקמישלי כביכול.
ולא היה אז בזמנו גם
מי שילמד אותנו תורה.
לאחר שעלינו לחאלב,
כבר יש חכם ניסן,

זכרונו לברכה,
במדרש,
ורגע, ויש את גם את הרב
שלנו, קוראים לו מעלם ברוך.
אז הוא היה מלמד אותנו, זה
הרב שלנו, הרב של הקהילה,
הסורית בקמישלי, זה מעלם ברוך.
מי שיראה את זה, הוא יודע.
לאחר מכן זה הבן שלו לקח את זה,
לקח על עצמו, ואז הוא התחיל ללמד,

את הגיל שאחרי זה תורה. רק אך ורק תורה.
תורה וגמרא.
בחאלב גרנו בבאב אל פאראג'. בשכונה מעורבת.
ושכונה קוראים לה שכונת קאלה.
היה חצר, חצר גדולה מאוד,
ובתוך החצר היו בתים,
כמו בעקרון, נקרא לזה, היו
בתים וכל בית היה משפחה.
היינו עשר משפחות.
גרים בחצר הזאת.

ושירותים אחד, היה שזה מחולק לכולם, כאילו
כל אחד בתור שלו, זה לעשר משפחות היה.
מטבח גם כן במשותף, היה
שתיים כאילו, במשותף.
מים, מים היו מביאים, אחד קוראים לו
חיונה, היה מביא בפחים, והיו משלמים לו.
בפחים, שמנו כמו בסינים, היו
מביאים פחים, לאחר מכן הכניסו מים,

אבל לא היה לנו אז,
לא היה לנו מקרר,
מיחמים עם אוכל, זה
היה קוראים לזה בבור,
שזה על נפט, ואוכל
מה שנשאר כביכול,
אז כל אחד בונה לעצמו
ארגז, ודלת עם רשת.
ארגז כזה מעץ פשוט, ועם רשת,

וכשנשאר אוכל אז שמים את זה בתוך
ארגז ויש רשת שלא יכנסו יתושים.
עם מסמר כזה וזהו.
איפה מתרחצים?
-גם כן, בתוך המטבח עצמו,
מחממים מים, על פרימוס, על הבבור,
וכל אחד, ומשפחה והתור שלה.
אפני לא יודע איך לקרוא לזה באמת אם זה דתית.
אנחנו היינו, שמרנו על הדת,
היינו הולכים, מתפללים מנחה,
היינו מתפללים
שחרית, מנחה וערבית,

וחס ושלום אף אחד
לא היה מחלל שבת.
אף אחד לא היה מחלל שבת.
שמרנו על הדת.
למדתי בבית ספר סמואל.
קוראים לזה סמואל.
אותו אחד? סמואל? כי היה גם בקמישלי סמואל.
-לא.
בקמישלי לא היה סמואל. בחאלב היה סמואל.
-או־קיי.
בחאלב היה סמואל. הכי הרבה ממש
שאני זוכר מהחגים אני זוכר את הפסח.

הפסח היה בשכונה, הייתה מאפייה. רגילה.
מאפייה של הגויים, כאילו.
כביכול של השכונה,
בוא נקרא לזה ככה.
בחודש לפני פסח הקהילה,
הרב שלנו והקהילה,
היו משכירים את המאפייה הזאת,
ואנחנו היינו באים כל הצעירים
ונשים, ביחד, היהודים,
אנחנו מכשירים את המקום
ועושים מצות לכל הקהילה.

עכשיו, איך מחלקים את
המצות גם לכל הקהילה?
אז היו באים, יודעים שמשפחת זרו,
משפחת אימא שלי, נסים וזרו,
הם ארבעה אנשים. יחד
עם ההורים שישה.
אח שלי גם ברח, שישה אנשים, שישה אנשים
יודעים כמה מצות להביא להם, לשלוח להם.
כמה חבילות, היו מצות ממש
גדולות, ככה, ולפי משקל.

אז לפי משקל היו שולחים, וזה
כאילו החכם והעדה היו עוזרים.
כאילו ללא תמורה,
רק כזה ונותנים לנו.‎
זה משפחה ככה, זה למשפחה
ככה, ואנחנו הצעירים
היינו גם מתנדבים ללכת ולקחת
למשפחה X ו־X ו־X. היינו הולכים.
פורים? זה היה חג משמעותי?
-לא. לא. בפורים לא.
חוץ מפסח?
-אני זוכר את ט"ו בשבת.
אז היו אומרים ט"ו בשבת, עיד אל שג'רה.

איך?
-עיד אל שג'ר. ככה קוראים לזה בערבית.
יעני אצלנו עיד אל שג'ר,
ואז אני זוכר את זה ככה,
כי היו קונים כל מיני
פירות כאלה מיוחדים,
ושמה אין לנו כסף, אנחנו רואים אותם רק
בכאילו, בט"ו, בשגר, יעני אנחנו נהנים.
כי אין כסף. היינו ממש, ממש
ממש כאילו אין לנו זה,

00:22:00

רק הטייפה, כאילו הזה, הייתה נותנת,
-מה זה טייפה?
טייפה זה חכם אילטוב, כאילו
הקהילה היהודית האחראים,
אז היו נותנים משכורת לכל אלה שאין
להם, היו נותנים כביכול משכורת חודשית.
לכל משפחה. אבא שלי באותה תקופה,
אבא שלי לא ראיתי הרבה אני.
לצערי. כאילו.
אבא שלי היה חמש שנים בכלא הסורי.
הוא הבריח קבוצה של יהודים.

והקבוצה הזאת היא נתפסה. כביכול תפסו אותם.
זה שהמבריח הלשין עליהם, תפסו אותם.
ברגע שתפסו אותם, אז אני לא
רוצה להגיד שמות, מישהי,
כאילו, מהפחד שלה, נתנו לה איזו שהיא
סטירה, היא ישר אמרה את השם של אבא שלי.
כלא אל מאזה. אחרי
רק שלוש וחצי שנים,
הקהילה בדמשק אמרו לנו שהוא חי.
וזהו, יותר מזה לא ידענו כלום עליו.

אבא שלי, ברגע שתלו את אלי כהן,
גם את אבא שלי, דנו אותו לתלייה.
ברגע שדנו אותו לתלייה
אבא שלי נהיה חולה.
ולקחו אותו לבית חולים, קשרו לו את
העיניים, וזה, לקחו אותו לבית חולים,
ואבא שלי נשאר 28 יום בבית חולים.
לאחר שהוא חזר, כי הוא היה ממש, עינו
אותו, ויש לי פה בספר הכול מתועד גם וזה,

עינו אותו הרבה, את אבא שלי.
לאחר שהחזירו אותו לבית סהר,
ובאותו הזמן הייתה מהפכה בסוריה.
הייתה מהפכה בסוריה.
וזה שהשופט שדן את אבא שלי
לתלייה, במהפכה תלו אותו.
השופט עצמו נתלה.
זה הכול כתוב גם בספר,
-אז מה עלה בגורלו של אבא?
שחררו אותם אז.
-אז הוא כן השתחרר.
עלה חאפז אל אסד, נתן להם,
-אז הוא השתחרר אבא.

כן. אז נתן להם חנינה, היו חמישה.
חזר הביתה.
עכשיו, היינו גרים, ושאמרתי
לך, בבאב אל פאראג',
זה כמו להסביר את זה כמו שצריך, זה
היינו גרים כמו ביפו איפה השעון,
ומסביב לשעון בואי נגיד תיכנסי,
איזה קילומטר, זה הבית.
הביאו אותם, את החמישה בג'יפ,
זרקו אותם בשעון, והלכו.

אמרו לנו, כאילו, הם השתחררו, זרקו אותם
ברחוב והלכו, ואני את אבא שלי לצערי כביכול
אני, אמרו שהוא בא, ואני הייתי
ממש עוד כבר צעיר, בגיל 12 אולי,
ואני רק צעקתי. הוא קרא
לי ג'מיל ג'מלו ג'מלו,
צעקתי, אבל לא הכרתי אותו. רק לפי הקול,
והבנתי, הוא חיבק אותי. לא הכרתי אותו.
ואז אבא שלי השתחרר,
זה בשנות השבעים,

ולאחר מכן בשנת 1972, אח שלי
הגדול, קוראים לו מנשה,
החליט גם לברוח.
לישראל.
וברגע הזה יהודי חסר, חייבים
המשפחה, מישהו מהמשפחה, לתת
ללכת להודיע, שהבן שלו כאילו
הלך, לא יודעים לאיפה.
וכמובן לקחו את אבא שלי.

אתה הברחת אותו כי יש לו עבר, אבא שלי, אתה
הברחת אותו, לקחו את אבא שלי לבית סהר,
בפעם השנייה.
אימא שלי אמרה לי: אני יודעת
איפה בבית סהר, זה בחאלב.
בית סהר זה היה כבר בחאלב.
אמרה לי בוא נלך,
נראה מה קורה עם אבא שלך בית סהר הזה.
נבקש שמישהו ייתן לו לראות אותו.
אמרתי לה: בואי נלך.
הבית סהר היה ליד אל משתל,

וליד בית חולים של היולדות.
קוראים לזה גרביס.
הלכתי עם אימא שלי לבדוק.
אז אני, היה עומד מישהו שמה
מהמוחבראת, אומר לי: מה אתם עושים פה?
הרי הוא מכיר את היהודים, כן? באים, אני
יש לי כאילו, לפעמים אני מדלג, זה,
היו סופרים אותנו כל שנה. עושים לנו ספירה
בבית הכנסת, ליהודים. אז מכירים אותנו.

אמר לי: מה אתה רוצה?
אמרתי לו: אני רוצה לראות את אבא שלי.
ואימא שלי פה.
אז הוא אומר לי: אין בעיה. בוא.
אני אראה לך את אבא שלך.
זה מבנה של בערך שמונה קומות, וזה
מדרגות, כי זה כביכול במקלט,

אז אני, הוא אומר לי בוא תיכנס, תראה את
אבא שלך, והייתי בגיל 17 כבר. 17 וחצי.
אני עומד בקצה של המדרגות, ונתן
לי בעיטה, גלגל אותי כל המדרגות.
וירדו עלי מכות ושמו
אותי גם אני בפנים.
ורק עינויים. היהוד, יא
אבן אל ג'סהוס, אומר לי.
הבן של המרגל, כביכול.
באת לראות את אבא שלך? גם אתה מרגל?
נתנו לי מכות.

00:27:30

ואני זוכר שיצאתי, היה לי

סנדלים שלא יכולתי לנועל אותם, 

יצאתי בלי כי הרגליים

שלי התנפחו מהמכות.

פלקה קוראים לזה, פלקה.

נותנים לי פלקה.

אז אולי גם דילגתי,

בשנת 1973, במלחמה,

הרגו לנו גם אחד יהודי.

על לא עוול בכפו. וזה גם, קוראים

לו זקט אסף, זכרונות לברכה, ירו בו.

פשוט איזה אחד מהערבים,
דפק בדלת,
בא חמו לפתוח, וזה אצלנו כביכול לא
נעים, יקום מבוגר, אני אקום אפתח,
איזה חלון, דלת כזו עם חלון,
כמו בסרטים הערביים יש חלון,
עשה
ככה, נתן לו שני כדורים,
וזה היה חתן חודש ימים.
חודש היה.
ואז למחרת החלטנו, הקהילה
היהודית, לשים את הגופה,

שמו אותה בארון, שמו את
הגופייה מחוררת, שני כדורים,
ויצאנו להפגנה, כביכול, ליד אל משתל,
בשביל להגיע לקונסוליה הצרפתית.
שידווחו לעולם מה קורה לנו.
לפני שהגענו כביכול, ראינו שהיה לנו
איזה 500 מטר להגיע לקונסוליה,
שאנשים ידווחו, והגיעו כוחות.
לא יודע מאיפה.
ים של כוחות.

כל מי שהיה שם, אני הייתי עם אחד
שקוראים לו דיבו ערפלי, זכרונו לברכה,
ועוד אחד, קוראים לו דאודה, אנחנו היינו
הראשונים שתופסים את הדגל השחור עם מקל,
שחור, והארון מאחורינו.
אנחנו הראשונים, קיבלנו את המכות,
שמו אותנו בג'יפ לבית סהר.
אבל מכות. לא, אי אפשר לתאר את
המכות שקיבלנו שם, וגם בבית סהר.

אבא שלי שחררו אחריי. אני שחררו
לפניו, אחר כך אבא שלי שחררו אותו.
אחרי ששחררו אותו,
אמרו לו, הרי, הרי אתה באזהרה.
אם נתפוס אותך, זה כיתת ירי.
כביכול. הוא ממש ככה
שפוט כאילו כביכול.
ומה אני אגיד לך,
החיים מאוד קשים.
אח שלי ברח ב־1972.

אחרי המלחמה גם כן, סבלנו הרבה.
הרבה מאוד סבלנו במלחמה.
במלחמה עצמה סבלנו, שבאו,
מלחמת יום הכיפור. 1973.
היינו גרים בחצר, כמו שהסברתי לפני כן,
והיו רוצים להתנכל לנו, היו עושים לפיד,
כי שמנו, סגרנו דלת, הייתה דלת ענקית,
הצלחנו כל הגברים לשים איזה סלע,
ושמו כמו של עמוד של טלפון, שלא יפרצו לנו.
כמו בסרטים ההיסטוריים.

ואז עשו לפיד כזה והיו זורקים מלמעלה לחצר.
ואנחנו היינו מכבים.
השכנים, דווקא השכנים
היו לנו שכנים טובים.
כביכול השכנים היה לנו
טובים, אבל בזמן המלחמה,
את יכולה להגיד, אולי משכונה אחרת.
לא אותם השכנים,
סליחה, שהיו באים ועוזרים, וממש
לפעמים היו באים כמו בית אחד, באמת,
היו עוזרים. הייתה לנו מישהי ערבייה, שכאילו
כל הזמן, כביכול, אני אומר ערבייה, כן?

היא הייתה באה, היא יודעת את
הנוהל, איך קוראים לו, של היהודים.
את המנהגים של היהודים. לא
היינו צריכים להגיד לה כלום.
אם היו, הייתה מכבה, נגיד יש
פתילייה, הייתה מכבה אותה, היה,
זאת אומרת, הייתה לבד, והייתה ישנה בחצר.
כביכול, באמת,
היה לנו יחסים טובים, כביכול.
לפעמים, בא להם, השלטונות,

להגיד יש ליהודים עוצר.
בשעה שמונה כולכם בבית.
כולם בבית. מי, מה יש בכלל בשמונה?
כולם בשעה שש בבית.
עדיף להקדים, למה אם יישאר, חבל
על הזמן, אם תופסים אחד בעוצר.
והיו עושים לנו פעם בשנה,
היו עושים לנו ספירה.
כולכם בבית נסי.
בבית הכנסת בית נסי.
בבאב אל פאראג', כל
השכונה, כולכם שם.

רוצים לדעת, נסים אשגר, איפה הילדים שלך?
אחד, שתיים, רוצים לדעת איפה הם.
הם סופרים. אם מישהו חסר, חבל על
הזמן, כי אתה לא הודעת שהוא ברח.
היו עושים לנו ספירה. כביכול.
ראש הקהילה, חכם אינטוב?
היה חכם אינטוב וחכם יוסף.
מה היה התפקיד שלהם?

כאילו, עזרו לכם מול השלטונות?
-כן. כן. היו עוזרים.
אבל בשקט, לא היינו, היו עושים את זה
בשקט, כאילו, לא היינו צריכים להגיד
שפלוני עשו לו ככה והוא, כבר
הקהילה שומעת ומעבירים לו.
אז הוא עושה את זה גם
כן, לא צריך ללכת אליו.
כאילו, יעשה את מה
שהוא יכול לעשות.
במלחמת יום הכיפורים היה לנו טרנזיסטור
קטן־קטן, וישבנו כולנו במרתף,

00:33:00

ובשקט, יעני, ואם
יתפסו אותנו, בשקט.
והיינו מתכווצים, כולנו, לשמוע, היינו
שומעים את החדשות בערבית. קול ישראל בערבית.
היו, היו כביכול, היינו שומעים קול ישראל רק
בערבית, כי לא ידענו כאילו, אין תחנה אחרת.
החיים היו קשים, אני מה אני אגיד לך,
כביכול עכשיו ששאלת אותי שאלה איך,
כאילו, הסתדרתם בתור
שבגיל 16 ובגיל 17 היית,

אני, כשאח שלי ברח הייתי צריך
ללכת לפרנס את האחיות שלי בבית.
אין מי שיפרנס. למרות שהמשפחה,
הקהילה, הייתה נותנת.
אז הייתי עובד,
והייתי לומד,
כביכול עד, כאילו עד שעה 12,
ולפעמים הייתי בורח מהזה
בשביל ללכת, כי אין לנו,
 איך, במה עבדת?
-יופי.
הייתי עובד בתכשיטים.

הייתי מחבר תכשיטים, גם כן
אצל יהודי, שיש להם תכשיטים,
ולאחר שאני מסיים את העבודה,
אז הייתי הולך והייתי מוכר
כל מיני דברים ליד הקולנוע.
הייתי מוכר בייגלה,
הייתי מוכר תירס, חומוס,
בשביל להביא כמה
גרושים שלמחרת, כאילו,

הלכת לקולנוע? היית בקולנוע?
הייתי בקולנוע.
-הלכת לקולנוע שם?
כן. הייתי בקולנוע אבל
לא שילמתי כסף בקולנוע.
איך זה?
כאילו, היינו הולכים, הייתי
מוכר ליד הקולנוע, מוכרים וזה,
לאחר שהסרט נגיד הגיע לחצי, זה כבר
אין אחראים, אז היינו נכנסים.
מוזיקה ערבית.
רק ערבית היינו שומעים.
ויש, כביכול
הקהילה הקמישלית,

שהיו גם כן עושים מזה חתונות,
זה גם ערבית, וגם כביכול
חצי ערבית חצי כורדית,
קוראים לזה מרדלייה, היו
שומעים מרדלייה, העדה,
כאילו של הקמישלים.
בחאלב זה רק ערבית בלבד.
בנות לא היו יוצאות לבד גם. כאילו אולי נדיר.
היו הולכים עם אח שלהן, עם מישהו, ליווי.
כאילו, כי פחד.
-ידעת עברית?
לא.
-לא ידעת בכלל עברית?
לא.
-דיברת רק ערבית?
רק ערבית.
אימא,

שעזרה לו, ואחרי שפעם הראשונה
שנכנס לבית סהר, אמרה לו: תקשיב,
זהו. מספיק. מספיק. אמר לה טוב,
סליחה, לפני שנעצר, אמרה לו מספיק, אתה
תיעצר, מספיק, אל תעשה את זה, חאלס, די,
אמרה לו, בסדר.
כביכול אחרי שאבא שלי נכנס לבית
סהר, היא המשיכה להבריח. יהודים.

אני החלטתי לברוח,
האבא הרי לא יסכים שהבן שלו ילך.
לא אומרים לאבא "אני בורח".
אף אחד לא אומר לאבא "אני בורח".
החלטתי לברוח משום
שהחיים כבר קשים.
היה לי אח. נכון. היה לי כבר אח.
ובבית, כשהייתי הולך
לעבוד, אני חוזר, אני רואה
אימא שלי עצובה, כל הזמן מסתכלת
על התמונה של אח שלי, בוכה,

האחיות שלי, אין שמחה כביכול,
עכשיו, אנחנו לא ידענו גם,
שהגיע לארץ. כי מי שבורח, לא
יודעים אם חי, מת, אין לנו קשר.
לא, אין קשר כביכול.
אז, ואז הגיע כביכול
מכתב דרך ארצות הברית,
דוד שלי, ובן דוד שלי בארצות הברית,
שהגיע, וכביכול, ידענו שהגיע לארץ.
אנחנו לא יודעים.

ולי כביכול נמאס.
אמרתי, אני עצוב, המצב הוא קשה,
חאלס, די.
מה יהיה, יהיה.
כמו אומרים, שמשון, תמות נפשי עם פלישתים.
אם אני אתפס,
למות, גם ככה אני חי־מת נקרא.
זה לא חיים.
אני גם, בורח, אולי אני יכול להשיג את אח
שלי,לראות את אח שלי, באיזה שהוא מקום.
איך ברחת?
-או־קיי.

ברחתי רק מהידע של אבא שלי.
כביכול, רכשתי ידע, הייתי שומע.
הייתי שומע שהיה שולח את היהודים
בביירות, הייתי כל הזמן שומע,
וואדי אבוג' מאהיר, שמעתי כל
הזמן בראש שלי שזה שכונה יהודית,
בביירות.

אז זה כמו שכולם יודעים,
ששם השוחד קובע הרבע.
הלכתי למישהו, בגיל שלי, חבר,
קוראים לו יוסף, היה עובד,
בחנתיתון קוראים לזה,
חנתיתון, שהיה בחאלב,
כמו שוק הבזאר בטורקיה, שיש כזה
דבר, כמו ירושלים העתיקה, נקרא,

00:38:30

אמרתי לו: בוא, אני צריך אותך.
הוא בא.
אמרתי לו בוא.
אני ארגנתי, יש לי כסף, יש
לי 900 לירות כבר בכיס. כסף.
וזה היה הרבה כסף.
בוא נברח.
אמר לי בוא.
עצרנו מונית, אמרתי לו תעשה לנו,
דורת חאלב, יעני סיבוב של העיר.

מנהג יש כאלה לפעמים שהיינו
אומרים, זה היה גם טיול.
יש הרבה שעושים, תעשו לי סיבוב חאלב, יעני
בוא נעשה סיבוב חאלב ובמונית היו הולכים.
תוך כדי, אני אומר לו, ליוסף,
כאילו, בניתי כבר, אמרתי לו:
אולי הוא ייקח אותנו לביירות?
בלי תעודת זהות, לא צריך.
אני מדבר איתו כביכול, הכנתי,

אז אמרתי לנהג: אתה
יכול לקחת אותנו לזה?
ואבא שלי לקח לנו תעודת
זהות, ואח שלי בביירות.
הוא לא רוצה שניסע אליו, לקח לנו את
תעודת הזהות. אמר לי כן, אני אקח אתכם.
למה לא?
אז הוא אמר לי,
שמונים לירות אני אקח אתכם.
אבל אתם לא במונית
שאתם נוסעים עכשיו,

זה היה בסביבות שעה עשר בבוקר,
אומר תחכו לי בשעה שלוש,
ליד קולנוע סינם אל חאמרה, קולנוע,
אני אבוא עם אוטו יותר
טוב ואני אקח אתכם.
אמרתי לו בסדר.
-הוא ידע שאתם יהודים?
לא. עכשיו אני מרוב
החששות, אני יודע,
היה קולנוע יומי, משעה
עשר עד 12, כאילו כל זה,
ובשעה שלוש,

קניתי כרטיסים לאותו קולנוע.
כאילו לאותו סרט בקולנוע שהלכנו,
קניתי שני כרטיסים. אמרתי,
הם יבואו יגידו, ילשין עלי, אני
הולך לקולנוע, הנה, כרטיסים.
ואני רואה אותו, ראיתי אותו והוא מסתכל, ואני
רואה אותו כאילו, אם הוא מדבר עם מישהו,
המתנתי עוד קצת. אמרתי, אני אמתין.
אולי.
ראיתי שהכול בסדר,
אמרתי לו בוא נלך.

לחבר שלי, קוראים לו
יוסף, בוא נלך, הלכנו.
אמרתי לו: כמה יעלה לנו?
אמר שמונים.
אמרתי לו: אם תיקח
אותנו כמו שצריך,
ויעני, תחליסנה, תגמור, יעני אם יש מחסום
או משהו, תוכל, אין לנו תעודת זהות,
הסברתי לו, אבא שלי לקח אותם, ואח שלנו
בביירות, לא רוצה לתת לנו ללכת. לראות אותו.
אם תוכל לסגור לנו את
כל הנושא הזה כביכול,
אני אתן לך 160.
אמר לי: בסדר.

התחלנו ליציאה,
הוא מסביר לנו: מגיעים לאיקס
כפר, תגידו אם יש מחסום,
תגידו הלכנו לאיזה
שייח', שעושה פותח משהו,
אבל המשכנו.
אמר לפני המחסום,
אמר אני מוריד אתכם, אתם עושים
את הסיבוב של המחסום, ברגל,
אני אחכה לכם צד שני.

עשינו את המחסום של
כביכול של הסורים,
עשינו, עצר לנו, אמר אני אמשיך.
אין בעיה. עד גבול לבנון.
בגבול לבנון, בלחדוד,
עשה לנו אותו דבר, אמר אני
אעצור, אתם תלכו ברגל מסביב.
עצר, הלך.
הלכנו והלכנו,
והלכנו, לא יודע אם חושך,
לא יודעים איפה אנחנו.
הגענו קודם כל לפני
החשיכה, אני שומע מישהו,

זאת אומרת, בין הגבול
של סוריה לבין זה,
אני שומע מישהו אומר: איפה, תעצור, תעצור.
אני אומר לו יוסף, אני שומע מישהו.
החבר שלי קצת זה,
אמרתי לו: אל תדבר.
רק תעמוד, אבל תעמוד גם יציב, אל תדבר.
תן לי, אני אדבר, הוא הגיע.
הגיע מישהו עם הרובה,

לאן אתם הולכים? אני, ישר
לעניין, קודם כל הוצאתי קופסת סיגריות,
קופסת סיגריות, נתתי
לו, אומר אני לא מעשן.
הכנסתי את הסיגריות,
הוצאתי כסף, 25 לירות.
שמתי לו את זה ביד. אמרתי לו:
איך שאתה רואה, איפה אנחנו הולכים?
אבא שלי לקח תעודת
זהות, רוצים ללכת.
הוא בעצמו אמר: או־קיי, בסדר,
אחרי הטל הזה, שמה כבר עברתם
את הגבול, יש שמה מונית,

תיקח אתכם ללבנון. הוא בעצמו.
וזה ככה היה.
הגעתם ללבנון.
-הגעתי לבעלבכ,
אחר כך הגעתי,
לקח אותנו הנהג מונית בבעלבכ, גם
חשד בנו, אמר אולי גנבתם משהו,
צעק אותם, מה, אתה
אומר אנחנו גנבים?
ככה יעני כאילו להפחיד אותו.
אנחנו נראים לך גנבים?

00:44:00

הגענו ללבנון. אומר לאן?
אמרתי לו: לוואדי אבו ג'מאהיר.
מה שאבא שלי זוכר.
וואדי אבו ג'מאהיר.
הגענו.
בלילה, זה חושך, כביכול,
וזה היה ביום חמישי.
אני רואה, ראיתי את המגן דוד,
לזה הגענו. ראיתי מגן דוד.

זהו. הלכנו, אמרתי לו
זהו, ברוך השם הגענו.
אני מצלצל,
אין מענה. אני מצלצל, אין מענה.
מה, מה עושים? אין אף אחד. איך
אני, אני אקום, שער גדול ברזל,
לא יודע מה לעשות.
אמרתי לו ליוסף, אתה יודע מה? בוא ניקח
עוד פעם מונית, לביירות. מה יכול להיות?

בוא נמצא לנו איזה מקום,
כביכול לישון בו.
עצרתי מונית, אמרתי לו: וואדינה, תיקח אותנו
לאיזה בית מלון, הכי פשוט, כאילו רק לנוח,
למחרת בבוקר, ננוח,
יעני נלך למשפחה,
אז הוא אמר: כן.
הסברתי לו, אין לנו תעודת זהות.
שיידע. שיסביר לי מה לעשות.

אז הוא אומר לי: תשמע, תיכנסו לבית מלון,
לקח אותנו למקום קוראים לו בבית מלון
ברג'יל ברג'נה.
היום זה נקרא דאחייה.
לקח אותנו לשם.
אמר רק: אתם תיכנסו,
ישאל אתכם, תגידו לו,
עכשיו מה זה נוואר? נוואר זה ממזר, לא
יודע מי זה אבא שלו, ומי זה אימא שלו.

אז נכנסנו, בדיוק מה שאמר לי, אמרתי לו:
אמרתי לו: נחנו נוואר, אומר הת לירה, יעני
תן לנו לירה לכל אחד, וירק עלינו, טפו,
לכו לשמה, במרפסת תישנו. ירק,
שלח אותנו לישון במרפסת כביכול.
חיכינו עד אור הבוקר.
אור הבוקר, איך שיצא אור הבוקר, לקחתי
אותו, אמרתי לו ברג'י בראג'נה.
חזרתי לבית הכנסת. יום שישי.
אני מצלצל,

יצא לי איזה אחד עם שפם,
בוקר טוב, בוקר טוב,
אני רואה על הזה שלו, יש צלב.
מה זה, יעני כאילו?
אומר לי נעם, מה אתה רוצה?
אמרתי לו, באנו להתפלל.
אומר: כבר לא מתפללים פה ביום שישי.
רק בשבת מתפללים.
אמרתי לו, אבל אנחנו רוצים עכשיו להתפלל.
אנחנו יהודים.

מסתכל עלינו ככה,
מאיפה אתם? מאיפה?
אמרתי לו: ברחנו.
ברחנו. אומר: אמור לי,
תגיד לי כמה שמות,
אלה שברחו לפניכם. יש לך שמות?
צ'יק צ'ק, עשיתי לו את כל הרשימה.
מה שברחו.
פתחנו את הדלת ונכנסנו.
נכנסנו, כבר התחילו לטפל בנו,
כמה זמן הייתם בלבנון?
-הייתי 11 חודש.

אין קשר עם אף אחד.
איך אתה מגיע לארץ?
עכשיו פאהד, זה קוראים לו פאהד, זה
שקיבל אותנו בכניסה, אומר תשמעו.
ביום שני, חכם שחוד,
קוראים לו חכם שחוד,
יבוא, ידבר אתכם פה. דיר באלאכ, לא
להגיד לו ישראל משהו. רק ישאל אתכם,
תענו לו דברים, רק מי אתם, מי אבא, מי זה.
לא להגיד ישראל או משהו.
בסדר. אומר לי ביום שני.

בדרך כלל הקהילה היהודית
בקיץ, הולכים כאילו להרים.
אז היה בבחמדון. אז הוא אומר
בבחמדון, יום שני הוא יראה.
הוא ידבר אתכם.
בא יום שני באמת, דיבר איתנו החכם שחוד,
מי אתה, מי האבא, מי הסבא, מי זה, מי זה,
זהו, אמר לו: אתם פה?
עכשיו זה בית הכנסת,
מאחורי בית הכנסת זה היה בית
ספר של היהודים, והיה סגור.

יש ממש כיתות,
אמר אתם שמה,
תיכנסו לשם, אתם תישארו שם, אוכל,
שתייה, בגדים, הכול אתם מקבלים.
לא לצאת מפה. מובן?
מובן. אז יום אחד בהיר באו,
הוא בא אלינו, אמר לנו,
תקשיבו, יבוא מישהו עכשיו,
ייקח אתכם לשדה תעופה.
בשדה תעופה אתם תראו בחורה,
בלונדינית עם שיער קארה,

ויש לה מעטפה תחת בית השחי.
הוא מוריד אתכם שם, אתם נכנסים. רואים אותה,
מסתכלים רק לה, היא עושה לכם ככה אתם הולכים.
חיכינו. אני רואה מעטפה, קארה,
עושה לנו ככה, הלכנו.
לקחה אותנו למטוס.
עד המטוס.
-לאן?
לצרפת.
-לצרפת?
לצרפת. היא נתנה לנו את המעטפה,
אתם מגיעים לצרפת,

00:49:30

אתם יורדים מהמטוס,
אתם הולכים, אתם רואים אחד
עם מגבעת ועם משקפיים.
עושה לכם ככה, אתם הולכים.
‎אף אחד לא.
לא יודעים לא צרפתית,
לא יודעים כלום.
ירדנו מהמטוס.
הסתכלנו ככה, בא, באמת בא מישהו
בדיוק מהזה, עשה ככה, בואו.
לקח את המעטפה מאיתנו, אמר בואו איתי.
לקח אותנו,
אומר לי עכשיו תוכלו לטייל, דברו,
מה שאתם רוצים, אל תפחדו. אל תפחדו.

דברו, תעשו, מה, תטיילו,
אני אקח אתכם לטייל.
וזה באמת מה שהיה, לקח אותנו לטייל.
כמה זמן היית בצרפת?
היינו בערך חודש.
היינו במקום,
-ואז עליתם על מטוס לישראל?
עלינו על מטוס לישראל.
לאן אתה מגיע? אח שלך מחכה לך?
לא, חיכתה, לא,

חיכתה לי מי שקיבלה אותי פה בארץ,
הגענו, קיבלה אותי שולמית אלוני.
זה מה שאני זוכר.
ואחר כך לקחו אותי לתל אביב,
במרכז הקליטה יוספטל,
ברחוב יוספטל,
השלטונות, אני לא יודע מי
היו, מה, לא נתנו לנו,
ואני אומר להם קודם אני רוצה
לראות אח שלי, אומר לי: זה בסדר,
היו, שאלו אותנו שאלות,
וטיילו אותנו קצת,

ואני זוכר, לקחו אותי לאיזה שהוא
מקום, כמו שאת עכשיו מראיינת,
שמו,
-לתשאול.
לא. איזה מקום כמו אוניברסיטה
אני זוכר, לא יודע מה.
כאילו, כל הפנים שלי כיסו לי אותם, והייתי
מדבר, והיה מישהו מתרגם, כי לא ידעתי עברית.
זה אני זוכר, זה.
-בן כמה היית?
אני כבר הגעתי לפה 18.
הגיעו לארץ ההורים שלי,
בדיוק בשנת, סוף 1979.

אבא שלי הבריח את כולם דרך טורקיה.
הוא הבריח את כל המשפחה שלי.
32 איש.
רציתי לראות אח שלי, אחרי
שלושה ימים נפגשתי עם אח שלי.
הביאו לי, לקחו לי אותו לפה בקריית
אתא, ראיתי אותו פעם ראשונה על מדים,
ישר הלכת לצבא גם?
לפני כן יש איזה קטע שרציתי,
כביכול כשירדתי מהמטוס, לישראל,
שכרגיל אנחנו,

יורדים, מנשקים את אדמת ארץ
ישראל, זהו זה, הגענו.
אבל בכניסה ראיתי,
אחד עם מגן דוד על הראש.
אני באתי ככה, לרוץ
אליו, לחבק אותו,
דחף אותי. עכשיו, אני
לא ידעתי כאילו מה מו,
כששאלתי, זה היה חייל משמר הגבול,
שיש להם את הסמל המגן דוד,
ואהבתי ובאתי לחבק אותו
כביכול, יעני יהודי, אני,
לא ידעתי כביכול מה ומו.

ואז הסבירו לי כאילו,
הסבירו לו גם, כביכול.
כי באתי לחבק אותו,
ראיתי מגן דוד, יהודי.
ואז הסבירה לי את זה שולמית
אלוני, הזה שבאה, קיבלה אותי,
ולמטה בשדה תעופה.
תשמעי, זה היה, זה היה מהמם.
זה היה משהו מרגש.
אני הייתי לקראת סוף השחרור שלי.
באו,
-איפה שירת?
הייתי בנח"ל.

ובאו, בא המפקד כביכול של היחידה, אמר
לי בוא, יש לי הפתעה בשבילך, אתה
כך וכך, יש לך הורים, הגיעו, יש לך
פה מיניבוס, אוטובוס, לא יודע מה,
בקיצור לקחו אותי לשדה תעופה.
-איפה גרת כל התקופה הזאת שהיית בצבא?
כשהייתי בצבא גרתי אצל
המשפחה של אשתי,
את אומרת אצל ההורים שלה
הייתי גר ואצל דודה שלי.
ככה הכרתי את אשתי כביכול גם.
ואח שלי היה גר באותו בלוק
שלהם, בדרך כלל גם, -וידעת?

קריית אתא. וההורים שלה, אימא שלה
ז"ל ואבא שלה גם קרובי משפחה,
והכרתי אותה, וככה גם נוצר קשר כביכול.
-איפה ההורים גרו?
כל המשפחה ככה, עכשיו, איך
שהגיעו, שמו אותם קודם כל
בנתניה. במעון
עולים, מעון בנתניה,
לאחר מכן בן דודה שלי היה יושב ראש

הוועד של הסוכנות
היהודית יונה בצלאלי,
לקח אותם לקריית מוריה, ואחרי זה
כביכול נתנו להם מרכז קליטה בגילה.
שכונת גילה, נשארו שם הרבה זמן,
בשכונת גילה, לאחר שכונת גילה
נתנו להם דירה, נשארו בגילה.
גם תעודת זהות של הסורים,
שלי, של הסורים,
אז לא יכלו להוציא אותה, כי אם אני מוציא
אותה, ואני אגיד למישהו תעודת הזהות,

הייתה תעודת זהות?
-תעודת זהות יש,
שמה כתוב עליה?
כתוב עליה, תעודת הזהות
כתוב עליה באלכסון, באלכסון,
שני קווים אדומים, משני הצדדים,
וכתוב עליה בערבית מוסאווי.
דת משה. בשני הצדדים, וזה באדום.
אז מי יכול להוציא אותה? זו דת משה,
רואים אותה. אני מתגעגע להילולה.
להילולה שם.
-כן?

00:55:00

כן. לרבי יהודה שם, ההילולה הייתה עושה
לנו אושר, הייתה עושה לנו נחת, לא יודע.
אהבנו אותה. כי כל הקהילה הייתה נפגשת שם.
כזה כולם.
לא. אבל יש לי קשר עם חברים, לפעמים
באים, אבל הם גרים כבר בארצות הברית,
הם באים לפה לפעמים, יש לי קשר.
לפעמים אני נפגש איתם בשמחות, חברים שלי
שבאו, הם בתל אביב, וכולם, הרוב בתל אביב,
כל החאלבים זה בתל אביב.

אני במקרה הייתי יושב בירושלים
ודיברו על אסירי ציון.
אחד, קוראים לו חביב קצב, שהוא היום
מנכ"ל משרד הקליטה, היום, משרד הקליטה,
הוא אומר לי: תגיד לי באמת, אתה, יש לך אסירי
ציון? אמרתי לו: לא, לא, מה זה אסיר ציון?
אני ישבתי עם גיסו בבית
סהר, הרי הוא יודע שישבתי,
וישבתי בגלל בן דוד שלו שירו בו.
זקי קצב.

בבית סהר גם. הוא יודע את זה.
ואז אמר לי לא, אתה צריך
להוציא תעודת אסיר ציון.
הלכתי, מילאתי, אני לא יודע,
מה נותנת אני לא יודע.
זה בסדר, כבוד.
-יש לך ילדים?
לי, כן. בוודאי. ברוך השם. כן. תראי,
הילדים שלי, הם קיבלו קודם כל
הם יודעים ערבית?
-כן.
הם יודעים ערבית. הילדה שלי
היא קוראת וכותבת ערבית גם.

והבן שלי קצין, שהוא יודע
גם לקרוא ולכתוב בערבית.
לקרוא ולכתוב. השניים הגדולים, הם יודעים
לדבר ערבית, אבל לא יודעים לקרוא ולכתוב.
הם מכירים את הסיפורים, אתה ככה מספר להם?
נפתח? -כן.
הספר "מבריח היהודים מחאלב" כתבתי על אבא שלי
והסיפור שלי מופיע בספר גם, ויש גם תמונות,
שבספר,

והילדים שלי, אני, כביכול אני,
מעניק להם כאילו, מוריש להם
את המסורת שלנו: דרך ארץ,
את הציונות, את אהבת המדינה,
אז הם גם כן, אהבת הדגל.
אין, אין פה. זה ככה.
אבא שלי התחיל אפילו מעיראק.
מעיראק, התחיל להבריח
יהודים מעיראק,
הוא היה קודם בעיראק? אבא?
-כן.

הוא התחתן בעיראק.
ואמר לה, הבריח את אשתו לארץ,
והתחתן איתה, אמר לה אבל תקשיבי,
אני אתגרש כי לא
יודע מה יהיה איתי.
שעל מנת שתוכלי את
אולי להתחתן שם בארץ.
עוד מעט אני אגיע, אני אמשיך לעבוד.
זה מה שעשה.
הוא התגרש, ויש לנו ילדה, ותמיד
אבא שלי היה אומר: יש לכם אחות,

תזכרו, איסמה נורה.
קוראים לה נורה.
לא ידענו מה זה. אח
שלי, לפני שהגעתי,
ושאל, וגם אשתו של אבא שלי
כביכול באה לשאול על הסורים וזה,
אח שלי השיג אותה. וקוראים לה שולה.
ראינו אותה. ברוך השם.
זה גם מרגש, זה היה מאוד מרגש.
-איפה היא נמצאת?
בתל אביב.
והיא אחות שלכם.
-אחות שלנו הגדולה. כן. ברור.

אחות מאבא. תמיד אני שר להם את
השירים של אבא שלי שהוא שר,
תשיר לנו.
-ושל אימא שלי שהיא שרה.
אני לילדים, והבת שלי
יודעת לשיר את זה אחריי.
תשיר לנו משהו בבקשה לסיום.
יש כאילו שירים של הקמישלים
אני רוצה לשיר לך כביכול.
היה לאימא שלי ז"ל ואבא שלי, יש
להם, יש את המודיק שהם שרים ביחד,

אבל אני אשיר קטע שמי שישמע את זה, אני
לא יודע אם מישהו ישמע את זה, אבל
זה מתחיל ככה בצורה כזאת:

מדברים כביכול יש איזה אחד, שהיו,
חתונות, בסוריה, או שמישהו
אוהב את מישהי מסוריה,
אז היה מדבר איתה בשירה.
שהיא תשמע, כביכול, זה
מכוון, בשירה היה אומר לה.
מאכלים שלנו אהובים
עלינו כביכול בחורף,
שעושים בשבתות, קוראים לזה
הריסה, זה בא עם עוף,

והמאכלים שלנו זה לחמה
בעג'ין, יפרח, טלייה,
ג'ג'ה מחשייה,
הילדים יודעים גם? הילדים שלך
יודעים גם כן את המאכלים?
כן, כן.אני אומר להם גם,
בערבית אומרים לי: אבא,
מדברים איתי גם בערבית,
יודעים את השמות בערבית,
כן. הם רגילים, ויום שישי כרגיל
עושים את האורז או במיה או עלג'ה.
ומשישי כל בית סורי,

שזה המאכלים הפופולאריים
שלנו כביכול.
טוב, תודה רבה.
-בבקשה.
היה מאוד מעניין.
 

גבי לוי

מראיינ/ת -
בתיה זינגר     
אורך הסרטון:
00:53:11
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
קמישלי
,
סוריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

קוראים לי גבי לוי.
פה בארץ גבי לוי. ובסוריה
היו קוראים לי ג'מיל.
הבן של נסים וזארו.
המבריחים היו מבריחים את היהודים,
אז הם יודעים את זה, מי שרואה,
היו מבריחים את היהודים מסוריה.
לארץ. אני נולדתי בקמישלי, וגדלנו בחאלב.
לקחו אותנו אחר כך לחאלב על
מנת ללכת ללמוד בבתי הספר.
נולדתי בשנת 1957 יותר מדויק,

כשאני רושם את זה, כי אימא שלי לא ידעה
מתי נולדנו אבל ידעתי בתקופה האחרונה,
ורשום 1958.
ברחתי מסוריה בדיוק אחרי
מלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1973.
אני זוכר, ממה שאני זוכר,
אני זוכר את הסבתא מצד
האימא, אני זוכר,
איך קראו לה?
-קוראים לה רזאלי.

הסבתא שלי מצד האימא קראו לה
רזאלי, זה אני זוכר אותה.
לאחר מכן אני זוכר כביכול את
ההורים, את האבא ואת האימא.
ואת אבא שלי אני זוכר
שבשנות, בשנת 1965,
הייתי עוד ילד, ממש ילד, אבל אני זוכר.
כביכול.
1965, כן, 1965 או 1966.
באו, לקחו אותו מהבית, אני עוד זוכר.
-איך קראו לאבא?

אבא קראו לו נסים סאלח אשגר.
זה השם האמתי.
-ולאימא?
אימא קראו לה זארו.
זארו בנת יוסף בוגן. גרנו בשכונת
אלקאלה, קוראים לה אלקאלה,
בבאב אל פאראג',
-שזה שכונה יהודית,
שכונה יהודית, באב
אל פאראג', אלקאלה,
מספר 19. מה שזכור לי גם טוב.
היינו שני אחים ושלוש אחיות.

עד כמה שזכור לי, פרנסה לא הייתה
לנו כל כך, כי אבא שלי נתפס
בשנת 1965, כשבאו,
לקחו אותו מהבית.
ולא ידענו מה, כאילו מה קרה איתו.
רק לאחר שלוש שנים
שלחו לנו את הגופייה
שלו, אחרי שלוש שנים
הגופייה שלו מגואלת בדם,
שלחו את זה לבית,

אימא שלי הלכה, שאלה
את הרב, חכם אינטוב.
זה הרב של הקהילה שלנו,
חכם אינטוב דבאח,
שאלה אותו מה עושים.
כאילו, לשבת שבעה עליו, מה עושים?
על אבא?
-על האבא. לא ידענו שלוש שנים.
אחרי שלוש שנים לא
ידענו איפה הוא.
אז הוא אמר לה לא, לא. אם לא
רואים גופה, אז לא יושבים שבעה.

ועבר תקופה של כמעט חצי שנה
לאחר מכן, שלוש וחצי שנים,
ואז הגיע מסר מהקהילה בדמשק שהוא
חי והוא נמצא בבית סהר אל מאזה.
קוראים לזה לשמצה,
בית סהר אל מאזה.
איפה שישב אלי כהן.
ההאשמה היא, אבא שלי מקמישלי
התחיל להבריח יהודים לארץ.

אבא שלי זכרונו לברכה, הוא הבריח
ארבעת אלפים יהודים לארץ,
לשם שמיים, כמובן,
וכביכול, בארץ אני חושב שהם ידעו.
הם עזרו, שאז כביכול לאבא
שלי כשיצא מהבית סהר, אבל,
כאילו מי ששומע, כאילו על אבא
שלי, יש לו גם את הספר שלו,

ואת כל מה שעשה, שיש את זה
בירושלים, בארכיון בירושלים נמצא.
שהוא היה כביכול בארץ, פה.
אני ואח שלי, אנחנו היינו שליחים.
אנחנו היינו יודעים שהיו בורחים.
-בני כמה הייתם?
הייתי בגיל 15, מגיל 14.
ואבא שלי זכרונו לברכה,
שהיו אז כביכול מבריח את היהודים,

אז היה אומר לי, אבני, תשמע,
קח את החצי השטר הזה לפלוני.
ואז הייתי לוקח את
החצי השטר לפלוני.
לאחר מכן, כאילו אחרי שאנשים עוזבים,
הוא היה שולח אותי או את האח שלי,
אז הם רוצים להביא את החצי השטר,
כאילו אז, זאת אומרת, מפגישים שטר,
יודעים, אבא שלי יודע שהם הגיעו.
כאילו ברחו, אז הם הגיעו.

או נותן לדוגמה גם את
ה... כזה דבר, מסבחה הזאת,
אומר לי: תמסור אותה לפלוני. ואז
אני מוסר אותה לפלוני. זה אבא היה,
כאילו, העזרה שלו זה אנחנו הילדים,
בין הזה, לא ידענו מה קורה,
כאילו רק את הסימנים.
שהיה נותן לנו, לך לפלוני, תגיד לו,
תן לו את זה. לך אתה תביא מההוא.
הרי ידענו שאבא שלי
היה מבריח יהודים.

כשיהודים היו בורחים,
היו מביאים מבריח.
כאילו, יודעים שיש מבריח, אבל
לפני שהיו בורחים היהודים,
אז היו, אבא שלי או אימא שלי
זיכרונה לברכה, הייתה אומרת להם,
לכו תקנו מקרר חדש, תקנו שטיח,
ותזמינו את השכנים שיראו.

אז היו באים היהודים, קונים שטיח, בואו תראו,
קנינו שטיח, קנינו מקרר, על מנת לבלבל אותם
ואז למחרת, אז היו בורחים.
על מנת שהשכונה, השכנים שלנו שם,
השכנים של הערבים שבאזור לא ירגישו
שהיהודים בורחים. הם קנו, הם מתבססים.
ואז היו בורחים.
היו לוקחים אותם, חלק במוניות,

מה שאני זוכר שזה היה במוניות.
בזמן שלי.
היו מבריחים אותם עד הגבול,
מהגבול היו עושים את זה רגלית.
עוברים רק לפני הגבול רגלית,
ותכף אני אגע בסיפור שלי,
שאני, כן. אני אומר שזה רגלית אחרי זה.
במונית ואז רגלית.
ורגלית, היה אבא שלי זכרונו
לברכה היה מוסר אותם,

לבן דוד שלי, שבטורקיה, היו קוראים
לו גורג'י, הוא היה מקבל אותם,
ואז במוסד אצלנו, זאת אומרת בשלטונות אצלנו
בארץ יודעים שהם הגיעו, היה נותן להם
כאילו את הסימן, שיש
לי קבוצה שהגיעה.
ואז גם מארץ ישראל הייתה עוזרת
בשביל להביא אותם לטורקיה.
אנחנו למדנו בבית ספר

סמואל קוראים לזה, היו קוראים
לזה בית ספר מדרסת סמואל,
בית ספר מוסלמי?
לא, בית ספר יהודי. בית ספר יהודי.
קוראים לזה בית ספר סמואל. אז היינו
לומדים בבוקר, כאילו עד שעה 12,
לומדים כל מיני, כאילו, איך
קוראים לו, רגיל, צרפתית, כן.

ואחרי שעה 12 היינו הולכים
לבית כנסת ג'מילייה.
קוראים לזה בית כנסת של ג'מילייה,
ואז היינו הולכים ללמוד תורה.
תורה, תלוי בגיל, היו
לומדים את הגמרא.
הבנות למדו גם בבית
הספר, אבל כשמסיימים,
בית הכנסת כאילו בתורה רק בנים.
איזו שפה דיברתם?
-שפה ערבית.
ערבית רגילה? ערבית יהודית?
היה איזה ניב מסוים?

את האמת, היה ניב של חאלבים,
יש להם ניב מיוחד, של החאלבים,
ואנחנו יש לנו בקמישלי,
יש לנו גם ניב מיוחד.
כאילו, אבל זה ערבית,
אבל שלנו יותר כבדה.
בוא נקרא לזה ככה. של הקמישלי.
שמדברים ב־ק', ובזה, והחאלבים
מדברים, כאילו נקרא שפה עדינה יותר.
בואו נקרא לזה ככה. א'. בקמישלי,
אני הוציאו אותי בגיל שש.

אז עברת בגיל שש?
-כן, עברתי אני בגיל שש, כן, לחאלב. כן.
הקהילה היהודית בקמישלי לא הייתה הרבה.
לא הייתה גדולה.
שאלה שכביכול שהם היו מקמישלי ועלו
לחאלב, תכף אני אחזור לקמישלי,
היה לנו רבי יהודה בן בתירא.
התנא.
הגבורה שלו זה בקמישלי,
זאת אומרת על גבול טורקיה,

טורקיה–סוריה, בעיראק. במשולש.
אבל יותר קרוב כביכול לטורקיה.
שמה היה קבור, ואז אנחנו עושים הילולה.
כמו להיום, אנחנו עושים את זה,
את ההילולה, הם יודעים שעושים את זה פה
בבית הכנסת של הסורים, ויש את השם שלו,
רבי יהודה בן בתירא, על השם שלו
בית הכנסת של הסורים בקריית אתא.
הילולה?
-הילולה.
ועולים לרגל?
-עולים לרגל,

ובתנאי, כאילו עולים לרגל זה צריך
להיות באישור של אל מוחבראת.
מוחבראת זה, בואו נקרא לזה,
-השלטון הסורי?
השלטון הסורי, בואי נגיד זה
נקרא השב"כ שלהם, מוחבראת,
אז היינו צריכים להודיע
להם, והיינו שמים,
חבל שאולי במשך הזמן הבת שלי
תבוא, נראה לך את התמונה,
היינו שמים את הדגל בכניסה
לקבר, את דגל סוריה,

ואת התמונות של חאפז אל אסד בזמנו.
והמוחבראת היה איתנו, כביכול
שמישהו לא יעז לברוח לטורקיה.
והיה לנו בית כנסת, בסוריה
יש בית כנסת בקמישלי,
היינו לומדים, בסוריה זה בחאלב,
זה בחאלב יש שלוש
הייתה בית נסי, קוראים
לזה סלאט בית נסי,
סלאט מחרוך, היו אומרים להם,
מישהו יודע, יודע את זה,

וסלאט ג'מילייה. בית כנסת של ג'מילייה.
שלושה בחאלב היו לנו.
בקמישלי לא, אבל לאחר מכן, כשהיינו נוסעים,
הולכים, הרי הדוד שלי גם בקמישלי נשאר
למה עברתם מקמישלי לחאלב?
-בשביל שהילדים, ללמוד.
ללמוד שפה, אין בית ספר. לא היה
לנו בית ספר בקמישלי כביכול.
ולא היה אז בזמנו גם
מי שילמד אותנו תורה.
לאחר שעלינו לחאלב,
כבר יש חכם ניסן,

זכרונו לברכה,
במדרש,
ורגע, ויש את גם את הרב
שלנו, קוראים לו מעלם ברוך.
אז הוא היה מלמד אותנו, זה
הרב שלנו, הרב של הקהילה,
הסורית בקמישלי, זה מעלם ברוך.
מי שיראה את זה, הוא יודע.
לאחר מכן זה הבן שלו לקח את זה,
לקח על עצמו, ואז הוא התחיל ללמד,

את הגיל שאחרי זה תורה. רק אך ורק תורה.
תורה וגמרא.
בחאלב גרנו בבאב אל פאראג'. בשכונה מעורבת.
ושכונה קוראים לה שכונת קאלה.
היה חצר, חצר גדולה מאוד,
ובתוך החצר היו בתים,
כמו בעקרון, נקרא לזה, היו
בתים וכל בית היה משפחה.
היינו עשר משפחות.
גרים בחצר הזאת.

ושירותים אחד, היה שזה מחולק לכולם, כאילו
כל אחד בתור שלו, זה לעשר משפחות היה.
מטבח גם כן במשותף, היה
שתיים כאילו, במשותף.
מים, מים היו מביאים, אחד קוראים לו
חיונה, היה מביא בפחים, והיו משלמים לו.
בפחים, שמנו כמו בסינים, היו
מביאים פחים, לאחר מכן הכניסו מים,

אבל לא היה לנו אז,
לא היה לנו מקרר,
מיחמים עם אוכל, זה
היה קוראים לזה בבור,
שזה על נפט, ואוכל
מה שנשאר כביכול,
אז כל אחד בונה לעצמו
ארגז, ודלת עם רשת.
ארגז כזה מעץ פשוט, ועם רשת,

וכשנשאר אוכל אז שמים את זה בתוך
ארגז ויש רשת שלא יכנסו יתושים.
עם מסמר כזה וזהו.
איפה מתרחצים?
-גם כן, בתוך המטבח עצמו,
מחממים מים, על פרימוס, על הבבור,
וכל אחד, ומשפחה והתור שלה.
אפני לא יודע איך לקרוא לזה באמת אם זה דתית.
אנחנו היינו, שמרנו על הדת,
היינו הולכים, מתפללים מנחה,
היינו מתפללים
שחרית, מנחה וערבית,

וחס ושלום אף אחד
לא היה מחלל שבת.
אף אחד לא היה מחלל שבת.
שמרנו על הדת.
למדתי בבית ספר סמואל.
קוראים לזה סמואל.
אותו אחד? סמואל? כי היה גם בקמישלי סמואל.
-לא.
בקמישלי לא היה סמואל. בחאלב היה סמואל.
-או־קיי.
בחאלב היה סמואל. הכי הרבה ממש
שאני זוכר מהחגים אני זוכר את הפסח.

הפסח היה בשכונה, הייתה מאפייה. רגילה.
מאפייה של הגויים, כאילו.
כביכול של השכונה,
בוא נקרא לזה ככה.
בחודש לפני פסח הקהילה,
הרב שלנו והקהילה,
היו משכירים את המאפייה הזאת,
ואנחנו היינו באים כל הצעירים
ונשים, ביחד, היהודים,
אנחנו מכשירים את המקום
ועושים מצות לכל הקהילה.

עכשיו, איך מחלקים את
המצות גם לכל הקהילה?
אז היו באים, יודעים שמשפחת זרו,
משפחת אימא שלי, נסים וזרו,
הם ארבעה אנשים. יחד
עם ההורים שישה.
אח שלי גם ברח, שישה אנשים, שישה אנשים
יודעים כמה מצות להביא להם, לשלוח להם.
כמה חבילות, היו מצות ממש
גדולות, ככה, ולפי משקל.

אז לפי משקל היו שולחים, וזה
כאילו החכם והעדה היו עוזרים.
כאילו ללא תמורה,
רק כזה ונותנים לנו.‎
זה משפחה ככה, זה למשפחה
ככה, ואנחנו הצעירים
היינו גם מתנדבים ללכת ולקחת
למשפחה X ו־X ו־X. היינו הולכים.
פורים? זה היה חג משמעותי?
-לא. לא. בפורים לא.
חוץ מפסח?
-אני זוכר את ט"ו בשבת.
אז היו אומרים ט"ו בשבת, עיד אל שג'רה.

איך?
-עיד אל שג'ר. ככה קוראים לזה בערבית.
יעני אצלנו עיד אל שג'ר,
ואז אני זוכר את זה ככה,
כי היו קונים כל מיני
פירות כאלה מיוחדים,
ושמה אין לנו כסף, אנחנו רואים אותם רק
בכאילו, בט"ו, בשגר, יעני אנחנו נהנים.
כי אין כסף. היינו ממש, ממש
ממש כאילו אין לנו זה,

רק הטייפה, כאילו הזה, הייתה נותנת,
-מה זה טייפה?
טייפה זה חכם אילטוב, כאילו
הקהילה היהודית האחראים,
אז היו נותנים משכורת לכל אלה שאין
להם, היו נותנים כביכול משכורת חודשית.
לכל משפחה. אבא שלי באותה תקופה,
אבא שלי לא ראיתי הרבה אני.
לצערי. כאילו.
אבא שלי היה חמש שנים בכלא הסורי.
הוא הבריח קבוצה של יהודים.

והקבוצה הזאת היא נתפסה. כביכול תפסו אותם.
זה שהמבריח הלשין עליהם, תפסו אותם.
ברגע שתפסו אותם, אז אני לא
רוצה להגיד שמות, מישהי,
כאילו, מהפחד שלה, נתנו לה איזו שהיא
סטירה, היא ישר אמרה את השם של אבא שלי.
כלא אל מאזה. אחרי
רק שלוש וחצי שנים,
הקהילה בדמשק אמרו לנו שהוא חי.
וזהו, יותר מזה לא ידענו כלום עליו.

אבא שלי, ברגע שתלו את אלי כהן,
גם את אבא שלי, דנו אותו לתלייה.
ברגע שדנו אותו לתלייה
אבא שלי נהיה חולה.
ולקחו אותו לבית חולים, קשרו לו את
העיניים, וזה, לקחו אותו לבית חולים,
ואבא שלי נשאר 28 יום בבית חולים.
לאחר שהוא חזר, כי הוא היה ממש, עינו
אותו, ויש לי פה בספר הכול מתועד גם וזה,

עינו אותו הרבה, את אבא שלי.
לאחר שהחזירו אותו לבית סהר,
ובאותו הזמן הייתה מהפכה בסוריה.
הייתה מהפכה בסוריה.
וזה שהשופט שדן את אבא שלי
לתלייה, במהפכה תלו אותו.
השופט עצמו נתלה.
זה הכול כתוב גם בספר,
-אז מה עלה בגורלו של אבא?
שחררו אותם אז.
-אז הוא כן השתחרר.
עלה חאפז אל אסד, נתן להם,
-אז הוא השתחרר אבא.

כן. אז נתן להם חנינה, היו חמישה.
חזר הביתה.
עכשיו, היינו גרים, ושאמרתי
לך, בבאב אל פאראג',
זה כמו להסביר את זה כמו שצריך, זה
היינו גרים כמו ביפו איפה השעון,
ומסביב לשעון בואי נגיד תיכנסי,
איזה קילומטר, זה הבית.
הביאו אותם, את החמישה בג'יפ,
זרקו אותם בשעון, והלכו.

אמרו לנו, כאילו, הם השתחררו, זרקו אותם
ברחוב והלכו, ואני את אבא שלי לצערי כביכול
אני, אמרו שהוא בא, ואני הייתי
ממש עוד כבר צעיר, בגיל 12 אולי,
ואני רק צעקתי. הוא קרא
לי ג'מיל ג'מלו ג'מלו,
צעקתי, אבל לא הכרתי אותו. רק לפי הקול,
והבנתי, הוא חיבק אותי. לא הכרתי אותו.
ואז אבא שלי השתחרר,
זה בשנות השבעים,

ולאחר מכן בשנת 1972, אח שלי
הגדול, קוראים לו מנשה,
החליט גם לברוח.
לישראל.
וברגע הזה יהודי חסר, חייבים
המשפחה, מישהו מהמשפחה, לתת
ללכת להודיע, שהבן שלו כאילו
הלך, לא יודעים לאיפה.
וכמובן לקחו את אבא שלי.

אתה הברחת אותו כי יש לו עבר, אבא שלי, אתה
הברחת אותו, לקחו את אבא שלי לבית סהר,
בפעם השנייה.
אימא שלי אמרה לי: אני יודעת
איפה בבית סהר, זה בחאלב.
בית סהר זה היה כבר בחאלב.
אמרה לי בוא נלך,
נראה מה קורה עם אבא שלך בית סהר הזה.
נבקש שמישהו ייתן לו לראות אותו.
אמרתי לה: בואי נלך.
הבית סהר היה ליד אל משתל,

וליד בית חולים של היולדות.
קוראים לזה גרביס.
הלכתי עם אימא שלי לבדוק.
אז אני, היה עומד מישהו שמה
מהמוחבראת, אומר לי: מה אתם עושים פה?
הרי הוא מכיר את היהודים, כן? באים, אני
יש לי כאילו, לפעמים אני מדלג, זה,
היו סופרים אותנו כל שנה. עושים לנו ספירה
בבית הכנסת, ליהודים. אז מכירים אותנו.

אמר לי: מה אתה רוצה?
אמרתי לו: אני רוצה לראות את אבא שלי.
ואימא שלי פה.
אז הוא אומר לי: אין בעיה. בוא.
אני אראה לך את אבא שלך.
זה מבנה של בערך שמונה קומות, וזה
מדרגות, כי זה כביכול במקלט,

אז אני, הוא אומר לי בוא תיכנס, תראה את
אבא שלך, והייתי בגיל 17 כבר. 17 וחצי.
אני עומד בקצה של המדרגות, ונתן
לי בעיטה, גלגל אותי כל המדרגות.
וירדו עלי מכות ושמו
אותי גם אני בפנים.
ורק עינויים. היהוד, יא
אבן אל ג'סהוס, אומר לי.
הבן של המרגל, כביכול.
באת לראות את אבא שלך? גם אתה מרגל?
נתנו לי מכות.

ואני זוכר שיצאתי, היה לי

סנדלים שלא יכולתי לנועל אותם, 

יצאתי בלי כי הרגליים

שלי התנפחו מהמכות.

פלקה קוראים לזה, פלקה.

נותנים לי פלקה.

אז אולי גם דילגתי,

בשנת 1973, במלחמה,

הרגו לנו גם אחד יהודי.

על לא עוול בכפו. וזה גם, קוראים

לו זקט אסף, זכרונות לברכה, ירו בו.

פשוט איזה אחד מהערבים,
דפק בדלת,
בא חמו לפתוח, וזה אצלנו כביכול לא
נעים, יקום מבוגר, אני אקום אפתח,
איזה חלון, דלת כזו עם חלון,
כמו בסרטים הערביים יש חלון,
עשה
ככה, נתן לו שני כדורים,
וזה היה חתן חודש ימים.
חודש היה.
ואז למחרת החלטנו, הקהילה
היהודית, לשים את הגופה,

שמו אותה בארון, שמו את
הגופייה מחוררת, שני כדורים,
ויצאנו להפגנה, כביכול, ליד אל משתל,
בשביל להגיע לקונסוליה הצרפתית.
שידווחו לעולם מה קורה לנו.
לפני שהגענו כביכול, ראינו שהיה לנו
איזה 500 מטר להגיע לקונסוליה,
שאנשים ידווחו, והגיעו כוחות.
לא יודע מאיפה.
ים של כוחות.

כל מי שהיה שם, אני הייתי עם אחד
שקוראים לו דיבו ערפלי, זכרונו לברכה,
ועוד אחד, קוראים לו דאודה, אנחנו היינו
הראשונים שתופסים את הדגל השחור עם מקל,
שחור, והארון מאחורינו.
אנחנו הראשונים, קיבלנו את המכות,
שמו אותנו בג'יפ לבית סהר.
אבל מכות. לא, אי אפשר לתאר את
המכות שקיבלנו שם, וגם בבית סהר.

אבא שלי שחררו אחריי. אני שחררו
לפניו, אחר כך אבא שלי שחררו אותו.
אחרי ששחררו אותו,
אמרו לו, הרי, הרי אתה באזהרה.
אם נתפוס אותך, זה כיתת ירי.
כביכול. הוא ממש ככה
שפוט כאילו כביכול.
ומה אני אגיד לך,
החיים מאוד קשים.
אח שלי ברח ב־1972.

אחרי המלחמה גם כן, סבלנו הרבה.
הרבה מאוד סבלנו במלחמה.
במלחמה עצמה סבלנו, שבאו,
מלחמת יום הכיפור. 1973.
היינו גרים בחצר, כמו שהסברתי לפני כן,
והיו רוצים להתנכל לנו, היו עושים לפיד,
כי שמנו, סגרנו דלת, הייתה דלת ענקית,
הצלחנו כל הגברים לשים איזה סלע,
ושמו כמו של עמוד של טלפון, שלא יפרצו לנו.
כמו בסרטים ההיסטוריים.

ואז עשו לפיד כזה והיו זורקים מלמעלה לחצר.
ואנחנו היינו מכבים.
השכנים, דווקא השכנים
היו לנו שכנים טובים.
כביכול השכנים היה לנו
טובים, אבל בזמן המלחמה,
את יכולה להגיד, אולי משכונה אחרת.
לא אותם השכנים,
סליחה, שהיו באים ועוזרים, וממש
לפעמים היו באים כמו בית אחד, באמת,
היו עוזרים. הייתה לנו מישהי ערבייה, שכאילו
כל הזמן, כביכול, אני אומר ערבייה, כן?

היא הייתה באה, היא יודעת את
הנוהל, איך קוראים לו, של היהודים.
את המנהגים של היהודים. לא
היינו צריכים להגיד לה כלום.
אם היו, הייתה מכבה, נגיד יש
פתילייה, הייתה מכבה אותה, היה,
זאת אומרת, הייתה לבד, והייתה ישנה בחצר.
כביכול, באמת,
היה לנו יחסים טובים, כביכול.
לפעמים, בא להם, השלטונות,

להגיד יש ליהודים עוצר.
בשעה שמונה כולכם בבית.
כולם בבית. מי, מה יש בכלל בשמונה?
כולם בשעה שש בבית.
עדיף להקדים, למה אם יישאר, חבל
על הזמן, אם תופסים אחד בעוצר.
והיו עושים לנו פעם בשנה,
היו עושים לנו ספירה.
כולכם בבית נסי.
בבית הכנסת בית נסי.
בבאב אל פאראג', כל
השכונה, כולכם שם.

רוצים לדעת, נסים אשגר, איפה הילדים שלך?
אחד, שתיים, רוצים לדעת איפה הם.
הם סופרים. אם מישהו חסר, חבל על
הזמן, כי אתה לא הודעת שהוא ברח.
היו עושים לנו ספירה. כביכול.
ראש הקהילה, חכם אינטוב?
היה חכם אינטוב וחכם יוסף.
מה היה התפקיד שלהם?

כאילו, עזרו לכם מול השלטונות?
-כן. כן. היו עוזרים.
אבל בשקט, לא היינו, היו עושים את זה
בשקט, כאילו, לא היינו צריכים להגיד
שפלוני עשו לו ככה והוא, כבר
הקהילה שומעת ומעבירים לו.
אז הוא עושה את זה גם
כן, לא צריך ללכת אליו.
כאילו, יעשה את מה
שהוא יכול לעשות.
במלחמת יום הכיפורים היה לנו טרנזיסטור
קטן־קטן, וישבנו כולנו במרתף,

ובשקט, יעני, ואם
יתפסו אותנו, בשקט.
והיינו מתכווצים, כולנו, לשמוע, היינו
שומעים את החדשות בערבית. קול ישראל בערבית.
היו, היו כביכול, היינו שומעים קול ישראל רק
בערבית, כי לא ידענו כאילו, אין תחנה אחרת.
החיים היו קשים, אני מה אני אגיד לך,
כביכול עכשיו ששאלת אותי שאלה איך,
כאילו, הסתדרתם בתור
שבגיל 16 ובגיל 17 היית,

אני, כשאח שלי ברח הייתי צריך
ללכת לפרנס את האחיות שלי בבית.
אין מי שיפרנס. למרות שהמשפחה,
הקהילה, הייתה נותנת.
אז הייתי עובד,
והייתי לומד,
כביכול עד, כאילו עד שעה 12,
ולפעמים הייתי בורח מהזה
בשביל ללכת, כי אין לנו,
 איך, במה עבדת?
-יופי.
הייתי עובד בתכשיטים.

הייתי מחבר תכשיטים, גם כן
אצל יהודי, שיש להם תכשיטים,
ולאחר שאני מסיים את העבודה,
אז הייתי הולך והייתי מוכר
כל מיני דברים ליד הקולנוע.
הייתי מוכר בייגלה,
הייתי מוכר תירס, חומוס,
בשביל להביא כמה
גרושים שלמחרת, כאילו,

הלכת לקולנוע? היית בקולנוע?
הייתי בקולנוע.
-הלכת לקולנוע שם?
כן. הייתי בקולנוע אבל
לא שילמתי כסף בקולנוע.
איך זה?
כאילו, היינו הולכים, הייתי
מוכר ליד הקולנוע, מוכרים וזה,
לאחר שהסרט נגיד הגיע לחצי, זה כבר
אין אחראים, אז היינו נכנסים.
מוזיקה ערבית.
רק ערבית היינו שומעים.
ויש, כביכול
הקהילה הקמישלית,

שהיו גם כן עושים מזה חתונות,
זה גם ערבית, וגם כביכול
חצי ערבית חצי כורדית,
קוראים לזה מרדלייה, היו
שומעים מרדלייה, העדה,
כאילו של הקמישלים.
בחאלב זה רק ערבית בלבד.
בנות לא היו יוצאות לבד גם. כאילו אולי נדיר.
היו הולכים עם אח שלהן, עם מישהו, ליווי.
כאילו, כי פחד.
-ידעת עברית?
לא.
-לא ידעת בכלל עברית?
לא.
-דיברת רק ערבית?
רק ערבית.
אימא,

שעזרה לו, ואחרי שפעם הראשונה
שנכנס לבית סהר, אמרה לו: תקשיב,
זהו. מספיק. מספיק. אמר לה טוב,
סליחה, לפני שנעצר, אמרה לו מספיק, אתה
תיעצר, מספיק, אל תעשה את זה, חאלס, די,
אמרה לו, בסדר.
כביכול אחרי שאבא שלי נכנס לבית
סהר, היא המשיכה להבריח. יהודים.

אני החלטתי לברוח,
האבא הרי לא יסכים שהבן שלו ילך.
לא אומרים לאבא "אני בורח".
אף אחד לא אומר לאבא "אני בורח".
החלטתי לברוח משום
שהחיים כבר קשים.
היה לי אח. נכון. היה לי כבר אח.
ובבית, כשהייתי הולך
לעבוד, אני חוזר, אני רואה
אימא שלי עצובה, כל הזמן מסתכלת
על התמונה של אח שלי, בוכה,

האחיות שלי, אין שמחה כביכול,
עכשיו, אנחנו לא ידענו גם,
שהגיע לארץ. כי מי שבורח, לא
יודעים אם חי, מת, אין לנו קשר.
לא, אין קשר כביכול.
אז, ואז הגיע כביכול
מכתב דרך ארצות הברית,
דוד שלי, ובן דוד שלי בארצות הברית,
שהגיע, וכביכול, ידענו שהגיע לארץ.
אנחנו לא יודעים.

ולי כביכול נמאס.
אמרתי, אני עצוב, המצב הוא קשה,
חאלס, די.
מה יהיה, יהיה.
כמו אומרים, שמשון, תמות נפשי עם פלישתים.
אם אני אתפס,
למות, גם ככה אני חי־מת נקרא.
זה לא חיים.
אני גם, בורח, אולי אני יכול להשיג את אח
שלי,לראות את אח שלי, באיזה שהוא מקום.
איך ברחת?
-או־קיי.

ברחתי רק מהידע של אבא שלי.
כביכול, רכשתי ידע, הייתי שומע.
הייתי שומע שהיה שולח את היהודים
בביירות, הייתי כל הזמן שומע,
וואדי אבוג' מאהיר, שמעתי כל
הזמן בראש שלי שזה שכונה יהודית,
בביירות.

אז זה כמו שכולם יודעים,
ששם השוחד קובע הרבע.
הלכתי למישהו, בגיל שלי, חבר,
קוראים לו יוסף, היה עובד,
בחנתיתון קוראים לזה,
חנתיתון, שהיה בחאלב,
כמו שוק הבזאר בטורקיה, שיש כזה
דבר, כמו ירושלים העתיקה, נקרא,

אמרתי לו: בוא, אני צריך אותך.
הוא בא.
אמרתי לו בוא.
אני ארגנתי, יש לי כסף, יש
לי 900 לירות כבר בכיס. כסף.
וזה היה הרבה כסף.
בוא נברח.
אמר לי בוא.
עצרנו מונית, אמרתי לו תעשה לנו,
דורת חאלב, יעני סיבוב של העיר.

מנהג יש כאלה לפעמים שהיינו
אומרים, זה היה גם טיול.
יש הרבה שעושים, תעשו לי סיבוב חאלב, יעני
בוא נעשה סיבוב חאלב ובמונית היו הולכים.
תוך כדי, אני אומר לו, ליוסף,
כאילו, בניתי כבר, אמרתי לו:
אולי הוא ייקח אותנו לביירות?
בלי תעודת זהות, לא צריך.
אני מדבר איתו כביכול, הכנתי,

אז אמרתי לנהג: אתה
יכול לקחת אותנו לזה?
ואבא שלי לקח לנו תעודת
זהות, ואח שלי בביירות.
הוא לא רוצה שניסע אליו, לקח לנו את
תעודת הזהות. אמר לי כן, אני אקח אתכם.
למה לא?
אז הוא אמר לי,
שמונים לירות אני אקח אתכם.
אבל אתם לא במונית
שאתם נוסעים עכשיו,

זה היה בסביבות שעה עשר בבוקר,
אומר תחכו לי בשעה שלוש,
ליד קולנוע סינם אל חאמרה, קולנוע,
אני אבוא עם אוטו יותר
טוב ואני אקח אתכם.
אמרתי לו בסדר.
-הוא ידע שאתם יהודים?
לא. עכשיו אני מרוב
החששות, אני יודע,
היה קולנוע יומי, משעה
עשר עד 12, כאילו כל זה,
ובשעה שלוש,

קניתי כרטיסים לאותו קולנוע.
כאילו לאותו סרט בקולנוע שהלכנו,
קניתי שני כרטיסים. אמרתי,
הם יבואו יגידו, ילשין עלי, אני
הולך לקולנוע, הנה, כרטיסים.
ואני רואה אותו, ראיתי אותו והוא מסתכל, ואני
רואה אותו כאילו, אם הוא מדבר עם מישהו,
המתנתי עוד קצת. אמרתי, אני אמתין.
אולי.
ראיתי שהכול בסדר,
אמרתי לו בוא נלך.

לחבר שלי, קוראים לו
יוסף, בוא נלך, הלכנו.
אמרתי לו: כמה יעלה לנו?
אמר שמונים.
אמרתי לו: אם תיקח
אותנו כמו שצריך,
ויעני, תחליסנה, תגמור, יעני אם יש מחסום
או משהו, תוכל, אין לנו תעודת זהות,
הסברתי לו, אבא שלי לקח אותם, ואח שלנו
בביירות, לא רוצה לתת לנו ללכת. לראות אותו.
אם תוכל לסגור לנו את
כל הנושא הזה כביכול,
אני אתן לך 160.
אמר לי: בסדר.

התחלנו ליציאה,
הוא מסביר לנו: מגיעים לאיקס
כפר, תגידו אם יש מחסום,
תגידו הלכנו לאיזה
שייח', שעושה פותח משהו,
אבל המשכנו.
אמר לפני המחסום,
אמר אני מוריד אתכם, אתם עושים
את הסיבוב של המחסום, ברגל,
אני אחכה לכם צד שני.

עשינו את המחסום של
כביכול של הסורים,
עשינו, עצר לנו, אמר אני אמשיך.
אין בעיה. עד גבול לבנון.
בגבול לבנון, בלחדוד,
עשה לנו אותו דבר, אמר אני
אעצור, אתם תלכו ברגל מסביב.
עצר, הלך.
הלכנו והלכנו,
והלכנו, לא יודע אם חושך,
לא יודעים איפה אנחנו.
הגענו קודם כל לפני
החשיכה, אני שומע מישהו,

זאת אומרת, בין הגבול
של סוריה לבין זה,
אני שומע מישהו אומר: איפה, תעצור, תעצור.
אני אומר לו יוסף, אני שומע מישהו.
החבר שלי קצת זה,
אמרתי לו: אל תדבר.
רק תעמוד, אבל תעמוד גם יציב, אל תדבר.
תן לי, אני אדבר, הוא הגיע.
הגיע מישהו עם הרובה,

לאן אתם הולכים? אני, ישר
לעניין, קודם כל הוצאתי קופסת סיגריות,
קופסת סיגריות, נתתי
לו, אומר אני לא מעשן.
הכנסתי את הסיגריות,
הוצאתי כסף, 25 לירות.
שמתי לו את זה ביד. אמרתי לו:
איך שאתה רואה, איפה אנחנו הולכים?
אבא שלי לקח תעודת
זהות, רוצים ללכת.
הוא בעצמו אמר: או־קיי, בסדר,
אחרי הטל הזה, שמה כבר עברתם
את הגבול, יש שמה מונית,

תיקח אתכם ללבנון. הוא בעצמו.
וזה ככה היה.
הגעתם ללבנון.
-הגעתי לבעלבכ,
אחר כך הגעתי,
לקח אותנו הנהג מונית בבעלבכ, גם
חשד בנו, אמר אולי גנבתם משהו,
צעק אותם, מה, אתה
אומר אנחנו גנבים?
ככה יעני כאילו להפחיד אותו.
אנחנו נראים לך גנבים?

הגענו ללבנון. אומר לאן?
אמרתי לו: לוואדי אבו ג'מאהיר.
מה שאבא שלי זוכר.
וואדי אבו ג'מאהיר.
הגענו.
בלילה, זה חושך, כביכול,
וזה היה ביום חמישי.
אני רואה, ראיתי את המגן דוד,
לזה הגענו. ראיתי מגן דוד.

זהו. הלכנו, אמרתי לו
זהו, ברוך השם הגענו.
אני מצלצל,
אין מענה. אני מצלצל, אין מענה.
מה, מה עושים? אין אף אחד. איך
אני, אני אקום, שער גדול ברזל,
לא יודע מה לעשות.
אמרתי לו ליוסף, אתה יודע מה? בוא ניקח
עוד פעם מונית, לביירות. מה יכול להיות?

בוא נמצא לנו איזה מקום,
כביכול לישון בו.
עצרתי מונית, אמרתי לו: וואדינה, תיקח אותנו
לאיזה בית מלון, הכי פשוט, כאילו רק לנוח,
למחרת בבוקר, ננוח,
יעני נלך למשפחה,
אז הוא אמר: כן.
הסברתי לו, אין לנו תעודת זהות.
שיידע. שיסביר לי מה לעשות.

אז הוא אומר לי: תשמע, תיכנסו לבית מלון,
לקח אותנו למקום קוראים לו בבית מלון
ברג'יל ברג'נה.
היום זה נקרא דאחייה.
לקח אותנו לשם.
אמר רק: אתם תיכנסו,
ישאל אתכם, תגידו לו,
עכשיו מה זה נוואר? נוואר זה ממזר, לא
יודע מי זה אבא שלו, ומי זה אימא שלו.

אז נכנסנו, בדיוק מה שאמר לי, אמרתי לו:
אמרתי לו: נחנו נוואר, אומר הת לירה, יעני
תן לנו לירה לכל אחד, וירק עלינו, טפו,
לכו לשמה, במרפסת תישנו. ירק,
שלח אותנו לישון במרפסת כביכול.
חיכינו עד אור הבוקר.
אור הבוקר, איך שיצא אור הבוקר, לקחתי
אותו, אמרתי לו ברג'י בראג'נה.
חזרתי לבית הכנסת. יום שישי.
אני מצלצל,

יצא לי איזה אחד עם שפם,
בוקר טוב, בוקר טוב,
אני רואה על הזה שלו, יש צלב.
מה זה, יעני כאילו?
אומר לי נעם, מה אתה רוצה?
אמרתי לו, באנו להתפלל.
אומר: כבר לא מתפללים פה ביום שישי.
רק בשבת מתפללים.
אמרתי לו, אבל אנחנו רוצים עכשיו להתפלל.
אנחנו יהודים.

מסתכל עלינו ככה,
מאיפה אתם? מאיפה?
אמרתי לו: ברחנו.
ברחנו. אומר: אמור לי,
תגיד לי כמה שמות,
אלה שברחו לפניכם. יש לך שמות?
צ'יק צ'ק, עשיתי לו את כל הרשימה.
מה שברחו.
פתחנו את הדלת ונכנסנו.
נכנסנו, כבר התחילו לטפל בנו,
כמה זמן הייתם בלבנון?
-הייתי 11 חודש.

אין קשר עם אף אחד.
איך אתה מגיע לארץ?
עכשיו פאהד, זה קוראים לו פאהד, זה
שקיבל אותנו בכניסה, אומר תשמעו.
ביום שני, חכם שחוד,
קוראים לו חכם שחוד,
יבוא, ידבר אתכם פה. דיר באלאכ, לא
להגיד לו ישראל משהו. רק ישאל אתכם,
תענו לו דברים, רק מי אתם, מי אבא, מי זה.
לא להגיד ישראל או משהו.
בסדר. אומר לי ביום שני.

בדרך כלל הקהילה היהודית
בקיץ, הולכים כאילו להרים.
אז היה בבחמדון. אז הוא אומר
בבחמדון, יום שני הוא יראה.
הוא ידבר אתכם.
בא יום שני באמת, דיבר איתנו החכם שחוד,
מי אתה, מי האבא, מי הסבא, מי זה, מי זה,
זהו, אמר לו: אתם פה?
עכשיו זה בית הכנסת,
מאחורי בית הכנסת זה היה בית
ספר של היהודים, והיה סגור.

יש ממש כיתות,
אמר אתם שמה,
תיכנסו לשם, אתם תישארו שם, אוכל,
שתייה, בגדים, הכול אתם מקבלים.
לא לצאת מפה. מובן?
מובן. אז יום אחד בהיר באו,
הוא בא אלינו, אמר לנו,
תקשיבו, יבוא מישהו עכשיו,
ייקח אתכם לשדה תעופה.
בשדה תעופה אתם תראו בחורה,
בלונדינית עם שיער קארה,

ויש לה מעטפה תחת בית השחי.
הוא מוריד אתכם שם, אתם נכנסים. רואים אותה,
מסתכלים רק לה, היא עושה לכם ככה אתם הולכים.
חיכינו. אני רואה מעטפה, קארה,
עושה לנו ככה, הלכנו.
לקחה אותנו למטוס.
עד המטוס.
-לאן?
לצרפת.
-לצרפת?
לצרפת. היא נתנה לנו את המעטפה,
אתם מגיעים לצרפת,

אתם יורדים מהמטוס,
אתם הולכים, אתם רואים אחד
עם מגבעת ועם משקפיים.
עושה לכם ככה, אתם הולכים.
‎אף אחד לא.
לא יודעים לא צרפתית,
לא יודעים כלום.
ירדנו מהמטוס.
הסתכלנו ככה, בא, באמת בא מישהו
בדיוק מהזה, עשה ככה, בואו.
לקח את המעטפה מאיתנו, אמר בואו איתי.
לקח אותנו,
אומר לי עכשיו תוכלו לטייל, דברו,
מה שאתם רוצים, אל תפחדו. אל תפחדו.

דברו, תעשו, מה, תטיילו,
אני אקח אתכם לטייל.
וזה באמת מה שהיה, לקח אותנו לטייל.
כמה זמן היית בצרפת?
היינו בערך חודש.
היינו במקום,
-ואז עליתם על מטוס לישראל?
עלינו על מטוס לישראל.
לאן אתה מגיע? אח שלך מחכה לך?
לא, חיכתה, לא,

חיכתה לי מי שקיבלה אותי פה בארץ,
הגענו, קיבלה אותי שולמית אלוני.
זה מה שאני זוכר.
ואחר כך לקחו אותי לתל אביב,
במרכז הקליטה יוספטל,
ברחוב יוספטל,
השלטונות, אני לא יודע מי
היו, מה, לא נתנו לנו,
ואני אומר להם קודם אני רוצה
לראות אח שלי, אומר לי: זה בסדר,
היו, שאלו אותנו שאלות,
וטיילו אותנו קצת,

ואני זוכר, לקחו אותי לאיזה שהוא
מקום, כמו שאת עכשיו מראיינת,
שמו,
-לתשאול.
לא. איזה מקום כמו אוניברסיטה
אני זוכר, לא יודע מה.
כאילו, כל הפנים שלי כיסו לי אותם, והייתי
מדבר, והיה מישהו מתרגם, כי לא ידעתי עברית.
זה אני זוכר, זה.
-בן כמה היית?
אני כבר הגעתי לפה 18.
הגיעו לארץ ההורים שלי,
בדיוק בשנת, סוף 1979.

אבא שלי הבריח את כולם דרך טורקיה.
הוא הבריח את כל המשפחה שלי.
32 איש.
רציתי לראות אח שלי, אחרי
שלושה ימים נפגשתי עם אח שלי.
הביאו לי, לקחו לי אותו לפה בקריית
אתא, ראיתי אותו פעם ראשונה על מדים,
ישר הלכת לצבא גם?
לפני כן יש איזה קטע שרציתי,
כביכול כשירדתי מהמטוס, לישראל,
שכרגיל אנחנו,

יורדים, מנשקים את אדמת ארץ
ישראל, זהו זה, הגענו.
אבל בכניסה ראיתי,
אחד עם מגן דוד על הראש.
אני באתי ככה, לרוץ
אליו, לחבק אותו,
דחף אותי. עכשיו, אני
לא ידעתי כאילו מה מו,
כששאלתי, זה היה חייל משמר הגבול,
שיש להם את הסמל המגן דוד,
ואהבתי ובאתי לחבק אותו
כביכול, יעני יהודי, אני,
לא ידעתי כביכול מה ומו.

ואז הסבירו לי כאילו,
הסבירו לו גם, כביכול.
כי באתי לחבק אותו,
ראיתי מגן דוד, יהודי.
ואז הסבירה לי את זה שולמית
אלוני, הזה שבאה, קיבלה אותי,
ולמטה בשדה תעופה.
תשמעי, זה היה, זה היה מהמם.
זה היה משהו מרגש.
אני הייתי לקראת סוף השחרור שלי.
באו,
-איפה שירת?
הייתי בנח"ל.

ובאו, בא המפקד כביכול של היחידה, אמר
לי בוא, יש לי הפתעה בשבילך, אתה
כך וכך, יש לך הורים, הגיעו, יש לך
פה מיניבוס, אוטובוס, לא יודע מה,
בקיצור לקחו אותי לשדה תעופה.
-איפה גרת כל התקופה הזאת שהיית בצבא?
כשהייתי בצבא גרתי אצל
המשפחה של אשתי,
את אומרת אצל ההורים שלה
הייתי גר ואצל דודה שלי.
ככה הכרתי את אשתי כביכול גם.
ואח שלי היה גר באותו בלוק
שלהם, בדרך כלל גם, -וידעת?

קריית אתא. וההורים שלה, אימא שלה
ז"ל ואבא שלה גם קרובי משפחה,
והכרתי אותה, וככה גם נוצר קשר כביכול.
-איפה ההורים גרו?
כל המשפחה ככה, עכשיו, איך
שהגיעו, שמו אותם קודם כל
בנתניה. במעון
עולים, מעון בנתניה,
לאחר מכן בן דודה שלי היה יושב ראש

הוועד של הסוכנות
היהודית יונה בצלאלי,
לקח אותם לקריית מוריה, ואחרי זה
כביכול נתנו להם מרכז קליטה בגילה.
שכונת גילה, נשארו שם הרבה זמן,
בשכונת גילה, לאחר שכונת גילה
נתנו להם דירה, נשארו בגילה.
גם תעודת זהות של הסורים,
שלי, של הסורים,
אז לא יכלו להוציא אותה, כי אם אני מוציא
אותה, ואני אגיד למישהו תעודת הזהות,

הייתה תעודת זהות?
-תעודת זהות יש,
שמה כתוב עליה?
כתוב עליה, תעודת הזהות
כתוב עליה באלכסון, באלכסון,
שני קווים אדומים, משני הצדדים,
וכתוב עליה בערבית מוסאווי.
דת משה. בשני הצדדים, וזה באדום.
אז מי יכול להוציא אותה? זו דת משה,
רואים אותה. אני מתגעגע להילולה.
להילולה שם.
-כן?

כן. לרבי יהודה שם, ההילולה הייתה עושה
לנו אושר, הייתה עושה לנו נחת, לא יודע.
אהבנו אותה. כי כל הקהילה הייתה נפגשת שם.
כזה כולם.
לא. אבל יש לי קשר עם חברים, לפעמים
באים, אבל הם גרים כבר בארצות הברית,
הם באים לפה לפעמים, יש לי קשר.
לפעמים אני נפגש איתם בשמחות, חברים שלי
שבאו, הם בתל אביב, וכולם, הרוב בתל אביב,
כל החאלבים זה בתל אביב.

אני במקרה הייתי יושב בירושלים
ודיברו על אסירי ציון.
אחד, קוראים לו חביב קצב, שהוא היום
מנכ"ל משרד הקליטה, היום, משרד הקליטה,
הוא אומר לי: תגיד לי באמת, אתה, יש לך אסירי
ציון? אמרתי לו: לא, לא, מה זה אסיר ציון?
אני ישבתי עם גיסו בבית
סהר, הרי הוא יודע שישבתי,
וישבתי בגלל בן דוד שלו שירו בו.
זקי קצב.

בבית סהר גם. הוא יודע את זה.
ואז אמר לי לא, אתה צריך
להוציא תעודת אסיר ציון.
הלכתי, מילאתי, אני לא יודע,
מה נותנת אני לא יודע.
זה בסדר, כבוד.
-יש לך ילדים?
לי, כן. בוודאי. ברוך השם. כן. תראי,
הילדים שלי, הם קיבלו קודם כל
הם יודעים ערבית?
-כן.
הם יודעים ערבית. הילדה שלי
היא קוראת וכותבת ערבית גם.

והבן שלי קצין, שהוא יודע
גם לקרוא ולכתוב בערבית.
לקרוא ולכתוב. השניים הגדולים, הם יודעים
לדבר ערבית, אבל לא יודעים לקרוא ולכתוב.
הם מכירים את הסיפורים, אתה ככה מספר להם?
נפתח? -כן.
הספר "מבריח היהודים מחאלב" כתבתי על אבא שלי
והסיפור שלי מופיע בספר גם, ויש גם תמונות,
שבספר,

והילדים שלי, אני, כביכול אני,
מעניק להם כאילו, מוריש להם
את המסורת שלנו: דרך ארץ,
את הציונות, את אהבת המדינה,
אז הם גם כן, אהבת הדגל.
אין, אין פה. זה ככה.
אבא שלי התחיל אפילו מעיראק.
מעיראק, התחיל להבריח
יהודים מעיראק,
הוא היה קודם בעיראק? אבא?
-כן.

הוא התחתן בעיראק.
ואמר לה, הבריח את אשתו לארץ,
והתחתן איתה, אמר לה אבל תקשיבי,
אני אתגרש כי לא
יודע מה יהיה איתי.
שעל מנת שתוכלי את
אולי להתחתן שם בארץ.
עוד מעט אני אגיע, אני אמשיך לעבוד.
זה מה שעשה.
הוא התגרש, ויש לנו ילדה, ותמיד
אבא שלי היה אומר: יש לכם אחות,

תזכרו, איסמה נורה.
קוראים לה נורה.
לא ידענו מה זה. אח
שלי, לפני שהגעתי,
ושאל, וגם אשתו של אבא שלי
כביכול באה לשאול על הסורים וזה,
אח שלי השיג אותה. וקוראים לה שולה.
ראינו אותה. ברוך השם.
זה גם מרגש, זה היה מאוד מרגש.
-איפה היא נמצאת?
בתל אביב.
והיא אחות שלכם.
-אחות שלנו הגדולה. כן. ברור.

אחות מאבא. תמיד אני שר להם את
השירים של אבא שלי שהוא שר,
תשיר לנו.
-ושל אימא שלי שהיא שרה.
אני לילדים, והבת שלי
יודעת לשיר את זה אחריי.
תשיר לנו משהו בבקשה לסיום.
יש כאילו שירים של הקמישלים
אני רוצה לשיר לך כביכול.
היה לאימא שלי ז"ל ואבא שלי, יש
להם, יש את המודיק שהם שרים ביחד,

אבל אני אשיר קטע שמי שישמע את זה, אני
לא יודע אם מישהו ישמע את זה, אבל
זה מתחיל ככה בצורה כזאת:

מדברים כביכול יש איזה אחד, שהיו,
חתונות, בסוריה, או שמישהו
אוהב את מישהי מסוריה,
אז היה מדבר איתה בשירה.
שהיא תשמע, כביכול, זה
מכוון, בשירה היה אומר לה.
מאכלים שלנו אהובים
עלינו כביכול בחורף,
שעושים בשבתות, קוראים לזה
הריסה, זה בא עם עוף,

והמאכלים שלנו זה לחמה
בעג'ין, יפרח, טלייה,
ג'ג'ה מחשייה,
הילדים יודעים גם? הילדים שלך
יודעים גם כן את המאכלים?
כן, כן.אני אומר להם גם,
בערבית אומרים לי: אבא,
מדברים איתי גם בערבית,
יודעים את השמות בערבית,
כן. הם רגילים, ויום שישי כרגיל
עושים את האורז או במיה או עלג'ה.
ומשישי כל בית סורי,

שזה המאכלים הפופולאריים
שלנו כביכול.
טוב, תודה רבה.
-בבקשה.
היה מאוד מעניין.
 

גבי לוי
בתיה זינגר     
קמישלי
סוריה
סיפורי חיים נוספים: