מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:07:30

אני אלי שעיה,
אבל השם בעיראק
קראו לי אליאס.
ובארץ קוראים לי או אלי או אליהו,
ועל פי רב אלי.
גם מדעית אני כותב את
השם שלי אלי שעיה,
מבחינה מדעית.
אני נולדתי בבגדד בשנת 1934,

משפחה מבוססת מאוד כלכלית.
שאני נולדתי אנחנו
גרנו בבגדד הישנה,
בבגדד הישנה.
זה היה בית מאוד גדול,
ענק, אני זוכר למרות
שהייתי ילד קטן,
שלוש קומות, אבל בתקופה ההיא
גרנו עם הסבא והסבתא שלי.

והסבתא שלי מצד אבא
הייתה אישה חולנית.
הייתה אישה חולנית.
לכן שאבא התחתן אימא קיבלה את ה...
כמו שאומרים, את המערכת של הבית,
והיא טיפלה בכל מה שצריך בבית.
וגם טיפלה באבא של אבא,
סבא שלי, שקראו לו משה.
אבא שלי קראו לו אברהם,

ואימא שלי קראו לה מרסל.
בעצם מרסל אימא שלי הייתה מין
לביאה, מאוד דינמית,
ובאמת ניהלה את כל
העניינים של הבית,
והייתה לה תמיד איזו עוזרת,
וכמובן את הבישול והאירוח.
והסבתא שלי שגרה אצלנו הייתה
ככה בזווית ובקושי ראו אותה.

הייתה אישה תמיד חשבה שהיא
חולה, אבל היא לא הייתה חולה.
בבגדד אנחנו גרנו עד הפרהוד,
עד הפרהוד,
הפרהוד תפס אותנו בבגדד,
בבגדד הישנה, בבית הישן.
אני אגיד כמה מילים על הפרהוד.
היה לנו מזל גדול.
אנחנו גרנו במין רחבה

שהיו בתוכה שני בתים של יהודים
ובית של ערבי.
שהתחיל הפרהוד פשוט
עברו על יד הבית,
על יד הסמטה הזו
אלפים ומאות אלפים,
ושברו את החנויות של היהודים,
ושדדו והרגו.
המזל שלנו, הערבי הזה,

בעצם לא היינו כל כך חברים שלו,
אלא פשוט החליט להגן עלינו.
עמד בתחילת הרחבה,
ומיד שבאו הפספוס הזה,
האלפים האלו, המאות,
הוא נשבע שפה גרים
קצינים עיראקים.
אמר, פה קצינים.
אז אמרו, איפה הם, שיצאו.
אמר לו הם עכשיו בצבא ולא יכולים,
והבתים זה שלהם.

ובאמת יומיים עמד האיש
הזה יום ולילה ושמר עלינו,
ואז בעצם הציל אותנו.
בזמן הפרהוד עצמו
קרו שני ניסים.
זה הנס הראשון עם
הערבי שהציל אותנו,
והנס השני,
שהסבא שלי היה בא כל בוקר
בשעה שש וחצי שבע,
הולך לבית קפה לשתות
קפה עם החברים שלו.

באותו יום של הפרהוד
ראינו שיש תנועות,
ראינו שיש משהו לא
מאה אחוז בכבישים,
אז אימא שלי אומרת לו,
יא חביבי, היום אל תלך לבית הקפה,
מה אתה צריך היום, זה
מסוכן, אני רואה פה...
לא עוזר, הסבא...
אני הולך לקפה, מה פתאום, אין
כלום, מה את חושבת, מה את...
אני, הבחור הזה הולך,

הולך לבית קפה,
זה היה מרחק אולי של 15-10 דקות,
ומתחיל לעלות,
זה היה בית קפה עם מדרגות,
ואת עולה,
עולה במדרגות רואה
חברים שלו הרוגים,
במדרגות, הרוגים.
אז הוא רץ מהר חזרה אלינו הביתה.
אימא כבר סגרה את הדלתות

בכל מיני שולחנות וכסאות,
הוא לא היה יכול להיכנס בגלל...
והיה, הפספוסים מסביב...
אז הבית ממול שהם יהודים,
הם פתחו לו,
הם לא עשו מה שאנחנו עשינו,
ואז הכניסו אותו,
והוא היה שם כל התקופה של הפרהוד
בבית של השכנים ממול.
וכך הוא ניצל.
אנחנו כל תקופת הפרהוד,

אנחנו הסתתרנו, היה לנו...
היה לנו כזה חדר
כמו מחסן,
למטה, גדול, איפה שאחסנו את כל הזה...
כל הילדים הסתתרנו ואימא
סגרה את הדלת של המקום הזה,
אבל אם היו נכנסים
היו הורגים את כולנו,
היינו כולם... אבל רק היא עלתה
וירדה ובדקה מי נכנס ומי יוצא.

ואז ככה עברנו את
התקופה הזו של הפרהוד.
אחרי הפרהוד הקבוצה
של היהודים העשירים
החליטו לעזוב את בגדד,
את ה...
את העיר, בתוך העיר,
שגרו בתוך העיר,
עזבו למקום כמו רמת אביב ג',
כמו פה.
קראו לזה בטאווין,

בטאווין.
אז כל העשירים שהייתה להם אפשרות
קנו בתים או בנו בתים בבטאווין.
כמובן גם אנחנו אחרי שנה
או שנתיים אחרי הפרהוד,
אני חושב בשנת 1944,
אנחנו...
הפרהוד היה נדמה לי 41',
אנחנו עברנו לבית כבר אירופאי,
עם... הבית היה שלוש קומות,

שמונה חדרים, גינה ענקית.
אני אספר קצת על הבית,
הקומה הראשונה זה חדר אירוח
וכמה חדרי שינה,
וגינה ענקית הייתה לו,
למקום הזה.
אימא תמיד אהבה לשתול עצים,

00:15:00

אז היו לנו תותים ותפוזים ואני
לא יודע מה שתלו אז בתקופה ההיא,
והייתה כל הזמן
מבסוטית שקטפה כמה
תפוזים וכמה לימונים
מהגינה והייתה משוויצה בעניין הזה.
גם בתוך הבית הזה בנו,
קראו לזה תנור,

שבפסח היינו עושים את המצות,
הרי לא קנו, אז אימא הייתה,
אני הייתי ילד בן שמונה
מכניס את המצות האלה לתנור,
ועוזר ב... להכין את המצות לפסח.
זה בקשר לעניין הזה של הבית.

ההורים חיו בנחת.
אבא שלי אברהם והסבא שלי משה,
אבא שלי היה בן
יחידי על ארבע בנות,
ולכן היה יעני מפונק.
הוא עבד עם אבא שלו,
אבא שלו היה מאוד
דומיננטי ומפחיד.
כזה... אי אפשר היה...
היה...

אבא שלי קצת יותר ככה,
יותר ככה...
לא חלש אלא מבחינת דומיננטיות,
הדומיננטי זה היה סבא,
הוא גר גם אצלנו,
והיה גם בעצם די...
בבית היה די...
גם דומיננטי בבית בואי נגיד.
הם עבדו יחד,
הייתה להם חנות בגדים.

והיו, הסדר היה ככה,
בבוקר הילדים קמים,
אוכלים ארוחת בוקר,
וההורים כבר הלכו לבית קפה כבר,
ואחר כך הולכים לחנות,
בשתיים אלו באים, אחד וחצי שתיים,
אנחנו חוזרים מבית ספר
גם כן בסביבות שתיים,
ויושבים לאכול מה שיש.
אחר כך הולכים למרתף,

בעיראק חם, אין... ונטילטור היה,
הלא היו מין דברים פשוטים,
ואז כדי לקרר את ה...
מרתף קודם כל היה נמוך קר,
הם בחלון שמו מין סוג של עשב
והיו שופכים על זה מים
כדי שיכנס אוויר דרך
המים, אז זה היה מקרר.
והיו שופכים גם על הרצפה, גם כן מים,
ואז ישנו וקיררו קצת את ה...

את המקום הזה, והיינו ישנים.
אנחנו בארבע כילדים היינו קמים,
והם היו קמים,
והיו הולכים אחר כך לבית קפה,
ומדברים עם החברים
שלהם, שותים כוס תה,
וזה היה בבית קפה
קרוב מאוד לחידקל.
מדברים על הא ודא,
פוליטיקה, עסקים, מה שיש.

ובשבע חוזרים,
אוכלים ארוחת ערב,
וככה חיו,
מבחינה מסוימת החיים
היו די נינוחים.
בקיץ היינו מעלים את כל ה...
כל המיטות למעלה לגג,
בגלל...
זה היה טבעי בגלל שהיה
חם למטה, בריזה למעלה,

והיינו, זה היה טקס, להעלות את ה...
לפרק את ה...
היו מיטות ברזל ולסדר,
וכל הילדים, ושמחה וששון,
ו...
והיינו ישנים על הגג.
ובעצם היה מקובל,
כל החבר'ה שם חיו
ככה בסדר כזה בקיץ.

אני, בא נתחיל איתי,
אני הייתי ילד מאוד עם איך אומרים,
הייתי מאוד...
הייתי מאוד חכם, אבל...
לומד מהר, לא...
יצחק אחי היה לי יצחק,
הוא היה דגרן, היה דוגר, דוגר...
ואני אצלי זה היה...
עד היום בעצם גם במחקרים שלי,

מהר, הכל מהר, בלי...
דגירות ובלי...
אני למדתי בבית ספר יהודי
שקראו לו "רחל שחמון",
בעצם הייתי שם,
אחר כך עברתי לתיכון ב"שמש",
ובעצם לא גמרתי תיכון,
בגלל שעליתי ארצה,
ותכף אני אדבר על זה.

יש אפיזודה אחת, שהייתי ילד
קטן, שתי אפיזודות,
אפיזודה אחת, שבבוקר הייתה
באה בדואית עם סל של...
בעצם חמאת חלב.
הם היו עושים מהחלב
קיימאק קראו לזה.

אני חושב שאפשר גם
להשיג את זה בארץ,
זה מין שמנת עבה,
תענוג, היינו שמים על
חתיכת לחם עם קצת ריבה,
מה זה...
אבל מה, אנחנו לא אוכלים את זה
עכשיו, זה משמין...
מפחדים משומן.
אז מה האפיזודה,
הבדואית הזו,
אני הייתי בגיל שמונה או משהו,
הבדואית הזאת הייתה,
אני הייתי יושב מולה,

אני הייתי בא אליה
בבוקר, אלו ישנים,
אני הייתי לוקח את הקיימאק הזה,
חצי קילו, היה משקל, שוקל את זה,
ואז אומרת לי, אני
אפתח לך את המזל שלך.
בדואית, בת אולי 15-14,
יש לה אבנים,
זורקת את האבנים,
היא מסתכלת עלי,
היא אומרת, ילד תשמע, אני רואה

שאתה תיסע בעולם בלי סוף.
אני אומר, מה היא מדברת,
לא ראיתי אווירון בחיים שלי.
האווירונים היו את יודעת...
היא אומרת תיסע בכל...
אתה לא תאמין, כל
הזמן שלך תיסע בעולם.
דבר שני, אתה תתחתן עם
אישה לא מהמקום הזה,
רחוק רחוק...

00:22:30

דבר שלישי,
יהיו לך שני ילדים,
וזה היה.
וזה היה.
לא יאמן.
עד היום אני לא מאמין.
עם האבנים האלו,
אני זוכר שאמרה תיסע בכל העולם,
אני ראיתי את האווירון הקטן
למעלה, אמרתי אלי...
זה האווירון, אבל מה...
אפיזודה שניה,
שהייתי הולך לבית ספר

הייתה תחנה של עזרה ראשונה בדרך,
אז אני הייתי עומד מסתכל,
והיו כולם עם חלוקים לבנים,
הייתי בן שבע, אני מסתכל עליהם
ואני אומר אלי אתה תהיה רופא.
אני רוצה, אני רוצה להיות רופא.
כמו הרופאים האלו,
חשבתי שהם רופאים.
כל פעם אני מסתכל, מתרגש,
היו מביאים איזה חולה, משהו,

ואני מתרגש ורואה
אותם, אני רואה אותם
אני אומר, אני אהיה כמוהם,
אני אלך בחלוק לבן.
בסדר גמור...
טוב, עד כאן.
עכשיו, אנחנו היינו
שחוזרים מבית הספר,
כל בני דודים, כל הדודים
שלי, היה מצב כלכלי מאוד טוב,
חלק מהם היו מיליארדרים, מיליונרים...

איך שתקראי לזה, את אומרת משהו...
כולם מצבם מאוד מאוד טוב.
ועשו שני דברים,
כל שבת היות והבנות,
האחיות של אבא שלי
היו גרות בסביבה
אז היו, היינו עושים שני דברים,
ביום שישי היינו
הולכים לאחת הדודות,

להם היה רדיו,
והיינו שומעים על ישראל.
אז היה...
הבעל שלה היה פקיד, בנקאי,
והיה קצת יותר אלגנטי וקצת הבין,
היה מסדר לנו את הרדיו,
כולנו שומעים על ישראל מה קרה,
מלחמות וכל מיני סיפורים.
ובשבת היו באים אלינו, הדודות,

והאימא הייתה עושה להם טבית,
את יודעת מה זה, והיו אוכלים קצת ו...
למה הם באים לאבא שלהם,
האבא שלהם היה גר אצלנו, הסבא.
אז זה בקשר לזה.
אני רוצה גם להגיד כמה
מילים על הצד של אימא.
הצד של אימא,
קודם כל אימא שלי
התייתמה שהייתה בת 14.

אימא שלה ילדה וקיבלה זיהום,
ואז לא היה פניצילין, לא היה כלום,
ומתה אחרי הלידה.
אבל הילדה נשארה בחיים,
האחות של אימא.
והייתה צריכה לעזוב את בית הספר,
היא הייתה באליאנס,
עזבה את בית הספר
והתחילה לטפל באחים שלה,
שהיו ארבעה או חמישה אחים,
הייתה צריכה לטפל.

היא טיפלה בהם וחיתנה
אותם עד סוף...
לא רק את זה רציתי
להגיד, זה דבר אחד,
לכן היא הייתה מחושלת מבחינת ידע,
מבחינת דברים אחרים...
ממש היה לה כושר,
היא לא סתם טיפלה בהם,
אלא ממש דאגה להם...
אפילו שחיתנה אותם דאגה
לכסף, דאגה לחתונה,

דאגה לאחיות שלה.
וחוץ מזה המשפחה של אימא שלי,
נגיד הסבתא,
הסבתא של אימא,
היו משפחה מאוד
אריסטוקרטית, זה לא יאומן,
היה להם בית ענק על הנהר,
על החידקל, עם סירה,

ואני הייתה לי דודה אחת
שהיא גדולה ממני בארבע שנים,
היינו הולכים לסבתא הזו,
היא בעצם סבתא רבא,
בית ענק, אני זוכר שפעם ראשונה
נכנסתי, לא ידעתי איך לצאת,
בגלל שהיו הרבה דלתות ו...
נכנסתי, והיא הייתה מקבלת אותנו,
וקצת היינו הולכים לסירה,
לפעמים לוקחים את הסירה,

מה שרציתי לספר, כשאנחנו היינו
עוזבים הייתה אומרת, בואו הנה,
אני הייתי בן שבע שמונה,
זה היה חצי שעה מהבית,
עשרים דקות בהליכה,
תיקחו קצת כסף בשביל
האוטובוס ובשביל הגלידה.
אז הייתה נותנת לנו
לא זוכר כמה גרושים,
אותו דבר לי ולדודה,
אבל כמובן לא קנינו
לא גלידה ולא אוטובוס,
לא הלכנו, אז לקחנו את הכסף,

לא הרבה כסף, אבל...
והיה כל שבת, היינו
הולכים לסבא רבא,
והיו, אלו היו סוחרי אורז,
ומשהו אולי בין העשירים
של יהדות עיראק,
בין העשירים.
הם גם אחר כך נסעו לאנגליה,
ולא חשוב, זה סיפורים,
היו להם מכוניות בזמנים ההם,
בשנות ה- 40', לכל בן הייתה לו מכונית,

וטלפונים, בזמנים ההם בכלל
לא היו הדברים האלו קיימים,
גם לנו היה,
אבל לא כל כך הרבה מכוניות,
והם היו...
טוב, זה בקשר לעניין של המשפחות.
ומה אנחנו היינו עושים הילדים,
אחרי ארבע חוזרים מבית ספר,
קצת נחים, קצת רבים,
כמובן אני הייתי רב
עם יצחק כל הזמן,
פעם שברתי לו יד

ואימא תיקנה לו את זה צ'יק צ'ק.
והיינו הולכים יחד,
היינו כל בני דודים
לכולם היו גינות ענקיות,
היינו משחקים כדורעף, כדורסל,
כל דבר, היינו כזה...
יום אחד קצת גדלנו,
איזה דוד אחד אומר,
לא, ישבנו וחשבנו,
רוצים לשחק טניס,

אמרנו נמאס לנו מכל הכדורים
האלה, כדורגל, כדורסל,
אנחנו רוצים לשחק טניס.
בסדר, הולכים לאיזה דוד
שיש לו אדמות בסביבה,
אמרנו לו, תיתן לנו חתיכת
אדמה, אנחנו נקים מגרש טניס.
בסדר, הדוד הזה מה אכפת לו, תיקחו...
בעצם האדמה שלו, אבל תבנו
פה, זו האדמה שלי, תבנו לכם.

00:30:00

אז התאספנו איזה עשרה ילדים בנים,
בנות לא שיחקו טניס,
ואז בנינו מגרש טניס.
וקנינו את כל המכשירים לסדר,
ואדמה הבאנו מיוחדת,
והיו תחרויות, ואני הייתי ילד
קטן, אבל אני הייתי בן הטובים,

הייתי מתחרה והייתי מבסוט
שהייתי עולה על הגדולים.
וכך היינו כמעט כל ערב,
ואני הייתי משוויץ שהייתי
הולך מהבית עד המגרש,
הולך עם הזה של הטניס,
עם המחבט,
ככה זקוף ו...
אז לא שיחקו הרבה טניס,
ואז משוויץ לבנות שאני...
הייתי סך הכל בן עשר,
שתיים עשרה אולי,

שתיים עשרה.
וזה בקשר לעניין הזה של הטניס,
יש לזה חשיבות, תכף אני אגיד מה.
ככה אנחנו חיינו על מי מנוחות כמו
שאומרים, חיים נהדרים,
לא הייתה בעיה,
לא של כסף, לא בתי ספר...
מי שלא היה טוב קצת...
האמת כולנו למדנו טוב,
מי לא טוב הביאו לו מורה, הסתדרנו...
יום אחד,

יום אחד מופיע אצלנו הדוד,
דוד רפאל קראו לו, רפאל צוראני,
זה ששינה לנו את החיים.
הדוד רפאל צוראני,
זה היה ב- 1948,
הוא הופיע, לא ידענו שבא...
למה הוא הופיע?
בשנת 1944
הוא היה פעיל ציוני
בעיראק, בבגדד,

וגם התעסק בנשק והתעסק
בכל מיני דברים,
והמשטרה עלו עליו,
וניסו לתפוס אותו,
והיה צריך לברוח.
הוא ברח יחד עם
אחיו, שמואל קראו לו,
ברחו לארץ בשנת 1944,
הקימו את קיבוץ בארי.
הוא עלה, כשהוא עלה לארץ

הוא הקים יחד עם
הקבוצה את קיבוץ בארי.
אז אנחנו ידענו שהוא פה
בארץ, הוא לא...
הוא לא...
לכן שהופיע אימא כמעט התעלפה,
כמעט התעלפה.
רפאל היה בחור חסון, יפה,
לא רק זה, גבוה,
והייתה לו סמכות,

ושלחו אותו,
תראי היה עליו גזר דין מוות,
שפטו אותו לא באיך אומרים,
שפטו אותו שהוא ב...
שהוא ברח,
ושפטו אותו למוות,
והחבר'ה האלו בארץ,
איך שלחתם את הבחור הזה בחזרה,
כמובן זהות מזויפת, כל זה,
איך שלחתם אותו, אימא שלי השתגעה.

ראתה אותו, אמרה,
מה אתה עושה פה?
כמובן הוא בא כמיליונר,
כזה...
עם מכוניות כאלה מפה עד...
עם מכונית שרד,
משקפי שמש, אני זוכר שהוא נכנס
אימא התעלפה, אמרתי,
מה אתה עושה פה?
הוא אומר, שקט אני פה.
אז שלחו אותו בעצם לארגן

את מערכת ההגנה של יהודי בגדד.
אז הוא הקים תאים,
ועם נשק, הבריחו נשק,
אז התאים האלו היו עשרה ילדים,
לא ילדים, אלא צעירים, 20-22, 18,
הנשים היו מבריחות את הנשק
בחזיות, את הפצצות,

והיו מסתירים את הנשק
בתוך הנגיד ספות,
פותחים את הספות,
מכניסים את זה בספות,
בבתי כנסת חופרים בורות ו...
אז הוא טיפל בנושאים האלו.
כמובן לטפל בנושאים האלו
היה חייב להיות קשור ל...
לאליטה של יהודי בגדד.
הוא היה קשור לאליטה
של יהודי בגדד.

זאת אומרת,
הוא הכיר את הטופ שבטופ,
כדי להגן עליו,
אם היה קורה לו משהו, להגן עליו.
ובאמת אפיזודה אחת
אני אספר מה שקרה,
למה האליטה הזו חשובה לו,
היה נוסע בכל מיני,
היה נוסע בכל מיני
מקומות מחוץ לבגדד.
יום אחד הוא נוסע ברכבת,

ובא בחור אחד, כנראה פלשתיני,
אז הוא אומר לו,
אני מכיר אותך, אתה ישראלי,
אני מכיר אותו מישראל, אני פלשתינאי.
תפס אותו, קרא למשטרה,
אומר זה בא מישראל, תפס אותו.
לקחו אותו למשטרה,

קודם כל הוא אומר, אני,
הייתה לו זהות אחרת,
הנה אני סוחר, אני...
היו לו תעודות, היה
הכל, מראה להם,
אז בסדר, לוקחים אותו
למעמד יותר גבוה שם במשטרה,
לאיזה קצין גבוה,
הוא אומר לו, שב.
אז הוא אומר לקצין
הנה תראה את זה,
הוא אומר אני מבין, שב.
הוא מטלפן הקצין, למי מטלפן?

לאיזה יהודי עשיר,
אומר, אדוני זה עולה לך כך וכך,
יש לי דג בגודל כזה.
הוא אומר לו, כמה שאתה
רוצה, שחרר את הדג.
אז הבחור הזה העביר אותו למשטרה,
קרא לשוטר, לקחו אותו למשטרה,
ואז קצין גבוה בא
ודיבר ואמר לו, שב.

טלפן לאיזה יהודי
כנראה שהם מכירים,
בעצם אמרו לקצין אם קורה לך
משהו, איזה יהודי אתה תופס,
אין לך בעיה, אתה מתקשר
ושכרך מוכן, כמה שאתה רוצה.
במקרה הזה טלפן,
הסביר להם שיש לו
דג שמן כזה גודל,
אז היהודי מהצד השני אמר לו,
אדוני כמה שאתה
רוצה, שחרר את הדג.

00:37:30

ואז דודי יצא וחזר לבגדד.
עד כאן בקשר לדוד רפאל.
אבל הוא היה בא לפעמים,
בא לאימא שלי, אחותו,
והיינו כולנו מתרגשים,
זה שליח מהארץ,
ובכלל כל היהודים היו
מתרגשים לראות אותו.
הוא היה גם מדריך של
החבר'ה האלו שהוא גייס,

את התאים האלו, היה מדריך
אותם בנשק וכל העניין הזה.
הוא גם במוזיאון אצל יהדות
בבל הוא גם מוזכר,
את העבודה שלו.
טוב, הוא כל הזמן נדנד לאימא,
בואי תשלחי ילד או שניים לארץ.
אז בגדד הייתה סגורה,
והיו צריכים לשלוח אותם,

והוא היה גם מעורב במשלוחים
הבלתי לגאליים של יהודי בגדד.
אתם יודעים שהיו הרבה ניסיונות
לצאת מבגדד בצורות בלתי לגאליות.
והוא כל הזמן נדנד, נדנד,
ואני שומע את זה, ואני
שואל אותו, דוד רפאל
אתה יודע שאני רוצה ללמוד רפואה?
אם אני הולך לארץ, האם
אני יכול ללמוד רפואה?
הוא אומר אין בעיה, אתה
תלך לשם תלמד רפואה.

אמרתי אין בעיה,
אני אלך לשם אלמד.
אני הייתי, היו לי עוד
שנתיים שלוש לגמור תיכון,
יום אחד אני משחק טניס,
זה היה בסביבות, אני עוד זוכר,
ארבע חמש אחרי הצהריים,
ואני רואה את הדוד בא,
למגרש טניס מרחוק,
ומסמן לי בא, בא, בא...
אז אני רץ,
אני חשבתי שקרה משהו,
אז הוא אומר, אתה ואחותך
היום באחת עשרה בלילה

אנחנו באים לקחת
אתכם לנסוע לישראל.
וואו.
אני אומר לו, אבל אני
לומד, אני בתיכון,
אומר, לא, לא, הכל בסדר...
זו הייתה שטות כמובן.
זה לא היה חכם.
בסדר, אני התרגשתי
ודוד שלי מה זה, ישלח
אותי, אני בטוח,
כזה אדם שהוא שולט בכל המערכות
מה הוא לא ישלח אותי
עם משהו שיתפסו אותי.

טוב, אנחנו באחת עשרה בלילה,
אימא הכינה מזוודות, כבר הכינו
אותה, קצת בגדים, קצת כסף,
בא אוטו, לוקח אותנו
לאיזושהי שכונה בבגדד,
והתחילו לאסוף אנשים בבית הזה.
אוספים אוספים,
אספו בערך מאה איש,
מאה איש אספו.

אמרו באחת בלילה או שתיים
בלילה, אנחנו יוצאים לדרך.
בסדר, כולנו...
נתנו לנשים חיג'אב,
ולגברים נתנו...
נתנו כאפיות.
אז אנחנו כולנו היינו עטופים
בכאפיות, והנשים בחיג'אב,
וכאילו אנחנו מוסלמיות,
מוסלמים, בחיג'אב וכאפיות,

ונסעו האוטובוסים
צפונה, לכיוון מוסול.
בסדר, אנחנו נוסעים נוסעים,
צריך לתת משהו
לאכול, איזה פיתה...
היה צהריים בערך, לא אכלנו
כלום מהערב, ואנשים היו רעבים,
האוטובוסים החליטו
לעמוד באיזשהו מקום,
וללכת לקנות משהו ל...
אנחנו מאה איש, צריך להכין.
בסדר, מי רואה אותנו?

עמדנו, הפספוס מסביב
התחילו להסתובב מ... לאוטובוסים.
וגילו שאנחנו יהודים.
הלכו למשטרה, "וואלה יהוד".
נכנסו, אבל מיד שהיה מדריך שם,
מיד ששמע שנתפסנו אמר,
תזרקו את כל מה שיש לכם,
את החיג'אב ואת הזה...
שלא יחשבו עכשיו...

זה עוד, עוד דבר, אם יתפסו
אותנו כאלה מחופשים,
אז זו בעיה.
אז הורדנו. אז שאלו
לאן אתם נוסעים?
אמרו, אנחנו הולכים לביקור
לאיזה נביא או משהו.
לא האמינו, אמרו אתם רוצים
לברוח, אנחנו מכירים.
לקחו את האוטובוסים
אבל אין להם בית סוהר במקום הזה,
מקום קטן, איפה ישימו מאה איש.

היה בית כנסת,
אז אמרו, בא נשים אתכם בבית כנסת.
בבית כנסת.
אז זה היה ערב,
בבית כנסת, רעבים,
בלי אוכל, בלי כלום,
שמו אותנו, ומתברר שהייתה
קהילה קטנה של יהודים.
אז כנראה התנועה, מי שהיה אחראי,
ארגנו, מה זה, הכינו ארוחה
עם סירים כאלו גדולים,
באו איזה עשרים נשים לבית הכנסת,

והתחילו לבשל, לבשל...
טוב, אכלנו. הביאו שמיכות, אני
לא יודע מאיפה ארגנו, וישנו.
בבוקר מה עושים אתנו?
אמרו, אין בעיה
להחזיר אותם לבגדד,
אבל אתם צריכים
להביא, איך אומרים...
כפיל, זאת אומרת מישהו מהמקום
שיחתום שהוא אחראי שאתם
תהיו בבגדד ותעמדו למשפט.

טוב, אמרו זה לא בעיה.
מה הם עשו,
הביאו עשרים בחורים
שהיו מיועדים לעליה,
וחתמו שהם אחראים שאנחנו
נהיה בבגדד ונלך למשפט.
העשרים האלו באו איתנו בחזרה
לבגדד, לא חשוב, הבריחו אותם גם.
זה היה סיפור, אבל הגענו
לבגדד, איך אנחנו מאה איש,
לאן... לאן לקחת?
אמרו, אתם לפני שמגיעים,

בכניסה לבגדד יהיו מכוניות,
הרבה מכוניות,
שתשמעו צפצוף אתם אומרים
לנהג אני רוצה לרדת פה,
ואז המכונית... ותרדו בזוגות.
אז כל מכונית לקחה זוג.
כל כמה מטר עמד והוריד ו...
אני ואחותי ירדנו,
הייתה מכונית, לקחו אותנו
לאחד הבתים של העשירים שם,

לאחת הווילות, אני לא יודע.
נשארנו שם, אכלנו שם והסתתרנו,
ואז אמרתי לדוד שלי,
איכשהו הוא היה בקשר,
אמרתי לדוד, אולי נלך
לאימא נראה אותה.
שום אימא שום דבר,
אל תגיד שום דבר,
אתם פה, אסור שידעו, אתם פה.
טוב, היו נחמדים, האכילו
אותנו, היינו כמו בבית סוהר.

00:45:00

טוב, אמרו תחכו עד
שנסדר לכם משלוח אחר.
בסדר, אחרי שמונה ימים אמרו...
אמרו אתם עכשיו יוצאים דרומה.
ואתם דרך שט אל-ערב תעברו
לאהוואז, ומשם לטהרן ואז לארץ.
בסדר.

העלו אותנו על רכבת בבגדד ואמרו,
שתגיעו לבצרה לתחנת הרכבת,
יהיה מישהו שייקח אתכם.
בסדר.
אני מגיע עם אחותי לתחנת הרכבת,
מסתובב, אין אף אחד.
לא ראו, לא גילו אותנו,
כנראה היה מישהו,
אני חצי שעה מסתובב, מלא ערבים,
מלא ערבים,
לא יודע כלום.

אני לא יודע, לא מכיר
את בצרה, לאן אני אלך?
אמרתי אולי אני אמצא יהודי
שיגיד לי איפה יש בית
כנסת וזה, ואני אסתדר.
אני הולך הולך...
אני רואה איזה איש זקן
מוכר חוטים לתפירה וכדומה,
ונראה לי כמו יהודי,
אז אני שואל אותו,
רציתי לדובב אותו,
מה אתה, לשמוע את הצליל,
אם הוא יהודי וזה.

בזמן הזה פתאום גילו אותנו האלו,
ודחפו אותנו ולקחו אותנו.
ברוך השם.
עוד פעם, הסתירו אותנו בבתים,
הפעם היינו בערך 50 איש.
היינו בערך חמישים איש.
אני הייתי כל הזמן כל כך לא מפחד
תמיד אמרתי, הדוד הדוד...
אבל זה לא היה הדוד הדוד...

בגלל, אם תופסים תופסים...
מה... תפסו.
טוב, אז אחרי יום
היינו במקום, היינו במקום צפוף,
היינו 50 איש אחד על
השני, שני חדרים קטנים,
מעלים אותנו על אוטובוס,
ועוזבים את בצרה לכיוון המדבר.
בסדר.
מגיעים, שכבר נגמר הכביש
מורידים אותנו במדבר.

מגיע קומנדקר, ממש
קומנדקר כמו של הצבא,
והיה צריך להכניס
50 איש בקומנדקר.
איך ישבנו? שלוש
קומות אחד על השני.
את יושבת, אני הייתי קטן,
הייתי בקומה שלישית,
אחד יושב על השני.
וגם היה כל הציוד וכל
המזוודות, בלגאן שלם.
והיה צריך לסגור אותנו
בברזנט שלא יגלו אותנו,

ועשה רק חור קטן למעלה
כדי שנוכל לנשום.
אבל מה זה, אבק נכנס מאחור בגלל
שהוא לא נסע בכביש,
הוא נסע במדבר.
אחרי שעתיים שלוש,
וזה היה לילה חשוך,
פתאום משהו עם הגלגל
קפץ לו, נשבר לו,
אז בא נהג, אמר יש בעיה, אנחנו
צריכים להגיע לפני עלות...
לפני...

לפני שהשמש תזרח,
אחרת יתפסו אותנו, מה עושים...
אז הוא הלך חצי שעה,
דפק, עשה, החליף,
אמר, אם יש לך מזל נגיע,
בגלל הגלגל, הוא על הפנים.
אנחנו 50 איש, כמה טונות שם.
נוסעים נוסעים, באמת
מגיעים השמש כבר התחילה,
מכניסים אותנו לאזור של בדואים.
הבדואים האלו, היה חום אימים,

ומכניסים אותנו לחדרים,
חדרים, ובלי גגות.
מה זה חום,
מה זה חום,
אמרו, אתם נשארים פה עד הערב,
ואז מעבירים אתכם לאיראן...
בסדר.
מה ש...
עכשיו רעבים, אנשים התחילו
להשתולל, חום, רעב,
היה אחד אני חושב שהרגו
אותו, לא יודע מה,
הוא התחיל לצרוח ולצעוק ו...

השתגע, מתוך רעב... לא יודע,
אני לא יודע מה עשו איתו,
החזירו אותו, הרגו... לא יודע.
ישבנו כמו תרנגולות,
והבדואי הזה מסכן רצה ל...
הלך וקנה פיתות.
נתן לכל אחד פיתה, זה האוכל.
כל אחד פיתה, אומר
זה מה שיכלתי להשיג.
השיג 50 פיתות ונתן לנו פיתה
כל אחד, לא גבינה, לא כלום,
מחכים לערב, בסדר, בערב,

המקום הזה היה ממש על
השפה של נהר החידקל,
שהוא בעצם מפריד, זה שט אל-ערב,
מפריד בין עיראק לאיראן,
לאיראן.
אז בסדר, אנחנו 50 איש יוצאים,
הייתה סירה לא גדולה,
היינו צריכים להיות בסירה,

אבל מה, הם פחדו להכניס אותנו
לסירה, אולי יש משטרה מסביב.
היינו שעתיים,
כל פעם אומר הולכים לסירה,
מחזירים, הולכים לסירה...
והיו להם כל מיני סימנים,
אחד אומר... היו איזה 4-5
איש לכל אורך...
עד שמגיעים לסירה, והיו אומרים,
עכשיו אפשר, עכשיו אי אפשר...
והולכים 100 מטר, 200... לא, חוזרים...
בכל מקרה, הגענו
לסירה, עולים לסירה.

עוד פעם, משכיבים אותנו,
וזו סירה שמעבירה אבטיחים מעיראק ל...
לחומייני.
בסדר, הוא מכניס אותנו
לסירה עם הזה,
מביא ברזנט ענק,
הוא אומר, אתם עכשיו אבטיחים.
אתם אסור לכם...
אף אחד לא צריך לדעת, אתם
בפנים מכוסים בברזנט,
אתם אבטיחים.

אנחנו אבטיחים,
זה אמת אני אומר,
אנחנו אבטיחים...
הוא מתחיל לשוט,
אמרנו בסדר, זה עניין של 20-30
דקות ואנחנו בקו המפריד,
בתוך הנהר, מפריד
בין איראן לעיראק,
אם עוברים את הקו אנחנו בצד
האיראני ונגמר הסיפור.
מה זה, אחרי רבע שעה
באה משטרת החופים של עיראק,
וואלה אמרנו, התחילו צעקות ברמקול,
מה יש לך פה בסירה?

וואלה יש לי אבטיחים,
והוא מתחיל, בחיאת מוחמד, בחיאת זה...
אני אמרתי, אלי אם
יתפסו אותנו הפעם,
אנחנו יש לנו במשטרה כבר
בעיראק את השמות ואת הבלגאן,
מה עושים?
אני נכנסתי לפאניקה, הייתי ילד,
נכנסתי לפאניקה, אמרתי עכשיו...
והם עם האור, עם הזרקור הזה,
האור בא לסירה,
אנחנו מתחת לברזנט,
אבל רואים את ה...

00:52:30

היה מזל, איכשהו אחרי רבע
שעה ויכוחים ונשבע וזה,
אמר טוב, תלך, לך.
זה עוד לא נגמר,
מגיעים להוואז, האמת
הכל היה מאורגן.
הגענו להוואז על החוף, עברנו,
שוב פעם, היו המון יהודים בהוואז,
כל יהודי לקח זוג,
כל יהודי זוג,
וחילקו אותנו לבתים.
אותנו...

מה זה רעבים ומה זה...
הגענו אני זוכר בתשע בערב, בלילה,
לא, סליחה, בארבע בבוקר,
מתים מרעב, אלו
הכינו לנו תה פרסי,
עם אוכל, מה זה...
היה נהדר.
אז אמרו אתם נשארים פה, אחר
כך מעבירים אתכם לטהרן,
ויש שם בטהרן...

מחנה. מהמחנה הזה
אתם תטוסו לישראל.
יפה.
בסדר, האנשים היו כל כך נחמדים,
ואני התפלאתי,
בסדר.
בבוקר, אותו בוקר שאמרו
בצהריים לוקחים אותנו לזה,
בא בעל הבית, הוא אומר,
תשמעו אתם ילדים,
ויש לכם כסף ויש לכם זהב,

יגנבו אתכם, אתם צריכים לנסוע
ברכבת עשר שעות ובקור וכולי.
תנו לי את הכסף ואת הזהב שלכם
אתם תגיעו למחנה, תלכו
למשרד ותקבלו את הכסף.
מה אנחנו, ילדים.
הם שייכים למערך של העלייה,
אני יכול לחשוד שהוא יכול
לקחת לי את הכסף או את הזהב?
היה לנו קצת זהב, לי ולאחותי,

וקצת כסף אולי, 100-200
דולר, אז היה הרבה כסף,
נתנו לו את הכל, לא היה גרוש.
בסדר.
העלו אותנו כבר לרכבת
מהוואז לטהרן,
זה לא היה בעיה, היינו
ביחסים טובים עם האיראנים.
מגיעים למחנה,
מחנה סגור כמו...
אי אפשר לצאת.

ואחותי היו לה נעליים
הורידה את הנעליים, היא הייתה...
הכל מים, היה חורף ושלג...
אז היא שמה על החימום,
והנעליים התכווצו, היא
לא יכלה לנעול כשהגענו.
טוב, אמרתי תלכי כמו
סנדלים, הגענו למחנה,
אבל צריך לקנות לה נעליים.
אז אמרתי אין בעיה, אני
אלך למשרד ניקח את הכסף,
ואני אלך לקנות לך נעליים.

אני הולך למשרד,
איזה כסף, מי הביא כסף,
תגיד לי איזה משפחה,
מה אני רשמתי משפחה,
אני יודע איזו משפחה?
אמרתי אני לא יודע,
ידעתי שאלו משלכם, אנשים...
הוא אומר, אדוני הלך הכסף.
נו מה עושים,
צריך לקנות לה נעליים.
טוב, ואמרו זה ייקח שבוע
עד שהמטוסים, עד שתעברו.
בסדר.
אני הולך בחור צעיר, ראיתי זקנים,

התחלתי להעמיס מזוודות
פה, להעמיס פה,
אספתי כמה גרושים,
אבל לא נותנים לי לצאת לקנות נעליים.
מה עושים?
לא, אין, סגור, יש שומרים,
לא נותנים לנו.
בסדר, אני מסתובב,
אני רואה פרצה בחומה,
מטפס, יורד לצד השני,
הייתה לי מידה של הנעליים,
הולך, אחרי כמה...
לא יודע, רבע שבע, חנות נעליים,
קונה נעליים, חוזר מטפס...

לא, חזרתי דרך השער. אמרתי, יכניסו
אותי, אני כבר לא צריך לטפס.
נכנסתי דרך השער, היו לנו
נעליים, הכל בסדר. עד כאן.
זה הסיפור עד טהרן.
מטהרן עלינו על מטוסים,
והגענו לשדה התעופה,
משדה התעופה לאן עברנו,
לשער העלייה, אני ואחותי.
בני כמה הייתם אתה ואחותך?
-15 ו- 10, משהו כזה.

הגענו לשער העלייה,
ואני ככה עם כמו נוצות, הדוד שלי...
מי זה הדוד?
בעיראק אם רק תגידי
את שמו כולם עומדים.
אז אני הלכתי למשרד
להגיד הדוד שלי רפאל,
ואני רוצה ללמוד רפואה.
מי ישב שם, תימני.
מסתכל עלי, הוא אומר, ילד
אני לא מכיר את הדוד שלך,

ואני לא יודע איך לומדים רפואה.
זהו, זה מה שאמר.
אמרתי אוי ואבוי,
לא מכירים את הדוד שלי.
בבגדד זה היה...
רק שומעים את השם מתעלפים אנשים.
בכל מקרה, אחרי התימני הזה,
אמרתי אלי הלך... הלך עליך,
אחרי התימני הזה, לא יודע מי דוד
ולא יודע איך לומדים רפואה,
שינה לי את כל התפיסה.

טוב, נעשה יותר קצר אולי.
משער העלייה את אחותי,
הם לקחו ילדים,
בגלל שהיא הייתה ילדה אז...
והצלחנו לסדר בהתחלה באיזה
קיבוץ עם משפחה שהייתה לי.
ואני העבירו אותי ל...
העבירו אותי, היה נוער
על הכרמל, אחוזה,
למחנה אחוזה,

שכולם נוער בגילי, ומשם היו מחלקים אותנו
לקיבוצים, למוסדות, לאן ש...
אותי, אותי העבירו לעין החורש,
זה מפ"ם, זה היה מפ"ם, ואז...
עם חברת נוער, לא עיראקים, היו
נדמה לי צפון אפריקאים יותר,

ולי היה קשה להתרגל, הייתי...
הם היו אגרסיביים ו...
לא נורא.
אבל קרה בדבר הזה שני דברים,
אחד, עבדתי בכרם בבוקר,
היינו עובדים חצי יום,
בערב אחרי צהריים היו לומדים,
יעני לומדים, יעני...
לימדו מתמטיקה קצת
וקצת עברית ו... בסדר.

אני חייב להגיד את זה, היה
מורה למתמטיקה, בא ללמד אותנו,
הוא לא ידע חוץ מאולי
כיתה ד' או זה,
הוא לא ידע מתמטיקה
ולא ידע אלגברה.
אז חילקו אותנו,
חלק שלא יודעים,
וחלק ילדים שלא יודעים,
לא היו בבתי ספר,
אז הוא לימד את ה...
את הילדים דרגה א',

01:00:00

ואני היות וידעתי אלגברה
והייתי כבר קרוב בתיכון,
אז אני אמרתי לו, אני אקח את
האלגברה אתה תעשה את הזה...
אז לימדתי אותם אלגברה וכולי.
ואז היה לי,
היה לי כאילו הייתי קצת
טיפה מעל הכלל,
מעל הכלל, מעל הקבוצה.
ועם הזמן אני הייתי,
הנהגתי את הקבוצה,

וגם הייתי מיועד להיאחזות חדשה, לזה...
זאת אומרת התבלטתי במערכת הזאת.
אבל אני מה אני רוצה
ללמוד רפואה.
בסדר.
אז אני הייתי בישיבות הקיבוץ
מסתתר ושומע מה מדברים,
ושומע שרבים כל הזמן.
זאת אומרת הקיבוץ אז
חשבנו משהו זה...

ודבר שני, שהיינו יושבים
בבוקר לאכול בכרם,
היו שני מנהלים,
היו מספרים, ההוא קיבל
אוטו וההוא קיבל שוקולד,
ואנחנו לא, ומקפחים אותנו...
אז אני כילד אמרתי,
אני פה לא רוצה להיות, אני לא...
זה לא עובד, זה לא כמו
שאומרים, הכל שווה...
זה לא שווה, והבנתי, אני לא הולך,

לא בטיח ולא קיבוץ,
אני נשאר פה.
טוב, אז זה היה ככה,
היינו בערב קצת רוקדים,
היה לי טוב בקיבוץ, בגלל
שהרגשתי גם כמנהיג,
והיו תמיד... אתה תעשה ככה,
הייתי גם אחראי על כמה דברים.
הרגשתי טוב מאוד, למרות
ששאלו אם היה לכם אוטו,
או אם ראיתם אווירון.
בקיבוץ חשבו שבאנו מ...

לא חשוב, לא משנה.
טוב, אולי אפיזודה אחת בקשר לזה,
אני מספר בקיבוץ שיש לי בן דודה
שנסע לאמריקה ללמוד רפואה.
באמת, בשנת 1944 נסע ללמוד רפואה,
והוא עכשיו רופא.
אז אלו שומעים,
הוא אומר לי, לא רופא,
הוא לא למד רפואה,
הוא אח, זה נקרא אח.

הם לא יכלו לתפוס
שמישהו נסע מבגדד
ללמוד רפואה בארצות הברית,
לא, הוא למד אח.
הם, זו התפיסה של הקטנוניות של...
לא חשוב, בא נגמור את זה בזה.
אבל אני לא הייתי,
לא, אבל זה דברים...
בזה נגמר. יש המון סיפורים,
אבל לא חשוב.
יום אחד בשנות ה- 50', כבר 51'

ההורים עלו, פתאום אני מקבל
הודעה, ההורים שלך עלו.
עלו ארצה.
מה עושים?
מיד אמרתי, אלי אתה צריך להתארגן,
ללכת לעזור להורים,
לא יודעים שפה וכולי.
הם...
בקיבוץ אני רשום,
הוא הולך להיאחזות,
הוא מנהל פה, הוא הולך
ללמוד טרקטור עוד מעט,
המון דברים מסביב.

פתאום אני קם יום אחד,
בלי הודעה כל כך הרבה,
אני אומר למדריכה,
הייתה לנו מדריכה,
אני הולך הביתה, עוזב.
למה...
תראה מה, איך אתה...
אמרתי, ההורים שלי אין
להם כסף, אין להם זה,
אני צריך ללכת לעזור.
אני מקבל, אז לא היו מזוודות,
נתנו לי שני שקים של תפוחי אדמה,
תכניס את הדברים וסע
למעברה, איפה הם?

הם היו במעברה חירייה קראו לה,
על יד תל השומר.
הולכים לשם, שני אוהלים,
אוהל אחד גם למטבח וגם זה...
והיה... וגם לשינה.
היה חורף אימים.
היה חורף אימים,
ראית את הזה, עפו ה...
זה בדיוק מה שקרה.
השירותים היו מרחק של 100 מטר,
איך תלכי בגשם?

אין כבישים, הכל בוץ.
היינו הולכים בבוץ לשירותים.
אמרתי, מה עושים?
אמרתי לאימא,
את היום הולכת למתווך וקונה בית,
אנחנו לא יכולים.
היה להם די הרבה כסף,
מספיק לקנות בית.
הלכה, אחרי חודשיים קנתה בית,
אף אחד לא עזר,
בחולון, שמספיק לכל
הג'מעה, לכולם,
ועברנו.

יש בית, יש גינה,
ועוד פעם התחילה לשתול תפוזים,
ועוד פעם התחילה לשתול
תפוזים, ועוד פעם...
וגם באותו זמן אבא,
ממול הייתה חנות מכולת,
היה עוד קצת כסף, אנחנו
קצת עבדנו הילדים,
תכף אני אגיד איך,
והוא קנה את החנות המכולת הזו,
ואימא ואבא מול הבית,
אז לא הייתה בעיה.
קודם כל היה לנו אוכל,

הלכנו לחנות, נקניק, ביצים,
מה שתרצי... אוכל היה.
כל בוקר לחם מגיע, הכל מהחנות,
החנות הייתה פרה חולבת,
אין בעיה, ואימא הייתה קצת
מבשלת בצהריים, הכל מהחנות,
והם עבדו, קיבלו סחורה, אבא
היה הולך לשוק, התארגנו.
אחרי שנה שנתיים פיתחו
את החנות, קנו עוד משהו.

בסד גמור.
אני שיצאתי מהקיבוץ לפני,
שעוד לא עברנו לבית,
אני הייתי צריך לעבוד, לעזור קצת,
אז מה עושים?
אני שאלתי איך עובדים פה?
אמרו לי אתה יודע, לך לצפון תל אביב,
בונים הרבה בנינים, ותשאל
אם יקבלו אותך לעבוד בבניין.
בסדר, אני הולך לצפון
תל אביב, רואה בניינים,
אני הולך, מי המנהל?
אומר, פה.

אני אומר, אדוני אתה צריך פועל?
אומר, כן, תעבוד.
מה זה לעבוד, אני כזה...
קודם כל היו חופרים יסודות,
לא כמו היום מכונות, עם מקושים,
קיץ, יבש, ואני מה אני יודע...
אז הוא אומר תתחיל, קח
חפירה אחת, ריבוע, ותתחיל.
מסביבי ערבים.

אני עובד, מה זה, אני עשיתי
אולי ככה, והם גמרו כמעט,
ואלה, מעשן נרגילה, ושותים,
ואני טראח טראח...
בסוף היום כל הידיים שלי דם,
רציתי להתחרות בהם,
בא המנהל בסוף היום אומר,
אדוני זה לא בשבילך.
זה לא בשבילך, תראה
את הידיים שלך,
אתה לא בנוי להיות פועל בניין.
אז אני, אני אעזור לך,
אני אתן לך לנקות דירות.

01:07:30

זה לא קשה, תנקה דירות.
מנקה.
בסוף יום אחד אני מנקה, יומיים,
אמרתי, איך מקבלים עבודה נורמלית?
אז אמרו לי לך, יש... לנוער,
יש הסתדרות לנוער, נותנים עבודה.
בסדר.
אני עוד יכול להמשיך עוד טיפה?
-כן.
הסתדרות לנוער, אז אני,
אני מה אני עושה,
אני לא רוצה להפסיד את העבודה,

בהפסקה הלכתי למנהל,
אני אומר, אימא שלי לא
כל כך מרגישה טוב,
תן לי שעה אני אקפוץ לראות
מה העניינים ואני חוזר.
אז מה הייתי עושה,
קופץ להסתדרות, נרשם
ללשכת העבודה של הנוער.
בסדר.
יום אחד מקבל עבודה
במשרד החקלאות,
רוצים נער, נער שליח.
הייתי בן שש עשרה, בסדר.
נער שליח,

ואז אני הולך למנהל העבודה
בצהריים אני אומר לו,
אדוני שלום ביי ביי,
תן לי מה שמגיע לי,
אני הולך לעבוד...
אני הולך במשרד החקלאות,
רצו נער, אז היו מביאים דואר
ומעבירים דואר, לא כמו היום.
היו הולכים לדואר, מביאים דואר...
אז אמרו לי, אתה...
שאלו אותי,
שאני נכנס שאלו אותי,
אתה יודע אנגלית?

אמרתי כן, אני יש לי תיכון,
אני יודע קצת אנגלית.
אמרתי, אמרו לי, אתה לא תהיה שליח.
אתה תעבוד בספריה,
תסדר לנו את הספרים לפי זה.
וזה בעצם שינה לי את החיים.
התחלתי בספריה,
היה חומר של עשר שנים,
מאות ספרים לתייג ולעשות,

ואני הבחור הצעיר יושב
בחדר עם ונטילטור,
ומסדר את כל...
חשבו שזה שנתיים, אני
שלושה חודשים סודר הכל,
ולא ידעו מה לעשות איתי.
מה עושים עם הנער?
אז אחד החוקרים, אמרו בא,
אז עבדו במחקר קצת בהדרכה,
בהדרכה, אז אמרו קח את הנער הזה,
יעזור לך בניסיונות
שלך, אתה צריך עזרה.

בסדר, אני הולך
ורואים שהבחור הזה,
הילד הזה יודע לעבוד.
הוא מסדר צלחות, הוא
יודע לעשות חשבונות,
תיק תיק...
ואז היה לי שם, אלי הוא בסדר,
הוא בחור מוכשר, צריך לתמוך בו,
עולה חדש, צריך לתמוך בו ללמוד,
היה מין סיפור כזה,
הייתה המלצה למשרד החקלאות

שאלי שעיה שיגמור את הצבא,
חייב משרד החקלאות לתמוך בו.
עד כדי כך.
בסדר.
איך הולכים לצבא?
היות ואלי הוא קצת חשוב,
שהוא קצת טוב, בסדר,
אחד החוקרים שם אומר,
אלי אני אסדר לך
בצבא ביחידת מחקר רפואי.
הוא כותב מכתבים וכולי,

מזמינים אותי ליחידה הזו,
ומראיינים אותי.
אני רוצה לעשות בקיצור,
איכשהו למרות סוג
הבריאות שלי הגבוה,
איכשהו היחידה הזו הצליחה
להכניס אותי ליחידה,
וזה בעצם שינה את החיים,
בגלל זה, יחידת
המחקר צבאית סודית.
אני לא אדבר.

והמנהל שלה היה קלינברג המרגל.
אני הריאיון שלי היה אצלו,
קלינברג, והוא קלינברג,
בזכותו אני נכנסתי ליחידה,
הוא הלך למטכ"ל והעביר אותי וסידר.
אז עבדתי ביחידה הזו,
ובאותו זמן שלחו אותי, היות
ובאמת הראיתי כישרונות שם,
שלחו אותי ללמוד עובד
מעבדה מוסמך בקליניקה.

זאת אומרת, שנה וחצי למדתי
כל הבדיקות הרפואיות.
דם, אז היה דם וצואה ו...
שנה וחצי, וזה היה קורס מיוחד
לאנשים שאין להם, לא מוסמכים.
ובאו מכל מיני מדינות אנשים מבוגרים,
כולם עבדו במעבדות,
ואני הייתי צוציק,
מה זה בן עשרים,
בקושי קיבלו אותי.

בכל מקרה, הייתי
בחמש עוזב את הצבא,
הולך בשבע מגיע ללמוד,
בעשר גומר ללמוד,
בעשר עשר וחצי הייתי נוסע לחולון,
באוטו, לא באוטו, מונית, לא מונית...
זה היה החיים שלי במשך שנה וחצי.
נגמר הקורס,
אלי שעיה ראשון בקורס.
זה,

זה אפשר לי, מיד אחרי
זה שגמרתי את הצבא,
משרד החקלאות התחייב להחזיר אותי,
כמו שאמרו, אמרו בסדר,
אתה תתקבל חזרה,
היה לי כבר תואר,
עובד מעבדה מוסמך,
התחלתי לעבוד, מיד נרשמתי
באוניברסיטת תל אביב,
זה היה לא רחוק, אז
זה היה באבו כביר.
ועבדתי לא רחוק משם.

בזכות הקורס אני קיבלתי עדיפות.
למדתי תיכון, עשיתי בזמן
שעבדתי במשרד החקלאות,
שנה וחצי שנתיים היו לי,
גם שם עשיתי לפני שהלכתי לצבא,
אז הייתי...
עכשיו משרד החקלאות אמר,
היו והתחייבנו
אתה עובד במשרה מלאה ואתה לומד.

אז הייתה לי משרה מלאה,
משכורת ולמדתי.
אז לא היה לי כסף.
אז...
ובאמת כמעט, עבדתי מעט מאוד,
נתנו לי תכנית מחקר פה ושם,
תכננתי, עשיתי. הייתי בא בשש בבוקר,
היו לי אופניים,
ועד שמונה שמונה וחצי הולך ללמוד,
חוזר, בהפסקות עוד פעם חוזר לעבוד,
וככה עברו שלוש שנים,
קיבלתי תואר ראשון.

אחר כך תואר שני עשיתי בירושלים,
ותואר שלישי עשיתי בגרמניה,
את הדוקטורט שלי,
בלי לדעת גרמנית, בלי כלום,
הלכתי לשם ולמדתי גרמנית,
עברתי בחינות בגרמנית,
נכנסתי לאוניברסיטה וגמרתי
דוקטורט אחרי שלוש שנים.
אחרי הדוקטורט,

01:13:00

הדוקטורט היה מאוד מוצלח,
לכן יכולתי לקבל עבודה
בארצות הברית,
ואחר כך היינו בערך שש
שנים בארצות הברית,
שלוש שנים בגרמניה אחרי הדוקטורט,
קיבלנו, קיבלתי משרה
באוניברסיטה העברית,
הייתי חמש שנים,
כמרצה בכיר באוניברסיטה העברית.

אחר כך מהאוניברסיטה העברית
עברתי למכון וולקני,
הייתי חוקר, ואחרי מספר שנים
קיבלתי פרופסורה ממכון וולקני.
ואחר כך, אחרי זה בשנת 1992
התחלתי ללמד באוניברסיטה העברית,
ולפי הנוהג קבעו לי,
הייתי גם פרופסור מהמניין,
מהמניין, באוניברסיטה העברית.

זאת אומרת, היו לי
בעקרון שני פרופסורים,
אחד מוולקני ואחד
מהאוניברסיטה העברית.
יותר מדי, אבל מה לעשות.
בעצם...
זה כמעט סוף הסיפור,
כמובן אני, למרות שיצאתי
לפנסיה אני עוד ממשיך.
אני מדריך סטודנטים, דוקטורנטים,
עוזר לחוקרים צעירים.
ומרוצים.

עכשיו מבחינה משפחתית,
היה לנו...
שעלינו, שהעולים עלו
לארץ היינו שבעה אחים,
אחות אחת הקטנה נולדה בארץ,
עוד היה לאימא כוח,
למרות שהיינו במעברות וכולי...
ואז היינו שמונה אחים, חמישה בנים ו...

שלוש בנות.
דיברנו בעיראק כמובן ערבית,
אבל הערבית של היהודים
הייתה לה מבטא,
שיהודי דיבר הערבי
מיד ידע שהוא יהודי.
אני לא יודע איך, אבל הם ידעו.
זה היה מבטא מיוחד,
כמו שאני שומע מרוקאי,
אני יודע הוא מרוקאי,
למרות שהוא מדבר עברית.
אבל הם ידעו מי יהודי, מי...
ובזמן...

שהחליטו להעלות את היהודים לארץ,
הערבים התנהגו לא יפה,
והמון ערבים שהיו להם שותפים יהודים
לא רצו לתת להם את
הכסף ולא את השותפות,
לקחו להם את הכסף.
זה הדוד שלי היה שותף עם ערבי,
והיה הערבי הזה בא אלינו
הביתה, אוכל ושותה,
שקרה הסיפור הזה,

אף ערבי לא שילם,
לא כסף ולא זה,
עלו על זה, יאללה רוחו וזהו.
כל אחד חמישים, מי
שהצליח להבריח הבריח,
מי שלא הצליח מת במעברות, זהו.
אנחנו נפגשנו במסיבה,
שלא היא הייתה צריכה
להיות שם ולא אני,
פשוט, במקריות.

נסענו לאורוגוואי ואז
התחתנו באורוגוואי,
ובאורוגוואי מתחתנים,
מזמינים את השופט הביתה,
במקום בעירייה ללכת,
משלמים קצת כסף,
השופט בא הביתה ושואל.
עמדנו, הייתי חולה, חליתי,
והשופט מדבר מדבר, ואז השופט
ראה את השופטת ואומר לי,
אני יכול לתרגם לך, אתה לא מבין?
אמרתי לא צריך.

איניס היא אומרת אתה צריך להגיד "סי",
כל פעם "כן".
אז היא שואלת, אני אומר "סי",
לא הבנתי כלום,
"סי, סי, סי...", חתמה,
זה היה החתונה האזרחית,
אחר כך עשינו חתונה...
באיזה שנה? -66'.
יש לי שתי בנות וארבעה נכדים.
אנחנו באמת,
בבגדד הייתי בטוח שאני אלמד רפואה,
ואני אלך לחו"ל וכולי,
אבל שבאתי לפה

בתחילת הדרך הכל נמחק,
ואמרתי, הייתי צריך
להילחם על הקיום.
ו...
השאיפה שלי הייתה תואר ראשון,
ומזה עם הרצון עלינו ועלינו...
והגענו לטופ שבטופ מבחינה מדעית.
אני נגיד הצלחתי לפרסם
140 עבודות מחקר ב...

בכתבי עת טובים בעולם,
עם ציטוט גבוה מאוד.
שזה עזר למחקרים אחרים ו...
וגם אני מבחינה זו
גם עזרתי לאנושות,
על ידי הדרכה של...
מדענים מארצות מתפתחות.
ולעזור להם בבניית מעבדות,
ולהתקדם באוניברסיטאות שלהם.

והיום הם גם בטופ שבטופ,
אחרי ההשתלמויות שלהם ואחרי...
זאת אומרת, זו התרומה
שלנו גם לאנושות.
אלי תודה רבה, סיפור מרתק.
 

אלי שעיה

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי
אורך הסרטון:
01:09:41
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אני אלי שעיה,
אבל השם בעיראק
קראו לי אליאס.
ובארץ קוראים לי או אלי או אליהו,
ועל פי רב אלי.
גם מדעית אני כותב את
השם שלי אלי שעיה,
מבחינה מדעית.
אני נולדתי בבגדד בשנת 1934,

משפחה מבוססת מאוד כלכלית.
שאני נולדתי אנחנו
גרנו בבגדד הישנה,
בבגדד הישנה.
זה היה בית מאוד גדול,
ענק, אני זוכר למרות
שהייתי ילד קטן,
שלוש קומות, אבל בתקופה ההיא
גרנו עם הסבא והסבתא שלי.

והסבתא שלי מצד אבא
הייתה אישה חולנית.
הייתה אישה חולנית.
לכן שאבא התחתן אימא קיבלה את ה...
כמו שאומרים, את המערכת של הבית,
והיא טיפלה בכל מה שצריך בבית.
וגם טיפלה באבא של אבא,
סבא שלי, שקראו לו משה.
אבא שלי קראו לו אברהם,

ואימא שלי קראו לה מרסל.
בעצם מרסל אימא שלי הייתה מין
לביאה, מאוד דינמית,
ובאמת ניהלה את כל
העניינים של הבית,
והייתה לה תמיד איזו עוזרת,
וכמובן את הבישול והאירוח.
והסבתא שלי שגרה אצלנו הייתה
ככה בזווית ובקושי ראו אותה.

הייתה אישה תמיד חשבה שהיא
חולה, אבל היא לא הייתה חולה.
בבגדד אנחנו גרנו עד הפרהוד,
עד הפרהוד,
הפרהוד תפס אותנו בבגדד,
בבגדד הישנה, בבית הישן.
אני אגיד כמה מילים על הפרהוד.
היה לנו מזל גדול.
אנחנו גרנו במין רחבה

שהיו בתוכה שני בתים של יהודים
ובית של ערבי.
שהתחיל הפרהוד פשוט
עברו על יד הבית,
על יד הסמטה הזו
אלפים ומאות אלפים,
ושברו את החנויות של היהודים,
ושדדו והרגו.
המזל שלנו, הערבי הזה,

בעצם לא היינו כל כך חברים שלו,
אלא פשוט החליט להגן עלינו.
עמד בתחילת הרחבה,
ומיד שבאו הפספוס הזה,
האלפים האלו, המאות,
הוא נשבע שפה גרים
קצינים עיראקים.
אמר, פה קצינים.
אז אמרו, איפה הם, שיצאו.
אמר לו הם עכשיו בצבא ולא יכולים,
והבתים זה שלהם.

ובאמת יומיים עמד האיש
הזה יום ולילה ושמר עלינו,
ואז בעצם הציל אותנו.
בזמן הפרהוד עצמו
קרו שני ניסים.
זה הנס הראשון עם
הערבי שהציל אותנו,
והנס השני,
שהסבא שלי היה בא כל בוקר
בשעה שש וחצי שבע,
הולך לבית קפה לשתות
קפה עם החברים שלו.

באותו יום של הפרהוד
ראינו שיש תנועות,
ראינו שיש משהו לא
מאה אחוז בכבישים,
אז אימא שלי אומרת לו,
יא חביבי, היום אל תלך לבית הקפה,
מה אתה צריך היום, זה
מסוכן, אני רואה פה...
לא עוזר, הסבא...
אני הולך לקפה, מה פתאום, אין
כלום, מה את חושבת, מה את...
אני, הבחור הזה הולך,

הולך לבית קפה,
זה היה מרחק אולי של 15-10 דקות,
ומתחיל לעלות,
זה היה בית קפה עם מדרגות,
ואת עולה,
עולה במדרגות רואה
חברים שלו הרוגים,
במדרגות, הרוגים.
אז הוא רץ מהר חזרה אלינו הביתה.
אימא כבר סגרה את הדלתות

בכל מיני שולחנות וכסאות,
הוא לא היה יכול להיכנס בגלל...
והיה, הפספוסים מסביב...
אז הבית ממול שהם יהודים,
הם פתחו לו,
הם לא עשו מה שאנחנו עשינו,
ואז הכניסו אותו,
והוא היה שם כל התקופה של הפרהוד
בבית של השכנים ממול.
וכך הוא ניצל.
אנחנו כל תקופת הפרהוד,

אנחנו הסתתרנו, היה לנו...
היה לנו כזה חדר
כמו מחסן,
למטה, גדול, איפה שאחסנו את כל הזה...
כל הילדים הסתתרנו ואימא
סגרה את הדלת של המקום הזה,
אבל אם היו נכנסים
היו הורגים את כולנו,
היינו כולם... אבל רק היא עלתה
וירדה ובדקה מי נכנס ומי יוצא.

ואז ככה עברנו את
התקופה הזו של הפרהוד.
אחרי הפרהוד הקבוצה
של היהודים העשירים
החליטו לעזוב את בגדד,
את ה...
את העיר, בתוך העיר,
שגרו בתוך העיר,
עזבו למקום כמו רמת אביב ג',
כמו פה.
קראו לזה בטאווין,

בטאווין.
אז כל העשירים שהייתה להם אפשרות
קנו בתים או בנו בתים בבטאווין.
כמובן גם אנחנו אחרי שנה
או שנתיים אחרי הפרהוד,
אני חושב בשנת 1944,
אנחנו...
הפרהוד היה נדמה לי 41',
אנחנו עברנו לבית כבר אירופאי,
עם... הבית היה שלוש קומות,

שמונה חדרים, גינה ענקית.
אני אספר קצת על הבית,
הקומה הראשונה זה חדר אירוח
וכמה חדרי שינה,
וגינה ענקית הייתה לו,
למקום הזה.
אימא תמיד אהבה לשתול עצים,

אז היו לנו תותים ותפוזים ואני
לא יודע מה שתלו אז בתקופה ההיא,
והייתה כל הזמן
מבסוטית שקטפה כמה
תפוזים וכמה לימונים
מהגינה והייתה משוויצה בעניין הזה.
גם בתוך הבית הזה בנו,
קראו לזה תנור,

שבפסח היינו עושים את המצות,
הרי לא קנו, אז אימא הייתה,
אני הייתי ילד בן שמונה
מכניס את המצות האלה לתנור,
ועוזר ב... להכין את המצות לפסח.
זה בקשר לעניין הזה של הבית.

ההורים חיו בנחת.
אבא שלי אברהם והסבא שלי משה,
אבא שלי היה בן
יחידי על ארבע בנות,
ולכן היה יעני מפונק.
הוא עבד עם אבא שלו,
אבא שלו היה מאוד
דומיננטי ומפחיד.
כזה... אי אפשר היה...
היה...

אבא שלי קצת יותר ככה,
יותר ככה...
לא חלש אלא מבחינת דומיננטיות,
הדומיננטי זה היה סבא,
הוא גר גם אצלנו,
והיה גם בעצם די...
בבית היה די...
גם דומיננטי בבית בואי נגיד.
הם עבדו יחד,
הייתה להם חנות בגדים.

והיו, הסדר היה ככה,
בבוקר הילדים קמים,
אוכלים ארוחת בוקר,
וההורים כבר הלכו לבית קפה כבר,
ואחר כך הולכים לחנות,
בשתיים אלו באים, אחד וחצי שתיים,
אנחנו חוזרים מבית ספר
גם כן בסביבות שתיים,
ויושבים לאכול מה שיש.
אחר כך הולכים למרתף,

בעיראק חם, אין... ונטילטור היה,
הלא היו מין דברים פשוטים,
ואז כדי לקרר את ה...
מרתף קודם כל היה נמוך קר,
הם בחלון שמו מין סוג של עשב
והיו שופכים על זה מים
כדי שיכנס אוויר דרך
המים, אז זה היה מקרר.
והיו שופכים גם על הרצפה, גם כן מים,
ואז ישנו וקיררו קצת את ה...

את המקום הזה, והיינו ישנים.
אנחנו בארבע כילדים היינו קמים,
והם היו קמים,
והיו הולכים אחר כך לבית קפה,
ומדברים עם החברים
שלהם, שותים כוס תה,
וזה היה בבית קפה
קרוב מאוד לחידקל.
מדברים על הא ודא,
פוליטיקה, עסקים, מה שיש.

ובשבע חוזרים,
אוכלים ארוחת ערב,
וככה חיו,
מבחינה מסוימת החיים
היו די נינוחים.
בקיץ היינו מעלים את כל ה...
כל המיטות למעלה לגג,
בגלל...
זה היה טבעי בגלל שהיה
חם למטה, בריזה למעלה,

והיינו, זה היה טקס, להעלות את ה...
לפרק את ה...
היו מיטות ברזל ולסדר,
וכל הילדים, ושמחה וששון,
ו...
והיינו ישנים על הגג.
ובעצם היה מקובל,
כל החבר'ה שם חיו
ככה בסדר כזה בקיץ.

אני, בא נתחיל איתי,
אני הייתי ילד מאוד עם איך אומרים,
הייתי מאוד...
הייתי מאוד חכם, אבל...
לומד מהר, לא...
יצחק אחי היה לי יצחק,
הוא היה דגרן, היה דוגר, דוגר...
ואני אצלי זה היה...
עד היום בעצם גם במחקרים שלי,

מהר, הכל מהר, בלי...
דגירות ובלי...
אני למדתי בבית ספר יהודי
שקראו לו "רחל שחמון",
בעצם הייתי שם,
אחר כך עברתי לתיכון ב"שמש",
ובעצם לא גמרתי תיכון,
בגלל שעליתי ארצה,
ותכף אני אדבר על זה.

יש אפיזודה אחת, שהייתי ילד
קטן, שתי אפיזודות,
אפיזודה אחת, שבבוקר הייתה
באה בדואית עם סל של...
בעצם חמאת חלב.
הם היו עושים מהחלב
קיימאק קראו לזה.

אני חושב שאפשר גם
להשיג את זה בארץ,
זה מין שמנת עבה,
תענוג, היינו שמים על
חתיכת לחם עם קצת ריבה,
מה זה...
אבל מה, אנחנו לא אוכלים את זה
עכשיו, זה משמין...
מפחדים משומן.
אז מה האפיזודה,
הבדואית הזו,
אני הייתי בגיל שמונה או משהו,
הבדואית הזאת הייתה,
אני הייתי יושב מולה,

אני הייתי בא אליה
בבוקר, אלו ישנים,
אני הייתי לוקח את הקיימאק הזה,
חצי קילו, היה משקל, שוקל את זה,
ואז אומרת לי, אני
אפתח לך את המזל שלך.
בדואית, בת אולי 15-14,
יש לה אבנים,
זורקת את האבנים,
היא מסתכלת עלי,
היא אומרת, ילד תשמע, אני רואה

שאתה תיסע בעולם בלי סוף.
אני אומר, מה היא מדברת,
לא ראיתי אווירון בחיים שלי.
האווירונים היו את יודעת...
היא אומרת תיסע בכל...
אתה לא תאמין, כל
הזמן שלך תיסע בעולם.
דבר שני, אתה תתחתן עם
אישה לא מהמקום הזה,
רחוק רחוק...

דבר שלישי,
יהיו לך שני ילדים,
וזה היה.
וזה היה.
לא יאמן.
עד היום אני לא מאמין.
עם האבנים האלו,
אני זוכר שאמרה תיסע בכל העולם,
אני ראיתי את האווירון הקטן
למעלה, אמרתי אלי...
זה האווירון, אבל מה...
אפיזודה שניה,
שהייתי הולך לבית ספר

הייתה תחנה של עזרה ראשונה בדרך,
אז אני הייתי עומד מסתכל,
והיו כולם עם חלוקים לבנים,
הייתי בן שבע, אני מסתכל עליהם
ואני אומר אלי אתה תהיה רופא.
אני רוצה, אני רוצה להיות רופא.
כמו הרופאים האלו,
חשבתי שהם רופאים.
כל פעם אני מסתכל, מתרגש,
היו מביאים איזה חולה, משהו,

ואני מתרגש ורואה
אותם, אני רואה אותם
אני אומר, אני אהיה כמוהם,
אני אלך בחלוק לבן.
בסדר גמור...
טוב, עד כאן.
עכשיו, אנחנו היינו
שחוזרים מבית הספר,
כל בני דודים, כל הדודים
שלי, היה מצב כלכלי מאוד טוב,
חלק מהם היו מיליארדרים, מיליונרים...

איך שתקראי לזה, את אומרת משהו...
כולם מצבם מאוד מאוד טוב.
ועשו שני דברים,
כל שבת היות והבנות,
האחיות של אבא שלי
היו גרות בסביבה
אז היו, היינו עושים שני דברים,
ביום שישי היינו
הולכים לאחת הדודות,

להם היה רדיו,
והיינו שומעים על ישראל.
אז היה...
הבעל שלה היה פקיד, בנקאי,
והיה קצת יותר אלגנטי וקצת הבין,
היה מסדר לנו את הרדיו,
כולנו שומעים על ישראל מה קרה,
מלחמות וכל מיני סיפורים.
ובשבת היו באים אלינו, הדודות,

והאימא הייתה עושה להם טבית,
את יודעת מה זה, והיו אוכלים קצת ו...
למה הם באים לאבא שלהם,
האבא שלהם היה גר אצלנו, הסבא.
אז זה בקשר לזה.
אני רוצה גם להגיד כמה
מילים על הצד של אימא.
הצד של אימא,
קודם כל אימא שלי
התייתמה שהייתה בת 14.

אימא שלה ילדה וקיבלה זיהום,
ואז לא היה פניצילין, לא היה כלום,
ומתה אחרי הלידה.
אבל הילדה נשארה בחיים,
האחות של אימא.
והייתה צריכה לעזוב את בית הספר,
היא הייתה באליאנס,
עזבה את בית הספר
והתחילה לטפל באחים שלה,
שהיו ארבעה או חמישה אחים,
הייתה צריכה לטפל.

היא טיפלה בהם וחיתנה
אותם עד סוף...
לא רק את זה רציתי
להגיד, זה דבר אחד,
לכן היא הייתה מחושלת מבחינת ידע,
מבחינת דברים אחרים...
ממש היה לה כושר,
היא לא סתם טיפלה בהם,
אלא ממש דאגה להם...
אפילו שחיתנה אותם דאגה
לכסף, דאגה לחתונה,

דאגה לאחיות שלה.
וחוץ מזה המשפחה של אימא שלי,
נגיד הסבתא,
הסבתא של אימא,
היו משפחה מאוד
אריסטוקרטית, זה לא יאומן,
היה להם בית ענק על הנהר,
על החידקל, עם סירה,

ואני הייתה לי דודה אחת
שהיא גדולה ממני בארבע שנים,
היינו הולכים לסבתא הזו,
היא בעצם סבתא רבא,
בית ענק, אני זוכר שפעם ראשונה
נכנסתי, לא ידעתי איך לצאת,
בגלל שהיו הרבה דלתות ו...
נכנסתי, והיא הייתה מקבלת אותנו,
וקצת היינו הולכים לסירה,
לפעמים לוקחים את הסירה,

מה שרציתי לספר, כשאנחנו היינו
עוזבים הייתה אומרת, בואו הנה,
אני הייתי בן שבע שמונה,
זה היה חצי שעה מהבית,
עשרים דקות בהליכה,
תיקחו קצת כסף בשביל
האוטובוס ובשביל הגלידה.
אז הייתה נותנת לנו
לא זוכר כמה גרושים,
אותו דבר לי ולדודה,
אבל כמובן לא קנינו
לא גלידה ולא אוטובוס,
לא הלכנו, אז לקחנו את הכסף,

לא הרבה כסף, אבל...
והיה כל שבת, היינו
הולכים לסבא רבא,
והיו, אלו היו סוחרי אורז,
ומשהו אולי בין העשירים
של יהדות עיראק,
בין העשירים.
הם גם אחר כך נסעו לאנגליה,
ולא חשוב, זה סיפורים,
היו להם מכוניות בזמנים ההם,
בשנות ה- 40', לכל בן הייתה לו מכונית,

וטלפונים, בזמנים ההם בכלל
לא היו הדברים האלו קיימים,
גם לנו היה,
אבל לא כל כך הרבה מכוניות,
והם היו...
טוב, זה בקשר לעניין של המשפחות.
ומה אנחנו היינו עושים הילדים,
אחרי ארבע חוזרים מבית ספר,
קצת נחים, קצת רבים,
כמובן אני הייתי רב
עם יצחק כל הזמן,
פעם שברתי לו יד

ואימא תיקנה לו את זה צ'יק צ'ק.
והיינו הולכים יחד,
היינו כל בני דודים
לכולם היו גינות ענקיות,
היינו משחקים כדורעף, כדורסל,
כל דבר, היינו כזה...
יום אחד קצת גדלנו,
איזה דוד אחד אומר,
לא, ישבנו וחשבנו,
רוצים לשחק טניס,

אמרנו נמאס לנו מכל הכדורים
האלה, כדורגל, כדורסל,
אנחנו רוצים לשחק טניס.
בסדר, הולכים לאיזה דוד
שיש לו אדמות בסביבה,
אמרנו לו, תיתן לנו חתיכת
אדמה, אנחנו נקים מגרש טניס.
בסדר, הדוד הזה מה אכפת לו, תיקחו...
בעצם האדמה שלו, אבל תבנו
פה, זו האדמה שלי, תבנו לכם.

אז התאספנו איזה עשרה ילדים בנים,
בנות לא שיחקו טניס,
ואז בנינו מגרש טניס.
וקנינו את כל המכשירים לסדר,
ואדמה הבאנו מיוחדת,
והיו תחרויות, ואני הייתי ילד
קטן, אבל אני הייתי בן הטובים,

הייתי מתחרה והייתי מבסוט
שהייתי עולה על הגדולים.
וכך היינו כמעט כל ערב,
ואני הייתי משוויץ שהייתי
הולך מהבית עד המגרש,
הולך עם הזה של הטניס,
עם המחבט,
ככה זקוף ו...
אז לא שיחקו הרבה טניס,
ואז משוויץ לבנות שאני...
הייתי סך הכל בן עשר,
שתיים עשרה אולי,

שתיים עשרה.
וזה בקשר לעניין הזה של הטניס,
יש לזה חשיבות, תכף אני אגיד מה.
ככה אנחנו חיינו על מי מנוחות כמו
שאומרים, חיים נהדרים,
לא הייתה בעיה,
לא של כסף, לא בתי ספר...
מי שלא היה טוב קצת...
האמת כולנו למדנו טוב,
מי לא טוב הביאו לו מורה, הסתדרנו...
יום אחד,

יום אחד מופיע אצלנו הדוד,
דוד רפאל קראו לו, רפאל צוראני,
זה ששינה לנו את החיים.
הדוד רפאל צוראני,
זה היה ב- 1948,
הוא הופיע, לא ידענו שבא...
למה הוא הופיע?
בשנת 1944
הוא היה פעיל ציוני
בעיראק, בבגדד,

וגם התעסק בנשק והתעסק
בכל מיני דברים,
והמשטרה עלו עליו,
וניסו לתפוס אותו,
והיה צריך לברוח.
הוא ברח יחד עם
אחיו, שמואל קראו לו,
ברחו לארץ בשנת 1944,
הקימו את קיבוץ בארי.
הוא עלה, כשהוא עלה לארץ

הוא הקים יחד עם
הקבוצה את קיבוץ בארי.
אז אנחנו ידענו שהוא פה
בארץ, הוא לא...
הוא לא...
לכן שהופיע אימא כמעט התעלפה,
כמעט התעלפה.
רפאל היה בחור חסון, יפה,
לא רק זה, גבוה,
והייתה לו סמכות,

ושלחו אותו,
תראי היה עליו גזר דין מוות,
שפטו אותו לא באיך אומרים,
שפטו אותו שהוא ב...
שהוא ברח,
ושפטו אותו למוות,
והחבר'ה האלו בארץ,
איך שלחתם את הבחור הזה בחזרה,
כמובן זהות מזויפת, כל זה,
איך שלחתם אותו, אימא שלי השתגעה.

ראתה אותו, אמרה,
מה אתה עושה פה?
כמובן הוא בא כמיליונר,
כזה...
עם מכוניות כאלה מפה עד...
עם מכונית שרד,
משקפי שמש, אני זוכר שהוא נכנס
אימא התעלפה, אמרתי,
מה אתה עושה פה?
הוא אומר, שקט אני פה.
אז שלחו אותו בעצם לארגן

את מערכת ההגנה של יהודי בגדד.
אז הוא הקים תאים,
ועם נשק, הבריחו נשק,
אז התאים האלו היו עשרה ילדים,
לא ילדים, אלא צעירים, 20-22, 18,
הנשים היו מבריחות את הנשק
בחזיות, את הפצצות,

והיו מסתירים את הנשק
בתוך הנגיד ספות,
פותחים את הספות,
מכניסים את זה בספות,
בבתי כנסת חופרים בורות ו...
אז הוא טיפל בנושאים האלו.
כמובן לטפל בנושאים האלו
היה חייב להיות קשור ל...
לאליטה של יהודי בגדד.
הוא היה קשור לאליטה
של יהודי בגדד.

זאת אומרת,
הוא הכיר את הטופ שבטופ,
כדי להגן עליו,
אם היה קורה לו משהו, להגן עליו.
ובאמת אפיזודה אחת
אני אספר מה שקרה,
למה האליטה הזו חשובה לו,
היה נוסע בכל מיני,
היה נוסע בכל מיני
מקומות מחוץ לבגדד.
יום אחד הוא נוסע ברכבת,

ובא בחור אחד, כנראה פלשתיני,
אז הוא אומר לו,
אני מכיר אותך, אתה ישראלי,
אני מכיר אותו מישראל, אני פלשתינאי.
תפס אותו, קרא למשטרה,
אומר זה בא מישראל, תפס אותו.
לקחו אותו למשטרה,

קודם כל הוא אומר, אני,
הייתה לו זהות אחרת,
הנה אני סוחר, אני...
היו לו תעודות, היה
הכל, מראה להם,
אז בסדר, לוקחים אותו
למעמד יותר גבוה שם במשטרה,
לאיזה קצין גבוה,
הוא אומר לו, שב.
אז הוא אומר לקצין
הנה תראה את זה,
הוא אומר אני מבין, שב.
הוא מטלפן הקצין, למי מטלפן?

לאיזה יהודי עשיר,
אומר, אדוני זה עולה לך כך וכך,
יש לי דג בגודל כזה.
הוא אומר לו, כמה שאתה
רוצה, שחרר את הדג.
אז הבחור הזה העביר אותו למשטרה,
קרא לשוטר, לקחו אותו למשטרה,
ואז קצין גבוה בא
ודיבר ואמר לו, שב.

טלפן לאיזה יהודי
כנראה שהם מכירים,
בעצם אמרו לקצין אם קורה לך
משהו, איזה יהודי אתה תופס,
אין לך בעיה, אתה מתקשר
ושכרך מוכן, כמה שאתה רוצה.
במקרה הזה טלפן,
הסביר להם שיש לו
דג שמן כזה גודל,
אז היהודי מהצד השני אמר לו,
אדוני כמה שאתה
רוצה, שחרר את הדג.

ואז דודי יצא וחזר לבגדד.
עד כאן בקשר לדוד רפאל.
אבל הוא היה בא לפעמים,
בא לאימא שלי, אחותו,
והיינו כולנו מתרגשים,
זה שליח מהארץ,
ובכלל כל היהודים היו
מתרגשים לראות אותו.
הוא היה גם מדריך של
החבר'ה האלו שהוא גייס,

את התאים האלו, היה מדריך
אותם בנשק וכל העניין הזה.
הוא גם במוזיאון אצל יהדות
בבל הוא גם מוזכר,
את העבודה שלו.
טוב, הוא כל הזמן נדנד לאימא,
בואי תשלחי ילד או שניים לארץ.
אז בגדד הייתה סגורה,
והיו צריכים לשלוח אותם,

והוא היה גם מעורב במשלוחים
הבלתי לגאליים של יהודי בגדד.
אתם יודעים שהיו הרבה ניסיונות
לצאת מבגדד בצורות בלתי לגאליות.
והוא כל הזמן נדנד, נדנד,
ואני שומע את זה, ואני
שואל אותו, דוד רפאל
אתה יודע שאני רוצה ללמוד רפואה?
אם אני הולך לארץ, האם
אני יכול ללמוד רפואה?
הוא אומר אין בעיה, אתה
תלך לשם תלמד רפואה.

אמרתי אין בעיה,
אני אלך לשם אלמד.
אני הייתי, היו לי עוד
שנתיים שלוש לגמור תיכון,
יום אחד אני משחק טניס,
זה היה בסביבות, אני עוד זוכר,
ארבע חמש אחרי הצהריים,
ואני רואה את הדוד בא,
למגרש טניס מרחוק,
ומסמן לי בא, בא, בא...
אז אני רץ,
אני חשבתי שקרה משהו,
אז הוא אומר, אתה ואחותך
היום באחת עשרה בלילה

אנחנו באים לקחת
אתכם לנסוע לישראל.
וואו.
אני אומר לו, אבל אני
לומד, אני בתיכון,
אומר, לא, לא, הכל בסדר...
זו הייתה שטות כמובן.
זה לא היה חכם.
בסדר, אני התרגשתי
ודוד שלי מה זה, ישלח
אותי, אני בטוח,
כזה אדם שהוא שולט בכל המערכות
מה הוא לא ישלח אותי
עם משהו שיתפסו אותי.

טוב, אנחנו באחת עשרה בלילה,
אימא הכינה מזוודות, כבר הכינו
אותה, קצת בגדים, קצת כסף,
בא אוטו, לוקח אותנו
לאיזושהי שכונה בבגדד,
והתחילו לאסוף אנשים בבית הזה.
אוספים אוספים,
אספו בערך מאה איש,
מאה איש אספו.

אמרו באחת בלילה או שתיים
בלילה, אנחנו יוצאים לדרך.
בסדר, כולנו...
נתנו לנשים חיג'אב,
ולגברים נתנו...
נתנו כאפיות.
אז אנחנו כולנו היינו עטופים
בכאפיות, והנשים בחיג'אב,
וכאילו אנחנו מוסלמיות,
מוסלמים, בחיג'אב וכאפיות,

ונסעו האוטובוסים
צפונה, לכיוון מוסול.
בסדר, אנחנו נוסעים נוסעים,
צריך לתת משהו
לאכול, איזה פיתה...
היה צהריים בערך, לא אכלנו
כלום מהערב, ואנשים היו רעבים,
האוטובוסים החליטו
לעמוד באיזשהו מקום,
וללכת לקנות משהו ל...
אנחנו מאה איש, צריך להכין.
בסדר, מי רואה אותנו?

עמדנו, הפספוס מסביב
התחילו להסתובב מ... לאוטובוסים.
וגילו שאנחנו יהודים.
הלכו למשטרה, "וואלה יהוד".
נכנסו, אבל מיד שהיה מדריך שם,
מיד ששמע שנתפסנו אמר,
תזרקו את כל מה שיש לכם,
את החיג'אב ואת הזה...
שלא יחשבו עכשיו...

זה עוד, עוד דבר, אם יתפסו
אותנו כאלה מחופשים,
אז זו בעיה.
אז הורדנו. אז שאלו
לאן אתם נוסעים?
אמרו, אנחנו הולכים לביקור
לאיזה נביא או משהו.
לא האמינו, אמרו אתם רוצים
לברוח, אנחנו מכירים.
לקחו את האוטובוסים
אבל אין להם בית סוהר במקום הזה,
מקום קטן, איפה ישימו מאה איש.

היה בית כנסת,
אז אמרו, בא נשים אתכם בבית כנסת.
בבית כנסת.
אז זה היה ערב,
בבית כנסת, רעבים,
בלי אוכל, בלי כלום,
שמו אותנו, ומתברר שהייתה
קהילה קטנה של יהודים.
אז כנראה התנועה, מי שהיה אחראי,
ארגנו, מה זה, הכינו ארוחה
עם סירים כאלו גדולים,
באו איזה עשרים נשים לבית הכנסת,

והתחילו לבשל, לבשל...
טוב, אכלנו. הביאו שמיכות, אני
לא יודע מאיפה ארגנו, וישנו.
בבוקר מה עושים אתנו?
אמרו, אין בעיה
להחזיר אותם לבגדד,
אבל אתם צריכים
להביא, איך אומרים...
כפיל, זאת אומרת מישהו מהמקום
שיחתום שהוא אחראי שאתם
תהיו בבגדד ותעמדו למשפט.

טוב, אמרו זה לא בעיה.
מה הם עשו,
הביאו עשרים בחורים
שהיו מיועדים לעליה,
וחתמו שהם אחראים שאנחנו
נהיה בבגדד ונלך למשפט.
העשרים האלו באו איתנו בחזרה
לבגדד, לא חשוב, הבריחו אותם גם.
זה היה סיפור, אבל הגענו
לבגדד, איך אנחנו מאה איש,
לאן... לאן לקחת?
אמרו, אתם לפני שמגיעים,

בכניסה לבגדד יהיו מכוניות,
הרבה מכוניות,
שתשמעו צפצוף אתם אומרים
לנהג אני רוצה לרדת פה,
ואז המכונית... ותרדו בזוגות.
אז כל מכונית לקחה זוג.
כל כמה מטר עמד והוריד ו...
אני ואחותי ירדנו,
הייתה מכונית, לקחו אותנו
לאחד הבתים של העשירים שם,

לאחת הווילות, אני לא יודע.
נשארנו שם, אכלנו שם והסתתרנו,
ואז אמרתי לדוד שלי,
איכשהו הוא היה בקשר,
אמרתי לדוד, אולי נלך
לאימא נראה אותה.
שום אימא שום דבר,
אל תגיד שום דבר,
אתם פה, אסור שידעו, אתם פה.
טוב, היו נחמדים, האכילו
אותנו, היינו כמו בבית סוהר.

טוב, אמרו תחכו עד
שנסדר לכם משלוח אחר.
בסדר, אחרי שמונה ימים אמרו...
אמרו אתם עכשיו יוצאים דרומה.
ואתם דרך שט אל-ערב תעברו
לאהוואז, ומשם לטהרן ואז לארץ.
בסדר.

העלו אותנו על רכבת בבגדד ואמרו,
שתגיעו לבצרה לתחנת הרכבת,
יהיה מישהו שייקח אתכם.
בסדר.
אני מגיע עם אחותי לתחנת הרכבת,
מסתובב, אין אף אחד.
לא ראו, לא גילו אותנו,
כנראה היה מישהו,
אני חצי שעה מסתובב, מלא ערבים,
מלא ערבים,
לא יודע כלום.

אני לא יודע, לא מכיר
את בצרה, לאן אני אלך?
אמרתי אולי אני אמצא יהודי
שיגיד לי איפה יש בית
כנסת וזה, ואני אסתדר.
אני הולך הולך...
אני רואה איזה איש זקן
מוכר חוטים לתפירה וכדומה,
ונראה לי כמו יהודי,
אז אני שואל אותו,
רציתי לדובב אותו,
מה אתה, לשמוע את הצליל,
אם הוא יהודי וזה.

בזמן הזה פתאום גילו אותנו האלו,
ודחפו אותנו ולקחו אותנו.
ברוך השם.
עוד פעם, הסתירו אותנו בבתים,
הפעם היינו בערך 50 איש.
היינו בערך חמישים איש.
אני הייתי כל הזמן כל כך לא מפחד
תמיד אמרתי, הדוד הדוד...
אבל זה לא היה הדוד הדוד...

בגלל, אם תופסים תופסים...
מה... תפסו.
טוב, אז אחרי יום
היינו במקום, היינו במקום צפוף,
היינו 50 איש אחד על
השני, שני חדרים קטנים,
מעלים אותנו על אוטובוס,
ועוזבים את בצרה לכיוון המדבר.
בסדר.
מגיעים, שכבר נגמר הכביש
מורידים אותנו במדבר.

מגיע קומנדקר, ממש
קומנדקר כמו של הצבא,
והיה צריך להכניס
50 איש בקומנדקר.
איך ישבנו? שלוש
קומות אחד על השני.
את יושבת, אני הייתי קטן,
הייתי בקומה שלישית,
אחד יושב על השני.
וגם היה כל הציוד וכל
המזוודות, בלגאן שלם.
והיה צריך לסגור אותנו
בברזנט שלא יגלו אותנו,

ועשה רק חור קטן למעלה
כדי שנוכל לנשום.
אבל מה זה, אבק נכנס מאחור בגלל
שהוא לא נסע בכביש,
הוא נסע במדבר.
אחרי שעתיים שלוש,
וזה היה לילה חשוך,
פתאום משהו עם הגלגל
קפץ לו, נשבר לו,
אז בא נהג, אמר יש בעיה, אנחנו
צריכים להגיע לפני עלות...
לפני...

לפני שהשמש תזרח,
אחרת יתפסו אותנו, מה עושים...
אז הוא הלך חצי שעה,
דפק, עשה, החליף,
אמר, אם יש לך מזל נגיע,
בגלל הגלגל, הוא על הפנים.
אנחנו 50 איש, כמה טונות שם.
נוסעים נוסעים, באמת
מגיעים השמש כבר התחילה,
מכניסים אותנו לאזור של בדואים.
הבדואים האלו, היה חום אימים,

ומכניסים אותנו לחדרים,
חדרים, ובלי גגות.
מה זה חום,
מה זה חום,
אמרו, אתם נשארים פה עד הערב,
ואז מעבירים אתכם לאיראן...
בסדר.
מה ש...
עכשיו רעבים, אנשים התחילו
להשתולל, חום, רעב,
היה אחד אני חושב שהרגו
אותו, לא יודע מה,
הוא התחיל לצרוח ולצעוק ו...

השתגע, מתוך רעב... לא יודע,
אני לא יודע מה עשו איתו,
החזירו אותו, הרגו... לא יודע.
ישבנו כמו תרנגולות,
והבדואי הזה מסכן רצה ל...
הלך וקנה פיתות.
נתן לכל אחד פיתה, זה האוכל.
כל אחד פיתה, אומר
זה מה שיכלתי להשיג.
השיג 50 פיתות ונתן לנו פיתה
כל אחד, לא גבינה, לא כלום,
מחכים לערב, בסדר, בערב,

המקום הזה היה ממש על
השפה של נהר החידקל,
שהוא בעצם מפריד, זה שט אל-ערב,
מפריד בין עיראק לאיראן,
לאיראן.
אז בסדר, אנחנו 50 איש יוצאים,
הייתה סירה לא גדולה,
היינו צריכים להיות בסירה,

אבל מה, הם פחדו להכניס אותנו
לסירה, אולי יש משטרה מסביב.
היינו שעתיים,
כל פעם אומר הולכים לסירה,
מחזירים, הולכים לסירה...
והיו להם כל מיני סימנים,
אחד אומר... היו איזה 4-5
איש לכל אורך...
עד שמגיעים לסירה, והיו אומרים,
עכשיו אפשר, עכשיו אי אפשר...
והולכים 100 מטר, 200... לא, חוזרים...
בכל מקרה, הגענו
לסירה, עולים לסירה.

עוד פעם, משכיבים אותנו,
וזו סירה שמעבירה אבטיחים מעיראק ל...
לחומייני.
בסדר, הוא מכניס אותנו
לסירה עם הזה,
מביא ברזנט ענק,
הוא אומר, אתם עכשיו אבטיחים.
אתם אסור לכם...
אף אחד לא צריך לדעת, אתם
בפנים מכוסים בברזנט,
אתם אבטיחים.

אנחנו אבטיחים,
זה אמת אני אומר,
אנחנו אבטיחים...
הוא מתחיל לשוט,
אמרנו בסדר, זה עניין של 20-30
דקות ואנחנו בקו המפריד,
בתוך הנהר, מפריד
בין איראן לעיראק,
אם עוברים את הקו אנחנו בצד
האיראני ונגמר הסיפור.
מה זה, אחרי רבע שעה
באה משטרת החופים של עיראק,
וואלה אמרנו, התחילו צעקות ברמקול,
מה יש לך פה בסירה?

וואלה יש לי אבטיחים,
והוא מתחיל, בחיאת מוחמד, בחיאת זה...
אני אמרתי, אלי אם
יתפסו אותנו הפעם,
אנחנו יש לנו במשטרה כבר
בעיראק את השמות ואת הבלגאן,
מה עושים?
אני נכנסתי לפאניקה, הייתי ילד,
נכנסתי לפאניקה, אמרתי עכשיו...
והם עם האור, עם הזרקור הזה,
האור בא לסירה,
אנחנו מתחת לברזנט,
אבל רואים את ה...

היה מזל, איכשהו אחרי רבע
שעה ויכוחים ונשבע וזה,
אמר טוב, תלך, לך.
זה עוד לא נגמר,
מגיעים להוואז, האמת
הכל היה מאורגן.
הגענו להוואז על החוף, עברנו,
שוב פעם, היו המון יהודים בהוואז,
כל יהודי לקח זוג,
כל יהודי זוג,
וחילקו אותנו לבתים.
אותנו...

מה זה רעבים ומה זה...
הגענו אני זוכר בתשע בערב, בלילה,
לא, סליחה, בארבע בבוקר,
מתים מרעב, אלו
הכינו לנו תה פרסי,
עם אוכל, מה זה...
היה נהדר.
אז אמרו אתם נשארים פה, אחר
כך מעבירים אתכם לטהרן,
ויש שם בטהרן...

מחנה. מהמחנה הזה
אתם תטוסו לישראל.
יפה.
בסדר, האנשים היו כל כך נחמדים,
ואני התפלאתי,
בסדר.
בבוקר, אותו בוקר שאמרו
בצהריים לוקחים אותנו לזה,
בא בעל הבית, הוא אומר,
תשמעו אתם ילדים,
ויש לכם כסף ויש לכם זהב,

יגנבו אתכם, אתם צריכים לנסוע
ברכבת עשר שעות ובקור וכולי.
תנו לי את הכסף ואת הזהב שלכם
אתם תגיעו למחנה, תלכו
למשרד ותקבלו את הכסף.
מה אנחנו, ילדים.
הם שייכים למערך של העלייה,
אני יכול לחשוד שהוא יכול
לקחת לי את הכסף או את הזהב?
היה לנו קצת זהב, לי ולאחותי,

וקצת כסף אולי, 100-200
דולר, אז היה הרבה כסף,
נתנו לו את הכל, לא היה גרוש.
בסדר.
העלו אותנו כבר לרכבת
מהוואז לטהרן,
זה לא היה בעיה, היינו
ביחסים טובים עם האיראנים.
מגיעים למחנה,
מחנה סגור כמו...
אי אפשר לצאת.

ואחותי היו לה נעליים
הורידה את הנעליים, היא הייתה...
הכל מים, היה חורף ושלג...
אז היא שמה על החימום,
והנעליים התכווצו, היא
לא יכלה לנעול כשהגענו.
טוב, אמרתי תלכי כמו
סנדלים, הגענו למחנה,
אבל צריך לקנות לה נעליים.
אז אמרתי אין בעיה, אני
אלך למשרד ניקח את הכסף,
ואני אלך לקנות לך נעליים.

אני הולך למשרד,
איזה כסף, מי הביא כסף,
תגיד לי איזה משפחה,
מה אני רשמתי משפחה,
אני יודע איזו משפחה?
אמרתי אני לא יודע,
ידעתי שאלו משלכם, אנשים...
הוא אומר, אדוני הלך הכסף.
נו מה עושים,
צריך לקנות לה נעליים.
טוב, ואמרו זה ייקח שבוע
עד שהמטוסים, עד שתעברו.
בסדר.
אני הולך בחור צעיר, ראיתי זקנים,

התחלתי להעמיס מזוודות
פה, להעמיס פה,
אספתי כמה גרושים,
אבל לא נותנים לי לצאת לקנות נעליים.
מה עושים?
לא, אין, סגור, יש שומרים,
לא נותנים לנו.
בסדר, אני מסתובב,
אני רואה פרצה בחומה,
מטפס, יורד לצד השני,
הייתה לי מידה של הנעליים,
הולך, אחרי כמה...
לא יודע, רבע שבע, חנות נעליים,
קונה נעליים, חוזר מטפס...

לא, חזרתי דרך השער. אמרתי, יכניסו
אותי, אני כבר לא צריך לטפס.
נכנסתי דרך השער, היו לנו
נעליים, הכל בסדר. עד כאן.
זה הסיפור עד טהרן.
מטהרן עלינו על מטוסים,
והגענו לשדה התעופה,
משדה התעופה לאן עברנו,
לשער העלייה, אני ואחותי.
בני כמה הייתם אתה ואחותך?
-15 ו- 10, משהו כזה.

הגענו לשער העלייה,
ואני ככה עם כמו נוצות, הדוד שלי...
מי זה הדוד?
בעיראק אם רק תגידי
את שמו כולם עומדים.
אז אני הלכתי למשרד
להגיד הדוד שלי רפאל,
ואני רוצה ללמוד רפואה.
מי ישב שם, תימני.
מסתכל עלי, הוא אומר, ילד
אני לא מכיר את הדוד שלך,

ואני לא יודע איך לומדים רפואה.
זהו, זה מה שאמר.
אמרתי אוי ואבוי,
לא מכירים את הדוד שלי.
בבגדד זה היה...
רק שומעים את השם מתעלפים אנשים.
בכל מקרה, אחרי התימני הזה,
אמרתי אלי הלך... הלך עליך,
אחרי התימני הזה, לא יודע מי דוד
ולא יודע איך לומדים רפואה,
שינה לי את כל התפיסה.

טוב, נעשה יותר קצר אולי.
משער העלייה את אחותי,
הם לקחו ילדים,
בגלל שהיא הייתה ילדה אז...
והצלחנו לסדר בהתחלה באיזה
קיבוץ עם משפחה שהייתה לי.
ואני העבירו אותי ל...
העבירו אותי, היה נוער
על הכרמל, אחוזה,
למחנה אחוזה,

שכולם נוער בגילי, ומשם היו מחלקים אותנו
לקיבוצים, למוסדות, לאן ש...
אותי, אותי העבירו לעין החורש,
זה מפ"ם, זה היה מפ"ם, ואז...
עם חברת נוער, לא עיראקים, היו
נדמה לי צפון אפריקאים יותר,

ולי היה קשה להתרגל, הייתי...
הם היו אגרסיביים ו...
לא נורא.
אבל קרה בדבר הזה שני דברים,
אחד, עבדתי בכרם בבוקר,
היינו עובדים חצי יום,
בערב אחרי צהריים היו לומדים,
יעני לומדים, יעני...
לימדו מתמטיקה קצת
וקצת עברית ו... בסדר.

אני חייב להגיד את זה, היה
מורה למתמטיקה, בא ללמד אותנו,
הוא לא ידע חוץ מאולי
כיתה ד' או זה,
הוא לא ידע מתמטיקה
ולא ידע אלגברה.
אז חילקו אותנו,
חלק שלא יודעים,
וחלק ילדים שלא יודעים,
לא היו בבתי ספר,
אז הוא לימד את ה...
את הילדים דרגה א',

ואני היות וידעתי אלגברה
והייתי כבר קרוב בתיכון,
אז אני אמרתי לו, אני אקח את
האלגברה אתה תעשה את הזה...
אז לימדתי אותם אלגברה וכולי.
ואז היה לי,
היה לי כאילו הייתי קצת
טיפה מעל הכלל,
מעל הכלל, מעל הקבוצה.
ועם הזמן אני הייתי,
הנהגתי את הקבוצה,

וגם הייתי מיועד להיאחזות חדשה, לזה...
זאת אומרת התבלטתי במערכת הזאת.
אבל אני מה אני רוצה
ללמוד רפואה.
בסדר.
אז אני הייתי בישיבות הקיבוץ
מסתתר ושומע מה מדברים,
ושומע שרבים כל הזמן.
זאת אומרת הקיבוץ אז
חשבנו משהו זה...

ודבר שני, שהיינו יושבים
בבוקר לאכול בכרם,
היו שני מנהלים,
היו מספרים, ההוא קיבל
אוטו וההוא קיבל שוקולד,
ואנחנו לא, ומקפחים אותנו...
אז אני כילד אמרתי,
אני פה לא רוצה להיות, אני לא...
זה לא עובד, זה לא כמו
שאומרים, הכל שווה...
זה לא שווה, והבנתי, אני לא הולך,

לא בטיח ולא קיבוץ,
אני נשאר פה.
טוב, אז זה היה ככה,
היינו בערב קצת רוקדים,
היה לי טוב בקיבוץ, בגלל
שהרגשתי גם כמנהיג,
והיו תמיד... אתה תעשה ככה,
הייתי גם אחראי על כמה דברים.
הרגשתי טוב מאוד, למרות
ששאלו אם היה לכם אוטו,
או אם ראיתם אווירון.
בקיבוץ חשבו שבאנו מ...

לא חשוב, לא משנה.
טוב, אולי אפיזודה אחת בקשר לזה,
אני מספר בקיבוץ שיש לי בן דודה
שנסע לאמריקה ללמוד רפואה.
באמת, בשנת 1944 נסע ללמוד רפואה,
והוא עכשיו רופא.
אז אלו שומעים,
הוא אומר לי, לא רופא,
הוא לא למד רפואה,
הוא אח, זה נקרא אח.

הם לא יכלו לתפוס
שמישהו נסע מבגדד
ללמוד רפואה בארצות הברית,
לא, הוא למד אח.
הם, זו התפיסה של הקטנוניות של...
לא חשוב, בא נגמור את זה בזה.
אבל אני לא הייתי,
לא, אבל זה דברים...
בזה נגמר. יש המון סיפורים,
אבל לא חשוב.
יום אחד בשנות ה- 50', כבר 51'

ההורים עלו, פתאום אני מקבל
הודעה, ההורים שלך עלו.
עלו ארצה.
מה עושים?
מיד אמרתי, אלי אתה צריך להתארגן,
ללכת לעזור להורים,
לא יודעים שפה וכולי.
הם...
בקיבוץ אני רשום,
הוא הולך להיאחזות,
הוא מנהל פה, הוא הולך
ללמוד טרקטור עוד מעט,
המון דברים מסביב.

פתאום אני קם יום אחד,
בלי הודעה כל כך הרבה,
אני אומר למדריכה,
הייתה לנו מדריכה,
אני הולך הביתה, עוזב.
למה...
תראה מה, איך אתה...
אמרתי, ההורים שלי אין
להם כסף, אין להם זה,
אני צריך ללכת לעזור.
אני מקבל, אז לא היו מזוודות,
נתנו לי שני שקים של תפוחי אדמה,
תכניס את הדברים וסע
למעברה, איפה הם?

הם היו במעברה חירייה קראו לה,
על יד תל השומר.
הולכים לשם, שני אוהלים,
אוהל אחד גם למטבח וגם זה...
והיה... וגם לשינה.
היה חורף אימים.
היה חורף אימים,
ראית את הזה, עפו ה...
זה בדיוק מה שקרה.
השירותים היו מרחק של 100 מטר,
איך תלכי בגשם?

אין כבישים, הכל בוץ.
היינו הולכים בבוץ לשירותים.
אמרתי, מה עושים?
אמרתי לאימא,
את היום הולכת למתווך וקונה בית,
אנחנו לא יכולים.
היה להם די הרבה כסף,
מספיק לקנות בית.
הלכה, אחרי חודשיים קנתה בית,
אף אחד לא עזר,
בחולון, שמספיק לכל
הג'מעה, לכולם,
ועברנו.

יש בית, יש גינה,
ועוד פעם התחילה לשתול תפוזים,
ועוד פעם התחילה לשתול
תפוזים, ועוד פעם...
וגם באותו זמן אבא,
ממול הייתה חנות מכולת,
היה עוד קצת כסף, אנחנו
קצת עבדנו הילדים,
תכף אני אגיד איך,
והוא קנה את החנות המכולת הזו,
ואימא ואבא מול הבית,
אז לא הייתה בעיה.
קודם כל היה לנו אוכל,

הלכנו לחנות, נקניק, ביצים,
מה שתרצי... אוכל היה.
כל בוקר לחם מגיע, הכל מהחנות,
החנות הייתה פרה חולבת,
אין בעיה, ואימא הייתה קצת
מבשלת בצהריים, הכל מהחנות,
והם עבדו, קיבלו סחורה, אבא
היה הולך לשוק, התארגנו.
אחרי שנה שנתיים פיתחו
את החנות, קנו עוד משהו.

בסד גמור.
אני שיצאתי מהקיבוץ לפני,
שעוד לא עברנו לבית,
אני הייתי צריך לעבוד, לעזור קצת,
אז מה עושים?
אני שאלתי איך עובדים פה?
אמרו לי אתה יודע, לך לצפון תל אביב,
בונים הרבה בנינים, ותשאל
אם יקבלו אותך לעבוד בבניין.
בסדר, אני הולך לצפון
תל אביב, רואה בניינים,
אני הולך, מי המנהל?
אומר, פה.

אני אומר, אדוני אתה צריך פועל?
אומר, כן, תעבוד.
מה זה לעבוד, אני כזה...
קודם כל היו חופרים יסודות,
לא כמו היום מכונות, עם מקושים,
קיץ, יבש, ואני מה אני יודע...
אז הוא אומר תתחיל, קח
חפירה אחת, ריבוע, ותתחיל.
מסביבי ערבים.

אני עובד, מה זה, אני עשיתי
אולי ככה, והם גמרו כמעט,
ואלה, מעשן נרגילה, ושותים,
ואני טראח טראח...
בסוף היום כל הידיים שלי דם,
רציתי להתחרות בהם,
בא המנהל בסוף היום אומר,
אדוני זה לא בשבילך.
זה לא בשבילך, תראה
את הידיים שלך,
אתה לא בנוי להיות פועל בניין.
אז אני, אני אעזור לך,
אני אתן לך לנקות דירות.

זה לא קשה, תנקה דירות.
מנקה.
בסוף יום אחד אני מנקה, יומיים,
אמרתי, איך מקבלים עבודה נורמלית?
אז אמרו לי לך, יש... לנוער,
יש הסתדרות לנוער, נותנים עבודה.
בסדר.
אני עוד יכול להמשיך עוד טיפה?
-כן.
הסתדרות לנוער, אז אני,
אני מה אני עושה,
אני לא רוצה להפסיד את העבודה,

בהפסקה הלכתי למנהל,
אני אומר, אימא שלי לא
כל כך מרגישה טוב,
תן לי שעה אני אקפוץ לראות
מה העניינים ואני חוזר.
אז מה הייתי עושה,
קופץ להסתדרות, נרשם
ללשכת העבודה של הנוער.
בסדר.
יום אחד מקבל עבודה
במשרד החקלאות,
רוצים נער, נער שליח.
הייתי בן שש עשרה, בסדר.
נער שליח,

ואז אני הולך למנהל העבודה
בצהריים אני אומר לו,
אדוני שלום ביי ביי,
תן לי מה שמגיע לי,
אני הולך לעבוד...
אני הולך במשרד החקלאות,
רצו נער, אז היו מביאים דואר
ומעבירים דואר, לא כמו היום.
היו הולכים לדואר, מביאים דואר...
אז אמרו לי, אתה...
שאלו אותי,
שאני נכנס שאלו אותי,
אתה יודע אנגלית?

אמרתי כן, אני יש לי תיכון,
אני יודע קצת אנגלית.
אמרתי, אמרו לי, אתה לא תהיה שליח.
אתה תעבוד בספריה,
תסדר לנו את הספרים לפי זה.
וזה בעצם שינה לי את החיים.
התחלתי בספריה,
היה חומר של עשר שנים,
מאות ספרים לתייג ולעשות,

ואני הבחור הצעיר יושב
בחדר עם ונטילטור,
ומסדר את כל...
חשבו שזה שנתיים, אני
שלושה חודשים סודר הכל,
ולא ידעו מה לעשות איתי.
מה עושים עם הנער?
אז אחד החוקרים, אמרו בא,
אז עבדו במחקר קצת בהדרכה,
בהדרכה, אז אמרו קח את הנער הזה,
יעזור לך בניסיונות
שלך, אתה צריך עזרה.

בסדר, אני הולך
ורואים שהבחור הזה,
הילד הזה יודע לעבוד.
הוא מסדר צלחות, הוא
יודע לעשות חשבונות,
תיק תיק...
ואז היה לי שם, אלי הוא בסדר,
הוא בחור מוכשר, צריך לתמוך בו,
עולה חדש, צריך לתמוך בו ללמוד,
היה מין סיפור כזה,
הייתה המלצה למשרד החקלאות

שאלי שעיה שיגמור את הצבא,
חייב משרד החקלאות לתמוך בו.
עד כדי כך.
בסדר.
איך הולכים לצבא?
היות ואלי הוא קצת חשוב,
שהוא קצת טוב, בסדר,
אחד החוקרים שם אומר,
אלי אני אסדר לך
בצבא ביחידת מחקר רפואי.
הוא כותב מכתבים וכולי,

מזמינים אותי ליחידה הזו,
ומראיינים אותי.
אני רוצה לעשות בקיצור,
איכשהו למרות סוג
הבריאות שלי הגבוה,
איכשהו היחידה הזו הצליחה
להכניס אותי ליחידה,
וזה בעצם שינה את החיים,
בגלל זה, יחידת
המחקר צבאית סודית.
אני לא אדבר.

והמנהל שלה היה קלינברג המרגל.
אני הריאיון שלי היה אצלו,
קלינברג, והוא קלינברג,
בזכותו אני נכנסתי ליחידה,
הוא הלך למטכ"ל והעביר אותי וסידר.
אז עבדתי ביחידה הזו,
ובאותו זמן שלחו אותי, היות
ובאמת הראיתי כישרונות שם,
שלחו אותי ללמוד עובד
מעבדה מוסמך בקליניקה.

זאת אומרת, שנה וחצי למדתי
כל הבדיקות הרפואיות.
דם, אז היה דם וצואה ו...
שנה וחצי, וזה היה קורס מיוחד
לאנשים שאין להם, לא מוסמכים.
ובאו מכל מיני מדינות אנשים מבוגרים,
כולם עבדו במעבדות,
ואני הייתי צוציק,
מה זה בן עשרים,
בקושי קיבלו אותי.

בכל מקרה, הייתי
בחמש עוזב את הצבא,
הולך בשבע מגיע ללמוד,
בעשר גומר ללמוד,
בעשר עשר וחצי הייתי נוסע לחולון,
באוטו, לא באוטו, מונית, לא מונית...
זה היה החיים שלי במשך שנה וחצי.
נגמר הקורס,
אלי שעיה ראשון בקורס.
זה,

זה אפשר לי, מיד אחרי
זה שגמרתי את הצבא,
משרד החקלאות התחייב להחזיר אותי,
כמו שאמרו, אמרו בסדר,
אתה תתקבל חזרה,
היה לי כבר תואר,
עובד מעבדה מוסמך,
התחלתי לעבוד, מיד נרשמתי
באוניברסיטת תל אביב,
זה היה לא רחוק, אז
זה היה באבו כביר.
ועבדתי לא רחוק משם.

בזכות הקורס אני קיבלתי עדיפות.
למדתי תיכון, עשיתי בזמן
שעבדתי במשרד החקלאות,
שנה וחצי שנתיים היו לי,
גם שם עשיתי לפני שהלכתי לצבא,
אז הייתי...
עכשיו משרד החקלאות אמר,
היו והתחייבנו
אתה עובד במשרה מלאה ואתה לומד.

אז הייתה לי משרה מלאה,
משכורת ולמדתי.
אז לא היה לי כסף.
אז...
ובאמת כמעט, עבדתי מעט מאוד,
נתנו לי תכנית מחקר פה ושם,
תכננתי, עשיתי. הייתי בא בשש בבוקר,
היו לי אופניים,
ועד שמונה שמונה וחצי הולך ללמוד,
חוזר, בהפסקות עוד פעם חוזר לעבוד,
וככה עברו שלוש שנים,
קיבלתי תואר ראשון.

אחר כך תואר שני עשיתי בירושלים,
ותואר שלישי עשיתי בגרמניה,
את הדוקטורט שלי,
בלי לדעת גרמנית, בלי כלום,
הלכתי לשם ולמדתי גרמנית,
עברתי בחינות בגרמנית,
נכנסתי לאוניברסיטה וגמרתי
דוקטורט אחרי שלוש שנים.
אחרי הדוקטורט,

הדוקטורט היה מאוד מוצלח,
לכן יכולתי לקבל עבודה
בארצות הברית,
ואחר כך היינו בערך שש
שנים בארצות הברית,
שלוש שנים בגרמניה אחרי הדוקטורט,
קיבלנו, קיבלתי משרה
באוניברסיטה העברית,
הייתי חמש שנים,
כמרצה בכיר באוניברסיטה העברית.

אחר כך מהאוניברסיטה העברית
עברתי למכון וולקני,
הייתי חוקר, ואחרי מספר שנים
קיבלתי פרופסורה ממכון וולקני.
ואחר כך, אחרי זה בשנת 1992
התחלתי ללמד באוניברסיטה העברית,
ולפי הנוהג קבעו לי,
הייתי גם פרופסור מהמניין,
מהמניין, באוניברסיטה העברית.

זאת אומרת, היו לי
בעקרון שני פרופסורים,
אחד מוולקני ואחד
מהאוניברסיטה העברית.
יותר מדי, אבל מה לעשות.
בעצם...
זה כמעט סוף הסיפור,
כמובן אני, למרות שיצאתי
לפנסיה אני עוד ממשיך.
אני מדריך סטודנטים, דוקטורנטים,
עוזר לחוקרים צעירים.
ומרוצים.

עכשיו מבחינה משפחתית,
היה לנו...
שעלינו, שהעולים עלו
לארץ היינו שבעה אחים,
אחות אחת הקטנה נולדה בארץ,
עוד היה לאימא כוח,
למרות שהיינו במעברות וכולי...
ואז היינו שמונה אחים, חמישה בנים ו...

שלוש בנות.
דיברנו בעיראק כמובן ערבית,
אבל הערבית של היהודים
הייתה לה מבטא,
שיהודי דיבר הערבי
מיד ידע שהוא יהודי.
אני לא יודע איך, אבל הם ידעו.
זה היה מבטא מיוחד,
כמו שאני שומע מרוקאי,
אני יודע הוא מרוקאי,
למרות שהוא מדבר עברית.
אבל הם ידעו מי יהודי, מי...
ובזמן...

שהחליטו להעלות את היהודים לארץ,
הערבים התנהגו לא יפה,
והמון ערבים שהיו להם שותפים יהודים
לא רצו לתת להם את
הכסף ולא את השותפות,
לקחו להם את הכסף.
זה הדוד שלי היה שותף עם ערבי,
והיה הערבי הזה בא אלינו
הביתה, אוכל ושותה,
שקרה הסיפור הזה,

אף ערבי לא שילם,
לא כסף ולא זה,
עלו על זה, יאללה רוחו וזהו.
כל אחד חמישים, מי
שהצליח להבריח הבריח,
מי שלא הצליח מת במעברות, זהו.
אנחנו נפגשנו במסיבה,
שלא היא הייתה צריכה
להיות שם ולא אני,
פשוט, במקריות.

נסענו לאורוגוואי ואז
התחתנו באורוגוואי,
ובאורוגוואי מתחתנים,
מזמינים את השופט הביתה,
במקום בעירייה ללכת,
משלמים קצת כסף,
השופט בא הביתה ושואל.
עמדנו, הייתי חולה, חליתי,
והשופט מדבר מדבר, ואז השופט
ראה את השופטת ואומר לי,
אני יכול לתרגם לך, אתה לא מבין?
אמרתי לא צריך.

איניס היא אומרת אתה צריך להגיד "סי",
כל פעם "כן".
אז היא שואלת, אני אומר "סי",
לא הבנתי כלום,
"סי, סי, סי...", חתמה,
זה היה החתונה האזרחית,
אחר כך עשינו חתונה...
באיזה שנה? -66'.
יש לי שתי בנות וארבעה נכדים.
אנחנו באמת,
בבגדד הייתי בטוח שאני אלמד רפואה,
ואני אלך לחו"ל וכולי,
אבל שבאתי לפה

בתחילת הדרך הכל נמחק,
ואמרתי, הייתי צריך
להילחם על הקיום.
ו...
השאיפה שלי הייתה תואר ראשון,
ומזה עם הרצון עלינו ועלינו...
והגענו לטופ שבטופ מבחינה מדעית.
אני נגיד הצלחתי לפרסם
140 עבודות מחקר ב...

בכתבי עת טובים בעולם,
עם ציטוט גבוה מאוד.
שזה עזר למחקרים אחרים ו...
וגם אני מבחינה זו
גם עזרתי לאנושות,
על ידי הדרכה של...
מדענים מארצות מתפתחות.
ולעזור להם בבניית מעבדות,
ולהתקדם באוניברסיטאות שלהם.

והיום הם גם בטופ שבטופ,
אחרי ההשתלמויות שלהם ואחרי...
זאת אומרת, זו התרומה
שלנו גם לאנושות.
אלי תודה רבה, סיפור מרתק.
 

אלי שעיה
גלית כהן-קרספי
בגדד
עירק
סיפורי חיים נוספים: