מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:02:00

קוראים לי
דפנה פוזננסקי בן חמו,
אבל לא הייתי כל החיים שלי
דפנה פוזננסקי בן חמו.
נולדתי קתרין ז'ואל בן חמו.
נולדתי ב-1950 באוראן,
שהיא הייתה העיר השנייה
בגודלה באלג'יריה.

הייתי בת ארבע,
כאשר מלחמת אלג'יר התחילה.
יש לי, בכל זאת, יש לי הרבה
זיכרונות משש עד שתיים עשרה.
זאת אומרת מ-1956 ל-1962.
המשפחה שלי,
בשני הצדדים, באו בעצם מ...

ב-19 במרץ ב-1919,
באו ממרוקו, אבל ממרוקו הספרדית.
והשפה הראשונה שלי עד גיל
שלוש זה היה ספרדית ולטינו.
ואחר כך בגיל שלוש
קיבלתי סטירות מאימא שלי,
כי היה אסור לדבר ספרדית ולטינו,
הייתי צריכה רק לדבר צרפתית,

שזו הייתה ה-שפה,
של התרבות כן?
מלחמת אלג'יר, זה היה,
פה בארץ אתם לא יודעים בדיוק,
אבל זו הייתה מלחמה
מאד מסובכת.
זו הייתה מלחמה בין
הערבים המקומיים, באלג'יריה,
למדינת צרפת,
וגם נגד הצרפתים,

00:04:00

שהתנחלו מ-1830 באלג'יר.
אבל הם היו צרפתים,
עם אזרחות צרפתית,
גם היהודים
שהם קיבלו מ-1870,
הם קיבלו אזרחות צרפתית, הם היו צרפתים,
אבל הערבים המקומיים הם לא היו צרפתים,
לא קיבלו את
האזרחות הצרפתית.

זאת אומרת שהיו שני מיליון,
מיליון אחד של צרפתים בו היו יהודים,
ושבעה מיליון ערבים מקומיים,
שהם לא הייתה להם שום אזרחות.
וזה כל הסיפור של
המלחמה באלג'יר.
ב-1954 זה פוצץ את המלחמה,

ו... ומלחמה.
מלחמה ש...
שזה קודם כל בהתחלה
חשבנו שזה גנגסטרים.
שמעתי את בני הדודים,
הדודים, הדודות, גנגסטרים,
אבל הגנגסטרים האלו הם
היו גנגסטרים יותר גדולים.
כי זה בסופו של דבר הם
לא היו כל כך גנגסטרים.

ו... טוב, לאט לאט
החיים היו יותר,
החיים היו מאד יפים,
אחרי המלחמה זה היה מאד מאד קשה.
בזמן המלחמה זה היה מאד קשה.
במיוחד לאזרחים הפשוטים,
שלא היה איפה ללכת, ואיפה...
למי, למי לפנות.
לאט, לאט האנשים,
ובו היהודים,

00:06:00

שהם גרו ב... רחוק מהערים הגדולות,
כגון אלג'יר או אוראן,
הם ברחו, הם לא יכלו להישאר,
כי אם לא... זהו.
בסביבות 1960 גם באוראן
זה היה מאד מאד קשה.
מאד קשה, למה?
היו לנו עוצר,

היו לנו שביתות, לא היה לנו מים,
לא היה לנו גז, לא היה לנו שום דבר.
חיינו ממש כמו
עכברים בתוך חור.
הצבא הצרפתי נכנס לדירה
וזרק הכל, הרהיטים, הספרים, הכל.
הם זרקו לי את כל הספרייה שלי,
של ספרים של ילדים.
זרקו את הכל, למה?
כי הם רצו להעניש אותנו.

כי היה חלק מהצרפתים שגרו שמה,
הם הקימו תנועת מרד,
שקראו לה או-אה-אס.
ארגון צבאי סודי.
זה היו אנשים,
רוב האנשים של הארגון
הם היו ימנים קיצוניים.
לא אהבו ערבים,
וגם לא אהבו יהודים.

והצבא הצרפתי נלחם נגד הערבים
המקומיים ונגד האו-אה-אס.
אבל הם חיפשו בתוך הדירה,
בתוך הדירות של הצרפתים הפשוטים,
הם חיפשו אנשי או-אה-אס.
התברר שאנחנו בשני צדדים היינו ככה, כן?
קיבלנו בעיות מכל הצדדים.

00:08:00

טוב, אני חושבת שבין 1958,
ל-1960 כל המשפחות העשירות,
וגם היהודים בהם ברחו.
ברחו לצרפת, או לקנדה, ברחו.
הם ברחו.
גם המשפחה שלנו שהייתה עשירה ברחו,
אבל אנחנו, ההורים שלי,
לא היינו עשירים, כן?
לא היה חסר לנו שום דבר בבית,

אבל אבא שלי הוא היה,
הוא היה מוכר.
הוא התעסק במכירות,
הוא לא רצה לעזוב.
הוא לא רצה לעזוב בכלל.
הוא לא הבין למה הוא צריך לעזוב.
אני זוכרת שתמיד הוא אמר "אני לא עשיתי שום
דבר לערבים, למה, מה הם יכולים לעשות?"
והשכנים אמרו: "כן, הם יבואו,
והם ירצו להתחתן עם הבת שלך".

לא, זה... לפעמים המבוגרים,
הם לא רואים את האמת.
זה כבר, זה 1960,
1960 זה חיים מאד מאד קשים.
1960, סוף 61',
ו-62', היה מאד קשה
אפילו לברוח.

לברוח זה היה כבר...
אני זוכרת, כי שמעתי,
הייתי ילדה קטנה אבל תמיד הייתי בת יחידה,
לא היה לי שום סרט אחר,
לשמוע מה הם אומרים המבוגרים.
ושמעתי שאבא שלי
חיפש הרבה חודשים,
מקום לאונייה כדי לברוח.
זה היה בלתי אפשרי לנסוע,

00:10:00

היה צריך לשלם הרבה הרבה כסף,
כדי פשוט לברוח.
ובסופו של דבר,
ב-18 שנת 1962,
אימא שלי ואנחנו מוצאים מקום.
אנחנו עולים,
עולות לאונייה שקראו לה "אל ג'אזיר",

 שזה שם ערבי של אלג'יריה.
סיפור.
אבל עלינו,
ממש אני רואה את אימא שלי,
עם המזוודה האחת
שהייתה לנו, כן?
ומה שהיה ממש מוזר,
ערב קודם אני רואה את אימא שלי ואבא שלי,

הם שמים הרבה הרבה ניירות
מסביב לכוסות קריסטל,
שהם קיבלו בחתונה
מסבא וסבתא שלי.
גם אמרו לי
שאנחנו נוסעות לחופשה.
אני, אפילו שהייתי ילדה קטנה, חשבתי
שהמבוגרים, זה לא יפה, אבל המבוגרים משקרים.

לא נוסעים לחופשה עם
כוסות מקריסטל, כן?
אי אפשר.
אבל למה? כי גם היה אסור,
היה אסור לברוח, אבל היה אסור
להגיד שיש לך את המחשבה לברוח.
אם לא,
אנשי או-אה-אס באים להרוג אותנו,
זהו, כי הם לא רצו
שהצרפתים יעזבו.
 

00:12:00

אז צריך להגיד לכולם שאנחנו נוסעות
לחופשה, לחודש, למשפחה, כדי לנוח קצת.
זה ה... טוב. זהו.
והתקבלנו על ידי המשפחה בצרפת,
בכפר שמה.
בחמישי ביולי,
שזה היה יום העצמאות של אלג'יר,

גם אבא שלי עזר,
הצבא הצרפתי בא לקחת אותו,
זרקו אותו במטוס ו...
הוא הגיע לצרפת גם.
ואחר כך עברנו למרסיי,
שם הייתה קהילה יהודית גדולה.
ושמה, בצרפת, צריך להגיד משהו,
שקיבלנו עזרה רק מהיהודים.

רק מהיהודים. ומי היהודים האלה?
הם לא היו ספרדים, הם היו אשכנזים,
כי זה היה הרוב אז בצרפת.
עכשיו זה כבר לא נכון, כן?
אבל אז זה היה...
והם עשו הרבה עבור האנשים שברחו מאלג'יר.
ובמרסיי היו הרבה
תנועות צעירים.
וב-1963,
אני נכנסת לבני עקיבא,

ו... ושמה,
שמה קרה משהו.
אחרי שבוע הם אמרו לי,
את צריכה לתת לנו שם עברי.
וואו, שם עברי לא היה לי.
היה לי, קראו לי קתרין ז'ואל.
קתרין ז'ואל זה שמות גויות,
הבעיה שהייתה לי רק לא שם עברי,
היה לי שם בלטינית מסבתא.
קראו לי ז'ואה.

00:14:00

לא רציתי את השם הזה,
לא רציתי להסתובב בתנועה עם שם לטיני, ז'ואה.
אפילו שהפירוש מאד יפה,
זה תכשיט מאד מקורי, ומאד עדין, מאד יפה.
נו, באמת. זה היה בלתי אפשרי,
זה היה אכזרי אפילו.
ואמרתי "טוב, תנו לי שבוע,
ואני אחזור עם שם עברי",

ובאותו שבוע קראתי
את הספר "אקסודוס",
אבל אם אתם זוכרים באקסודוס,
יש ככה:
יש גיבור שקוראים
לו אריק בן קינן,
והבן השלישי שלנו
קוראים לו אריק.
ויש גיבורה אחת,
קוראים לה קאתי, שזה כבר השם שלי.

קתרין זה קאתי.
והגיבורה השנייה, קראו לה דפנה.
חזרתי לתנועה, אמרתי "דפנה".
והרבה, הרבה, הרבה שנים
הייתי הדפנה היחידה בכל צרפת,
בכל תנועות הצעירים.
הייתי מאד גאה בזה.

רק כשעלינו בפעם השנייה,
זה היה שש בבוקר,
ממש היום הראשון שלנו,
ואני שומעת מישהו ברחוב שקורא,
"דפנה, דפנה!" ואני אומרת
"איך הם? הם יודעים את השם שלי?",
לא, הייתה פשוט שכנה שקראו לה דפנה גם.
הבנתי שהגעתי כבר.
 

00:16:00


טוב,
אני עוד במרסיי.
ב-1964 אני הכרתי את בעלי,
שהוא היה חבר בתנועת בני עקיבא,
אבל בניצה (ניס),
ומאז אנחנו תמיד ביחד.
לא נפרדנו.
וזהו, כן.
ב-1968 אנחנו מתחתנים,

והיינו כמו ציוניסטים חזקים, כן?
ב-1 בספטמבר אנחנו מתחתנים,
בסוף אוקטובר אנחנו כבר בארץ.
והתחילו הבעיות.
לא, הוא לומד בבית ספר,
הוא לומד שנה,
שנת מכינה לבית ספר
לרפואת שיניים.
והסוכנות היהודית נתנו לנו,

אני למדתי בתל אביב,
והוא למד בירושלים בהר הצופים,
והיו לנו,
הם נתנו לנו דירה בבית שמש.
כאשר אני אומרת דירה צריך
ללכת מהר על המילה הזאת.
הייתה רק דלת אחת בשביל כל הדירה,
לא היו שום מים חמים, שום חימום, שום דבר.

טוב שהיו לנו מים קרים,
אבל החורף היה מאד מאד קר ב-69',
הייתי חולה, כי הייתי חולה משפעת.
אז הייתה שפעת , וירוס של הונק קונג.
אפילו היו 13 או 20
אנשים שמתו מזה בארץ.
והייתי מאד חולה כמה חודשים.
וביולי נסעתי לצרפת כדי לנוח,

00:18:00

כי הרופאים אמרו שאני צריכה
קצת שמש, לנוח הרבה,
כי זה וירוס שנגע בריאות.
ו... טוב,
ו... באוגוסט בעלי בא מאד מאוכזב,
כי הוא חשב שהוא לא
התקבל במבחנים, כן?
אבל זה לא היה נכון,
אבל את זה לא ידענו.

ואמרנו "טוב, אם הוא לא התקבל אנחנו
נשאר בצרפת, אנחנו לא רוצים לחזור לבית שמש".
התנאים שהיו לנו מאד קשים.
ו... טוב.
אנחנו שנינו לומדים, אבל קשה,
אמרנו שאנחנו נישאר בצרפת,
אמרנו בעוד עשר שנים
אנחנו נעזוב לארץ.

 למדתי משפטים, הוא היה,
הוא נכנס, הוא עבד בבנק,
הוא היה סגן מנהל בבנק.
אני למדתי משפטים.
וב-30 באוקטובר 1979,
עלינו ארצה בפעם השנייה,
אבל הפעם יום לפני,
הלכנו לראות את השליח
בניצה (ניס) של הסוכנות.

 אמרנו "אנחנו לא רוצים שום דבר,
רק אנחנו רוצים להגיד לך,
שאנחנו נוסעים מחר, כן?
זהו, רק שאתם תדעו,
אנחנו רוצים רק דבר אחד,
את הפנקס עולים, זהו.
אנחנו לא רוצים שום דבר,
שום דבר ממכם".
וזה הצליח. זהו.

00:20:00

 וטוב, אבל כשחזרנו
היה לנו תינוק,
בן שנתיים, בן חודשיים,
נתן, וילד בן 3, אהרון,
וזהו, והבן השלישי נולד פה.
ויש לנו עכשיו שבעה נכדים.

אוראן הייתה עיר מאד מאד יפה.
כולם אמרו שהיא הייתה דומה לניצה (ניס),
שבדרום צרפת.
עיר מאד יפה, אנשים היו תרבותיים,
היו הרבה בתי כנסת,
היו הרבה יהודים גם,
היו לנו... אני זוכרת את זה,
שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את "התקווה".

את התקווה שמעתי פעם ראשונה
בתוך בית הכנסת הגדול באוראן,
שהיה מאד מאד,
היה יפה כמו כנסייה.
היה מאד מאד יפה.
עכשיו אמרו לי שזה נסגר.
מהמשפחה של אימא,
שם המשפחה זה בנדי,
והיו שני בתי כנסת
על שם בנדי במסקרה,

שזה היה כמה מאות
קילומטרים מאוראן.
ו... זה היה סבא שלי שהוא
הקים את בית הכנסת על שם בנדי,
ואמרו לי, אני לא זוכרת,
שמול האח שלו,
זאת אומרת שאח שלו הקים
גם בית כנסת על שם בנדי.
היו שניים. ואני יודעת שזה נכון,
כי מצאתי מסמכים על זה,

00:22:00


שזה נכון.
אימא בבית, כן,
אז זה לא היה אפשרי משהו אחר, כן?
היינו משפחה...
אימא שלי,
הם היו 18, כן? ילדים.
כן, 18 ילדים,
14 בנים ו-3 בנות,

אבל הם הגיעו למבוגרים רק 12,
כי אז הרבה מתו,
הרבה ילדים מתו,
נפטרו ממחלות.
אני הייתי תמיד הציוניסטית
היחידה מכל המשפחה.
כאשר עלינו ארצה בפעם השנייה
הייתה לנו וילה ברעננה,

שקנינו, והייתה לה האמבטיה שלה,
וחדר משלה,
מעולם היא לא רצתה לעבור,
היא אמרה שזו ארץ של הזבובים.
זה היה מאד קשה,
היא באה רק בשביל הבר מצוות, כן, זהו.
היא לא אהבה, היא לא רצתה.
אבל זה לא...
זה ממש כל המשפחה
לא היו ציוניסטים.

בחגים אבא שלי לא
היה דתי במיוחד,
אבל אימא שלי רצתה
לשמור על הכל,
והלכנו תמיד כמשפחה למסקרה
או לגולפייה, יותר בהרים.
ועשינו עם המשפחה
שלה את כל החגים.
וזה היה יפה, זה היה ממש יפה.
אני זוכרת, אני לא זוכרת הרבה מזה, כן?
 

00:24:00

אני לא זוכרת כי אחר כך לא היה שום דבר,
כל המשפחה עזבה.
והיינו לבד,
אבא אימא ואני,
מסביב החצי לחם
שהיה לנו,
כי אז המבוגרים לא הייתה
להם זכות לצאת מהבית,
רק הצבא הצרפתי
נתן לילדים,
לצאת כדי לקנות
את הלחם.

 זה היה נשאר לנו, כן?
אבל לפני זה וודאי שהיינו,
הלכנו למשפחה,
וכל המשפחה היינו מסביב לשולחן,
ועשינו הכל כפי שצריך, אבל אחר כך זה...
מאכלים מיוחדים,
בוודאי שזה היה קוסקוס,
שזה לא... כן.
מיוחד, כן. קוסקוס זה היה קדוש.
ואני זוכרת,

   הדפינה של השבת,
שתמיד שמנו ביצים,
והביצים אחר כך,
בשביל ילדה זה משהו מוזר,
הביצים האלו היו חומות לגמרי.
וזה היה טעים, זה לא היה...
זה היה משהו מיוחד.
אחר כך, כשהתחתנתי רציתי,
היינו כבר פה, ושמתי, עשיתי צ'ולנט,

ובצ'ולנט האשכנזי שמתי ביצים.
להיזכר, כן.
אימא שלי לא רצתה שאני אכנס למטבח,
היא תמיד רצתה שאני אלמד, זהו.
זה היה בלתי אפשרי להיכנס.
ובעלי, הוא נורא אהב קוסקוס,
והוא יודע שאני לא
יודעת לעשות שום דבר,
 

00:26:00

 והיא לא רצתה ללמד
אותי לעשות קוסקוס,
אבל היא כן לימדה אותו לעשות קוסקוס,
ואחר כך הוא לימד אותי לעשות קוסקוס.
איזה סיפור מוזר,
אבל זה נכון.
ואני אחר כך ניסיתי לחפש
את האתר של הילדות,
של הקוסקוס של הילדות.
ואני חושבת שהגעתי לזה עם הרבה בשמים,

 דברים, כן.
למדתי בבית ספר בנות,
אבל זה היה
בית ספר כמו כולם.
הייתי עם ערבים ו...
ולמדתי כמו כל
התלמידות הצרפתיות.

 למדתי שהמקורות שלי
זה הגולווה,
עם השפם,
הגולווה עם השפם הבלונדיני, כן?
אפילו בגיל שמונה זה היה מוזר לי,
אבל זה מה שהיה כתוב בספר היסטוריה.
חשבתי שזה מוזר, כי אף אחד לא היה
עם שיער כל כך בלונדיני.

כולם לא היו בלונדינים,
אפילו הנוצריות לא היו בלונדיניות,
כי הם באו גם מספרד, איטליה,
קפריסין, מסביב למזרח התיכון.
המדינות לא היו.
-ואיפה למדת עברית?
למדתי בארץ, זהו.
כי היה לי תינוק,
לא היה לי.

00:28:00

ואחר כך התעסקתי רק בצרפתית,
כי המקצוע שלי זה להגן על הזכויות
של הצרפתים שגרים בישראל,
נגד המוסדות הצרפתיים,
כגון השגרירות, הקונסוליות,
שלוש קונסוליות צרפתיות בישראל,
וגם ה...

כל המוסדות בצרפת.
כל החיים שלי פה,
זה היה בצרפתית, זהו.
-ועדיין.
זה עדיין, כן, אין מה לעשות.
כי אחר כך נבחרתי,
ב-2000 נבחרתי,
זה כבר הרבה זמן,
נבחרתי כיועצת אזרחי
צרפת שגרים בישראל,

לאסיפה הכללית של
אזרחי צרפת מחו"ל.
יש משהו כזה,
שזה מאד חשוב לצרפת,
זאת אומרת להגן על הזכויות.
אני הולכת לפריז פעמיים בשנה,
בעוד עשרה ימים אני
צריכה שוב ללכת,
ואני עם אנשים שגם 89,
גם יועצים,

מכל העולם כולו שמייצגים גם
את הצרפתים שגרים בחו"ל,
ואנחנו מגנים על הזכויות
שלהם נגד המוסדות הצרפתיים.
זה תמיד מלחמה שמה.
סבא שלי הוא כבר לא היה
בחיים כשנולדתי, וסבתא שלי,
 

00:30:00


    יש לי רק זיכרון מהלוויה שלה,
כי היה הרבה הרבה גשם,
ורציתי ללכת אבל הייתי בת שלוש,
ובוודאי שאמרו לי
שאני יותר מידי קטנה.
זהו, אין לי שום...
זה לא כמונו, כמו עכשיו,
אנחנו דור שיש סבא,
סבתא, סבתא גדולה ו...

    ותספרי לי קצת מה עשית
בתנועה הציונית בבני עקיבא.
הייתי בת,
נכנסתי ב-63',
בכפר ב-1966 הייתי כבר מדריכה,
הייתי כבר מדריכה עם בעלי, כן?
היינו שנינו מדריכים.

    ואני זוכרת שתמיד אמרו,
החניכים הם תמיד קראו לי שלגיה,
בגלל העור הלבן שלי, שלגיה.
ו...זה היה כיף,
זה ממש כיף.
וב-1967 הייתי מרכזת
במרסיי של בני עקיבא,
היו לי 900 חניכים
תחת פיקודי, וואו.

    ובאיזה שפה דיברת בבני עקיבא?
-תמיד בצרפתית,
לא ידענו שום דבר אחר,
את יודעת.
כאשר מישהו עוזב את הבית,
הוא נוסע,
אני זוכרת תמיד שאימא שלי
והדודות הן זרקו מים,
הן זרקו מים, כן?
והן קראו לאיש שהוא יחזור.
 

00:32:00


    ואני זוכרת כאשר
ברחנו מהבית ב-1962,
באלג'יר, אמרתי לעצמי,
שאף אחד לא יזרוק לנו מים,
כי אנחנו לא נחזור מ"החופשה".
לא, זה היה ממש מעניין,
בתור ילדה,
לראות את כל המבוגרים
משקרים אחד לשני כל הזמן.

    זה עניין אותי מאד.
אז כתבתי ספר על זה,
כי זה היה מעניין, פשוט מאד.
זה, בתור ילדה יחידה,
בת יחידה,
לא היה לי עם מי לשחק,
וכאשר קראתי כבר הרבה
פעמים את כל הספרים,
היה נשאר רק לשמוע את
השקרים של המבוגרים.
זה היה שיעורים לחיים.

    ההמנון היה בעברית,
עשינו את כל התפילות בעברית.
"וחלוצים וחלוצות,
תושבים ועולים,
הנה בא יום העלייה,
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא.
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא".
דפנה יש לך מסר למי שיראה
את הסרטון הזה שלך?

    מסר?
אתם יודעים מה,
כתבתי ספר של השנים האלו, כן?
וקראתי לספר "אי הבנה".
לאי הבנה יש הרבה משמעויות,
כי יש אי הבנה
לפעמים בין אנשים,
בין משפחות,
וזה יכול לייצר דרמות ממש.
 

00:34:00

    ו... וגם בין עמים.
ואני חושבת שאולי היה,
כי הסוף לא היה טוב באלג'יריה, כן?
כי מיליון אנשים היו
צריכים לברוח כמו משוגעים,
לזרוק,
וזה היה מאד מאד קשה.
אבל אני חושבת שהיה
אפשר לעשות אחרת,

    עם קצת דרך ארץ.
ממש היה צריך
לכבד אחד את השני.
ואחר כך, שנים רבות אחר כך,
קרה משהו בדרום אפריקה,
שגם היו אנשים שבאו
מאירופה להתגורר באפריקה,

    אבל זו גם הייתה הארץ שלהם,
כל כך המון, מאות עברו.
והרבה לבנים נשארו.
למה הם נשארו בדרום
אפריקה אחרי העצמאות?
כי הבריטים אז,
הם עשו שהם יוכלו להישאר,

    אבל צרפת לא עשתה את זה,
צרפת זרקה ממש את הצרפתים שגרו שם.
וגם הערבים המקורים
שהם היו שותפים שלהם,
והרבה נהרגו,
אני חושבת שצרפת לא הייתה בסדר בסיפור הזה,
וזה גרם הרבה
טרגדיות אישיות.
זאת אומרת שצריך...
גם אני רוצה להגיד משהו, וזה אישי.
 

00:36:00

    ב-18 ביוני 1962,
הייתי עם אימא שלי,
עם המזוודה עם הכוסות בנמל,
והנמל עלה באש.
חלק מהנמל עלה באש.
והיה לי הכל בבית,
ופתאום אני מסתכלת על עצמי כ...
כמי שאין לה שום דבר.
אין לי גג כבר, אין לי שום דבר.

    הכל נעלם בתוך רבע שעה.
זאת אומרת, שלי,
למדתי מזה שאסור,
אסור שהדברים המטריאליים,
הדברים ה...
הכל יכול להיות,
ללכת לאיבוד בתוך ממש שניות, שניות.

    אם יש לך, אוקי, אין לך?
תחשבי שיש לך פשוט דברים,
משהו הרבה יותר חשוב.
קודם כל להיות בן אדם,
להיות בן אדם,
ולהיות בן אדם עבורי,
ולא בן אדם לחברה
ולאחרים גם.
וזה למדתי ב-18 ביולי 1962,
בתוך רבע שעה.

    ואני חושבת שלא למדתי יותר
מהיום הזה, לא למדתי יותר,
כי כל החיים שלי התבסס
על הרבע שעה הזאת.
למה רציתי ללמוד משפטים?
כי אז הבנתי
שהכל הלך לאיבוד,
לא הייתי אשמה בשום דבר,
הייתי ילדה קטנה.
 

00:37:30


    אף אחד לא, לא ביקש משהו ממני,
לא אמר "מה את רוצה?",
אף אחד.
זאת אומרת שהייתי כמו נוצה בהיסטוריה.
וזה לא רציתי שוב פעם.
אמרתי שהגורל שלי כבר לא יהיה,
אני לא אתן לאף אחד,
אני אתן את הגורל שלי רק בידיים שלי.
זהו.

    בגלל זה רציתי להגן עליי,
ולהגן על כולם.
ואמרתי שאני רוצה ללמוד כדי
להגן על אנשים שאין להם קול.
אין להם קול.
וכאשר ב-1964,
הקמתי התאחדות פה,
התאחדות הדמוקרטיה של אזרחי צרפת בישראל,
כדי להגן על הזכויות של
אזרחי צרפת שגרים בישראל,

    כי היו לנו זכויות אצל הצרפתים,
והם לא נתנו לנו.
ואני אמרתי, זהו, זה הסוף,
עכשיו יש לי את החוקים,
אני אלך לקונסוליות,
לשגרירים, ואני אגיד להם:
"הנה, אנחנו יותר מחמשת אלפים
צרפתים ברובע של הקונסוליה,
בתל אביב, ויש לנו זכויות אחת,
שתיים, שלוש, זהו. אנחנו רוצים הכל'".

    ועשו, כי היו לי חוקים בידיים.
ומאז אני עושה את זה.
מקסים, דפנה תודה רבה.
-בבקשה.

דפנה פוזננסקי בן חמו

מראיינ/ת -
גלית כהן קרספי
אורך הסרטון:
00:00:00
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אוראן
,
אלג'יריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

קוראים לי
דפנה פוזננסקי בן חמו,
אבל לא הייתי כל החיים שלי
דפנה פוזננסקי בן חמו.
נולדתי קתרין ז'ואל בן חמו.
נולדתי ב-1950 באוראן,
שהיא הייתה העיר השנייה
בגודלה באלג'יריה.

הייתי בת ארבע,
כאשר מלחמת אלג'יר התחילה.
יש לי, בכל זאת, יש לי הרבה
זיכרונות משש עד שתיים עשרה.
זאת אומרת מ-1956 ל-1962.
המשפחה שלי,
בשני הצדדים, באו בעצם מ...

ב-19 במרץ ב-1919,
באו ממרוקו, אבל ממרוקו הספרדית.
והשפה הראשונה שלי עד גיל
שלוש זה היה ספרדית ולטינו.
ואחר כך בגיל שלוש
קיבלתי סטירות מאימא שלי,
כי היה אסור לדבר ספרדית ולטינו,
הייתי צריכה רק לדבר צרפתית,

שזו הייתה ה-שפה,
של התרבות כן?
מלחמת אלג'יר, זה היה,
פה בארץ אתם לא יודעים בדיוק,
אבל זו הייתה מלחמה
מאד מסובכת.
זו הייתה מלחמה בין
הערבים המקומיים, באלג'יריה,
למדינת צרפת,
וגם נגד הצרפתים,

שהתנחלו מ-1830 באלג'יר.
אבל הם היו צרפתים,
עם אזרחות צרפתית,
גם היהודים
שהם קיבלו מ-1870,
הם קיבלו אזרחות צרפתית, הם היו צרפתים,
אבל הערבים המקומיים הם לא היו צרפתים,
לא קיבלו את
האזרחות הצרפתית.

זאת אומרת שהיו שני מיליון,
מיליון אחד של צרפתים בו היו יהודים,
ושבעה מיליון ערבים מקומיים,
שהם לא הייתה להם שום אזרחות.
וזה כל הסיפור של
המלחמה באלג'יר.
ב-1954 זה פוצץ את המלחמה,

ו... ומלחמה.
מלחמה ש...
שזה קודם כל בהתחלה
חשבנו שזה גנגסטרים.
שמעתי את בני הדודים,
הדודים, הדודות, גנגסטרים,
אבל הגנגסטרים האלו הם
היו גנגסטרים יותר גדולים.
כי זה בסופו של דבר הם
לא היו כל כך גנגסטרים.

ו... טוב, לאט לאט
החיים היו יותר,
החיים היו מאד יפים,
אחרי המלחמה זה היה מאד מאד קשה.
בזמן המלחמה זה היה מאד קשה.
במיוחד לאזרחים הפשוטים,
שלא היה איפה ללכת, ואיפה...
למי, למי לפנות.
לאט, לאט האנשים,
ובו היהודים,

שהם גרו ב... רחוק מהערים הגדולות,
כגון אלג'יר או אוראן,
הם ברחו, הם לא יכלו להישאר,
כי אם לא... זהו.
בסביבות 1960 גם באוראן
זה היה מאד מאד קשה.
מאד קשה, למה?
היו לנו עוצר,

היו לנו שביתות, לא היה לנו מים,
לא היה לנו גז, לא היה לנו שום דבר.
חיינו ממש כמו
עכברים בתוך חור.
הצבא הצרפתי נכנס לדירה
וזרק הכל, הרהיטים, הספרים, הכל.
הם זרקו לי את כל הספרייה שלי,
של ספרים של ילדים.
זרקו את הכל, למה?
כי הם רצו להעניש אותנו.

כי היה חלק מהצרפתים שגרו שמה,
הם הקימו תנועת מרד,
שקראו לה או-אה-אס.
ארגון צבאי סודי.
זה היו אנשים,
רוב האנשים של הארגון
הם היו ימנים קיצוניים.
לא אהבו ערבים,
וגם לא אהבו יהודים.

והצבא הצרפתי נלחם נגד הערבים
המקומיים ונגד האו-אה-אס.
אבל הם חיפשו בתוך הדירה,
בתוך הדירות של הצרפתים הפשוטים,
הם חיפשו אנשי או-אה-אס.
התברר שאנחנו בשני צדדים היינו ככה, כן?
קיבלנו בעיות מכל הצדדים.

טוב, אני חושבת שבין 1958,
ל-1960 כל המשפחות העשירות,
וגם היהודים בהם ברחו.
ברחו לצרפת, או לקנדה, ברחו.
הם ברחו.
גם המשפחה שלנו שהייתה עשירה ברחו,
אבל אנחנו, ההורים שלי,
לא היינו עשירים, כן?
לא היה חסר לנו שום דבר בבית,

אבל אבא שלי הוא היה,
הוא היה מוכר.
הוא התעסק במכירות,
הוא לא רצה לעזוב.
הוא לא רצה לעזוב בכלל.
הוא לא הבין למה הוא צריך לעזוב.
אני זוכרת שתמיד הוא אמר "אני לא עשיתי שום
דבר לערבים, למה, מה הם יכולים לעשות?"
והשכנים אמרו: "כן, הם יבואו,
והם ירצו להתחתן עם הבת שלך".

לא, זה... לפעמים המבוגרים,
הם לא רואים את האמת.
זה כבר, זה 1960,
1960 זה חיים מאד מאד קשים.
1960, סוף 61',
ו-62', היה מאד קשה
אפילו לברוח.

לברוח זה היה כבר...
אני זוכרת, כי שמעתי,
הייתי ילדה קטנה אבל תמיד הייתי בת יחידה,
לא היה לי שום סרט אחר,
לשמוע מה הם אומרים המבוגרים.
ושמעתי שאבא שלי
חיפש הרבה חודשים,
מקום לאונייה כדי לברוח.
זה היה בלתי אפשרי לנסוע,

היה צריך לשלם הרבה הרבה כסף,
כדי פשוט לברוח.
ובסופו של דבר,
ב-18 שנת 1962,
אימא שלי ואנחנו מוצאים מקום.
אנחנו עולים,
עולות לאונייה שקראו לה "אל ג'אזיר",

 שזה שם ערבי של אלג'יריה.
סיפור.
אבל עלינו,
ממש אני רואה את אימא שלי,
עם המזוודה האחת
שהייתה לנו, כן?
ומה שהיה ממש מוזר,
ערב קודם אני רואה את אימא שלי ואבא שלי,

הם שמים הרבה הרבה ניירות
מסביב לכוסות קריסטל,
שהם קיבלו בחתונה
מסבא וסבתא שלי.
גם אמרו לי
שאנחנו נוסעות לחופשה.
אני, אפילו שהייתי ילדה קטנה, חשבתי
שהמבוגרים, זה לא יפה, אבל המבוגרים משקרים.

לא נוסעים לחופשה עם
כוסות מקריסטל, כן?
אי אפשר.
אבל למה? כי גם היה אסור,
היה אסור לברוח, אבל היה אסור
להגיד שיש לך את המחשבה לברוח.
אם לא,
אנשי או-אה-אס באים להרוג אותנו,
זהו, כי הם לא רצו
שהצרפתים יעזבו.
 

אז צריך להגיד לכולם שאנחנו נוסעות
לחופשה, לחודש, למשפחה, כדי לנוח קצת.
זה ה... טוב. זהו.
והתקבלנו על ידי המשפחה בצרפת,
בכפר שמה.
בחמישי ביולי,
שזה היה יום העצמאות של אלג'יר,

גם אבא שלי עזר,
הצבא הצרפתי בא לקחת אותו,
זרקו אותו במטוס ו...
הוא הגיע לצרפת גם.
ואחר כך עברנו למרסיי,
שם הייתה קהילה יהודית גדולה.
ושמה, בצרפת, צריך להגיד משהו,
שקיבלנו עזרה רק מהיהודים.

רק מהיהודים. ומי היהודים האלה?
הם לא היו ספרדים, הם היו אשכנזים,
כי זה היה הרוב אז בצרפת.
עכשיו זה כבר לא נכון, כן?
אבל אז זה היה...
והם עשו הרבה עבור האנשים שברחו מאלג'יר.
ובמרסיי היו הרבה
תנועות צעירים.
וב-1963,
אני נכנסת לבני עקיבא,

ו... ושמה,
שמה קרה משהו.
אחרי שבוע הם אמרו לי,
את צריכה לתת לנו שם עברי.
וואו, שם עברי לא היה לי.
היה לי, קראו לי קתרין ז'ואל.
קתרין ז'ואל זה שמות גויות,
הבעיה שהייתה לי רק לא שם עברי,
היה לי שם בלטינית מסבתא.
קראו לי ז'ואה.

לא רציתי את השם הזה,
לא רציתי להסתובב בתנועה עם שם לטיני, ז'ואה.
אפילו שהפירוש מאד יפה,
זה תכשיט מאד מקורי, ומאד עדין, מאד יפה.
נו, באמת. זה היה בלתי אפשרי,
זה היה אכזרי אפילו.
ואמרתי "טוב, תנו לי שבוע,
ואני אחזור עם שם עברי",

ובאותו שבוע קראתי
את הספר "אקסודוס",
אבל אם אתם זוכרים באקסודוס,
יש ככה:
יש גיבור שקוראים
לו אריק בן קינן,
והבן השלישי שלנו
קוראים לו אריק.
ויש גיבורה אחת,
קוראים לה קאתי, שזה כבר השם שלי.

קתרין זה קאתי.
והגיבורה השנייה, קראו לה דפנה.
חזרתי לתנועה, אמרתי "דפנה".
והרבה, הרבה, הרבה שנים
הייתי הדפנה היחידה בכל צרפת,
בכל תנועות הצעירים.
הייתי מאד גאה בזה.

רק כשעלינו בפעם השנייה,
זה היה שש בבוקר,
ממש היום הראשון שלנו,
ואני שומעת מישהו ברחוב שקורא,
"דפנה, דפנה!" ואני אומרת
"איך הם? הם יודעים את השם שלי?",
לא, הייתה פשוט שכנה שקראו לה דפנה גם.
הבנתי שהגעתי כבר.
 


טוב,
אני עוד במרסיי.
ב-1964 אני הכרתי את בעלי,
שהוא היה חבר בתנועת בני עקיבא,
אבל בניצה (ניס),
ומאז אנחנו תמיד ביחד.
לא נפרדנו.
וזהו, כן.
ב-1968 אנחנו מתחתנים,

והיינו כמו ציוניסטים חזקים, כן?
ב-1 בספטמבר אנחנו מתחתנים,
בסוף אוקטובר אנחנו כבר בארץ.
והתחילו הבעיות.
לא, הוא לומד בבית ספר,
הוא לומד שנה,
שנת מכינה לבית ספר
לרפואת שיניים.
והסוכנות היהודית נתנו לנו,

אני למדתי בתל אביב,
והוא למד בירושלים בהר הצופים,
והיו לנו,
הם נתנו לנו דירה בבית שמש.
כאשר אני אומרת דירה צריך
ללכת מהר על המילה הזאת.
הייתה רק דלת אחת בשביל כל הדירה,
לא היו שום מים חמים, שום חימום, שום דבר.

טוב שהיו לנו מים קרים,
אבל החורף היה מאד מאד קר ב-69',
הייתי חולה, כי הייתי חולה משפעת.
אז הייתה שפעת , וירוס של הונק קונג.
אפילו היו 13 או 20
אנשים שמתו מזה בארץ.
והייתי מאד חולה כמה חודשים.
וביולי נסעתי לצרפת כדי לנוח,

כי הרופאים אמרו שאני צריכה
קצת שמש, לנוח הרבה,
כי זה וירוס שנגע בריאות.
ו... טוב,
ו... באוגוסט בעלי בא מאד מאוכזב,
כי הוא חשב שהוא לא
התקבל במבחנים, כן?
אבל זה לא היה נכון,
אבל את זה לא ידענו.

ואמרנו "טוב, אם הוא לא התקבל אנחנו
נשאר בצרפת, אנחנו לא רוצים לחזור לבית שמש".
התנאים שהיו לנו מאד קשים.
ו... טוב.
אנחנו שנינו לומדים, אבל קשה,
אמרנו שאנחנו נישאר בצרפת,
אמרנו בעוד עשר שנים
אנחנו נעזוב לארץ.

 למדתי משפטים, הוא היה,
הוא נכנס, הוא עבד בבנק,
הוא היה סגן מנהל בבנק.
אני למדתי משפטים.
וב-30 באוקטובר 1979,
עלינו ארצה בפעם השנייה,
אבל הפעם יום לפני,
הלכנו לראות את השליח
בניצה (ניס) של הסוכנות.

 אמרנו "אנחנו לא רוצים שום דבר,
רק אנחנו רוצים להגיד לך,
שאנחנו נוסעים מחר, כן?
זהו, רק שאתם תדעו,
אנחנו רוצים רק דבר אחד,
את הפנקס עולים, זהו.
אנחנו לא רוצים שום דבר,
שום דבר ממכם".
וזה הצליח. זהו.

 וטוב, אבל כשחזרנו
היה לנו תינוק,
בן שנתיים, בן חודשיים,
נתן, וילד בן 3, אהרון,
וזהו, והבן השלישי נולד פה.
ויש לנו עכשיו שבעה נכדים.

אוראן הייתה עיר מאד מאד יפה.
כולם אמרו שהיא הייתה דומה לניצה (ניס),
שבדרום צרפת.
עיר מאד יפה, אנשים היו תרבותיים,
היו הרבה בתי כנסת,
היו הרבה יהודים גם,
היו לנו... אני זוכרת את זה,
שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את "התקווה".

את התקווה שמעתי פעם ראשונה
בתוך בית הכנסת הגדול באוראן,
שהיה מאד מאד,
היה יפה כמו כנסייה.
היה מאד מאד יפה.
עכשיו אמרו לי שזה נסגר.
מהמשפחה של אימא,
שם המשפחה זה בנדי,
והיו שני בתי כנסת
על שם בנדי במסקרה,

שזה היה כמה מאות
קילומטרים מאוראן.
ו... זה היה סבא שלי שהוא
הקים את בית הכנסת על שם בנדי,
ואמרו לי, אני לא זוכרת,
שמול האח שלו,
זאת אומרת שאח שלו הקים
גם בית כנסת על שם בנדי.
היו שניים. ואני יודעת שזה נכון,
כי מצאתי מסמכים על זה,


שזה נכון.
אימא בבית, כן,
אז זה לא היה אפשרי משהו אחר, כן?
היינו משפחה...
אימא שלי,
הם היו 18, כן? ילדים.
כן, 18 ילדים,
14 בנים ו-3 בנות,

אבל הם הגיעו למבוגרים רק 12,
כי אז הרבה מתו,
הרבה ילדים מתו,
נפטרו ממחלות.
אני הייתי תמיד הציוניסטית
היחידה מכל המשפחה.
כאשר עלינו ארצה בפעם השנייה
הייתה לנו וילה ברעננה,

שקנינו, והייתה לה האמבטיה שלה,
וחדר משלה,
מעולם היא לא רצתה לעבור,
היא אמרה שזו ארץ של הזבובים.
זה היה מאד קשה,
היא באה רק בשביל הבר מצוות, כן, זהו.
היא לא אהבה, היא לא רצתה.
אבל זה לא...
זה ממש כל המשפחה
לא היו ציוניסטים.

בחגים אבא שלי לא
היה דתי במיוחד,
אבל אימא שלי רצתה
לשמור על הכל,
והלכנו תמיד כמשפחה למסקרה
או לגולפייה, יותר בהרים.
ועשינו עם המשפחה
שלה את כל החגים.
וזה היה יפה, זה היה ממש יפה.
אני זוכרת, אני לא זוכרת הרבה מזה, כן?
 

אני לא זוכרת כי אחר כך לא היה שום דבר,
כל המשפחה עזבה.
והיינו לבד,
אבא אימא ואני,
מסביב החצי לחם
שהיה לנו,
כי אז המבוגרים לא הייתה
להם זכות לצאת מהבית,
רק הצבא הצרפתי
נתן לילדים,
לצאת כדי לקנות
את הלחם.

 זה היה נשאר לנו, כן?
אבל לפני זה וודאי שהיינו,
הלכנו למשפחה,
וכל המשפחה היינו מסביב לשולחן,
ועשינו הכל כפי שצריך, אבל אחר כך זה...
מאכלים מיוחדים,
בוודאי שזה היה קוסקוס,
שזה לא... כן.
מיוחד, כן. קוסקוס זה היה קדוש.
ואני זוכרת,

   הדפינה של השבת,
שתמיד שמנו ביצים,
והביצים אחר כך,
בשביל ילדה זה משהו מוזר,
הביצים האלו היו חומות לגמרי.
וזה היה טעים, זה לא היה...
זה היה משהו מיוחד.
אחר כך, כשהתחתנתי רציתי,
היינו כבר פה, ושמתי, עשיתי צ'ולנט,

ובצ'ולנט האשכנזי שמתי ביצים.
להיזכר, כן.
אימא שלי לא רצתה שאני אכנס למטבח,
היא תמיד רצתה שאני אלמד, זהו.
זה היה בלתי אפשרי להיכנס.
ובעלי, הוא נורא אהב קוסקוס,
והוא יודע שאני לא
יודעת לעשות שום דבר,
 

 והיא לא רצתה ללמד
אותי לעשות קוסקוס,
אבל היא כן לימדה אותו לעשות קוסקוס,
ואחר כך הוא לימד אותי לעשות קוסקוס.
איזה סיפור מוזר,
אבל זה נכון.
ואני אחר כך ניסיתי לחפש
את האתר של הילדות,
של הקוסקוס של הילדות.
ואני חושבת שהגעתי לזה עם הרבה בשמים,

 דברים, כן.
למדתי בבית ספר בנות,
אבל זה היה
בית ספר כמו כולם.
הייתי עם ערבים ו...
ולמדתי כמו כל
התלמידות הצרפתיות.

 למדתי שהמקורות שלי
זה הגולווה,
עם השפם,
הגולווה עם השפם הבלונדיני, כן?
אפילו בגיל שמונה זה היה מוזר לי,
אבל זה מה שהיה כתוב בספר היסטוריה.
חשבתי שזה מוזר, כי אף אחד לא היה
עם שיער כל כך בלונדיני.

כולם לא היו בלונדינים,
אפילו הנוצריות לא היו בלונדיניות,
כי הם באו גם מספרד, איטליה,
קפריסין, מסביב למזרח התיכון.
המדינות לא היו.
-ואיפה למדת עברית?
למדתי בארץ, זהו.
כי היה לי תינוק,
לא היה לי.

ואחר כך התעסקתי רק בצרפתית,
כי המקצוע שלי זה להגן על הזכויות
של הצרפתים שגרים בישראל,
נגד המוסדות הצרפתיים,
כגון השגרירות, הקונסוליות,
שלוש קונסוליות צרפתיות בישראל,
וגם ה...

כל המוסדות בצרפת.
כל החיים שלי פה,
זה היה בצרפתית, זהו.
-ועדיין.
זה עדיין, כן, אין מה לעשות.
כי אחר כך נבחרתי,
ב-2000 נבחרתי,
זה כבר הרבה זמן,
נבחרתי כיועצת אזרחי
צרפת שגרים בישראל,

לאסיפה הכללית של
אזרחי צרפת מחו"ל.
יש משהו כזה,
שזה מאד חשוב לצרפת,
זאת אומרת להגן על הזכויות.
אני הולכת לפריז פעמיים בשנה,
בעוד עשרה ימים אני
צריכה שוב ללכת,
ואני עם אנשים שגם 89,
גם יועצים,

מכל העולם כולו שמייצגים גם
את הצרפתים שגרים בחו"ל,
ואנחנו מגנים על הזכויות
שלהם נגד המוסדות הצרפתיים.
זה תמיד מלחמה שמה.
סבא שלי הוא כבר לא היה
בחיים כשנולדתי, וסבתא שלי,
 


    יש לי רק זיכרון מהלוויה שלה,
כי היה הרבה הרבה גשם,
ורציתי ללכת אבל הייתי בת שלוש,
ובוודאי שאמרו לי
שאני יותר מידי קטנה.
זהו, אין לי שום...
זה לא כמונו, כמו עכשיו,
אנחנו דור שיש סבא,
סבתא, סבתא גדולה ו...

    ותספרי לי קצת מה עשית
בתנועה הציונית בבני עקיבא.
הייתי בת,
נכנסתי ב-63',
בכפר ב-1966 הייתי כבר מדריכה,
הייתי כבר מדריכה עם בעלי, כן?
היינו שנינו מדריכים.

    ואני זוכרת שתמיד אמרו,
החניכים הם תמיד קראו לי שלגיה,
בגלל העור הלבן שלי, שלגיה.
ו...זה היה כיף,
זה ממש כיף.
וב-1967 הייתי מרכזת
במרסיי של בני עקיבא,
היו לי 900 חניכים
תחת פיקודי, וואו.

    ובאיזה שפה דיברת בבני עקיבא?
-תמיד בצרפתית,
לא ידענו שום דבר אחר,
את יודעת.
כאשר מישהו עוזב את הבית,
הוא נוסע,
אני זוכרת תמיד שאימא שלי
והדודות הן זרקו מים,
הן זרקו מים, כן?
והן קראו לאיש שהוא יחזור.
 


    ואני זוכרת כאשר
ברחנו מהבית ב-1962,
באלג'יר, אמרתי לעצמי,
שאף אחד לא יזרוק לנו מים,
כי אנחנו לא נחזור מ"החופשה".
לא, זה היה ממש מעניין,
בתור ילדה,
לראות את כל המבוגרים
משקרים אחד לשני כל הזמן.

    זה עניין אותי מאד.
אז כתבתי ספר על זה,
כי זה היה מעניין, פשוט מאד.
זה, בתור ילדה יחידה,
בת יחידה,
לא היה לי עם מי לשחק,
וכאשר קראתי כבר הרבה
פעמים את כל הספרים,
היה נשאר רק לשמוע את
השקרים של המבוגרים.
זה היה שיעורים לחיים.

    ההמנון היה בעברית,
עשינו את כל התפילות בעברית.
"וחלוצים וחלוצות,
תושבים ועולים,
הנה בא יום העלייה,
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא.
עלה ובנה למרות המכשולים,
רק קדימה בני עקיבא".
דפנה יש לך מסר למי שיראה
את הסרטון הזה שלך?

    מסר?
אתם יודעים מה,
כתבתי ספר של השנים האלו, כן?
וקראתי לספר "אי הבנה".
לאי הבנה יש הרבה משמעויות,
כי יש אי הבנה
לפעמים בין אנשים,
בין משפחות,
וזה יכול לייצר דרמות ממש.
 

    ו... וגם בין עמים.
ואני חושבת שאולי היה,
כי הסוף לא היה טוב באלג'יריה, כן?
כי מיליון אנשים היו
צריכים לברוח כמו משוגעים,
לזרוק,
וזה היה מאד מאד קשה.
אבל אני חושבת שהיה
אפשר לעשות אחרת,

    עם קצת דרך ארץ.
ממש היה צריך
לכבד אחד את השני.
ואחר כך, שנים רבות אחר כך,
קרה משהו בדרום אפריקה,
שגם היו אנשים שבאו
מאירופה להתגורר באפריקה,

    אבל זו גם הייתה הארץ שלהם,
כל כך המון, מאות עברו.
והרבה לבנים נשארו.
למה הם נשארו בדרום
אפריקה אחרי העצמאות?
כי הבריטים אז,
הם עשו שהם יוכלו להישאר,

    אבל צרפת לא עשתה את זה,
צרפת זרקה ממש את הצרפתים שגרו שם.
וגם הערבים המקורים
שהם היו שותפים שלהם,
והרבה נהרגו,
אני חושבת שצרפת לא הייתה בסדר בסיפור הזה,
וזה גרם הרבה
טרגדיות אישיות.
זאת אומרת שצריך...
גם אני רוצה להגיד משהו, וזה אישי.
 

    ב-18 ביוני 1962,
הייתי עם אימא שלי,
עם המזוודה עם הכוסות בנמל,
והנמל עלה באש.
חלק מהנמל עלה באש.
והיה לי הכל בבית,
ופתאום אני מסתכלת על עצמי כ...
כמי שאין לה שום דבר.
אין לי גג כבר, אין לי שום דבר.

    הכל נעלם בתוך רבע שעה.
זאת אומרת, שלי,
למדתי מזה שאסור,
אסור שהדברים המטריאליים,
הדברים ה...
הכל יכול להיות,
ללכת לאיבוד בתוך ממש שניות, שניות.

    אם יש לך, אוקי, אין לך?
תחשבי שיש לך פשוט דברים,
משהו הרבה יותר חשוב.
קודם כל להיות בן אדם,
להיות בן אדם,
ולהיות בן אדם עבורי,
ולא בן אדם לחברה
ולאחרים גם.
וזה למדתי ב-18 ביולי 1962,
בתוך רבע שעה.

    ואני חושבת שלא למדתי יותר
מהיום הזה, לא למדתי יותר,
כי כל החיים שלי התבסס
על הרבע שעה הזאת.
למה רציתי ללמוד משפטים?
כי אז הבנתי
שהכל הלך לאיבוד,
לא הייתי אשמה בשום דבר,
הייתי ילדה קטנה.
 


    אף אחד לא, לא ביקש משהו ממני,
לא אמר "מה את רוצה?",
אף אחד.
זאת אומרת שהייתי כמו נוצה בהיסטוריה.
וזה לא רציתי שוב פעם.
אמרתי שהגורל שלי כבר לא יהיה,
אני לא אתן לאף אחד,
אני אתן את הגורל שלי רק בידיים שלי.
זהו.

    בגלל זה רציתי להגן עליי,
ולהגן על כולם.
ואמרתי שאני רוצה ללמוד כדי
להגן על אנשים שאין להם קול.
אין להם קול.
וכאשר ב-1964,
הקמתי התאחדות פה,
התאחדות הדמוקרטיה של אזרחי צרפת בישראל,
כדי להגן על הזכויות של
אזרחי צרפת שגרים בישראל,

    כי היו לנו זכויות אצל הצרפתים,
והם לא נתנו לנו.
ואני אמרתי, זהו, זה הסוף,
עכשיו יש לי את החוקים,
אני אלך לקונסוליות,
לשגרירים, ואני אגיד להם:
"הנה, אנחנו יותר מחמשת אלפים
צרפתים ברובע של הקונסוליה,
בתל אביב, ויש לנו זכויות אחת,
שתיים, שלוש, זהו. אנחנו רוצים הכל'".

    ועשו, כי היו לי חוקים בידיים.
ומאז אני עושה את זה.
מקסים, דפנה תודה רבה.
-בבקשה.

דפנה פוזננסקי בן חמו
גלית כהן קרספי
אוראן
אלג'יריה
סיפורי חיים נוספים: