מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:03:30

טוב, השם המלא שלי
הוא חיים ארביב.
ניסיתי גם לחקור את המקור של
ארביב, מאיפה זה בא, ומצאתי.
ארביב, יש לזה גם
איזשהו רקע היסטורי,
איך הגיע שם המשפחה ארביב.
שמי חיים, אבל במקור חי. למה חי?
כי לפני שני בנים, שני ילדים,
תינוקות, בנים, נפטרו.

זאת הייתה טראומה מאוד
קשה להורים, למשפחה,
שני תינוקות, מחלות
שכנראה באותה תקופה
לא היה מרפא לטפל בהן
ולנסות לרפא אותן.
ואז אימא ואבא, בעיקר אימא, החליטה,
הבן צריך להיות בשם חי,
כי הוא נשאר בחיים
אחרי מותם הטרגי של
שני הבנים הקודמים.

ולכן קראו לי חי. במרוצת הזמן,
האחיות שלמדו קצת יותר איטלקית
והיו מעורבות בחיים המקומיים,
בתקופת השלטון האיטלקי,
קראו לזה ויקטוריו.
ויקטוריו זה חיים.
ויקטוריו זה כמו חיים. במרוצת הזמן,
הדביקו לי את השם חיים
ואני שמח ששמי חיים,

ושזה נתן סיפוק, באמת, לאימא,
שגדלתי והיא הייתה מאוד מאוד מרוצה
מההתקדמות שלי ומכל ההתפתחות
שהייתה לי במשך השנים.
נולדתי בעיר בנגאזי.
בשכונה מעורבת, של ערבים
ואיטלקים שהיו בעיר בנגאזי.

והחיים בשכונה היו עד תקופה מסוימת טובים.
זאת אומרת...
היו גם ערבים והיו
איטלקים בשכונה,
והחיים היו נוחים. עד ל...
לשלטון הפשיסטי,
שהגיע השלטון הפשיסטי
ואז כל מיני...

גזרות נגזרו על היהודים במקום,
ואחר כך השלטון הערבי,
שגם בתקופתו, בתקופת השלטון
הזה, היו פרעות ביהודים,
סבא שלי נהרג בפרעות,
והדודים, דוד ודודה
ותינוקת, נפצעו קשה

בזמן הפרעות, וזה על רקע
המאבק של היישוב בארץ,
המאבק לעצמאות,
וזה התחיל גל של אלימות
שם במקום, וזהו,
אז זה גם זה זירז, אגב,
את העלייה שלנו לישראל.
המשפחה שלי, יש לי
אימא מאוד דומיננטית,
הייתה לי, לצערי, אימא
מאוד דומיננטית.
אשת ברזל, אני קורא לה, בספר.
 

00:07:00

ואבא היה דמות...
פטריארכלית יותר,
איש מכובד בקהילה,
היה קשה מאוד, הוא לא
היה נגיש לבני המשפחה.
כולם כיבדו אותו. לא
פחדו, לא יראו מפניו.
יראו דווקא מהבן הבכור שבמשפחה.
אני אספר עליו אחר כך. אבל...

כיבדו את האבא והוא היה דמות
מאוד מאוד נערצת במשפחה.
אימא, היא בעצם קבעה
ושלטה על מה שיש בבית,
גם במהלך השואה,
כל הסיפור עם הגירוש,
שגורשנו מהעיר בנגאזי,
ועד לעלייה לארץ, כולל ההתיישבות.

היא כל הזמן הכתיבה
את החיים במקום.
אבא היה מאוד...
כמו דמות כזאת, קשה היה...
הוא לא נגיש כמו האימא.
אימא הייתה חביבה
ועשתה מה שהיא רצתה.
כמובן, 60 שנה חיו ביחד, ההורים.
כן.

ואחר כך, פעם...
סיפרה לי גם על איך
היא התחתנה איתו,
איך היא הכירה אותו.
אבא היה צורף כסף וזהב.
הייתה לו חנות,
והוא היה מאוד מוכר, אפילו
על ידי הממשל שהיה שם,
הקהילה היהודית בבנגאזי
ביקשה ממנו להכין
כל מיני עבודות אמנות,

ציפוי של כלי נשק,
והכל ניתן לממשל הלובי,
כדי לרכוש את לבו של הממשל,
והוא עשה את העבודה הזאת
והיה אמן, בעצם היה אמן,
ואני ישבתי, אני זוכר, הוא
היה חורט שמות על טבעות
וצמידים, היה חורט שמות בערבית,

ואני ישבתי, אני זוכר
את עצמי יושב לידו,
רואה את האותיות בערבית. שם
התחלתי ללמוד את הערבית.
הוא ידע את השפה ועשה את העבודה
בצורה מאוד נאמנה לקהילה.
הוא גם התנדב להיות...
להיות ב...
בבית הקברות, אומרים...
הוא התנדב במסגרת הקהילה,

ואימא, אמרתי לך שהיא
הייתה תופרת בעבודה שלה,
עבדה כתופרת, והיא טיפחה
יחסים טובים עם השכנים,
גם עם הערבים המוסלמים,
בתקופה של השלטון הערבי,
של המלך אידריס, בזמנו,
וגם בתקופה של קודם, של האיטלקים,
היא טיפחה יחסים טובים
 

00:10:30


עד שהתחילו המאורעות,
וכמו שסיפרתי קודם,
הפשיזם והלאומנים
הערבים יותר מאוחר,
שהם פרעו ביהודים וגרמו להם
נזק רב, גם ברכוש וגם בנפש.
יש לי... היו לי, חוץ משני האחים
האלה שנפטרו כשהיו תינוקות,
היו לי שני אחים.
הבכור, ציון שמו,

שהוא היה אישיות באמת מאוד דומיננטית.
הוא...
בבית כיבדו אותו מאוד,
אפילו קצת יראו מפניו.
והאח השני, יותר צעיר, שהוא
היה איש עבודה, משה קראו לו,
איש עבודה, מסור למשפחה,
לילדים, לנכדים.
וזהו, זה בעיקר לגבי השניים.
היה לו, לאחי הבכור...

באשקלון, כשהוא הגיע
לאשקלון, אז הוא ניסה...
לפרנס את המשפחה על
ידי זה שהוא הקים...
הוא פעם הקים חנות נעליים.
הוא ניסה בכל מיני דרכים
להתקיים, להתפרנס,
והצליח במידה רבה.
האח השני, האח שיותר מבוגר ממני,

עבד בתור ברזלן, היה
מאוד מסור גם בעבודה,
והוא נפטר צעיר יחסית, בגיל 72.
אלה שני האחים. חוץ מזה, 3 אחיות.
כן.
אחות אחת נפטרה לפני כשנה משהו,
ונשארו עוד 3 אחיות בחיים.
כן, הבית לא היה גדול מי יודע מה.
הייתה חצר יפה,

עם... מעליה הייתה...
איך קוראים לזה? עץ גפן,
שסכך, מין סככה כזאת,
והייתה גם באר מים,
באר מים מתוקים בבית,
אז לא היינו תלויים
בעירייה או דברים כאלה,
אפשר היה לשאוב מים כמה שרוצים.

היו שני חדרים ועוד חדר.
חדר, מעין מחסן,
ושני חדרים שאני ביחד עם
האחיות שלי, ישנתי בהם,
וחדר אחד גדול להורים.
והיה בית ממוצע, אבל יש בו
זיכרונות והרבה דברים יפים
שנאלצנו לעזוב אותם... לא לעזוב...
כן, בזמן שעזבנו אותו,
הגירוש.

אנחנו גרנו ברחוב רעיד.
רעיד. ומולנו גר איש משטרה,
איש בתי הסוהר,
בשם מוחמד ברימה, קראו לו.
והוא היה... הוא בעצם
נתן את חסותו עלינו.
כשהיו הפראות, ואנחנו
שמענו איך המונים הסתערו,
 

00:14:00

ברחוב שלנו, ושמענו את הקולות,
והוא יצא, ירה ברחוב, ירה באוויר,
והבריח את כולם. אחר כך
הוא לקח אותנו לתוך הבית,
אמר: "בואו תיכנסו אלינו,
עד שיירגעו הרוחות,"
וככה היינו אצלו בבית.
אבל זהו. לדעתי הוא...
הוא איש, איך זה נקרא...
איש חסיד אומות העולם. אם
אפשר היה להוסיף אותו לרשימה.

אבל זה מה שהיה.
בבית, כשהייתי אצלו, אז...
הייתי מאוד... אני הייתי
תלמיד בית ספר וידעתי עברית.
השתוקקתי לדעת מה
קורה בחזית, בארץ.
ואז, ברוב חוצפתי, לא
יודע, או תמימותי,
ניגשתי לרדיו וסובבתי את המחוג
כדי לשמוע את קול ישראל בעברית.

זה היה בבית ערבי בעת פראות,
ולא יודע, זו כבר חוצפה ישראלית
אולי, בשלב מאוחר יותר.
בבית היה...
היו זיכרונות, אני זוכר שפעם אספו
אותי, שמו אותי בתוך איזה...
יושב על כיסא קטן,
ואני מצולם במצלמה, אתה יודע,
מצלמה מסורתית, כן? עם ה...
ויש לי את התמונה הזאת,
היא החזיקה אצלי המון זמן

עד שמישהו מהמשפחה כנראה...
סחב אותה. זאת התמונה
היחידה שנשארה לי,
כתינוק. בערך, תינוק,
משהו בסביבות 3, 3 וחצי.
זהו. בבית, ככה היו החיים.
אימא, כמו שאמרתי, הייתה
דומיננטית, היא ניהלה את הכל.
אבא עבד, פרנס בכבוד את המשפחה.

וככה זה נמשך עד לעלייה לארץ.
היא אהבה לבשל והיא ידעה לבשל.
כל התבשילים הידועים
של אנשי המזרח,
כמו מפרום, משהו, מה עוד...
קוקלה, הייתה גם עושה. לא
יודע, עוד כל מיני מאכלים.
קוסקוס.

דברים שבאמת...
אני לא אכלתי את הכל, כי...
לא יודע,
הייתה לי רגישות כנראה בקיבה,
ואימא הייתה מכינה לי אוכל יותר...
לא חריף.
אני לא אוכל... עד היום, אסור לי
לאכול חריף, אני לא אוכל חריף.
אבל היא בישלה בשביל כל
המשפחה ותמיד הבית היה נקי,
ערב שבת, הכל מוכן,
אבא חוזר מבית הכנסת,
מתפללים קידוש שבת,

באים כולם, גם הבן הבכור,
עם הילדים שלו, ובתום
הקידוש ניגשים...
לנשק את ידיו של אבא. זה
נוהג שקיים מאז ומתמיד.
לכבד אותו, לנשק לו את היד
והוא שם את היד על הראש,
ומברך כל אחד ואחד בברכתו.
היה לי סיפור עם
הלימודים בבית הספר.
 

00:17:30

ברחוב שלנו, ושמענו את הקולות,
והוא יצא, ירה ברחוב, ירה באוויר,
והבריח את כולם. אחר כך
הוא לקח אותנו לתוך הבית,
אמר: "בואו תיכנסו אלינו,
עד שיירגעו הרוחות,"
וככה היינו אצלו בבית.
אבל זהו. לדעתי הוא...
הוא איש, איך זה נקרא...
איש חסיד אומות העולם. אם
אפשר היה להוסיף אותו לרשימה.

אבל זה מה שהיה.
בבית, כשהייתי אצלו, אז...
הייתי מאוד... אני הייתי
תלמיד בית ספר וידעתי עברית.
השתוקקתי לדעת מה
קורה בחזית, בארץ.
ואז, ברוב חוצפתי, לא
יודע, או תמימותי,
ניגשתי לרדיו וסובבתי את המחוג
כדי לשמוע את קול ישראל בעברית.

זה היה בבית ערבי בעת פראות,
ולא יודע, זו כבר חוצפה ישראלית
אולי, בשלב מאוחר יותר.
בבית היה...
היו זיכרונות, אני זוכר שפעם אספו
אותי, שמו אותי בתוך איזה...
יושב על כיסא קטן,
ואני מצולם במצלמה, אתה יודע,
מצלמה מסורתית, כן? עם ה...
ויש לי את התמונה הזאת,
היא החזיקה אצלי המון זמן

עד שמישהו מהמשפחה כנראה...
סחב אותה. זאת התמונה
היחידה שנשארה לי,
כתינוק. בערך, תינוק,
משהו בסביבות 3, 3 וחצי.
זהו. בבית, ככה היו החיים.
אימא, כמו שאמרתי, הייתה
דומיננטית, היא ניהלה את הכל.
אבא עבד, פרנס בכבוד את המשפחה.

וככה זה נמשך עד לעלייה לארץ.
היא אהבה לבשל והיא ידעה לבשל.
כל התבשילים הידועים
של אנשי המזרח,
כמו מפרום, משהו, מה עוד...
קוקלה, הייתה גם עושה. לא
יודע, עוד כל מיני מאכלים.
קוסקוס.

דברים שבאמת...
אני לא אכלתי את הכל, כי...
לא יודע,
הייתה לי רגישות כנראה בקיבה,
ואימא הייתה מכינה לי אוכל יותר...
לא חריף.
אני לא אוכל... עד היום, אסור לי
לאכול חריף, אני לא אוכל חריף.
אבל היא בישלה בשביל כל
המשפחה ותמיד הבית היה נקי,
ערב שבת, הכל מוכן,
אבא חוזר מבית הכנסת,
מתפללים קידוש שבת,

באים כולם, גם הבן הבכור,
עם הילדים שלו, ובתום
הקידוש ניגשים...
לנשק את ידיו של אבא. זה
נוהג שקיים מאז ומתמיד.
לכבד אותו, לנשק לו את היד
והוא שם את היד על הראש,
ומברך כל אחד ואחד בברכתו.
היה לי סיפור עם
הלימודים בבית הספר.

בבית הספר, בהתחלה, למדו
תורה, וחייבו את הילדים,
ללמוד תורה.
אני לא אהבתי את הכפייה הזאת,
שמכריחים אותך ללמוד תורה,
ואני לא רציתי. אז...
אבא היה מנסה להביא אותי
לשם בדרכים עקלקלות,
הוא היה אומר לי: בוא,
אני אקנה לך משהו.
הוא היה סוחב אותי דרך
כל מיני דרכים עקלקלות,

והיה מביא אותי לבית הספר.
ופעם אחת, באחד המקרים,
התרגזתי, לא רציתי, ראיתי
שכאילו עומדים לתפוס אותי בכוח
ולהכניס אותי בכוח לבית הספר,
אז אני לקחתי צרור
אבנים וזרקתי אבנים,
שברתי שם משהו ב...
זה נורא נורא הרגיז את
ההנהלה, הם התלוננו,
והסיפור שהיה, אני נאלצתי...

אבא נאלץ להתנצל ו...
לפני שהוא התנצל, הם אמרו:
"אנחנו לא נקבל את הבן שלך,
"שבועיים אתה לא תהיה בבית הספר.
לא נקבל אותך."
ואז אבא, לאות מחאה, הכניס
אותי לבית ספר מוסלמי, ערבי.
ישבתי שבועיים, למדתי...
גם שם למדתי ערבית.

אני זוכר שישבתי בספסלים
הנמוכים האלה, הקטנים,
כמו בבית מדרש.
ושם הייתי שבועיים, עד שהעניין
הסתדר עם בית הספר העברי,
ואבא התנצל ואני חזרתי
ללמוד באופן רגיל.
למדתי, אגב, הייתי
מצטיין בשפה העברית שם.
בלימודי העברית הייתי בין
המצטיינים וגם בתנ"ך,
בבית הספר העברי.

החיילים הישראלים,
הבריגדה, חיילי הבריגדה,
הגיעו לארץ, והם בעצם...
עזרו לקידום בית הספר,
לטפח את התלמידים,
היה לי מורה שהוא גם מנהל,
באמת, איש בחסד עליון,
יעקב גואטה שמו,
שהוא היה באמת אדם...
גם איש מקצוע וגם אדם...

הוא נפטר, עלה לארץ,
גר ביפו ונפטר.
אבל התקופה של בית הספר העברי
הכשירה אותי בעצם
לקראת העלייה לישראל,
וזה היה יתרון גדול.
כשבאתי לארץ, ידעתי עברית.
נכנסתי לבית העולים, בבית
החולים ראו שאני יודע עברית.
אמרו לי: "חיים, אתה יכול
ללמד אנשים מבוגרים עברית."

הייתי בן 14 וחצי, 15 בערך.
במעברה היו קבוצות של בוגרים,
שלמדו עברית. אני הייתי אחד
המורים שם, בגיל 14 וחצי.
אחר כך שלחו אותי לבית
ברל, ראו שיש לי עניין
וקרבה לשפה.
ושלחו אותי לבית ברל,
בלי להודיע להורים.
 

00:21:00


שלחו אותי לבית ברל.
פה, לא רחוק מפה.
שם הייתי 3-4 חודשים,
וההורים לא ידעו
עלי, אני לא ידעתי.
כשנגמר הסמינר,
שאלתי איפה ההורים. אף
אחד לא ידע להגיד לי.
הביאו אותנו באוטובוס,

מהמעברה, מבית העולים, לבית ברל,
אמרו לנו: פה אתם יורדים,
ככה נכנסנו, במשך 4
חודשים למדנו שם.
למדנו דברים טובים. על
הציונות ועל הארץ ועל הכל.
אבל הייתי מנותק מהמשפחה,
הייתי מנותק לגמרי מההורים.
רק אחרי 4 חודשים,
ניסיתי לבדוק, להתעניין,
אז הגעתי לתוצאות,

שאמרו לי: ההורים גרים במג'דל.
מה זה מג'דל?
זו עיר רפאים כזאת, עיירה,
שגרו שם עדיין ערבים במקום,
וזו עיירה. שם ההורים התיישבו.
התיישבו... הושיבו אותם.
נתנו להם עז
ושטח אדמה,
מעין משק בית כזה קטן.
ושם חיו. אחר כך
אני הצטרפתי אליהם
ועזרתי בפרנסת המשפחה.

היו... לא היה להם... אבא
לא יכול היה להיקלט בעבודה,
כי הוא איש מקצוע, צורף,
ושם לא הייתה אפשרות
לעבוד בתור צורף.
ולכן אני...
והעברית שלי והקשרים שהיו לי,
קשרים שנוצרו במשך הזמן עם...
נניח, עם מפא"י. כי מי שלח אותי לבית ברל?
אנשי מפא"י,
באותה תקופה.

ואיש מפא"י היה באשקלון,
שהוא בעצם דאג לי. הוא נתן לי...
אחרי שחזרתי מבית ברל,
אז הוא נתן לי אפשרות...
קודם כל, הוא כיוון אותי להדרכה.
הדרכתי בני נוער,
במשמרת הצעירה, קראו
לזה, היה מועדון,
אני הדרכתי שם.
בתנאים מאוד מאוד קשים.
פנסים, היה ממש... לא
היה חשמל באותה תקופה.

לא היה חשמל. ואחרי ש...
סיימתי שם את ההדרכה, האיש
ההוא, שהוא היה ראש הסניף,
מנהל הסניף במקום,
הסניף של מפא"י,
דאג לי לעבודה, הוא נתן לי
אפשרות לעבוד במפעל אריגה,
עבדתי בתור אורג,
במשך כמה חודשים, ואת הכסף
הייתי מקבל בתוך מעטפה,
נותן ישר לאימא.

אחר כך עבדתי גם...
העסיקו אותי במפעל,
באפוטרופוס, עמידר. עמידר, כן.
ושם גם עבדתי כמה חודשים ואת הכסף...
ככה עזרתי להורים,
עד ש...
התגייסתי לצבא. לצה"ל.
עכשיו, רצית לדעת את הקשר לשואה.
אני, בגיל 7-8, זוכר
את עצמי במחנה ריכוז.
אני זוכר...
 

00:24:30


את היום שבו...
האיטלקים, בהנחיה של הגרמנים,
ריכזו את כל הגברים במגרש גדול,
זה היה לקראת סיום הכיבוש,
בכוונה, להוציא אותם להורג.
לירות בהם.
ואני זוכר את עצמי מתרוצץ,
מחפש את אבא, קורא:
אבא, אבא, אבא,

רץ בתוך המגרש לברר איפה הוא,
ובסוף, כשאני איכשהו מגלה אותו,
אני נדבק אליו בחוזקה ובוכה,
והיה רגע שאני לא אשכח אותו,
זה היה אחד הרגעים, באמת, הקשים,
ואחר כך, ברגע האחרון התברר
שהם לא מקיימים את ה...
קיבלו הוראה לא להוציא להורג,

כי בינתיים כוחות הברית התקרבו,
ואיימו עליהם, אז הם
ברחו והשאירו את הכל.
זה היה אחד הרגעים. הרגע
האחר, אני זוכר אותו,
היינו בהפצצות,
נדים ונעים ממקום למקום.
ובאחד הלילות, אני עם אימא,
אימא מובילה אותי בעגלה,

ופתאום שתי דמויות של
אנשים הולכים ומתקרבים.
בגדיהם נוצצים, ועליהם כוכבים.
אני רואה, הם מתקרבים אלי,
לאימא, ואנחנו בקושי... לא יודע,
אני זוכר את עצמי מאוד...
לא רעדתי ולא בכיתי ולא
צעקתי, אבל ראיתי דמויות
שלא הכרתי קודם.
והם התקרבו, בנס,

הם יכלו גם להרוג
אותנו, אותי ואת אימא.
ובמקום לעשות את המעשה הנורא הזה,
הם... אחד מהם הוציא שטר של כסף
ומסר לי אותו ביד.
לקחתי את השטר. אני
זוכר שהם האירו בפנסים,
כמעט לא יכולתי להבחין בהם.
אבל נתנו לי את השטר והסתלקו


זה היה באמת נס.
קשה לי מאוד להסביר את זה.
היה להם...
רגע של חסד.
גרמנים שהם כנראה לרגע
הפכו לבני אדם, אנושיים,
ראו תינוק, ראו ילד קטן,
וריחמו עליו. זה מה שנראה לי.
היינו בביתנים. הזוהמה
והלכלוך במקום,
רעב, כי אוכל לא היה.

היו מחלקים לחם,
לחמניות, אבל בצורה מאוד...
לא היו נקיות. היו עם עובש.
ואי אפשר היה לאכול את זה.
אבל לשמחתי,
אחי הבכור, ציון, שהיה
תמיד יזם ואיש מעשים,
 

00:28:00

היה יוצר קשרים עם הבדואים
שהיו באזור, קרובים למחנה,
והוא היה נותן להם...
נותן להם להב והם היו
נותנים לו אוכל.
בעזרתו באמת יכולנו לשרוד.
הייתה אפשרות, איכשהו, להתקיים.
אבל היה רעב, אנשים מתו.
600 ומשהו, עד כמה שאני יודע,

מאוחר יותר, כשהתברר
לי, יותר מ-600 אנשים
וקורבנות נוספו במחנה מרעב
ומכל מיני סיבות אחרות.
ואחר כך אני זוכר שהגיעו
הבריטים, עם קומנדקר,
נכנסו לתוך המחנה,
הביאו... את הרגע הזה אני זוכר,
שרצתי לכיוון הקומנדקר
ואמרו שיש ביסקוויטים,
הבריטים חילקו ביסקוויטים.

ואז כולם הגיעו לשם,
אני זוכר את הרגעים האלה,
היו רעבים, רעב.
והביסקוויטים כנראה
עזרו להרגיע את הרעב.
אחר כך יצאנו, לקחו
אותנו במכוניות משא,
בחזרה לבנגאזי,
הגענו לעיר. הבית...
שטוח.

מפוצץ לגמרי.
היו הפצצות גם של בעלות
הברית וגם של הגרמנים.
במשך הזמן הלא בנגאזי
עברה מיד ליד 4 פעמים.
פעם האיטלקים כבשו אותה,
פעם האיטלקים והגרמנים,
ופעם הכוחות הבריטיים.
הגירוש מבנגאזי על ידי הגרמנים
בא בעקבות ההכרה של הגרמנים,
בעיקר של הגרמנים,
אבל גם של האיטלקים,

שהיהודים בבנגאזי עוזרים לבריטים.
שהם...
עוזרים... שהם ממש
עוזרים לבריטים.
כשהבריטים נכנסו, אז יצאו
יהודים רבים לרחובות,
להפגין לטובת הבריטים שבאים.
הגרמנים קלטו את זה, ידעו מה ש...
ואז החליטו, יהודי בנגאזי
לא יהיו בעיר הזאת,
נגרש אותם ישר למדבר.

וזו הייתה הסיבה העיקרית
שכאילו היהודים...
עשו הפרעה אסטרטגית,
הפריעו למלחמה של הגרמנים,
ולכן החליטו לסלק
אותם מהעיר בנגאזי.
ואיך אנחנו ידענו
על זה, על הגירוש?
בבית הכנסת. בדרך כלל
בבית הכנסת יודעים הכל.
מדברים, מעבירים אחד לשני.

ואבא ערב אחד חוזר ואומר לאימא:
אנחנו צריכים להתארגן לצאת,
וככה זה התחיל, הגירוש.
קבעו לנו לוח זמנים,
באיזה יום, באיזה תאריך
להגיע למקום מסוים.
לשם הגענו, העלו אותנו למשאיות.
לא באוטובוסים או... במשאיות.
וככה במשך כמה לילות,
כמה ימים, נסענו במדבר,
 

00:31:30

ואבא ערב אחד חוזר ואומר לאימא:
אנחנו צריכים להתארגן לצאת,
וככה זה התחיל, הגירוש.
קבעו לנו לוח זמנים,
באיזה יום, באיזה תאריך
להגיע למקום מסוים.
לשם הגענו, העלו אותנו למשאיות.
לא באוטובוסים או... במשאיות.
וככה במשך כמה לילות,
כמה ימים, נסענו במדבר,

עד שהביאו אותנו למחנה
הזה שנקרא ג'אדו,
זה היה שם מחנה הריכוז.
שם, שנה ומשהו היינו, במקום.
עזבנו את... עזבנו, נאלצנו
לעזוב את מחנה הריכוז.
אז הייתי בגיל 8-9 בערך,
הגענו לבנגאזי,
במכוניות מסע של בהמות.

היה גם בזה וגם פחות...
גם... בחזרה היה יותר מכובד.
אבל לכיוון ההוא,
לג'אדו, היו באמת
מכוניות של בהמות.
הגענו למקום ואנחנו
רואים, הבית הרוס לגמרי.
הרוס לגמרי. אימא...
כבר סיפרתי עליה, שאני...
שהיא הייתה אישה מאוד חזקה.
לא אמרה נואש, והחליטו
לשקם את הבית,

לבנות מחדש את הבית.
היא גייסה את הערבים.
היו לה... אמרתי לך קודם,
שהיו לה יחסים טובים,
טיפחה יחסים טובים עם הסביבה,
גייסה ערבים ועבדו יומם ולילה
כדי לבנות את הבית מחדש,
ואחי בינתיים,
גם הוא רכש בית,
כשחזר אחי הבכור,
בגלל שהוא השאיר זהב אצלו,
הוא החביא את הזהב,

גם בחגורות וגם בתוך מזוודות,
בחלק התחתון של המזוודות.
אבא החביא את ה... כשאני
יצאנו, אני שוב חוזר ל...
החביא את הזהב בתוך דליים...
סליחה, בתור ככרות לחם,
בתוך ככרות לחם, הוא
חפר, הכניס לשם את ה...
ואלה היו כל הרזרבות שהיו לנו
ויכולנו בעזרתן איכשהו להתקיים.

אימא, כמו שאמרתי, החליטה לקחת
את העניין ולבנות את הבית מחדש.
בנינו אותו וחזרנו, הרחיבו
קצת את הבית, זה השתפר.
וככה זה נמשך,
יחסים פחות או יותר טובים
עם השכנים, עם ה...
עד ש... כמו שציינתי קודם,
השלטון הערבי,

התחילה לאומנות בעקבות
המאבק פה בישראל,
הייתה פה מלחמה
ועיתונים הגיעו לשם,
הרי ידעו, הערבים במקום
ידעו מה קורה בארץ הזאת,
ואני, שידעתי ערבית כבר,
במשך הזמן יכולתי לקרוא בעיתונים,
את הכותרות יכולתי לקרוא
ולדווח לקרובי משפחה,
להגיד להם מה קורה, מה
נשמע לפי העיתונות.

כמובן שהם לא היו לגמרי ניטרליים,
אלא עיתונות מגמתית.
הם סיפרו על מה שקורה בישראל.
אבל התהליך הלאומני
במקום הלך וגבר.
התחילו לחטוף נשים,
בנות צעירות.
שרפו חנויות,
היה רצח של סבא שלי. נכנסו הביתה,
ובגרזן,

00:35:00

בגרזן הרגו אותו. הוא ניסה...
עד כמה שאנחנו יודעים,
מתוך עדויות, ש...
הוא ניסה להתגונן.
היו גם הדוד והדודה, הם נפצעו,
ולמחרת גילו גם תינוקת,
שהיא ללא רוח חיים.
ככה זה היה בתקופה. אבל זה...
הגדיש את הסאה, הסיפור הזה.

הרצח של הסבא וגל הלאומנות וכולי.
אח שלי בינתיים החליט
לפרוש מהמשפחה
ונסע לישראל דרך איטליה.
האח שיותר מבוגר ממני, לא הבכור.
הוא עזב את העיר, ברח ונסע
לאיטליה, משם עלה לארץ.
ואז היה צריך להחליט מה לעשות -
לעזוב את הבית ולעלות לישראל.

עכשיו, הבית נבנה מחדש.
מלא ריהוט, מלא...
היינו צריכים להיפטר מזה.
מה עושים?
הערבים לא רצו לקנות. הם ידעו
שאנחנו עומדים לעזוב את המקום,
ולא רצו לקנות.
ואז אימא, בחוכמתה,
הפיצה שמועה שכל התכולה של הבית
הולכת להימסר לאחותה שגרה בדרנה.

דרנה זו עיר שנמצאת
בלוב, לא רחוק מבנגאזי.
שמעו החבר'ה האלה,
ואז הגיעו בהמונים,
לקנות את התכולה. קנו, אבל בזול.
מה אפשר היה...
מכרנו מה שאפשר. אבל מה
שחשוב זה לא היה התכולה,
אלא הזיכרון. זיכרונות שהיו בבית.
שהיו במקום. אחד הזיכרונות,
אני זוכר שאבא היה בחצר,

על השטיח, יושב ועושה את
הציפוי בזהב של כל מיני כלים.
אני זוכר שישבתי וצילמו
אותי, אני בגיל 3-4,
ככה, עם עיניים חצי רדומות.
בקיצור, היו הרבה זיכרונות, כמה
שאפשר היה להיזכר באותו גיל.
וב-1949,

היה תחילת מימוש,
ההגשמה של להיות...
לעלות... לדרוך על אדמת ישראל.
וזה מה שהיה. עלינו דרך...
הייתה בעיה של קדימויות.
בדרך כלל נתנו קדימויות
לטריפוליטאים.
זה אחד הדברים שסיפרתי לך
עליהם, שלא תמיד היחסים...
אבל הייתה תחרות בין שתי הקהילות.

אז החלטנו לעלות לטריפולי.
בטריפולי נשארנו חודשיים, 3 חודשים,
עד שהגיע תורנו לעלות לארץ.
הגענו לארץ במאי 1949.
העלייה ארצה, זאת אומרת,
זה שדרכנו על אדמת ישראל
זו הייתה הרגשה של קדושה.
את יודעת, אבא, הוא דתי,

00:38:30

וכשהוא... כף רגלו
דרכה על אדמת ישראל,
הוא השתחווה ונישק את האדמה.
אחי אותו דבר, ואני בעקבותיהם.
זו הייתה תחושה של קדושה,
שאנחנו מגיעים לארץ הקודש.
במחנה של העולים, היינו בבית
ליד, היינו כמה חודשים,
אחר כך בעלייה.

העלייה, איך זה נקרא שם? בית
עולים, היינו אחר כך בבית עולים.
ובבית עולים, סיפרתי לך קודם,
בחנו כנראה את הצעירים,
והחליטו לעשות מיון, בדיקה,
של מי כדאי לכוון אותו,
להכשיר אותו, ואז,
כמו שסיפרתי קודם,
לקחו אותי לבית ברל,
בלי לשאול את ההורים.

ההורים, כמו שסיפרתי
קודם, הם התיישבו...
הובילו אותם, הביאו אותם למג'דל.
העיר מג'דל נקראה מגדל אשקלון,
אשקלון, כל מיני שמות.
אבל במקור היא מג'דל.
עיר ללא חשמל.
במרכזה היה גטו של ערבים
שברחו... שבאו מעזה,
הושיבו אותם שם, אחר
כך החזירו אותם לעזה,

בתוקף הסכם שביתת נשק עם המצרים.
אבל... זהו. העיר ללא
חשמל, ללא כלום, שום דבר,
לא חיים חברתיים ולא...
עבודה. לא תעסוקה אמיתית.
אמרתי לך קודם, במשך הזמן הצלחתי,
עם הקשר שלי עם ראש הסניף,
למצוא לי עבודה גם באפוטרופוס

וגם עבודה אחרת,
באריגה, טקסטיל. עבדתי בתור...
בטקסטיל.
עכשיו, לגבי הגיוס. כשבאתי
למקום, איפה שעושים מיון,
שאלו אותי: איזה שפות אתה יודע?
אז אמרתי, קודם כל,
אני יודע עברית,
ערבית. שמעו ערבית, אמרו:
בסדר, אנחנו רוצים אותך.

אתה תלך למודיעין.
אז היה צורך בחיל המודיעין,
היה צורך בערביסטים.
וזהו. נפלה ההחלטה ושמו
אותי בחיל המודיעין.
אני בא ל...
לבסיס של חיל המודיעין, אחרי אימון
של חודש, אימון מוקדם של חודש,
אני מגיע לבסיס של המודיעין,
ושם אני מנסה לברר מה
זה, לאן הגעתי, מה זה?

היה אחד שהכרתי אותו באימונים.
אני שואל אותו: מה עושים פה?
הוא אומר לי: ששש...
עושה לי ככה, לא לדבר,
לא להגיד כלום.
טוב, בקיצור, חיכיתי עד
שהעבירו אותי בפני ועדה,
ועדת מיון, בשביל קצינים
בכירים, קציני מודיעין בכירים.
כמה שאלות, יאללה, החוצה. יצאתי,
ושילבו אותי ביחידה מסוימת.

00:42:00

אחר כך התקדמתי ביחידה,
עבדתי כמה שנים.
17 שנה הייתי במודיעין.
ואחר כך, אחרי המודיעין, אני
כבר מיציתי את עצמי במודיעין,
עשיתי כמה שיכולתי, דברים, ו...
אז ביקשתי העברה. אמרו לי:
טוב, יש לך תפקיד טוב.
בוא נעביר אותך לדובר צה"ל.
דובר צה"ל, הייתי 4
שנים כמעט, ו...

שם הנחיתי כתבים, עיתונאים,
הנחיתי אותם בנושאים הערביים,
בנושאים מזרח-תיכוניים
במשך 4 שנים,
ואחרי 4 שנים אמרתי די, אנחנו...
גם המודיעין החליט לעשות שינויים,
זה היה בעקבות מלחמת
יום הכיפורים,
והלכתי ל...
בחרתי, אחרי ראיונות מסוימים,
נבחרתי לעבוד בעיתון במחנה.

עיתון במחנה - לא מחנה ריכוז.
עיתון במחנה, עבדתי 21
שנים בתור כתב ועורך.
ותרמתי לא מעט לטיפוח השפה הערבית
בקרב... ראיינתי מפקדי חילות,
נסעתי לשליחויות, לקהיר,
ללבנון. לבנון הייתה תקופת מלחמה,

והייתי כתב בזמן המלחמה עם הסורים
והמוסלמים והנוצרים בלבנון.
אנחנו היינו יחד במשלחת של
עיתונאים, מבית העיתונאים,
נסענו לכמה ימים, כיבדו
אותנו, הביאו אותנו לביירות,
נתנו לנו את כל הכבוד, וראיתי
שם תופעות מאוד לא נעימות.
איך הנוצרים מתעללים במוסלמים.
אנחנו היינו בשיירה,

וכנראה איזשהו רכב של מוסלמי
ניסה להשתלב בתוך השיירה,
עצרו את המכונית איפה ש...
ירדו עם כתות של...
של רובים, הנחיתו מכות על הערבים,
גירשו אותם מהשיירה.
זו הייתה מלחמה... אבל
בערבים כיבדו אותנו,

נתנו לנו... כל הכבוד.
שמענו, נפגשנו עם מפקד ה...
איך זה נקרא?
מפקד הפלנגות.
זה ארגון נוצרי,
שפעל נגד המוסלמים
ועשה צרות רבות ל...
למוסלמים.
באותה תקופה היה
כאילו שיתוף פעולה,

שר הביטחון היה שרון, והוא עבד יחד עם
הנוצרים נגד המוסלמים באותה תקופה.
אז... זהו. אנחנו, ב...
נפגשנו עם המפקד, חזרנו
לארץ והמשכתי בעבודה,
עד ליציאה שלי לגמלאות.
יצאתי לגמלאות. אבל לא...
איך אומרים? לא ישבתי על ה...

00:45:30

על הזרים. לא נחתי על הזרים.
אמרתי, אני אכתוב כל מה
שהיה במשך שנים רבות,
אני אתחיל לכתוב. וכתבתי
יומן, בלי כוונה לכתוב ספר.
זאת אומרת, לא הייתה
כוונה לכתוב ספר,
אלא לכתוב יומן.
מה עבר עלי בשבוע שעבר, מה אני
חושב, מה הקשרים, הבעיות.
הרגשתי מצוין עם זה
שאני חופשי לכתוב

מבלי שאף אחד יכתיב לי
מה להגיד, מה לא להגיד.
וככה, במשך הזמן, נוצר מצב
שאמרתי, וואלה, הגיע הזמן
לאסוף את הכל, ללקט את
הכל ולעשות מזה ספר.
וככה, לפני שנתיים בערך
התחלתי לכתוב את הספר,
והיום הוא נמצא בהדפסה.
סיפרתי ש...

האח הבכור שלי, האח
שלי, האח הבכור,
ציון, בנה בית חדש,
הקים בית, ו...
באותו זמן, באותה שנה, חל
בר המצווה של הבן שלו.
אברהם, קראו לו.
ואז החליט שגם אני
אעשה ביחד את החגיגה,
חגיגת בר המצווה תהיה
יחד עם הבן שלו,

וככה עשינו בבית החדש גם
חנוכה של הבית וגם...
בר מצווה. הייתה, באמת, הייתה...
אני זוכר את המעמד. היה נפלא.
ההורים, משפחה, כולם חזרו כאילו
לחיות את החיים הטובים והרגילים,
ויחד, אני זוכר גם מתנה
שהוא חילק, נתן לי, שעון.

שעון יד שנשמר אצלי
המון המון זמן.
אפילו באתי עם זה לארץ
ומאז נעלמו עקבותיו.
אז זו הייתה התקופה שעשינו
את בר המצווה, יחד עם הבן...
הבן של אחי הבכור.
ובבית הפרטי החדש שהוא הקים.
תראי, את הקהילה היהודית
בבנגאזי הכרתי רק דרך אבא,

בבתי הכנסת, שהיינו...
אני יודע על רבנים שבאמת
היה להם מעמד מאוד מכובד,
ואבא היה ידוע בקהילה.
בבית הכנסת הייתי מלווה
את אבא כל הזמן.
הקהילה הייתה קטנה,
לא היה משהו ש...
באמת...

לא הייתה קולנית. הייתה פעילה,
דאגה לכל פרט ופרט.
בית הכנסת זה היה המוקד
של הפעילות שלה.
והייתה היררכיה בין הרבנים,
היה הרב הראשי והיה...
אבל בסך הכל...
היא פעלה בצורה באמת מכובדת.
לא...
לא היה משהו יוצא דופן.

00:49:00

חגים, בוודאי. החגים
זו הזדמנות להורים
ללכד, לקבץ את כל המשפחה.
באים כולם יחד ואוהבים לשיר,
ופיוטים. אהבו... כן, פיוט.
זה היה...
משהו שתמיד ידעו ב...
זו הייתה שמחה. זאת אומרת,
זו שמחה גדולה, להיות ביחד,

וסביב ההורים.
ואגב, אחרי שההורים
נפטרו, הכל התפרק.
ההורים היו המוקד שסביבו
המשפחה הייתה מסביב, ו...
לצערי, אחרי פטירתם,
הכל התפרק. כי כל אחד...
הלך לפינתו,

דואג לעצמו, גם מבחינת
המיקום המשפחה התפזרה,
חלק בדרום, חלק בצפון, חלק במרכז.
אני עצמי התנתקתי
מההורים במשך הרבה זמן,
כי נשארתי לעבוד במודיעין, במרכז,
וההורים היו באשקלון.
לא היה אז טלפון נייד, כמו שהיום,
שאפשר היה לדבר עם ההורים.

טלפון, אי אפשר היה להשיג באותה...
את יודעת,
בשביל להשיג טלפון היה
10 שנים צריך לחכות.
אז ככה שהקשר עם ההורים
לא היה כל כך...
מטופח, לא כל כך הדוק, עם ההורים.
וזה נורא הציק לי.
כי ידעתי שקשה להם באשקלון.
אבל זה מה שהיה.
אני, אחרי שהתגייסתי לצבא,
נעשיתי קצת יותר חילוני.

זאת אומרת, הפכתי להיות יותר...
אבל אני איש מסורת.
אני איש מסורת, עד היום.
הולך לבית הכנסת, מתפלל,
בשבת, בשבתות, בחגים.
בוודאי. אבל בעיקר כשהייתי נער,
התלוויתי לאבא כל הזמן, בתפילות.
ואני זוכר תמיד שהוא
היה אוסף את כולם,

לברכה, ברכת הכהנים, אז כל
המשפחה והוא, עם הידיים...
בבית הכנסת, אמרתי לך,
הוא היה לוקח אותי, אחרי שהיה אומר
לי: בוא, נעבור דרך ה... נגיע,
בדרך הייתי זולל בורקה,
בורקות, שאהבתי נורא.
היה עובר משם וזה היה פיתוי,

של אבא, לבוא איתו לבית הכנסת.
כי לא הייתי חסיד
גדול של משהו כפייתי.
אבל כיבדתי את אבא,
כיבדתי אותו, בכל מקרה.
היית רוצה לבקר בבנגאזי? -מאוד.
כן.
יש לי זיכרונות משם. אני זוכר ש...
הטיילת של העיר. הייתה
עיר יפה, בנגאזי.

00:52:30

הייתי מטייל יחד עם החברים.
הייתי הולך להצטלם.
בדרך היינו פוגשים עלמות יפות,
וכמובן, העיניים שלנו היו מכוונות
לראות את היופי שבהן, כן.
אנחנו היינו צעירים, עם
אנרגיות, הרבה אנרגיות.

תראי, אני זוכר את הלבוש של אבא.
היה לובש...
איך קוראים לזה? מין
'קט כזה, אבל לבן,
שרוול...
שרוואל? -שרוואל, כן, שרוואל.
זה מין...
כן, זה היה הלבוש. כיפה, בעיקר כיפה אדומה.
לא אדומה, לבנה.
כן. "טאקייה", קראו לזה.
ושרוואל, כן.

אבל אחר כך זה השתנה.
גם אימא לבשה לבוש
מסורתי, "זדאד" מה שנקרא.
זה מין...
ובמשך הזמן, עברו
ללבוש מודרני יותר.
אני זוכר את שם האונייה.
קראו לה מדקס.
עד כמה שאני זוכר, היא הייתה
אונייה יוונית עתיקה, ישנה.
אבל היא החזיקה מעמד, הביאה
אותנו עד לחופי ישראל.

כמובן. אני אז הייתי
בן 14, לבד, צעיר,
ונלוויתי למשפחה כולה. להורים,
לאח הבכור, לאחיות, שחלקן
התחתנו וחלקן לא, ו...
כן, כל בני המשפחה הקרובה,
היינו ביחד באונייה.
אחר כך פיזרו אותנו,
כל אחד במקום אחד.
מסר ל...

ליהודים, לישראלים. כן, לישראל.
לאוכלוסייה, לעם, לתושבים. כן.
אנחנו מפולגים מאוד. יש...
יחסים עכורים
בין הקהילות השונות.
אפילו בין הבנגאזינים
לטריפוליטאים.

למרות השיפור שחל בשנה
האחרונה, או שנתיים,
אבל בסך הכל האווירה בארץ
אווירה לא של סולידריות,
לא של לכידות, לא של אהבת הזולת.
וזה...
אומרים שבעת צרה,
בעת צרה, אז העם יתלכד.
אבל זה לא תמיד.

היו כבר בעבר חורבן...
חורבן בית ראשון ושני,
בגלל שנאת אחים, מכל מיני גורמים.
אני, הדבר שאני נותן לי קצת
יותר מרגוע, יותר מנוחה,
זה העובדה שהמדינה הזאת
מבוססת על כוחה הצבאי,
מערכות הביטחון, שהם חזקים מאוד,

00:56:00

והם מיטיבים לשמור על
ביטחונה של המדינה,
וזה מה שמחזיק את המדינה. כי
אם לא היה לנו מערכות כאלה,
אז זה היה מצב לא טוב, כי
יש לנו אויבים מכל הצדדים,
והם מחכים לרגע כדי לעוט עלינו,
ולחסל אותנו.

אפילו בעולם היום כבר רואים
בישראל כאילו מין... נטל,
ויש חוסר...
תהליך של חוסר לגיטימציה,
מצד המדינות בעולם, או כל
מיני גורמים עוינים באירופה.
אז אנחנו צריכים להיות מלוכדים.
אנחנו חייבים לשמור על האחדות,
לא רק בזמן צרה, אלא
גם בעת שלום, ו...

לעזור אחד לשני כמה שאפשר.
לתמוך בחלשים. יש בארץ היום
הרבה אנשים שהם חלשים.
יש סטטיסטיקות על עוני, רעב,
אוכלוסייה של ילדים רעבים.
זה מאוד מאוד מעציב,
והממשלה, אני מקווה,
הממשלה החדשה שתקום,
שתביא בחשבון לא רק את העובדה

שהמדינה היא חזקה מבחינה
צבאית ומערכות הביטחון,
אלא שיש בעיות קשות
של כלכלה, של חוסר...
ביסוס של החברה, החברה לא מבוססת.
רוב העם...
חשים כאילו שהאדמה
נשמטת מתחת לרגליהם.
העוני הזה והעובדה
שלא נותנים את הדעת

על ביסוס מעמד הביניים ומתחת לזה,
זה מאוד כואב, ואני מקווה
שהשינויים הפוליטיים והמדיניים
שיהיו בבחירות הקרובות,
יתנו את הדעת על העניין הזה,
לא רק מערכות הביטחון, אלא...
יותר ויותר על הצד
החברתי-כלכלי, לתת את הדעת.

וכמובן, גם במישור האישי-משפחתי,
לשמור על אחדות המשפחה.
יש נכדים שאני מת עליהם ואני מתכנס...
פעם בחודש,
אנחנו עושים ארוחה משותפת,
אני שומע מהם דיווחים
על מה שהם עושים,
מה קורה איתם, או שהם באים הביתה
לפה, ואנחנו מכבדים אותם.

נוסף לחודש הזה שאנחנו
נפגשים במסעדה, שהם יבחרו,
הם בוחרים איפה. הם מכירים את הכל.
אבל אני שומר על קשר איתם,
והספר שאני כתבתי הוא
מוקדש בעיקר להם,
הוא מוקדש כמובן גם להורים,
שעברו תלאות ועברו
באמת קשיים נוראיים,
מבנגאזי עד שהם הגיעו לעיירה הזאת.

00:59:30

אבל זה... אני צופה קדימה
לדור החדש, הדור הצעיר.
ואלה הדור הצעיר, זה הנכדים,
ואני מקווה שהם יממשו
את התקוות שאני...
התקוות שעולות בראשי.
אבא שלי היה אמנם...
צורף, כסף וזהב, ועבד, הוא
היה איש עבודה, איש כפיים,

שעבד קשה והתפרנס.
אבל לא... הוא לא הותיר לי
מהזהב והכסף שהיה לו בחנות,
שום דבר מיוחד. כלום. אני רק
למדתי ממנו לכתוב בערבית,
לכתוב, להכיר את האותיות בערבית.
ופתאום, ביום אחד, אני
מגלה בבית אצלי, ספר.
אני פותח,

ולא מוכר לי, הספר הזה.
אבל הוא השאיר את זה,
ואני קיבלתי...
הירושה היחידה שקיבלתי
מאבא, זו ירושה יקרה לי,
היא ירושה מיוחדת במינה,
מדובר פה בספר תורה, כן,
שהמילים בו הן
בעברית, כתובים ב...
המילים כתובות בעברית,

והשפה עצמה היא ערבית ספרותית.
אם אתם רוצים, אני
אקרא לכם דוגמה.
(בערבית)

(בערבית)
(בערבית)
זה שמירת שבת.
הוא פה מצווה, אלוהים למשה,
לשמור שבת.

(בערבית)
"והעם ינוח ביום השביעי."

(בערבית)
זהו, זה מה שאלוהים ציווה
על משה, לשמור שבת,

01:01:30

וזה כתוב בעברית, אבל
השפה היא ספרותית ערבית.
כידוע, כזכור,
בן הזקונים של אימא,
וזה מובן, אחרי שבאמת קרו האסונות
של שני הבנים שנפטרו קודם,
והיא שמרה עלי כעל בבת עינה,

אהבה אותי. אני זכיתי.
זכיתי באימא שידעה לגונן עלי,
במצבים קריטיים, בזמן השואה,
בתקופה שהייתי במחנה ג'אדו.
וגם מאוחר יותר.
היא אהבה אותי והיא...
גם כשהייתי... אני זוכר, מקטנות,

  ליוותה אותי כל הדרך.
ומדי פעם הייתה אומרת לי: חיים,
יא חיים,
(בערבית)
את זה היא הייתה אומרת. או דבר
אחד שהוא לא פחות משמעותי,
היא הייתה אומרת לי:
(בערבית)
זאת אומרת, שמי שיכול להועיל
לך ולעשות בשבילך טוב,

    זה רק אתה, אתה עצמך. זאת אומרת,
לסמוך אך ורק על עצמך.
וזה לקח שאני קיבלתי,
ובמשך הרבה זמן ליווה אותי.
זהו, זה לגבי אימא.
עד... אפילו כשגדלתי
והייתי כבר כתב,
ועורך בעיתון, והייתי
בא אליה לבקר,
היא עדיין התייחסה אלי
כאל הילד היקר והאהוב.

חיים, תודה רבה.

חיים ארביב

מראיינ/ת -
  גלית כהן – קרספי  
אורך הסרטון:
00:57:24
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בנגזי
,
לוב
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

טוב, השם המלא שלי
הוא חיים ארביב.
ניסיתי גם לחקור את המקור של
ארביב, מאיפה זה בא, ומצאתי.
ארביב, יש לזה גם
איזשהו רקע היסטורי,
איך הגיע שם המשפחה ארביב.
שמי חיים, אבל במקור חי. למה חי?
כי לפני שני בנים, שני ילדים,
תינוקות, בנים, נפטרו.

זאת הייתה טראומה מאוד
קשה להורים, למשפחה,
שני תינוקות, מחלות
שכנראה באותה תקופה
לא היה מרפא לטפל בהן
ולנסות לרפא אותן.
ואז אימא ואבא, בעיקר אימא, החליטה,
הבן צריך להיות בשם חי,
כי הוא נשאר בחיים
אחרי מותם הטרגי של
שני הבנים הקודמים.

ולכן קראו לי חי. במרוצת הזמן,
האחיות שלמדו קצת יותר איטלקית
והיו מעורבות בחיים המקומיים,
בתקופת השלטון האיטלקי,
קראו לזה ויקטוריו.
ויקטוריו זה חיים.
ויקטוריו זה כמו חיים. במרוצת הזמן,
הדביקו לי את השם חיים
ואני שמח ששמי חיים,

ושזה נתן סיפוק, באמת, לאימא,
שגדלתי והיא הייתה מאוד מאוד מרוצה
מההתקדמות שלי ומכל ההתפתחות
שהייתה לי במשך השנים.
נולדתי בעיר בנגאזי.
בשכונה מעורבת, של ערבים
ואיטלקים שהיו בעיר בנגאזי.

והחיים בשכונה היו עד תקופה מסוימת טובים.
זאת אומרת...
היו גם ערבים והיו
איטלקים בשכונה,
והחיים היו נוחים. עד ל...
לשלטון הפשיסטי,
שהגיע השלטון הפשיסטי
ואז כל מיני...

גזרות נגזרו על היהודים במקום,
ואחר כך השלטון הערבי,
שגם בתקופתו, בתקופת השלטון
הזה, היו פרעות ביהודים,
סבא שלי נהרג בפרעות,
והדודים, דוד ודודה
ותינוקת, נפצעו קשה

בזמן הפרעות, וזה על רקע
המאבק של היישוב בארץ,
המאבק לעצמאות,
וזה התחיל גל של אלימות
שם במקום, וזהו,
אז זה גם זה זירז, אגב,
את העלייה שלנו לישראל.
המשפחה שלי, יש לי
אימא מאוד דומיננטית,
הייתה לי, לצערי, אימא
מאוד דומיננטית.
אשת ברזל, אני קורא לה, בספר.
 

ואבא היה דמות...
פטריארכלית יותר,
איש מכובד בקהילה,
היה קשה מאוד, הוא לא
היה נגיש לבני המשפחה.
כולם כיבדו אותו. לא
פחדו, לא יראו מפניו.
יראו דווקא מהבן הבכור שבמשפחה.
אני אספר עליו אחר כך. אבל...

כיבדו את האבא והוא היה דמות
מאוד מאוד נערצת במשפחה.
אימא, היא בעצם קבעה
ושלטה על מה שיש בבית,
גם במהלך השואה,
כל הסיפור עם הגירוש,
שגורשנו מהעיר בנגאזי,
ועד לעלייה לארץ, כולל ההתיישבות.

היא כל הזמן הכתיבה
את החיים במקום.
אבא היה מאוד...
כמו דמות כזאת, קשה היה...
הוא לא נגיש כמו האימא.
אימא הייתה חביבה
ועשתה מה שהיא רצתה.
כמובן, 60 שנה חיו ביחד, ההורים.
כן.

ואחר כך, פעם...
סיפרה לי גם על איך
היא התחתנה איתו,
איך היא הכירה אותו.
אבא היה צורף כסף וזהב.
הייתה לו חנות,
והוא היה מאוד מוכר, אפילו
על ידי הממשל שהיה שם,
הקהילה היהודית בבנגאזי
ביקשה ממנו להכין
כל מיני עבודות אמנות,

ציפוי של כלי נשק,
והכל ניתן לממשל הלובי,
כדי לרכוש את לבו של הממשל,
והוא עשה את העבודה הזאת
והיה אמן, בעצם היה אמן,
ואני ישבתי, אני זוכר, הוא
היה חורט שמות על טבעות
וצמידים, היה חורט שמות בערבית,

ואני ישבתי, אני זוכר
את עצמי יושב לידו,
רואה את האותיות בערבית. שם
התחלתי ללמוד את הערבית.
הוא ידע את השפה ועשה את העבודה
בצורה מאוד נאמנה לקהילה.
הוא גם התנדב להיות...
להיות ב...
בבית הקברות, אומרים...
הוא התנדב במסגרת הקהילה,

ואימא, אמרתי לך שהיא
הייתה תופרת בעבודה שלה,
עבדה כתופרת, והיא טיפחה
יחסים טובים עם השכנים,
גם עם הערבים המוסלמים,
בתקופה של השלטון הערבי,
של המלך אידריס, בזמנו,
וגם בתקופה של קודם, של האיטלקים,
היא טיפחה יחסים טובים
 


עד שהתחילו המאורעות,
וכמו שסיפרתי קודם,
הפשיזם והלאומנים
הערבים יותר מאוחר,
שהם פרעו ביהודים וגרמו להם
נזק רב, גם ברכוש וגם בנפש.
יש לי... היו לי, חוץ משני האחים
האלה שנפטרו כשהיו תינוקות,
היו לי שני אחים.
הבכור, ציון שמו,

שהוא היה אישיות באמת מאוד דומיננטית.
הוא...
בבית כיבדו אותו מאוד,
אפילו קצת יראו מפניו.
והאח השני, יותר צעיר, שהוא
היה איש עבודה, משה קראו לו,
איש עבודה, מסור למשפחה,
לילדים, לנכדים.
וזהו, זה בעיקר לגבי השניים.
היה לו, לאחי הבכור...

באשקלון, כשהוא הגיע
לאשקלון, אז הוא ניסה...
לפרנס את המשפחה על
ידי זה שהוא הקים...
הוא פעם הקים חנות נעליים.
הוא ניסה בכל מיני דרכים
להתקיים, להתפרנס,
והצליח במידה רבה.
האח השני, האח שיותר מבוגר ממני,

עבד בתור ברזלן, היה
מאוד מסור גם בעבודה,
והוא נפטר צעיר יחסית, בגיל 72.
אלה שני האחים. חוץ מזה, 3 אחיות.
כן.
אחות אחת נפטרה לפני כשנה משהו,
ונשארו עוד 3 אחיות בחיים.
כן, הבית לא היה גדול מי יודע מה.
הייתה חצר יפה,

עם... מעליה הייתה...
איך קוראים לזה? עץ גפן,
שסכך, מין סככה כזאת,
והייתה גם באר מים,
באר מים מתוקים בבית,
אז לא היינו תלויים
בעירייה או דברים כאלה,
אפשר היה לשאוב מים כמה שרוצים.

היו שני חדרים ועוד חדר.
חדר, מעין מחסן,
ושני חדרים שאני ביחד עם
האחיות שלי, ישנתי בהם,
וחדר אחד גדול להורים.
והיה בית ממוצע, אבל יש בו
זיכרונות והרבה דברים יפים
שנאלצנו לעזוב אותם... לא לעזוב...
כן, בזמן שעזבנו אותו,
הגירוש.

אנחנו גרנו ברחוב רעיד.
רעיד. ומולנו גר איש משטרה,
איש בתי הסוהר,
בשם מוחמד ברימה, קראו לו.
והוא היה... הוא בעצם
נתן את חסותו עלינו.
כשהיו הפראות, ואנחנו
שמענו איך המונים הסתערו,
 

ברחוב שלנו, ושמענו את הקולות,
והוא יצא, ירה ברחוב, ירה באוויר,
והבריח את כולם. אחר כך
הוא לקח אותנו לתוך הבית,
אמר: "בואו תיכנסו אלינו,
עד שיירגעו הרוחות,"
וככה היינו אצלו בבית.
אבל זהו. לדעתי הוא...
הוא איש, איך זה נקרא...
איש חסיד אומות העולם. אם
אפשר היה להוסיף אותו לרשימה.

אבל זה מה שהיה.
בבית, כשהייתי אצלו, אז...
הייתי מאוד... אני הייתי
תלמיד בית ספר וידעתי עברית.
השתוקקתי לדעת מה
קורה בחזית, בארץ.
ואז, ברוב חוצפתי, לא
יודע, או תמימותי,
ניגשתי לרדיו וסובבתי את המחוג
כדי לשמוע את קול ישראל בעברית.

זה היה בבית ערבי בעת פראות,
ולא יודע, זו כבר חוצפה ישראלית
אולי, בשלב מאוחר יותר.
בבית היה...
היו זיכרונות, אני זוכר שפעם אספו
אותי, שמו אותי בתוך איזה...
יושב על כיסא קטן,
ואני מצולם במצלמה, אתה יודע,
מצלמה מסורתית, כן? עם ה...
ויש לי את התמונה הזאת,
היא החזיקה אצלי המון זמן

עד שמישהו מהמשפחה כנראה...
סחב אותה. זאת התמונה
היחידה שנשארה לי,
כתינוק. בערך, תינוק,
משהו בסביבות 3, 3 וחצי.
זהו. בבית, ככה היו החיים.
אימא, כמו שאמרתי, הייתה
דומיננטית, היא ניהלה את הכל.
אבא עבד, פרנס בכבוד את המשפחה.

וככה זה נמשך עד לעלייה לארץ.
היא אהבה לבשל והיא ידעה לבשל.
כל התבשילים הידועים
של אנשי המזרח,
כמו מפרום, משהו, מה עוד...
קוקלה, הייתה גם עושה. לא
יודע, עוד כל מיני מאכלים.
קוסקוס.

דברים שבאמת...
אני לא אכלתי את הכל, כי...
לא יודע,
הייתה לי רגישות כנראה בקיבה,
ואימא הייתה מכינה לי אוכל יותר...
לא חריף.
אני לא אוכל... עד היום, אסור לי
לאכול חריף, אני לא אוכל חריף.
אבל היא בישלה בשביל כל
המשפחה ותמיד הבית היה נקי,
ערב שבת, הכל מוכן,
אבא חוזר מבית הכנסת,
מתפללים קידוש שבת,

באים כולם, גם הבן הבכור,
עם הילדים שלו, ובתום
הקידוש ניגשים...
לנשק את ידיו של אבא. זה
נוהג שקיים מאז ומתמיד.
לכבד אותו, לנשק לו את היד
והוא שם את היד על הראש,
ומברך כל אחד ואחד בברכתו.
היה לי סיפור עם
הלימודים בבית הספר.
 

ברחוב שלנו, ושמענו את הקולות,
והוא יצא, ירה ברחוב, ירה באוויר,
והבריח את כולם. אחר כך
הוא לקח אותנו לתוך הבית,
אמר: "בואו תיכנסו אלינו,
עד שיירגעו הרוחות,"
וככה היינו אצלו בבית.
אבל זהו. לדעתי הוא...
הוא איש, איך זה נקרא...
איש חסיד אומות העולם. אם
אפשר היה להוסיף אותו לרשימה.

אבל זה מה שהיה.
בבית, כשהייתי אצלו, אז...
הייתי מאוד... אני הייתי
תלמיד בית ספר וידעתי עברית.
השתוקקתי לדעת מה
קורה בחזית, בארץ.
ואז, ברוב חוצפתי, לא
יודע, או תמימותי,
ניגשתי לרדיו וסובבתי את המחוג
כדי לשמוע את קול ישראל בעברית.

זה היה בבית ערבי בעת פראות,
ולא יודע, זו כבר חוצפה ישראלית
אולי, בשלב מאוחר יותר.
בבית היה...
היו זיכרונות, אני זוכר שפעם אספו
אותי, שמו אותי בתוך איזה...
יושב על כיסא קטן,
ואני מצולם במצלמה, אתה יודע,
מצלמה מסורתית, כן? עם ה...
ויש לי את התמונה הזאת,
היא החזיקה אצלי המון זמן

עד שמישהו מהמשפחה כנראה...
סחב אותה. זאת התמונה
היחידה שנשארה לי,
כתינוק. בערך, תינוק,
משהו בסביבות 3, 3 וחצי.
זהו. בבית, ככה היו החיים.
אימא, כמו שאמרתי, הייתה
דומיננטית, היא ניהלה את הכל.
אבא עבד, פרנס בכבוד את המשפחה.

וככה זה נמשך עד לעלייה לארץ.
היא אהבה לבשל והיא ידעה לבשל.
כל התבשילים הידועים
של אנשי המזרח,
כמו מפרום, משהו, מה עוד...
קוקלה, הייתה גם עושה. לא
יודע, עוד כל מיני מאכלים.
קוסקוס.

דברים שבאמת...
אני לא אכלתי את הכל, כי...
לא יודע,
הייתה לי רגישות כנראה בקיבה,
ואימא הייתה מכינה לי אוכל יותר...
לא חריף.
אני לא אוכל... עד היום, אסור לי
לאכול חריף, אני לא אוכל חריף.
אבל היא בישלה בשביל כל
המשפחה ותמיד הבית היה נקי,
ערב שבת, הכל מוכן,
אבא חוזר מבית הכנסת,
מתפללים קידוש שבת,

באים כולם, גם הבן הבכור,
עם הילדים שלו, ובתום
הקידוש ניגשים...
לנשק את ידיו של אבא. זה
נוהג שקיים מאז ומתמיד.
לכבד אותו, לנשק לו את היד
והוא שם את היד על הראש,
ומברך כל אחד ואחד בברכתו.
היה לי סיפור עם
הלימודים בבית הספר.

בבית הספר, בהתחלה, למדו
תורה, וחייבו את הילדים,
ללמוד תורה.
אני לא אהבתי את הכפייה הזאת,
שמכריחים אותך ללמוד תורה,
ואני לא רציתי. אז...
אבא היה מנסה להביא אותי
לשם בדרכים עקלקלות,
הוא היה אומר לי: בוא,
אני אקנה לך משהו.
הוא היה סוחב אותי דרך
כל מיני דרכים עקלקלות,

והיה מביא אותי לבית הספר.
ופעם אחת, באחד המקרים,
התרגזתי, לא רציתי, ראיתי
שכאילו עומדים לתפוס אותי בכוח
ולהכניס אותי בכוח לבית הספר,
אז אני לקחתי צרור
אבנים וזרקתי אבנים,
שברתי שם משהו ב...
זה נורא נורא הרגיז את
ההנהלה, הם התלוננו,
והסיפור שהיה, אני נאלצתי...

אבא נאלץ להתנצל ו...
לפני שהוא התנצל, הם אמרו:
"אנחנו לא נקבל את הבן שלך,
"שבועיים אתה לא תהיה בבית הספר.
לא נקבל אותך."
ואז אבא, לאות מחאה, הכניס
אותי לבית ספר מוסלמי, ערבי.
ישבתי שבועיים, למדתי...
גם שם למדתי ערבית.

אני זוכר שישבתי בספסלים
הנמוכים האלה, הקטנים,
כמו בבית מדרש.
ושם הייתי שבועיים, עד שהעניין
הסתדר עם בית הספר העברי,
ואבא התנצל ואני חזרתי
ללמוד באופן רגיל.
למדתי, אגב, הייתי
מצטיין בשפה העברית שם.
בלימודי העברית הייתי בין
המצטיינים וגם בתנ"ך,
בבית הספר העברי.

החיילים הישראלים,
הבריגדה, חיילי הבריגדה,
הגיעו לארץ, והם בעצם...
עזרו לקידום בית הספר,
לטפח את התלמידים,
היה לי מורה שהוא גם מנהל,
באמת, איש בחסד עליון,
יעקב גואטה שמו,
שהוא היה באמת אדם...
גם איש מקצוע וגם אדם...

הוא נפטר, עלה לארץ,
גר ביפו ונפטר.
אבל התקופה של בית הספר העברי
הכשירה אותי בעצם
לקראת העלייה לישראל,
וזה היה יתרון גדול.
כשבאתי לארץ, ידעתי עברית.
נכנסתי לבית העולים, בבית
החולים ראו שאני יודע עברית.
אמרו לי: "חיים, אתה יכול
ללמד אנשים מבוגרים עברית."

הייתי בן 14 וחצי, 15 בערך.
במעברה היו קבוצות של בוגרים,
שלמדו עברית. אני הייתי אחד
המורים שם, בגיל 14 וחצי.
אחר כך שלחו אותי לבית
ברל, ראו שיש לי עניין
וקרבה לשפה.
ושלחו אותי לבית ברל,
בלי להודיע להורים.
 


שלחו אותי לבית ברל.
פה, לא רחוק מפה.
שם הייתי 3-4 חודשים,
וההורים לא ידעו
עלי, אני לא ידעתי.
כשנגמר הסמינר,
שאלתי איפה ההורים. אף
אחד לא ידע להגיד לי.
הביאו אותנו באוטובוס,

מהמעברה, מבית העולים, לבית ברל,
אמרו לנו: פה אתם יורדים,
ככה נכנסנו, במשך 4
חודשים למדנו שם.
למדנו דברים טובים. על
הציונות ועל הארץ ועל הכל.
אבל הייתי מנותק מהמשפחה,
הייתי מנותק לגמרי מההורים.
רק אחרי 4 חודשים,
ניסיתי לבדוק, להתעניין,
אז הגעתי לתוצאות,

שאמרו לי: ההורים גרים במג'דל.
מה זה מג'דל?
זו עיר רפאים כזאת, עיירה,
שגרו שם עדיין ערבים במקום,
וזו עיירה. שם ההורים התיישבו.
התיישבו... הושיבו אותם.
נתנו להם עז
ושטח אדמה,
מעין משק בית כזה קטן.
ושם חיו. אחר כך
אני הצטרפתי אליהם
ועזרתי בפרנסת המשפחה.

היו... לא היה להם... אבא
לא יכול היה להיקלט בעבודה,
כי הוא איש מקצוע, צורף,
ושם לא הייתה אפשרות
לעבוד בתור צורף.
ולכן אני...
והעברית שלי והקשרים שהיו לי,
קשרים שנוצרו במשך הזמן עם...
נניח, עם מפא"י. כי מי שלח אותי לבית ברל?
אנשי מפא"י,
באותה תקופה.

ואיש מפא"י היה באשקלון,
שהוא בעצם דאג לי. הוא נתן לי...
אחרי שחזרתי מבית ברל,
אז הוא נתן לי אפשרות...
קודם כל, הוא כיוון אותי להדרכה.
הדרכתי בני נוער,
במשמרת הצעירה, קראו
לזה, היה מועדון,
אני הדרכתי שם.
בתנאים מאוד מאוד קשים.
פנסים, היה ממש... לא
היה חשמל באותה תקופה.

לא היה חשמל. ואחרי ש...
סיימתי שם את ההדרכה, האיש
ההוא, שהוא היה ראש הסניף,
מנהל הסניף במקום,
הסניף של מפא"י,
דאג לי לעבודה, הוא נתן לי
אפשרות לעבוד במפעל אריגה,
עבדתי בתור אורג,
במשך כמה חודשים, ואת הכסף
הייתי מקבל בתוך מעטפה,
נותן ישר לאימא.

אחר כך עבדתי גם...
העסיקו אותי במפעל,
באפוטרופוס, עמידר. עמידר, כן.
ושם גם עבדתי כמה חודשים ואת הכסף...
ככה עזרתי להורים,
עד ש...
התגייסתי לצבא. לצה"ל.
עכשיו, רצית לדעת את הקשר לשואה.
אני, בגיל 7-8, זוכר
את עצמי במחנה ריכוז.
אני זוכר...
 


את היום שבו...
האיטלקים, בהנחיה של הגרמנים,
ריכזו את כל הגברים במגרש גדול,
זה היה לקראת סיום הכיבוש,
בכוונה, להוציא אותם להורג.
לירות בהם.
ואני זוכר את עצמי מתרוצץ,
מחפש את אבא, קורא:
אבא, אבא, אבא,

רץ בתוך המגרש לברר איפה הוא,
ובסוף, כשאני איכשהו מגלה אותו,
אני נדבק אליו בחוזקה ובוכה,
והיה רגע שאני לא אשכח אותו,
זה היה אחד הרגעים, באמת, הקשים,
ואחר כך, ברגע האחרון התברר
שהם לא מקיימים את ה...
קיבלו הוראה לא להוציא להורג,

כי בינתיים כוחות הברית התקרבו,
ואיימו עליהם, אז הם
ברחו והשאירו את הכל.
זה היה אחד הרגעים. הרגע
האחר, אני זוכר אותו,
היינו בהפצצות,
נדים ונעים ממקום למקום.
ובאחד הלילות, אני עם אימא,
אימא מובילה אותי בעגלה,

ופתאום שתי דמויות של
אנשים הולכים ומתקרבים.
בגדיהם נוצצים, ועליהם כוכבים.
אני רואה, הם מתקרבים אלי,
לאימא, ואנחנו בקושי... לא יודע,
אני זוכר את עצמי מאוד...
לא רעדתי ולא בכיתי ולא
צעקתי, אבל ראיתי דמויות
שלא הכרתי קודם.
והם התקרבו, בנס,

הם יכלו גם להרוג
אותנו, אותי ואת אימא.
ובמקום לעשות את המעשה הנורא הזה,
הם... אחד מהם הוציא שטר של כסף
ומסר לי אותו ביד.
לקחתי את השטר. אני
זוכר שהם האירו בפנסים,
כמעט לא יכולתי להבחין בהם.
אבל נתנו לי את השטר והסתלקו


זה היה באמת נס.
קשה לי מאוד להסביר את זה.
היה להם...
רגע של חסד.
גרמנים שהם כנראה לרגע
הפכו לבני אדם, אנושיים,
ראו תינוק, ראו ילד קטן,
וריחמו עליו. זה מה שנראה לי.
היינו בביתנים. הזוהמה
והלכלוך במקום,
רעב, כי אוכל לא היה.

היו מחלקים לחם,
לחמניות, אבל בצורה מאוד...
לא היו נקיות. היו עם עובש.
ואי אפשר היה לאכול את זה.
אבל לשמחתי,
אחי הבכור, ציון, שהיה
תמיד יזם ואיש מעשים,
 

היה יוצר קשרים עם הבדואים
שהיו באזור, קרובים למחנה,
והוא היה נותן להם...
נותן להם להב והם היו
נותנים לו אוכל.
בעזרתו באמת יכולנו לשרוד.
הייתה אפשרות, איכשהו, להתקיים.
אבל היה רעב, אנשים מתו.
600 ומשהו, עד כמה שאני יודע,

מאוחר יותר, כשהתברר
לי, יותר מ-600 אנשים
וקורבנות נוספו במחנה מרעב
ומכל מיני סיבות אחרות.
ואחר כך אני זוכר שהגיעו
הבריטים, עם קומנדקר,
נכנסו לתוך המחנה,
הביאו... את הרגע הזה אני זוכר,
שרצתי לכיוון הקומנדקר
ואמרו שיש ביסקוויטים,
הבריטים חילקו ביסקוויטים.

ואז כולם הגיעו לשם,
אני זוכר את הרגעים האלה,
היו רעבים, רעב.
והביסקוויטים כנראה
עזרו להרגיע את הרעב.
אחר כך יצאנו, לקחו
אותנו במכוניות משא,
בחזרה לבנגאזי,
הגענו לעיר. הבית...
שטוח.

מפוצץ לגמרי.
היו הפצצות גם של בעלות
הברית וגם של הגרמנים.
במשך הזמן הלא בנגאזי
עברה מיד ליד 4 פעמים.
פעם האיטלקים כבשו אותה,
פעם האיטלקים והגרמנים,
ופעם הכוחות הבריטיים.
הגירוש מבנגאזי על ידי הגרמנים
בא בעקבות ההכרה של הגרמנים,
בעיקר של הגרמנים,
אבל גם של האיטלקים,

שהיהודים בבנגאזי עוזרים לבריטים.
שהם...
עוזרים... שהם ממש
עוזרים לבריטים.
כשהבריטים נכנסו, אז יצאו
יהודים רבים לרחובות,
להפגין לטובת הבריטים שבאים.
הגרמנים קלטו את זה, ידעו מה ש...
ואז החליטו, יהודי בנגאזי
לא יהיו בעיר הזאת,
נגרש אותם ישר למדבר.

וזו הייתה הסיבה העיקרית
שכאילו היהודים...
עשו הפרעה אסטרטגית,
הפריעו למלחמה של הגרמנים,
ולכן החליטו לסלק
אותם מהעיר בנגאזי.
ואיך אנחנו ידענו
על זה, על הגירוש?
בבית הכנסת. בדרך כלל
בבית הכנסת יודעים הכל.
מדברים, מעבירים אחד לשני.

ואבא ערב אחד חוזר ואומר לאימא:
אנחנו צריכים להתארגן לצאת,
וככה זה התחיל, הגירוש.
קבעו לנו לוח זמנים,
באיזה יום, באיזה תאריך
להגיע למקום מסוים.
לשם הגענו, העלו אותנו למשאיות.
לא באוטובוסים או... במשאיות.
וככה במשך כמה לילות,
כמה ימים, נסענו במדבר,
 

ואבא ערב אחד חוזר ואומר לאימא:
אנחנו צריכים להתארגן לצאת,
וככה זה התחיל, הגירוש.
קבעו לנו לוח זמנים,
באיזה יום, באיזה תאריך
להגיע למקום מסוים.
לשם הגענו, העלו אותנו למשאיות.
לא באוטובוסים או... במשאיות.
וככה במשך כמה לילות,
כמה ימים, נסענו במדבר,

עד שהביאו אותנו למחנה
הזה שנקרא ג'אדו,
זה היה שם מחנה הריכוז.
שם, שנה ומשהו היינו, במקום.
עזבנו את... עזבנו, נאלצנו
לעזוב את מחנה הריכוז.
אז הייתי בגיל 8-9 בערך,
הגענו לבנגאזי,
במכוניות מסע של בהמות.

היה גם בזה וגם פחות...
גם... בחזרה היה יותר מכובד.
אבל לכיוון ההוא,
לג'אדו, היו באמת
מכוניות של בהמות.
הגענו למקום ואנחנו
רואים, הבית הרוס לגמרי.
הרוס לגמרי. אימא...
כבר סיפרתי עליה, שאני...
שהיא הייתה אישה מאוד חזקה.
לא אמרה נואש, והחליטו
לשקם את הבית,

לבנות מחדש את הבית.
היא גייסה את הערבים.
היו לה... אמרתי לך קודם,
שהיו לה יחסים טובים,
טיפחה יחסים טובים עם הסביבה,
גייסה ערבים ועבדו יומם ולילה
כדי לבנות את הבית מחדש,
ואחי בינתיים,
גם הוא רכש בית,
כשחזר אחי הבכור,
בגלל שהוא השאיר זהב אצלו,
הוא החביא את הזהב,

גם בחגורות וגם בתוך מזוודות,
בחלק התחתון של המזוודות.
אבא החביא את ה... כשאני
יצאנו, אני שוב חוזר ל...
החביא את הזהב בתוך דליים...
סליחה, בתור ככרות לחם,
בתוך ככרות לחם, הוא
חפר, הכניס לשם את ה...
ואלה היו כל הרזרבות שהיו לנו
ויכולנו בעזרתן איכשהו להתקיים.

אימא, כמו שאמרתי, החליטה לקחת
את העניין ולבנות את הבית מחדש.
בנינו אותו וחזרנו, הרחיבו
קצת את הבית, זה השתפר.
וככה זה נמשך,
יחסים פחות או יותר טובים
עם השכנים, עם ה...
עד ש... כמו שציינתי קודם,
השלטון הערבי,

התחילה לאומנות בעקבות
המאבק פה בישראל,
הייתה פה מלחמה
ועיתונים הגיעו לשם,
הרי ידעו, הערבים במקום
ידעו מה קורה בארץ הזאת,
ואני, שידעתי ערבית כבר,
במשך הזמן יכולתי לקרוא בעיתונים,
את הכותרות יכולתי לקרוא
ולדווח לקרובי משפחה,
להגיד להם מה קורה, מה
נשמע לפי העיתונות.

כמובן שהם לא היו לגמרי ניטרליים,
אלא עיתונות מגמתית.
הם סיפרו על מה שקורה בישראל.
אבל התהליך הלאומני
במקום הלך וגבר.
התחילו לחטוף נשים,
בנות צעירות.
שרפו חנויות,
היה רצח של סבא שלי. נכנסו הביתה,
ובגרזן,

בגרזן הרגו אותו. הוא ניסה...
עד כמה שאנחנו יודעים,
מתוך עדויות, ש...
הוא ניסה להתגונן.
היו גם הדוד והדודה, הם נפצעו,
ולמחרת גילו גם תינוקת,
שהיא ללא רוח חיים.
ככה זה היה בתקופה. אבל זה...
הגדיש את הסאה, הסיפור הזה.

הרצח של הסבא וגל הלאומנות וכולי.
אח שלי בינתיים החליט
לפרוש מהמשפחה
ונסע לישראל דרך איטליה.
האח שיותר מבוגר ממני, לא הבכור.
הוא עזב את העיר, ברח ונסע
לאיטליה, משם עלה לארץ.
ואז היה צריך להחליט מה לעשות -
לעזוב את הבית ולעלות לישראל.

עכשיו, הבית נבנה מחדש.
מלא ריהוט, מלא...
היינו צריכים להיפטר מזה.
מה עושים?
הערבים לא רצו לקנות. הם ידעו
שאנחנו עומדים לעזוב את המקום,
ולא רצו לקנות.
ואז אימא, בחוכמתה,
הפיצה שמועה שכל התכולה של הבית
הולכת להימסר לאחותה שגרה בדרנה.

דרנה זו עיר שנמצאת
בלוב, לא רחוק מבנגאזי.
שמעו החבר'ה האלה,
ואז הגיעו בהמונים,
לקנות את התכולה. קנו, אבל בזול.
מה אפשר היה...
מכרנו מה שאפשר. אבל מה
שחשוב זה לא היה התכולה,
אלא הזיכרון. זיכרונות שהיו בבית.
שהיו במקום. אחד הזיכרונות,
אני זוכר שאבא היה בחצר,

על השטיח, יושב ועושה את
הציפוי בזהב של כל מיני כלים.
אני זוכר שישבתי וצילמו
אותי, אני בגיל 3-4,
ככה, עם עיניים חצי רדומות.
בקיצור, היו הרבה זיכרונות, כמה
שאפשר היה להיזכר באותו גיל.
וב-1949,

היה תחילת מימוש,
ההגשמה של להיות...
לעלות... לדרוך על אדמת ישראל.
וזה מה שהיה. עלינו דרך...
הייתה בעיה של קדימויות.
בדרך כלל נתנו קדימויות
לטריפוליטאים.
זה אחד הדברים שסיפרתי לך
עליהם, שלא תמיד היחסים...
אבל הייתה תחרות בין שתי הקהילות.

אז החלטנו לעלות לטריפולי.
בטריפולי נשארנו חודשיים, 3 חודשים,
עד שהגיע תורנו לעלות לארץ.
הגענו לארץ במאי 1949.
העלייה ארצה, זאת אומרת,
זה שדרכנו על אדמת ישראל
זו הייתה הרגשה של קדושה.
את יודעת, אבא, הוא דתי,

וכשהוא... כף רגלו
דרכה על אדמת ישראל,
הוא השתחווה ונישק את האדמה.
אחי אותו דבר, ואני בעקבותיהם.
זו הייתה תחושה של קדושה,
שאנחנו מגיעים לארץ הקודש.
במחנה של העולים, היינו בבית
ליד, היינו כמה חודשים,
אחר כך בעלייה.

העלייה, איך זה נקרא שם? בית
עולים, היינו אחר כך בבית עולים.
ובבית עולים, סיפרתי לך קודם,
בחנו כנראה את הצעירים,
והחליטו לעשות מיון, בדיקה,
של מי כדאי לכוון אותו,
להכשיר אותו, ואז,
כמו שסיפרתי קודם,
לקחו אותי לבית ברל,
בלי לשאול את ההורים.

ההורים, כמו שסיפרתי
קודם, הם התיישבו...
הובילו אותם, הביאו אותם למג'דל.
העיר מג'דל נקראה מגדל אשקלון,
אשקלון, כל מיני שמות.
אבל במקור היא מג'דל.
עיר ללא חשמל.
במרכזה היה גטו של ערבים
שברחו... שבאו מעזה,
הושיבו אותם שם, אחר
כך החזירו אותם לעזה,

בתוקף הסכם שביתת נשק עם המצרים.
אבל... זהו. העיר ללא
חשמל, ללא כלום, שום דבר,
לא חיים חברתיים ולא...
עבודה. לא תעסוקה אמיתית.
אמרתי לך קודם, במשך הזמן הצלחתי,
עם הקשר שלי עם ראש הסניף,
למצוא לי עבודה גם באפוטרופוס

וגם עבודה אחרת,
באריגה, טקסטיל. עבדתי בתור...
בטקסטיל.
עכשיו, לגבי הגיוס. כשבאתי
למקום, איפה שעושים מיון,
שאלו אותי: איזה שפות אתה יודע?
אז אמרתי, קודם כל,
אני יודע עברית,
ערבית. שמעו ערבית, אמרו:
בסדר, אנחנו רוצים אותך.

אתה תלך למודיעין.
אז היה צורך בחיל המודיעין,
היה צורך בערביסטים.
וזהו. נפלה ההחלטה ושמו
אותי בחיל המודיעין.
אני בא ל...
לבסיס של חיל המודיעין, אחרי אימון
של חודש, אימון מוקדם של חודש,
אני מגיע לבסיס של המודיעין,
ושם אני מנסה לברר מה
זה, לאן הגעתי, מה זה?

היה אחד שהכרתי אותו באימונים.
אני שואל אותו: מה עושים פה?
הוא אומר לי: ששש...
עושה לי ככה, לא לדבר,
לא להגיד כלום.
טוב, בקיצור, חיכיתי עד
שהעבירו אותי בפני ועדה,
ועדת מיון, בשביל קצינים
בכירים, קציני מודיעין בכירים.
כמה שאלות, יאללה, החוצה. יצאתי,
ושילבו אותי ביחידה מסוימת.

אחר כך התקדמתי ביחידה,
עבדתי כמה שנים.
17 שנה הייתי במודיעין.
ואחר כך, אחרי המודיעין, אני
כבר מיציתי את עצמי במודיעין,
עשיתי כמה שיכולתי, דברים, ו...
אז ביקשתי העברה. אמרו לי:
טוב, יש לך תפקיד טוב.
בוא נעביר אותך לדובר צה"ל.
דובר צה"ל, הייתי 4
שנים כמעט, ו...

שם הנחיתי כתבים, עיתונאים,
הנחיתי אותם בנושאים הערביים,
בנושאים מזרח-תיכוניים
במשך 4 שנים,
ואחרי 4 שנים אמרתי די, אנחנו...
גם המודיעין החליט לעשות שינויים,
זה היה בעקבות מלחמת
יום הכיפורים,
והלכתי ל...
בחרתי, אחרי ראיונות מסוימים,
נבחרתי לעבוד בעיתון במחנה.

עיתון במחנה - לא מחנה ריכוז.
עיתון במחנה, עבדתי 21
שנים בתור כתב ועורך.
ותרמתי לא מעט לטיפוח השפה הערבית
בקרב... ראיינתי מפקדי חילות,
נסעתי לשליחויות, לקהיר,
ללבנון. לבנון הייתה תקופת מלחמה,

והייתי כתב בזמן המלחמה עם הסורים
והמוסלמים והנוצרים בלבנון.
אנחנו היינו יחד במשלחת של
עיתונאים, מבית העיתונאים,
נסענו לכמה ימים, כיבדו
אותנו, הביאו אותנו לביירות,
נתנו לנו את כל הכבוד, וראיתי
שם תופעות מאוד לא נעימות.
איך הנוצרים מתעללים במוסלמים.
אנחנו היינו בשיירה,

וכנראה איזשהו רכב של מוסלמי
ניסה להשתלב בתוך השיירה,
עצרו את המכונית איפה ש...
ירדו עם כתות של...
של רובים, הנחיתו מכות על הערבים,
גירשו אותם מהשיירה.
זו הייתה מלחמה... אבל
בערבים כיבדו אותנו,

נתנו לנו... כל הכבוד.
שמענו, נפגשנו עם מפקד ה...
איך זה נקרא?
מפקד הפלנגות.
זה ארגון נוצרי,
שפעל נגד המוסלמים
ועשה צרות רבות ל...
למוסלמים.
באותה תקופה היה
כאילו שיתוף פעולה,

שר הביטחון היה שרון, והוא עבד יחד עם
הנוצרים נגד המוסלמים באותה תקופה.
אז... זהו. אנחנו, ב...
נפגשנו עם המפקד, חזרנו
לארץ והמשכתי בעבודה,
עד ליציאה שלי לגמלאות.
יצאתי לגמלאות. אבל לא...
איך אומרים? לא ישבתי על ה...

על הזרים. לא נחתי על הזרים.
אמרתי, אני אכתוב כל מה
שהיה במשך שנים רבות,
אני אתחיל לכתוב. וכתבתי
יומן, בלי כוונה לכתוב ספר.
זאת אומרת, לא הייתה
כוונה לכתוב ספר,
אלא לכתוב יומן.
מה עבר עלי בשבוע שעבר, מה אני
חושב, מה הקשרים, הבעיות.
הרגשתי מצוין עם זה
שאני חופשי לכתוב

מבלי שאף אחד יכתיב לי
מה להגיד, מה לא להגיד.
וככה, במשך הזמן, נוצר מצב
שאמרתי, וואלה, הגיע הזמן
לאסוף את הכל, ללקט את
הכל ולעשות מזה ספר.
וככה, לפני שנתיים בערך
התחלתי לכתוב את הספר,
והיום הוא נמצא בהדפסה.
סיפרתי ש...

האח הבכור שלי, האח
שלי, האח הבכור,
ציון, בנה בית חדש,
הקים בית, ו...
באותו זמן, באותה שנה, חל
בר המצווה של הבן שלו.
אברהם, קראו לו.
ואז החליט שגם אני
אעשה ביחד את החגיגה,
חגיגת בר המצווה תהיה
יחד עם הבן שלו,

וככה עשינו בבית החדש גם
חנוכה של הבית וגם...
בר מצווה. הייתה, באמת, הייתה...
אני זוכר את המעמד. היה נפלא.
ההורים, משפחה, כולם חזרו כאילו
לחיות את החיים הטובים והרגילים,
ויחד, אני זוכר גם מתנה
שהוא חילק, נתן לי, שעון.

שעון יד שנשמר אצלי
המון המון זמן.
אפילו באתי עם זה לארץ
ומאז נעלמו עקבותיו.
אז זו הייתה התקופה שעשינו
את בר המצווה, יחד עם הבן...
הבן של אחי הבכור.
ובבית הפרטי החדש שהוא הקים.
תראי, את הקהילה היהודית
בבנגאזי הכרתי רק דרך אבא,

בבתי הכנסת, שהיינו...
אני יודע על רבנים שבאמת
היה להם מעמד מאוד מכובד,
ואבא היה ידוע בקהילה.
בבית הכנסת הייתי מלווה
את אבא כל הזמן.
הקהילה הייתה קטנה,
לא היה משהו ש...
באמת...

לא הייתה קולנית. הייתה פעילה,
דאגה לכל פרט ופרט.
בית הכנסת זה היה המוקד
של הפעילות שלה.
והייתה היררכיה בין הרבנים,
היה הרב הראשי והיה...
אבל בסך הכל...
היא פעלה בצורה באמת מכובדת.
לא...
לא היה משהו יוצא דופן.

חגים, בוודאי. החגים
זו הזדמנות להורים
ללכד, לקבץ את כל המשפחה.
באים כולם יחד ואוהבים לשיר,
ופיוטים. אהבו... כן, פיוט.
זה היה...
משהו שתמיד ידעו ב...
זו הייתה שמחה. זאת אומרת,
זו שמחה גדולה, להיות ביחד,

וסביב ההורים.
ואגב, אחרי שההורים
נפטרו, הכל התפרק.
ההורים היו המוקד שסביבו
המשפחה הייתה מסביב, ו...
לצערי, אחרי פטירתם,
הכל התפרק. כי כל אחד...
הלך לפינתו,

דואג לעצמו, גם מבחינת
המיקום המשפחה התפזרה,
חלק בדרום, חלק בצפון, חלק במרכז.
אני עצמי התנתקתי
מההורים במשך הרבה זמן,
כי נשארתי לעבוד במודיעין, במרכז,
וההורים היו באשקלון.
לא היה אז טלפון נייד, כמו שהיום,
שאפשר היה לדבר עם ההורים.

טלפון, אי אפשר היה להשיג באותה...
את יודעת,
בשביל להשיג טלפון היה
10 שנים צריך לחכות.
אז ככה שהקשר עם ההורים
לא היה כל כך...
מטופח, לא כל כך הדוק, עם ההורים.
וזה נורא הציק לי.
כי ידעתי שקשה להם באשקלון.
אבל זה מה שהיה.
אני, אחרי שהתגייסתי לצבא,
נעשיתי קצת יותר חילוני.

זאת אומרת, הפכתי להיות יותר...
אבל אני איש מסורת.
אני איש מסורת, עד היום.
הולך לבית הכנסת, מתפלל,
בשבת, בשבתות, בחגים.
בוודאי. אבל בעיקר כשהייתי נער,
התלוויתי לאבא כל הזמן, בתפילות.
ואני זוכר תמיד שהוא
היה אוסף את כולם,

לברכה, ברכת הכהנים, אז כל
המשפחה והוא, עם הידיים...
בבית הכנסת, אמרתי לך,
הוא היה לוקח אותי, אחרי שהיה אומר
לי: בוא, נעבור דרך ה... נגיע,
בדרך הייתי זולל בורקה,
בורקות, שאהבתי נורא.
היה עובר משם וזה היה פיתוי,

של אבא, לבוא איתו לבית הכנסת.
כי לא הייתי חסיד
גדול של משהו כפייתי.
אבל כיבדתי את אבא,
כיבדתי אותו, בכל מקרה.
היית רוצה לבקר בבנגאזי? -מאוד.
כן.
יש לי זיכרונות משם. אני זוכר ש...
הטיילת של העיר. הייתה
עיר יפה, בנגאזי.

הייתי מטייל יחד עם החברים.
הייתי הולך להצטלם.
בדרך היינו פוגשים עלמות יפות,
וכמובן, העיניים שלנו היו מכוונות
לראות את היופי שבהן, כן.
אנחנו היינו צעירים, עם
אנרגיות, הרבה אנרגיות.

תראי, אני זוכר את הלבוש של אבא.
היה לובש...
איך קוראים לזה? מין
'קט כזה, אבל לבן,
שרוול...
שרוואל? -שרוואל, כן, שרוואל.
זה מין...
כן, זה היה הלבוש. כיפה, בעיקר כיפה אדומה.
לא אדומה, לבנה.
כן. "טאקייה", קראו לזה.
ושרוואל, כן.

אבל אחר כך זה השתנה.
גם אימא לבשה לבוש
מסורתי, "זדאד" מה שנקרא.
זה מין...
ובמשך הזמן, עברו
ללבוש מודרני יותר.
אני זוכר את שם האונייה.
קראו לה מדקס.
עד כמה שאני זוכר, היא הייתה
אונייה יוונית עתיקה, ישנה.
אבל היא החזיקה מעמד, הביאה
אותנו עד לחופי ישראל.

כמובן. אני אז הייתי
בן 14, לבד, צעיר,
ונלוויתי למשפחה כולה. להורים,
לאח הבכור, לאחיות, שחלקן
התחתנו וחלקן לא, ו...
כן, כל בני המשפחה הקרובה,
היינו ביחד באונייה.
אחר כך פיזרו אותנו,
כל אחד במקום אחד.
מסר ל...

ליהודים, לישראלים. כן, לישראל.
לאוכלוסייה, לעם, לתושבים. כן.
אנחנו מפולגים מאוד. יש...
יחסים עכורים
בין הקהילות השונות.
אפילו בין הבנגאזינים
לטריפוליטאים.

למרות השיפור שחל בשנה
האחרונה, או שנתיים,
אבל בסך הכל האווירה בארץ
אווירה לא של סולידריות,
לא של לכידות, לא של אהבת הזולת.
וזה...
אומרים שבעת צרה,
בעת צרה, אז העם יתלכד.
אבל זה לא תמיד.

היו כבר בעבר חורבן...
חורבן בית ראשון ושני,
בגלל שנאת אחים, מכל מיני גורמים.
אני, הדבר שאני נותן לי קצת
יותר מרגוע, יותר מנוחה,
זה העובדה שהמדינה הזאת
מבוססת על כוחה הצבאי,
מערכות הביטחון, שהם חזקים מאוד,

והם מיטיבים לשמור על
ביטחונה של המדינה,
וזה מה שמחזיק את המדינה. כי
אם לא היה לנו מערכות כאלה,
אז זה היה מצב לא טוב, כי
יש לנו אויבים מכל הצדדים,
והם מחכים לרגע כדי לעוט עלינו,
ולחסל אותנו.

אפילו בעולם היום כבר רואים
בישראל כאילו מין... נטל,
ויש חוסר...
תהליך של חוסר לגיטימציה,
מצד המדינות בעולם, או כל
מיני גורמים עוינים באירופה.
אז אנחנו צריכים להיות מלוכדים.
אנחנו חייבים לשמור על האחדות,
לא רק בזמן צרה, אלא
גם בעת שלום, ו...

לעזור אחד לשני כמה שאפשר.
לתמוך בחלשים. יש בארץ היום
הרבה אנשים שהם חלשים.
יש סטטיסטיקות על עוני, רעב,
אוכלוסייה של ילדים רעבים.
זה מאוד מאוד מעציב,
והממשלה, אני מקווה,
הממשלה החדשה שתקום,
שתביא בחשבון לא רק את העובדה

שהמדינה היא חזקה מבחינה
צבאית ומערכות הביטחון,
אלא שיש בעיות קשות
של כלכלה, של חוסר...
ביסוס של החברה, החברה לא מבוססת.
רוב העם...
חשים כאילו שהאדמה
נשמטת מתחת לרגליהם.
העוני הזה והעובדה
שלא נותנים את הדעת

על ביסוס מעמד הביניים ומתחת לזה,
זה מאוד כואב, ואני מקווה
שהשינויים הפוליטיים והמדיניים
שיהיו בבחירות הקרובות,
יתנו את הדעת על העניין הזה,
לא רק מערכות הביטחון, אלא...
יותר ויותר על הצד
החברתי-כלכלי, לתת את הדעת.

וכמובן, גם במישור האישי-משפחתי,
לשמור על אחדות המשפחה.
יש נכדים שאני מת עליהם ואני מתכנס...
פעם בחודש,
אנחנו עושים ארוחה משותפת,
אני שומע מהם דיווחים
על מה שהם עושים,
מה קורה איתם, או שהם באים הביתה
לפה, ואנחנו מכבדים אותם.

נוסף לחודש הזה שאנחנו
נפגשים במסעדה, שהם יבחרו,
הם בוחרים איפה. הם מכירים את הכל.
אבל אני שומר על קשר איתם,
והספר שאני כתבתי הוא
מוקדש בעיקר להם,
הוא מוקדש כמובן גם להורים,
שעברו תלאות ועברו
באמת קשיים נוראיים,
מבנגאזי עד שהם הגיעו לעיירה הזאת.

אבל זה... אני צופה קדימה
לדור החדש, הדור הצעיר.
ואלה הדור הצעיר, זה הנכדים,
ואני מקווה שהם יממשו
את התקוות שאני...
התקוות שעולות בראשי.
אבא שלי היה אמנם...
צורף, כסף וזהב, ועבד, הוא
היה איש עבודה, איש כפיים,

שעבד קשה והתפרנס.
אבל לא... הוא לא הותיר לי
מהזהב והכסף שהיה לו בחנות,
שום דבר מיוחד. כלום. אני רק
למדתי ממנו לכתוב בערבית,
לכתוב, להכיר את האותיות בערבית.
ופתאום, ביום אחד, אני
מגלה בבית אצלי, ספר.
אני פותח,

ולא מוכר לי, הספר הזה.
אבל הוא השאיר את זה,
ואני קיבלתי...
הירושה היחידה שקיבלתי
מאבא, זו ירושה יקרה לי,
היא ירושה מיוחדת במינה,
מדובר פה בספר תורה, כן,
שהמילים בו הן
בעברית, כתובים ב...
המילים כתובות בעברית,

והשפה עצמה היא ערבית ספרותית.
אם אתם רוצים, אני
אקרא לכם דוגמה.
(בערבית)

(בערבית)
(בערבית)
זה שמירת שבת.
הוא פה מצווה, אלוהים למשה,
לשמור שבת.

(בערבית)
"והעם ינוח ביום השביעי."

(בערבית)
זהו, זה מה שאלוהים ציווה
על משה, לשמור שבת,

וזה כתוב בעברית, אבל
השפה היא ספרותית ערבית.
כידוע, כזכור,
בן הזקונים של אימא,
וזה מובן, אחרי שבאמת קרו האסונות
של שני הבנים שנפטרו קודם,
והיא שמרה עלי כעל בבת עינה,

אהבה אותי. אני זכיתי.
זכיתי באימא שידעה לגונן עלי,
במצבים קריטיים, בזמן השואה,
בתקופה שהייתי במחנה ג'אדו.
וגם מאוחר יותר.
היא אהבה אותי והיא...
גם כשהייתי... אני זוכר, מקטנות,

  ליוותה אותי כל הדרך.
ומדי פעם הייתה אומרת לי: חיים,
יא חיים,
(בערבית)
את זה היא הייתה אומרת. או דבר
אחד שהוא לא פחות משמעותי,
היא הייתה אומרת לי:
(בערבית)
זאת אומרת, שמי שיכול להועיל
לך ולעשות בשבילך טוב,

    זה רק אתה, אתה עצמך. זאת אומרת,
לסמוך אך ורק על עצמך.
וזה לקח שאני קיבלתי,
ובמשך הרבה זמן ליווה אותי.
זהו, זה לגבי אימא.
עד... אפילו כשגדלתי
והייתי כבר כתב,
ועורך בעיתון, והייתי
בא אליה לבקר,
היא עדיין התייחסה אלי
כאל הילד היקר והאהוב.

חיים, תודה רבה.

חיים ארביב
  גלית כהן – קרספי  
בנגזי
לוב
סיפורי חיים נוספים: