מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:02:30

שמי דבש חיים
נולדתי בתוניסיה בעיר ספקס
ב-31/12/1935
להורים יוסף ואמשדה.
אימא שלי מג'רבה,
אבא שלי יליד ספקס.
גרנו ברחוב סינאי

שבו היה בית כנסת גדול
שאבא שלי היה הגבאי שלו,
ואני זוכר את עצמי מגיל...
בערך מגיל 6,
אני זוכר שגרנו
בבית עם שתי קומות,
כמו שפעם, קומה אחת מסביב כל...
אני והאחים שלי גרנו למעלה,
ולמטה היו יהודים אחרים.

ממולנו הייתה הקסבה הערבית,
שם גרו רק ערבים בעצם.
ב- 1941-1942 התחילו
בני הברית להפציץ את ספקס.
להפציץ אותה בהפצצות
כבדות מאוד דרך מטוסים,

ואז נאלצנו לברוח מהעיר
על סוס ו...
סוס ועגלה.
אבא שלי שהיה אטליז היה קונה
פרות וקונה כבשים
ומוכר אותם לקצבים.
אז הוא הכיר הרבה ערבים,
ואנחנו בעצמנו היו לנו הרבה
שטחים של עצי זית מחוץ לעיר.

אז הוא עשה איזה
עסקה עם איזה ערבי,
ולקחנו שם אצלו מחסן
גדול של איזה 40-50 מטר,
וברחנו לשם ברגל עם
העגלה שלקחה את הדברים,
ואנחנו הלכנו ברגל.
אני זוכר, אני הייתי, האחים שלי,
אנחנו בעצם שמונה אחים
היינו.

00:05:00

ארבעה אחים מאימא שלי,
וארבעה אחים מאימא אחרת
שהיא בעצם מתה ממחלה שהייתה,
ואז אבא שלי נאלץ,
בזמנו היו חייבים להתחתן עוד פעם,
ואז הוא התחתן עם אימא שלי.
אני הבכור שלה בעצם.
ואז אני ממשיך,

הגענו למקום ובדיוק ראינו
גינה גדולה עם הרבה עצי פרי,
בחוץ התה כמו ורנדה כזו גדולה,
ואחרי יום הגיעו לשם האיטלקים
עם מכונות ירייה נגד מטוסים.
ואנחנו נאלצנו לחפור,
אני זוכר אז, זה כבר היה 42',

הייתי בן 6-7 משהו כזה,
תכף תראי תמונות אז את אולי
תדעי בן כמה הייתי פחות או יותר.
ושם היו חיים מאוד קשים,
היינו קרוב ל- 42 איש,
ואנחנו המשפחה 11 היינו,
המשפחה של האח של אבא
שלי, גם כן היו בערך 10,

ועוד כאלה שהכרנו שברחו יחד אתנו
כי יומיים אחרי זה
העיר נחרבה לגמרי.
כל המקום, הבית שלנו,
בית הכנסת, כל הרחוב סינאי,
את שומעת, רחוב סינאי, זה סיני,
בגלל בית הכנסת שהיה.
ומערכת היחסים שלנו עם
ערבים לא הייתה גרועה,
בא נגיד אני לא זוכר שהיו
בעיות, אני,

היו אולי בעיות, כן?
ואני זוכר אחת הפעמים
אז איך שהגענו ל...
לכפר הזה,
התמקמנו כולנו בחדר
אחד של 40-42 מטר,
כל אחד לקח פינה.
אני זוכר שאימא שלי הייתה בהריון,
ובגלל המלחמה והרעשים היא...
הילד... מה שנקרא עשתה הפלה.

00:07:30

ואז היא נכנסה קצת ל...
נהיתה קצת חולה,
את יודעת, אחרי הפלה כזו ומצב
כזה היא כבר לא הייתה מה שהיה.
את האחים שלי הגדולים
מהאימא הראשונה
שלחו לעבוד עבודות פרך בנמל,
כי ספקס זו עיר נמל,
ושלחו אותם,
יש לי אחת התמונות שלו,

האח גדול והאח היותר צעיר,
הם היו בני 18-20 משהו כזה 21,
שלחו אותם לעבוד בנמל לעשות תעלות
נגד ההפצצות של ה "לה זליה"
בנות הברית מה שנקרא בצרפתית,
אני דובר צרפתית, כן?
והיינו שם...

אני לא יכול להגיד בדיוק,
אבל בין חמישה לחצי שנה, חמישה חודשים.
אחת הפעמים שהפציצו שם
הפציצו את מכונת
הירייה נגד מטוסים,
רסיס כזה גדול הגיע
אלינו איפה שהסתתרנו.
וממש בנס לא קרה כלום לאף אחד,
אח שלי, אני כמובן לא
עבדתי, הייתי כזה קטן,

כן, הם עשו את התעלות האלה,
תעלות גדולות, וחסמו אותם.
אני זוכר אפילו מקרה שהיינו בתעלה
כי פחדנו,
כל פעם שבאו האווירונים מעל,
היינו ישר רצים לתעלה,
התעלה הייתה בחוץ,
ואח שלי, היה אחד שגם היה
אתנו, הוא היה ספר,

הוא היה מגלח אותו,
באמצע הגילוח השאיר אותו עם חצי זקן,
וחצי מגולח חצי לא,
ונכנסו לתוך התעלה.
ויש לי גם תמונה,
איך שאני ואחותי הגדולה ועוד אחות
מצולמים עם החייל הזה,
חייל איטלקי, האיטלקים הם היו יותר...
בא נגיד יותר טובים מהגרמנים,

00:10:00

הם היו פחות אלימים מהם.
ואחרי ש...
זה היה ב- 42',
אני הייתי כבר בן 7-8,
הלכתי, גמרנו את המלחמה,
כבר לא היה לנו בית.
באנו, הכל היה הרוס,
כל העיר הרוסה,
מצאנו איזו פינה ב"מולנוויל",
זה גם כן שכונה בספקס,

ב"מולנוויל", ואני התחלתי ללמוד באליאנס.
למדתי שם עד כיתה ח',
גמרתי יסודי מה שנקרא,
כלומר כיתה ח',
ושם היו רק בנים.
אליאנס היה רק בנים או בנות,
בית הספר שלנו היה רק בנים.
ושם למדתי עד גיל 13.

ובגיל שלוש עשרה היינו
כבר מצב לא הכי טוב,
כלומר, לא רק אני, כולנו, כל ה...
העבודה כבר לא הייתה
עבודה כמו שהייתה,
ואחרי המלחמה הערבים
כבר התחילו להתהפך,
כי הצרפתים עוד מעט רצו לעזוב,
זו הייתה סוף התקופה,
ככה הרגישו כולם.

ואני זוכר שאני בגיל 12-13
הייתי בתנועת בית"ר.
אח שלי הוא היה המדריך
ואנחנו היינו קבוצה,
והיינו נוסעים ביחד לשפת הים
ועושים שם כל מיני תרגילים.
אני אומר הייתי קטן עוד,
אמנם הייתי ספורטאי,
הייתי שחקן כדורגל מגיל קטן עד גיל...

שהייתי בארץ גם שיחקתי כדורגל.
אז משם בגיל 13 בערך,
כן שלוש עשרה,
שלוש עשרה פלוס קצת,
התחילה התארגנות
פנימית של כל היהודים,
והאחים שלי הגדולים
שהם מהאימא השנייה,
הם כולם היו שליחים.
אחד היה בגורדוניה,
אחד היה בית"ר, אחד היה...

00:12:30

אוהבי ציון קראו לזה.
לא יודע אם את קצת מזהה את השמות,
אולי כן מאלה שאת ראיינת.
ואז ארגנו אותנו והחליטו
שאנחנו עולים לארץ,
אני ואחותי הקטנה,
היא כבר לא בחיים,
נפטרה לפני שנתיים שנה.
עלינו לארץ שנינו,

עלינו לצרפת,
קודם כל לתוניס עיר הבירה,
משם עלינו, אני לא זוכר, או באונייה,
אני חושב באונייה, עלינו למרסיי,
ממרסיי לקחו אותנו לפרבו
זה שאטו גדול.
ומי ששם היה מנהל, הרב דוד גז.

עכשיו, אני רוצה לציין עוד דבר
ששכחתי, אבל אציין אותו,
אני למדתי עברית בתוניס,
אני ידעתי לקרוא
ולכתוב עברית ולדבר
יותר טוב מכל אלה, גם אלה שבאו ללמד
אותנו, לא הייתי עושה שגיאות,
שהייתי כותב בעברית לא הייתי
עושה אף שגיאה, הם לא הבינו.
זה היה הרב דוד גז,
הוא... או שהוא אחיין או זה

של הרב דוד גז מהכותל,
שהיה רב הכותל,
הם באותה משפחה.
משם עליתי כאילו לצרפת
כשאני יודע עברית.
לא רק יודע לדבר,
לקרוא ולכתוב בלי שגיאות.
שם שלחו לנו שליחים מהארץ

שהיו מלמדים אותנו עברית
והיינו עושים כל מיני דברים ביחד,
כי היינו גם תוניסאים,
גם מרוקאים, גם אלג'ירים,
גם מטנג'יר, בעיקר מצפון אפריקה,
בפרבו, זה היה שאטו,
את יודעת מה זה שאטו,
ארמון ענק מתקופת...
מהתקופה ההיא,

00:15:00

שאטו... זה היה בגרנובל.
העיר גרנובל זה בצפון,
עיר מאוד קרה.
משם, היינו חצי שנה,
העבירו אותנו לרואז' לה בן.
רואז' לה בן זה גם כן
מקום לא רחוק משם,
ושם בעצם אני יכול להגיד לך,
שם פגשתי את הרב פרץ,
שר הפנים שהיה,

את זוכרת אותו?
הוא היה איתי במחזור,
אני לא ידעתי כאילו,
אבל הוא היה איתי במחזור ב...
ברואז' לה-בן.
הוא היה גם שחקן כדורגל דרך אגב,
כשאני פוגש אותו עד היום,
אני אומר לו,
אתה זוכר ששיחקנו יחד כדורגל?
הוא רב, הוא כבר מבוגר.
אני אחזור למשהו שלא תאמיני מה שקרה,

קודם כל, למה?
כי אנחנו הינו ציונים,
מאוד.
המשפחה שלנו כולם היו
מדריכים, שליחים,
מאוד ציונים, אבא שלי, כולנו,
בבית למדנו עברית והיינו גם
מסורתיים, לא חרדים,
לא היו חרדים בצפון
אפריקה, בואי אני אגיד לך,
היו מסורתיים, כולם
היו, כמעט כולם,

אני יכול להגיד לך 90
אחוז היו דתיים מסורתיים.
אני למשל הלכתי רק עם
בארט, לא עם כיפה,
עם בארט, כמו של הצרפתים.
-כובע?
כן, אבל כובע בארט, לא...
לא הכובע הזה, כן?
וזה היה מובן מאליו,
היו באים אלינו שליחים
מחוץ לארץ, זה אבא שלי היה מספר,

היה בא לבית כנסת ומדבר אתם
בלי שאף אחד ידע, אף אחד לא ידע.
אספר לך משהו,
הבן דוד שלי ערב אחד נעלם,
שנה שנתיים לפני שהגעתי ב- 47',
הוא נעלם מהבית.
בא דוד שלי האח של אבא,
אומר איפה, איפה?

00:17:30

בסוף התברר שהשליחים
מהמוסד לקחו קבוצה
והוא היה ביניהם,
הבריחו אותם לארץ.
הוא היה בין השוטרים הראשונים בארץ,
השוטרים...
עם האנגלים כמובן, אז היו האנגלים.
זאת אומרת הייתה ציונות גדולה בספקס,
לא סתם, רב היהודים קודם
כל היו יהודים כי...

יהודים, מסורתיים,
דתיים, עם הבסיס ה...
מה שהיום אני פוחד
לאט לאט יברח לנו.
אבל אני מקווה שלא.
אז אני הייתי בפר-לה בון בגרנובל,
היינו שם קרוב לשנה,
מאחר והצטיינתי אני בעברית
בכתיבה נתנו לי מתנה
כמה ימים בפריז.

אחותי הייתה מדריכה שם, אז כולם
אמרו, בטח פרוטקציה של אחותך.
אבל לא.
אני הייתי עם אחותי הגדולה,
היא הייתה מדריכה שם,
היא הייתה שליחה,
וכשליחה היא הייתה גם מדריכה.
אנחנו משפחה, אח שלי הגדול הוא היה
בין המקימים של הפדרציה התוניסאית.
הוא כבר נפטר, כן, הוא היום היה אמור
להיות בן מאה עוד מעט, כן.

זאת אומרת,
אנחנו בבסיס יש לנו את זה,
לא היה צריך הרבה
לעשות כדי שנעלה ארצה.
אספר לך עוד סיפור,
עכשיו את רואה שאני מדבר?
הסבתא של הסבתא שלי
קבורה בהר הזיתים
ב- 1850 עלתה לארץ,

בשביל להיות...
שיקברו אותה בהר הזיתים.
תביני, הסיפורים
האלה, אם את תקראי
במי שחוקר את כל הנושא
הזה, תקראי אותם.
אנחנו, זאת אומרת יש לנו...
אני כשהגעתי להר הזיתים
חיפשתי את הקבר שלה,
האמת לא מצאתי כי שם יש
בלגאן, זה לא...
הערבים עשו שם הרבה...

00:20:00

הרבה בלגאן בנושא הזה.
בחג הכיפורים הייתה שכנה לידנו
ואבא שלי, היינו... היה בודק,
יודע כאילו,
היינו לדוגמא חמישה ילדים בנים
וארבע ילדות בנות,
היה קונה ארבעה תרנגולים
וארבע תרנגולות,

והיינו הולכים לאיזה
מקום והיו עושים כפרות.
על המקום, אני ראיתי את זה,
כאילו לא אומר לך דברים
ששמעתי, ראיתי.
היינו נכנסים לאיזו חצר, מזמינים
רב, והיה שוחט את כולם כפרות.
ואז היינו ביום כיפור,
כל היום היינו בבית כנסת.
בפסח לדוגמא כל
המשפחה, כל המשפחה,

היינו 20-30 במקום קטן,
לא כזה גדול כמו שאת רואה פה,
מקום כזה קטן היו באים כולם,
ואז היינו עושים את כל הברכות האלה,
אני זוכר שהיה לוקח את הילד הכי
קטן, מלביש אותו
מוציא אותו כאילו שבא מ... ירד ממצרים.
אז, עוד אז...
ומשאירים כיסא של אליהו הנביא,

והיינו עושים אוכל מיוחד,
מה האוכל המיוחד של התוניסאים?
היינו עושים מ'סוקי,
מ'סוקי זה מרק עם מצה,
מצה של אז, של שם,
פה המצה זה...
מצה זה פה זה ביסקוויט המצה פה,
הייתה מצה כזו קשה.
ככה בעובי כזה, כזה עגול,

והיינו שמים את כל הירקות
שאפשר, וזה היה האוכל המיוחד,
הכי הכי, שאין, אין דבר כזה
פסח אצלנו בלי המ'סוקי.
פולים היינו עושים וארטישוק, הכל,
זה מה שבחוץ לארץ, כן?
פה, גם היום אנחנו
עושים אותו הדבר פה.
אם תשאלי את אשתי,
היא עושה גם שלנו גם של
המרוקאים, היא ממוצא מרוקאי.
 

00:22:30


ככה גם פה פסח עד היום אנחנו...
יש לי את ההגדה של פסח של תוניס.
יש לי גם של...
הכל, אני... הכל,
זה בא האמת מאח שלי הגדול
שהוא היה דואג שכל
דבר, שיישאר לנו.
עכשיו, פורים היינו מתחפשים כולנו.
אני זוכר דבר אחד,
שבפורים כל אחד היה יכול לעשן,
לקחת סיגריה.
אני האמת לא לקחתי.

עד היום אני לא
יודע מה זה סיגריה,
אבל זה סתם גם כן איזה...
או שהיינו מחכים לקבל כסף,
מכל אחד כמה...
את יודעת מה היו נותנים פעם?
אגורה, אגורה זה היה המון כסף.
זה היה נקרא סולדי בערבית.
אני לא כל כך יודע ערבית,
שמעתי, דיברתי, אבל היום אני כבר...

יודע צרפתית כן לדבר
וגם לכתוב כמובן.
חנוכה, היו לנו חנוכיות
מיוחדות עם שמן,
כל החגים היינו עושים,
אין דבר כזה.
אני הייתי קם עם אבא שלי
זכרונו לברכה לסליחות,
הוא היה לוקח אותי, היינו הולכים
מעירים את האנשים שיבואו לסליחות.
הוא היה הגבאי של בית הכנסת,
ובית הכנסת היה לא קחו מאתנו.

אני דיברתי ערבית עם ההורים שלי,
צרפתית עם האחים שלי.
ההורים שלי לא ידעו,
אבא שלי רק בעברית,
לא ידעו לכתוב ולקרוא בצרפתית.
אנחנו בעצם היינו הדור הראשון,
כי הצרפתים מתי נכנסו לתוניסיה?
לא לפני הרבה שנים.

כלומר היום כן, אבל כשאני הייתי הם נכנסו
אולי ב- 1870, 1890 משהו כזה.
ואני נולדתי ב-1935,
אז אני הספקתי
להיות בבית ספר
אליאנס שלימדו צרפתית.
אבל ההורים שלי לא,
בתקופה שלהם לא היה.
היה רק, למדו בבית הכנסת או בזה עברית,
 

00:25:00


לקרוא, לא יודע אם לכתוב,
וזהו. אימא שלי באה מג'רבה,
אז שם דיברו רק ערבית.
אבא שלי גם כן שהוא היה
מספקס דיבר רק ערבית.
עברית הוא ידע עברית של
השפה התנכ"ית מה שנקרא,
של מה שכתוב בספרים שלנו, בתנ"ך,

אבל לא ידע את העברית של פה.
כשהוא בא לפה כמובן...
אבל יש כאלה שנולדו
אולי יותר מאוחר,
כמה מהם כן למדו צרפתית, למדו זה,
היו רופאים, היו זה...
אבל זה היה הכל באיחור.
אצלנו בעיר לדוגמא,
אני זוכר היו רק שני בתי קולנוע.
מי שהיה הולך לקולנוע
היה נחשב עשיר.
אח שלי הגדול היה לוקח אותי,

זה כמו שהיום אני אגיד לך על...
אני כבר אין לי מה,
יש לנו הכל אז אני לא
יכול להגיד לך כבר...
לטוס, מה אני אגיד לך,
מקום שכבר לא עשינו...
היום אין הפתעות.
הילדים אז כל דבר קטן זה היה דבר...
ב-1950 בפברואר
אמרו לנו שאנחנו עולים לארץ.

זה היה בפברואר אלף תשע מאות...
באונייה נגבה.
כל הקבוצה שלנו בגיל
שלי וקצת יותר גדולים,
הקטנים נשארו עוד קצת שם.
הגענו למרסיי, משם לקחנו את
האונייה נגבה כל הקבוצה ועלינו.
מי שעלה איתי זו אחותי,
אחותי הקטנה.
ועלינו לאונייה,

וכמובן לוקח כמה ימים,
נדמה לי שלושה או חמישה ימים,
לא יודע כמה לוקח להם.
ואני באתי עליתי,
לקחתי מקום כמו כולם,
שוכב עם אחותי שם בצד,
היא עם הבנות, אני עם הבנים,
וביום הראשון היה לנו קשה,
את יודעת באונייה זה קשה מאוד,
 

00:27:30


אתה מקיא, אתה זה...
אתה עדיין לא התרגלת.
אני יום אחד קם,
קצת הרגשתי טוב,
עולה למעלה לסיפון,
נושם אוויר, אני מסתובב,
אני רואה פתאום מרחוק,
את מי אני רואה,
את אימא שלי.

אני אומר, זאת היא, זאת לא היא...
למה אני אומר זאת היא...
הייתה עם תינוק,
תינוק עם עגלה.
אימא כמובן נשיקות וזה, אני אומר,
מי זה הילד הזה?
מאיפה הבאת אותו?
אומרת לי, זה אח שלך.
אני הייתי המום כמובן, זה אח שלי?
ממתי? היא אומרת לי,
נולד בצרפת.

היא עלתה אחרי לקונדה רנס,
היא ואבא שלי.
ושם היא הייתה כנראה
בהריון כבר בספקס,
ושם הוא נולד.
איציק קוראים לו.
איציק דבש כמובן, כן?
מאז אני אומר לו, אני לא יודע אם
אתה אח שלי או לא... אבל לא חשוב.
צוחקים, כן?
אז זה, זה מה שנקרא דברים
שקורים בחיים ואתה...

אתה לא יכול לצפות אותם.
אז אתה עולה,
פתאום אתה מוצא את
אימא שלך שלא ראית אותה
כבר שנה וחצי שנתיים משהו כזה,
כי עלינו לתוניס קודם ואחר כך
לזה, אז זה לקח זמן.
זה דברים שהם מדהימים כאילו,
ואני לא מאלה שמתרגש מזה אבל זכור לי
התמונה הזו איך שהיא עם התינוק,
ואני אומר לה מה...

בכל אופן אני הלכתי למקווה ישראל,
והיא הלכה למעברת באר יעקב.
האמת אני לא סבלתי
כמו שהדור ההוא סבל,
למה הם היו במעברות.
אני באתי לבקר אותם ב...
במעברת באר יעקב,
הם... היה  אוהל אחד גדול,
 

00:30:00

היו איזה שמונה משפחות,
בין משפחה למשפחה
היה כאילו כזה דבר,
וילון שמבדיל ביניהם,
זה משפחה אחת, משפחה...
את לא תאמיני.
זה הזוי מה שאני...
אבל ככה חיו אז, הם סבלו.
אבא שלי כבר היה
בן שבעים בערך.

ולא הייתה עבודה, הוא הלך לעבוד בטוריה,
מה שאף פעם...
עם טוריה.
היה מוציא פנקס,
היה צריך להוציא פנקס אדום
כדי שיתנו לו עבודה בטוריה לשבועיים,
עשו לו טובה, את יודעת...
אבל טוב, הייתה לנו מה שנקרא...
האחים שלי, אח שלי הגדול
הוא היה מקורב לכל
המפא"יניקים שם,

ואז הוא סידר להם בית בבאר יעקב.
זאת אומרת,
תסתכלי איזה חיים היו אז.
אתה כילד לא מבין את זה,
אתה לא מבין, אתה חי
טוב, לא חסר לך כלום.
הייתי במקווה ישראל שלוש שנים,
למדתי שם, אכלתי טוב, היה לנו הכל.
זה שנות ה- 50',
השנים הכי קשות של המדינה.
מאחר ואני, ואנחנו, לא רק אני,

באנו כבר יודעים עברית,
כאילו גמרנו כיתה ח' וגמרנו זה,
היינו כבר נחשבים
לכאלה שיכולים ללמוד.
אז נתנו לנו להיות שלושה
חודשים באחוזה, זה בחיפה,
ואחר כך כולנו יחד הלכנו
למקווה ישראל ללמוד.
כמובן למדנו שם שלוש
שנים, יצאנו עם תעודה,

תעודת י"א לא י"ב, אחר כך אני גמרתי
עוד שנה אחת בערב
ב...
למדתי בתל אביב,
כי עבדתי שם במוסד תורת משה,
מדריך הייתי.
זה מוסד...
עבדתי שם, התחלתי אני
צעיר מאוד לעבוד כמדריך.
תסתכלי, אני התחתנתי,
אני הזמנתי את ההורים,
אני הזמנתי את ההזמנות,
 

00:32:30


אני הזמנתי את האולם,
אני הזמנתי את האורחים,
ההורים שלי היו האורחים.
הייתי בגיל 21,
אשתי הייתה בת 19,
גם היא "מקוואית" דרך אגב.
עכשיו, איפה הכרתי אותה?
גם סיפור, כולנו מעליית הנוער,
תדעי לך ילדי עלית הנוער זכו בגדול.
אנחנו צריכים להודות בזה,

שעלית הנוער עשתה הרבה דברים
גדולים לנוער שבא איתה דרך...
מצפון אפריקה.
היא למדה בתלפיות בירושלים,
יש שם מוסד תלפיות היום.
והמדריכה שלה הייתה אחותי.
משם...
עכשיו המנהל שלה מספר,

אני הייתי רץ גם, הייתי ספורטאי,
אז היה מרוץ יום העצמאות והייתי ב"מקווה",
"במקווה" אז האליצור לקחו אותי לרוץ.
אז כשרצתי, הקטע שלי יצא
בדיוק עד המוסד שלהם,
אז מי שהגישה לי מים לשתות זו אשתי.
זה המנהל מספר לי,
כל פעם כשאני מספר את זה
אני אומר לה המנהל שלך סיפר, אני לא...

אבל...
אבל הכרתי אותה כמובן,
אחותי רצתה מאוד שאני אכיר אותה,
היא באמת אישה מיוחדת כן?
אבל כשהיינו ילדים לא ידענו, מה...
את יודעת, התקופה הזו,
אם אתה נותן יד לבחורה
אז זה סימן די אתם חברים כבר.
וואי, כל העולם מדבר...
אמרתי לה, את לא יודעת
את זה, זה לא היום.
היום עד שהם לא גרים ביחד שנתיים
באותו חדר הם עדיין לא חברים.

אז מספיק שנתת יד או דיברת איתה
דקה אחת כשאף אחד לא היה, זהו.
נגמר, זה חברה שלך, ולך תגיד שלא.
יש הרבה דברים שאתה אחורנית...
אחרי שלמדתי במקווה
הייתי בצבא כמובן,
גמרתי צבא,
למדתי בווינגייט חינוך גופני,
 

00:35:00


הייתי אחר כך...
למדתי גם ברופין חקלאות
כי באתי מ"מקווה",
אחרי זה
הייתי מנהל מחלקת תרבות נוער וספורט
בעירייה, בעירית רמלה,
הייתי סמנכ"ל העיריה,
והייתי עוד הרבה תפקידים אחרים בחיים.
אני זוכר שעשינו את זה בחצר,
הייתה לנו חצר קטנה.

הבית היה בית קטן עם חצר קטנה.
הזמנו את הקרובים, את המשפחה,
הלבישו אותי עם חליפת בר מצווה,
מכנסיים עד פה,
אז זה היה בקיץ כנראה,
ועם בארט.
באו ההורים, עליתי כמובן לתורה,
ובשבת באו ה...
היינו בבית כנסת וזרקו סוכריות,

את יודעת כמו שהיום בערך.
כמה שאני זוכר הבר מצווה
זה היה בצ'ק צ'ק, למה?
מיד אחרי זה עליתי ארצה, לא נשארתי
הרבה, אבל זה את הבר מצווה עשיתי שם,
עם ההורים, אם לא,
לא היו נותנים לי אולי לעלות
לפני שאעשה בר מצווה,
הייתי כאילו הבן הבכור.
הסבתא מצד, אני הכרתי רק
את הסבתא מצד אבא שלי,

שהיא הייתה כבר כמעט בת
מאה ולא קמה מהמיטה.
אני זכרתי אתה ככה והאחת האחיות
שלי, היותר גדולה ממני,
הייתה לידה במיטה עד יום מותה.
רק אחרי שהיא נפטרה
אחותי עלתה לארץ.
היא הייתה ממש בשבילה,
היא כבר היום לא בחיים, גם אחותי.
הסבתא שלי,
האימא שלי אבא שלי כאילו,

היא הייתה מבוגרת
מאוד, מאה, מאה ומשהו.
הסבא וסבתא מצד אימא שלי אני כן
זוכר, שניהם היו מג'רבה.
הם בג'רבה, אני ביקרתי אותם
פעם, החיים שלהם היו...
חיים כמו בא נגיד...
הם חיו כמעט כמו, מבחינת...
 

00:37:30


כמו הערבים.
זאת אומרת לא...
חוץ מזה שהיו חיים יהודיים לגמרי,
אבל המצב שלהם לא היה
יותר טוב מהערבים,
בג'רבה.
אבל הם היו מאוד דתיים,
מאוד מאמינים,
ג'רבה בשבילם הייתה,
קראו לזה ירושלים השנייה, של מעלה.

מספרים על ג'רבה,
לא יודע אם את יודעת,
מלחמת העולם השנייה בא טנק גרמני,
רצה לעלות על ה...
על חרייבה, כך זה נקרא, חרייבה,
הוא נעצר באמצע,
הם לא יודעים איך.
נס.
ועד היום אומרים שהטנק שם.
עכשיו, הם היו יהודים מאוד מאוד
דתיים, מאוד מאמינים.

הם האמינו הרבה מאוד בדגים,
רובם מג'רביה קוראים להם
דג בשם זה, דג בשם זה,
חמסה, חמסנה,
כלומר הם האמינו הרבה מאוד בעין
הרע, ולכן נתנו להם שמות
של חמש, חמסה.
חמסה, חמסנה...
דג בערבית, איך אומרים בערבית דג?

איך אומרים?
-לא זוכרת.
חוותא, חוותו...
חותא, חותא זה דג.
אז לכולם קראו חותא, חוותו...
כל השמות שלהם, כי האמינו בזה.
עכשיו מאיפה הם הגיעו לשם,
אני חושב שאנחנו הגענו דרך ספרד,
מגירוש ספרד.

יכול להיות חלק מהם הגיע,
אבל הם היו באי הזה.
זהו, אני הרבה לא חייתי איתם.
עם מי שחיינו זה רק עם
הסבתא שלי שהייתה שם,
אבל היא הייתה שם במיטה,
זה כאילו רק עד שחיכתה מה שנקרא ל...
היא הייתה כבר בת
מאה פלוס משהו כזה.
אבא שלי הוא היה...
 

00:40:00


הוא מה שנקרא היה קונה כבשים
ועגלים, עגלות,
ומוכר אותם לקצבים.
עכשיו, לא תמיד הייתה עבודה.
עכשיו, אימא למשל,
היו הרבה פעמים אצלנו
שהנחלים היו עולים על
גדותיהם והיו נכסים לבית.

אני זוכר עד היום
שהנחל נכנס אלינו הביתה
והיה לי פה עד הרגליים.
הייתי, פה המיטה,
אני לא יכולתי לרדת.
אני זוכר, כמו שאני מספר
לך עכשיו אני זוכר.
היו דברים ש...
אבל אפשר להאמין,
קורה גם היום שאתה רואה בטלוויזיה
מה שקורה אפילו בארצות הברית.
עכשיו...
וזה היה המקצוע שלו,
אחר כך הוא ניסה בקצביה,

פתח לו... נהיה קצב, אבל לא...
זה לא הלך כל כך הרבה שם בא נגיד.
היינו לא עניים ולא אמידים,
חיינו טוב, חיינו בא נגיד,
חיינו, לא מעבר לזה.
לא היו הרבה עשירים,
בואי בינינו אז,
הרבה, אולי היו כמה,
אבל היינו במעמד הבינוני בתקופה ההיא.

המעמד הבינוני היום זה המעמד הנמוך.
אז זה היה המעמד הבינוני.
אני למשל, שיחקנו,
אני שיחקתי כדורגל הרבה,
שיחקתי אני הרבה איך קוראים לזה,
אחד אחרי השני וקופצים עליהם,
את מכירה את המשחק?
מעמידים שורה 5-6
ילדים אחד אחרי השני

וקופצים עד ה...
-חמור קופץ בראש. -יכול להיות.
שיחקנו גם את הקלאס הזה,
ושיחקנו את האבנים,
אני הייתי עוסק בספורט,
אני זוכר את עצמי,
הייתי עולה על גגות וקופץ למטה.
עם הערבים,
הייתי רב איתם עם אבנים.
הם היו זורקים אני הייתי מחזיר
להם, לא הייתי מפחד מהם.
 

00:42:30


היחס?
יחס נורמלי...
אפשר להגיד נורמלי.
אפשר להגיד לפי השיגעונות שלהם,
אנחנו אף פעם לא התחלנו איתם.
אבל אני לא זוכר,
אני אישית לא זוכר
מצב שהיו פרעות.
היו פרעות, הייתי מאוד קטן,
אני זכור שהיו פרעות ואז...

בתקופת הצרפתים היו
פרעות של הערבים,
ואז הצרפתים הביאו את הסנגלים.
אלה היו חיילים בגובה
של שני מטר כושים,
שהערבים פחדו מהם.
אז הביאו אותם כדי שיהיה שקט,
הביאו אותם לעיר ספקס.
אבל העיר הייתה יותר
שקטה מאשר תוניסיה,
תוניס למשל,
היו הרבה יותר בעיות.

זו עיר הבירה, עיר יותר
ערבים, יותר זה...
מה היה? היה קוסקוס, מרק,
היה עסבנה,
היה מה שקוראים הטריפוליטאים
מפרום, קוראים לזה...
היה קוקלה.
זוכרת? יודעת?
-כן.
היה...
היה ג'אג'א מחשיה.
זה את יודעת?
-ממולא.

כן, הנה את...
איך הייתה אומרת הדודה שלי,
רגע רגע...
איך...
הכסף עושה את המשחק,
אבל בערבית הייתה אומרת.
כשהיינו אומרים, תסתכלי איך ש...
אומרת, כן הכסף עושה את המשחק.
צרפתית אני מדבר, כותב, הכל.
אבל להגיד לך...

אני רוצה להגיד קודם כל
שעלית הנוער אחד הארגונים
הכי מוצלחים לפי דעתי שקמו
ועזרו לבני נוער
מארצות מצפון אפריקה.
ואני רואה את זה שהם ליוו
אותנו מרגע עלייתנו מתוניס
המשך צרפת, שנה שלמה,
המשך מקווה ישראל,
 

00:46:00


המשך גם העבודה אחרי
זה הם עזרו לנו.
וזה אחד הדברים הכי
גדולים שצריך להכיר בו.
ויש הרבה, הרבה בני נוער
שבזכות עלית הנוער
הם היום נמצאים במקום אחר
מאשר החברים שלהם שעלו
באותו גיל באותה שנה,
והם כבר לא באותו מקום.
כל המחזור שלנו מעלית הנוער רובם

או מורים או מנהלים,
הם המשיכו את הלימודים,
היום עם תואר ראשון, תואר שני ודוקטורים.
יש הרבה כאלה.
וזה הרבה מאוד בזכותם,
כי ההורים שלנו באותה תקופה
אמנם הם לא היו איתנו,
אבל גם אם היו איתנו לא היה להם
הכוח, לא הייתה להם האפשרות,
הם היו צריכים לדאוג קודם כל
לאוכל, לכלכלה שלהם,

ובתקופה ההיא בשנות - 50'
הייתה תקופה קשה לכל עם ישראל,
אבל הייתה תקופה קשה בא נגיד
בעיקר לאנשי צפון אפריקה.
הסתכלו עליהם בצורה לא הכי נכונה.
אני יכול להגיד לך דבר אחד
שאני כל הזמן אמרתי אותו,
לי יש בני דודים בצרפת,

והם כולם, אחד רופא נשים
הכי מפורסם בפריז,
השני רואה חשבון,
אחד הכי גדולים,
השלישית עובדת בכור האטומי,
והרביעי גם כן רופא.
ואני תמיד שאלתי את עצמי,
מה אנחנו פחות מהם?
אנחנו בני דודים, עלינו ביחד,

הם עלו לצרפת ואני עליתי לארץ.
ואז התברר שאותנו כצפון
אפריקאים כמזרחיים או כספרדים
חשבו שאנחנו באנו מהעצים
אולי, אני לא יודע, אולי.
אני לא...
עלי לא, זה לא בא.
אני כשאני מסתכל על כל הדור הזה,
זה היה דור שהיה מופלה

אם זה בזדון או לא אני לא רוצה לשפוט,
זה ההיסטוריה תשפוט.
ומשם מהדוגמא שאמרתי לך
הבנתי שלנו, משהו לא נתנו לנו.
כי אם הם הגיעו למה
שהגיעו באותו גיל,
באותה... הם סך הכל היו
בצרפת ואנחנו היינו בישראל.
והיו גם כמונו שהם הגיעו,
ואנחנו לא הגענו.
אז אלה דברים שנשארים איתי.
אני לא מדבר איתם אפילו
עם הילדים על הדברים האלה,

זה דברים לפעמים שלא
כדאי לנבור ולנבור,
היום ברוך השם המצב שלנו מצוין.
לפי דעתי היום האפליה מה
שקראו כמעט ולא קיימת.
כמעט ולא קיימת כן?
אומרים שיש כאלה,
אבל כאלה זה לא בגלל אפליה,
זה בגלל דברים אחרים.
אבל היום האפליה אי
אפשר להגיד שקיימת.
זה מה שאני הייתי מוסר
ואומר מתוך הלב מה שנקרא,

מתוך זה שאני מאמין בזה.
אבל לי אין...
לא כועס על אף אחד.
אני מבסוט פה, אני אוהב את
המדינה, אוהב אותה מאוד,
מוכן לעשות בשבילה הכל.
חיים תודה רבה.
-אין בעד מה, תודה לכם.

חיים דבש

מראיינ/ת -
  גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:43:45
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
ספאקס
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש