מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:03:00

השם שלי יצחק שעיה
ואני שיניתי אותו כשעליתי
ארצה ליצחק ישעיה.
בזכות מורה נוצרי שאמר לי,
השם שלכם צריך להיות
ישעיה ולא שעיה,
מהנביא ישעיה,
ה- י' שלכם נפל במשך הזמן
ולכן כדאי לתקן אותו.

ושעליתי ארצה אמרתי השם
שלי רשום בכל מקום שעיה,
תרשמו ישעיה.
ואני ואח שלי היותר
צעיר שעלה יחד איתי,
אנחנו ישעיה וכל המשפחה שעיה.
אני נולדתי בבגדד
בעשרים לחמישי 34',
1934 בבגדד,

בבגדד, במרכז בגדד.
ושם לא רחוק מהבית שלנו
היה בית ספר אליאנס שבו למדתי,
שלחו אותי ללמוד.
הבית בעיראק,
היו לנו שני בתים,
עד גיל עשר בערך
היינו במרכז בגדד,

במרכז בגדד, איפה שכל
הפעילות המסחרית
והפעילות הכלכלית נמצאת בבגדד.
בערך כשהייתי בגיל שמונה
עברנו לבטאווין,
זה מרכז מפואר
של עשירי יהודי עיראק,
בגדד, יהודי בגדד,

שהתחילו לגור,
עברו לגור בבטאווין,
ושם בעיקר גרו יהודים,
וכמה מוסלמים בין
העשירים ובין המכובדים
התחילו לגור בין היהודים,
כי זו הייתה רמה יותר
גבוהה מאשר שאר בגדד.
עד כדי כך שבתוך הרחוב שלנו

היה שר אחד,
אני לא זוכר שר למה,
שגר על ידינו,
ושר המשטרה גם גר ברחוב שלנו.
והסביבה היא סביבה יהודית,
אבל הייתה הרבה יותר
ברמה גבוהה יותר
מאשר שאר המקומות.
ובסביבה הזאת גרה רוב המשפחה שלי.

00:06:00

משפחת שעיה, משפחת שמש,
שהדודה שלי התחתנה עם משפחת שמש.
ושאר הדודות שלי גרו
כולן בקרבת מקום.
בשבת כולם היו
מתאספים אצלנו בבית,
למה?
כי סבא,
סבא שלי גר יחד עם אבא שלו,
עם הבן שלו הגדול,
סבא וסבתא,

וכל הדודים ודודות היו באים בשבת,
להתארח בשבת בבוקר אחרי בית כנסת,
היו גברים באים,
והנשים גם כן באות,
והילדים גם כן באים,
באים איזה עשרים חברה
כל שבת באים.
לא יודע, עשרים,
עשרה, חמש עשרה...
וכוס קפה ומשהו כזה,
ויושבים ומפטפטים על מה
שקרה במשך השבוע,

הנשים.
והגברים הולכים לבית הכנסת,
ואחרי בית כנסת הולכים
לבית קפה הערבי,
לשתות כוס קפה ביחד.
ואז לא היו משלמים בשבת בכסף,
אני זוכר בתור נער,
אני הולך עם המבוגרים,
ובית הקפה יודע שאלה
יהודים, לא משלמים כסף,
מכבדים אותם בקפה ובזה,
ולמחרת הם משלמים,
כי בשבת לא משלמים,

לא נעים לשלם כסף כי
זה אחרי בית כנסת.
והיינו גרים לא רחוק
מהחידקל,
מנהר חידקל.
והייתי עם הבן דוד שלי,
היינו תמיד אחרי הלימודים
הולכים לטייל לאורך נהר החידקל,
זה נהר מדהים.

וגרנו בסביבה מדהימה,
זו סביבה יפה מאוד.
יש לי זיכרונות מצוינים.
היה לנו בדיוק בית כמו
זה, רק יותר גדול,
וגם גינה מסביב
לאורך, מסביב לגינה,
והיו לנו איזה עצים...
אימא שלי אהבה תפוזים,
היו לנו איזה עשרים עצי תפוזים,

ולא זורקים את התפוזים,
מחלקים, אפשר לחלק,
אבל הייתה מהתפוזים עושה שרבט.
שרבט...
מיץ תפוזים ממותק.
אורזים אותם בבקבוקים,
לא מבזבזים תפוזים, כן?
אורזים אותם, תפוזים עם דבר מתוק,
וכשבאים אורחים שמים
קצת עם מים, מערבבים,

00:09:00

ומגישים מיץ תפוזים.
וזה כל השנה יש מיץ תפוזים,
אפשר לשמר אותו כי זה ממותק היה.
לעומת כאן, כבר לא
עושים דברים כאלה,
זאת אומרת היו כל...
היו על כל דבר חושבים,
לא...
זה לא כמו פה הכל חופשי.
ובגינה שלנו אני זוכר
דבר שמדהים, הכי מדהים,
הייתי בתנועה הציונית, מחתרתית,

ולתנועה הציונית
המחתרתית איך נכנסתי,
כי הדוד שלי חזר מישראל לעיראק,
דרך פרס,
ובא כסוחר פרסי,
ולא כעיראקי.
סוחר פרסי, כדי לארגן את העלייה
הבלתי לגאלית קודם כל,
לפני 48'-49', לפני
50' כשהעלייה הגדולה.

זאת אומרת לארגן עליה,
שיהודים יצאו ויעברו ל...
זאת אומרת בתנועה הציונית,
לארגן את התנועה הציונית.
ודבר ראשון אני נכנס
לתנועה הציונית.
ובתנועה הציונית הייתה לנו מדריכה
וששה נערים, נערים ונערות ביחד.
שם כל אחד היה צריך שם אחר.
זאת אומרת אסור להשתמש בשם שלנו,

שאם יתפסו אותנו
לא ידעו מי אנחנו,
לא יכולים למצוא את ההורים שלנו.
סך הכל למדנו עברית, זה הכל.
קבוצה של ששה בחורים
ובחורות ומדריכה הייתה לנו.
ולומדים עברית.
ואסור להם לדעת איך קוראים לי.
הייתי בגיל חמש עשרה,
ארבע עשרה חמש עשרה, כן,
אז אסור להם לדעת
שקוראים לי יצחק,

אז שם בחרתי לי שם גדעון,
גדעון השם של התנועה.
והכרתי את כל החבר'ה
שלי בשמות חיבה,
לא בשמם האמיתי.
כי אם יתפסו אותי כאילו
שמי יודע מה אנחנו עושים,
בסך הכל לומדים עברית.
והייתה לנו מדריכה ולומדים עברית.
והדבר הכי מרגש היה,
בשנת 49'

עשינו חג עצמאות אצלנו בבית.
שש קבוצות שבתנועה הציונית
התאספו כולם אצלנו,
לחגוג את חג העצמאות ב- 49',
שנה ראשונה חג העצמאות בישראל.
אבל זה מסוכן, אסור שאנחנו
נחגוג חג העצמאות ישראלי
בעיראק, האויבת לישראל,

00:12:00

אז אני זוכר, הביאו לנו שני

דגלים ענקיים, דגלי ישראל,

שמו לנו את זה בחול הגדול,

ובאנו התאספנו שש קבוצות,

כל אחד שבעה ילדים,

זאת אומרת ביחד

ארבעים ושתיים ילדים.

כל פעם שני ילדים הלכו

ושמרו מסביב לבית,

יש גינה מסביב לבית,

 

כל הזמן שומרים,

שאף אחד לא יראה

שאנחנו עושים חגיגה,

חג העצמאות.

בחג העצמאות הזה הדבר הכי מרגש,

הביאו לנו שני דגלים

ענקיים של ישראל,

תלו אותם באמצע הבית, במרכז הבית.

וההורים שלי מדהימים,

לא פתחו את הפה, אמרו בסדר,

סגרו את הבית.

גם היו סבא וסבתא,

 

וישבו בחדרים שלהם ולא התערבו

במה ש...

אנחנו חוגגים חג עצמאות 49'

במדינת האויב, בעיראק.

זה היה ממש מרגש.

והיה לנו גרמופון,

והביאו לנו תקליטים

של הורה וקרקוביה,

קרקוביה, את יודעת מה

זה הורה וקרקוביה?

ואנחנו רוקדים הורה וקרקוביה

וכל השירים הישראלים,

 

ועם שני דגלים ענקיים,

וכל הזמן שני ילדים עוברים

מסביב לבית, שומרים,

שלא מישהו יסתכל, מישהו...

כי הבית היה מבודד, הייתה

גינה מסביב וכולי וכולי.

הגרמופון מנגן הורה

וקרקוביה וכולנו רוקדים,

וכל הזמן שני ילדים

שומרים מסביב לבית.

זה עד עכשיו זה מרגש

אותי שאני זוכר את זה.

 

אימא שלי, הייתה לי אימא מדהימה.

אשתי הכירה אותה.

היא למדה באליאנס,

היא ידעה צרפתית,

היא ידעה גם לבשל,

כמו כל אימא עיראקית.

כל אימא עיראקית אהבה לבשל ו...

והיא הייתה מזמינה,

עד כאן, שהגענו לארץ,

 

הייתה מזמינה את כל המשפחה.

והמשפחה זה הבנים

שלה והמשפחות שלהם.

היו לה חמישה ילדים

נשואים עם משפחות.

וגם אחים שלה היו באים,

ובסך הכל בית לא כל כך גדול,

היו לו...

ואיפה גרו כל העיראקים, ברמת גן.

 

00:15:00

קודם כל היו בחולון וכשהרמה

השתפרה, הייתה להם חנות,

חנות מכולת.

אימא בעיראק, אימא ידעה

לעשות את הטבית שלה,

היה מדהים ביום שבת.

אימא הייתה... ידעה צרפתית,

דאגה שכולנו נהיה בבתי ספר טובים.

והיא דחפה אותנו ללמוד,

 

ותמיד נתנה לנו את ההרגשה שאנחנו

חייבים להיות מהנדסים או רופאים,

אנחנו לא סתם ילדים,

אנחנו חייבים להיות...

ואת זה היא הכניסה לנו

את זה לראש עמוק.

כשהגענו לארץ היינו צריכים להתמודד,

זאת אומרת, היה בתוכנו,

אנחנו חייבים ללמוד,

אנחנו...

אני גמרתי אליאנס

כשעליתי ארצה, בצרפתית,

 

ואנגלית למדנו, אנגלית

הייתה שפה שניה

או שפה שלישית, היה

צרפתית וערבית ואנגלית.

וכשהגעתי לארץ האנגלית

השתלטה, אין מה לעשות,

הצרפתית הלכה ונקברה עמוק.

והיה לנו...

אחרי שהגעתי לארץ

המשכתי את הלימודים כמצוות אימא.

 

הפרהוד זה היה הדבר הכי...

הכי קשה, מה שקרה.

אני זוכר שבזמן הפרהוד

המזל שלנו היו לנו שכנים,

אחד חאג'י, חאג'י,

עמד בתחילת הרחוב,

ברחוב שלנו ללא מוצא

שלוש משפחות יהודיות

ושלוש משפחות מוסלמיות.

 

והוא עמד בתחילת

הרחוב, החאג'י הזה,

ואמר להם לכולם,

אין לכם מה לחפש כאן,

זה כולם משפחה שלי.

והוא שמר עלינו במשך

שלושה ארבעה ימים.

קנה לנו אוכל, הביא לנו אוכל

וכולי במשך הכל התקופה הזאת.

וכשברחוב מסביבנו הורגים

אנשים ואונסים וכל הדברים,

 

והוא שמר, החאג'י הזה שמר

ועמד וקנה אוכל והביא לנו,

וניצלנו בזכותו.

אז יש אנשים שגם אנשים

טובים בין המוסלמים.

וכמובן אחרי...

אחרי...

בזמן הפרהוד, אני

זוכר את זה טוב טוב,

ישבנו במרתף, מקום הכי נמוך,

סגרנו אותו,

 

00:18:00

כביכול כאילו ששם אם יכנסו

הביתה לא ימצאו אותנו.

זה שטויות, יכולים לדחוף,

למצוא אותנו בכל מקום.

אבל השכן הטוב הזה

הוא שם כל התקופה הזאת ישב עם

העמאמה שלו, עם התרבוש שלו,

בתחילת הרחוב,

היה רחוב ללא מוצא,

והיה מול חאן,

חאן, מה זה חאן,

 

זה בית מסחר שמאחסנים סחורות,

מול הכביש הזה ללא מוצא שלנו.

ואני זוכר דרך החלון

שלנו יכולנו לראות

המוסלמים האלה,

זה היה חאן יהודי

שמאחסנים בו סחורה,

שכל היהודים מאחסנים

סחורה, כל מיני דברים,

שקונים מחוץ לארץ משהו כזה,

מייבאים דברים, אז מאחסנים.

 

והביאו אני זוכר עמודים

כאלה גדולים לפתוח את הדלת,

כי הדלת הייתה ענקית,

והיו באים ארבעה חמישה

חבר'ה, הופ היי...

עד ששברו את הדלת ונכנסו פנימה,

והתחילו להוציא את כל הסחורות,

הסחורות האלה של היהודים

מהדבר הזה החוצה.

ואפילו שמו אותם

לאורך הרחוב שלנו,

התחילו לאסוף את הדברים.

 

והמוסלמי הזה שמר על שלוש

המשפחות היהודיות שהיו שם.

כמובן אחרי זה אני זוכר

כל המשפחות האלה של היהודים

קנו מתנות, הביאו מתנות,

ואמרו תודה לאיש הזה

המוסלמי ששמר עלינו.

אנחנו כבר עזבנו את

הבית הזה אחרי הפרהוד,

 

אחרי שנה שנתיים,

אני לא זוכר מתי, לא...

משהו אולי... די הרבה.

ועברנו לצפון בגדד,

זו שכונה יהודית,

ממש שכונה יהודית,

קוראים לה בטאווין.

ובשכונה הזאת חיו יהודים

ופה ושם באו גם עשירי המוסלמים.

שרים, למשל ברחוב שלנו היה

איזה שר אחד, ושר המשטרה,

 

שני שרים חיו בין היהודים.

מה שאני זוכר, אימא תמיד הייתה...

היו להם ילדים שמשחקים,

רוצים לשחק איתנו,

הילדים הם ילדים...

אז אימא תמיד אומרת,

תשמעו אתם משחקים עם...

אתה יודע, אבא שלו שר המשטרה,

תיזהר, אל תכו אותם.

היינו ילדים, את

יודעת משחקים ביחד,

תיזהרו אל תעשו, אל...

 

00:21:00

זאת אומרת, תמיד היה,

היינו חיים שצריכים להיזהר,

זה לא היה...

וכמובן הדבר הכי מרגש,

שהדוד שלי חזר לעיראק

לארגן את העלייה.

ודבר ראשון מה שעשה,

שלח את אח שלי הגדול,

אלי שתלכו לראיין אותו,

ואחותי היותר צעירה ממני,

שלח אותם דבר ראשון,

 

בעליה בלתי לגאלית דרך

סוריה, אני לא יודע,

דרך איראן ומאיראן לסוריה

ומסוריה לישראל.

כדי שאחותו לא תישאר בעיראק.

ובהתחלה לא ידעו שכולם

עומדים לעזוב או משהו כזה.

דבר ראשון לשלוח חלק מהילדים,

שאחר כך גם האימא,

גם אחותו תבוא.

ואחרי זה שלח בתחילה העלייה,

 

אני ואח שלי היותר צעיר,

נשלחנו כאילו ילדים

של עולים אחרים.

זאת אומרת, היה בלגאן.

זאת אומרת לא ידעו, הם שמו...

אנחנו כאילו ילדים של משפחה אחרת,

ורשמו אותנו כילדים

ועלינו לארץ לפני ההורים.

וכמובן הלכנו לקיבוץ,

וזה עזר לנו מאוד.

שנה בקיבוץ, ידענו עברית,

 

ועם הידע והבסיס הטוב

שהיה לנו מעיראק,

יכולנו להתמודד, ללמוד

ולהתקדם וכולי וכולי.

אז הגענו לישראל,

וזה גם כן דבר גדול שהיינו

שנה בקיבוץ, למדנו עברית,

ועם הבסיס שהיה לנו

בעיראק יכולנו להתמודד,

גם אח שלי אלי שאתם תכירו אותו,

הוא פרופסור ואני פרופסור,

 

ושנינו הגענו למקסימום,

מקסימום שבמקסימום, איפה

שיכולים להגיע, היה אפשר להגיע,

הייתי מנהל מכון להגנת

הצומח, מנהל מחלקה ו...

עשינו הכל מה ש...

זאת אומרת אי אפשר

להגיד שהיינו...

זאת אומרת התקדמנו אפילו

יותר ממה שאחרים,

מאשר ממוצע של עליה מאירופה

או משהו, לא משנה מה...

הגענו למקסימום.

 

וזה אולי בזכות אימא שלי,

אימא שלי הייתה דוחפת,

אתם מסוגלים, אתם יכולים.

עד עכשיו אני זוכר את זה, ולכן אני

גם עושה את זה עם הנכדים שלי,

תמיד אומר להם אתם תגיעו רחוק.

זה מאוד חשוב, לתת לילד

את התחושה שהוא מסוגל.

הייתי בתנועה הציונית קודם

כל בעיראק קרוב לשנה,

למדנו עברית, לא עברית

תנכ"ית אלא עברית ישראלית.

 

00:24:00

והייתה לנו מדריכה ו...

וסיפרתי לכם,

בחג העצמאות הראשון

זה היה הכי מרגש,

הביאו שני דגלים

מישראל במרכז הבית,

וההורים שלי,

והיו לי סבא וסבתא,

גרו איתנו בבית גדול,

לא פתחו את הפה, הסכימו,

ידעו שאנחנו אחראים.

באליאנס, זה היה הבית

ספר הכי טוב בעיראק,

 

שעשינו אבתדאאיה,

אבתדאאיה זה בית ספר עממי,

סוף בית ספר עממי אתה

עושה מבחן ארצי.

אז העשרה הראשונים

של בית ספר אליאנס

היו ראשונים בכל עיראק.

אנחנו עושים...

למשל הציונים, לפי הציונים אתה ראשון,

שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי...

אני הייתי שישי בכיתה שלי.

 

אז היינו... שישי, עד השישי

עד שמיני, אני לא יודע מה,

כאילו אנחנו הכי טובים בכל עיראק.

זאת אומרת הראשון בבית ספר שלנו

באליאנס היה ראשון בכל עיראק.

זה היה מדהים,

זה היה ממש מדהים.

אז בית ספר כזה שהיה כל כך טוב,

היו שולחים את המכובדים של

המוסלמים, שרים וכל מיני

שולחים פה ושם את הילדים שלהם,

שגם אולי יצא מהם משהו,

אולי יגיעו למשהו.

 

אז שולחים אותם, בכל כיתה היה

ילד אחד בן של שר או משהו כזה,

ששמים אותו בכיתה שלנו ללמוד.

אז הבית ספר שלנו היה

בית ספר הכי טוב,

זה בית ספר יהודי, בית ספר אליאנס,

אליאנס פרנסז קוראים לזה.

אבל שהגעתי לארץ...

כמובן למדנו גם שפה ראשית הייתה צרפתית

וערבית, ואנגלית הייתה שפה שלישית,

 

ועברית למדנו גם כן,

בית ספר יהודי.

עברית, עברית תנכ"ית, זה לא...

אבל הייתי בתנועה הציונית,

למדנו עברית ישראלית.

בר מצווה,

מה אני זוכר?

דבר ראשון לימדו אותנו,

למדנו לקרוא ו...

להכין אותנו,

לקרוא בספר תורה את ה...

לעלות לתורה ולקרוא את

החלק שלך בבר מצווה.

 

והקריאה בתורה בבית הכנסת

זה היה הדבר המשמעותי,

כן, הדבר הכי משמעותי.

אז באים האימא והדודות

וזורקים, שאנחנו עולים לתורה,

זורקים לנו סוכריות מלמעלה ככה...

וכל הילדים שבאו לבית

הכנסת אוספים סוכריות.

 

00:27:00

זה... אני זוכר את בר המצווה.

עכשיו, מה עוד אני זוכר בבר מצווה,

כן, לימדו אותנו איזה חצי

שנה, שלושה ארבעה חודשים

לפני בר המצווה אני

צריך ללמוד את הפרשה.

ואני צריך לקום לפני

הקהל בבית הכנסת

ולקרוא מספר התורה

את הפרשה לא מנוקדת,

 

ואני צריך לקרוא את זה הכל

נכון, בצורה מדויקת.

אז לומדים את זה לבר מצווה.

ואחר כך שיש בר מצווה

זה לא היה משהו כל כך גדול כמו...

כמו שהייתי אומר,

העיקר היה בית הכנסת,

ואחר כך עושים מסיבה בבית.

מסיבה בבית, מזמינים את המשפחה,

 

בעיקר המשפחה זה היה, אני זוכר,

לא היה משהו כל כך גרנדיוזי,

משפחה והעיקר הייתה

הפעילות בבית הכנסת,

ואחר כך מזמינים את

כל המשפחה לארוחה,

בני דודים ודודים, ארוחה ביחד,

ומציינים שאתה כבר...

אתה כבר גדול, אתה

כבר אחראי על מעשיך,

 

כי אתה בגיל שלוש עשרה,

עד גיל שלוש עשרה אתה לא

אחראי על מעשיך, אתה צעיר.

אבל מגיל שלוש עשרה

אתה צריך להיות

אחראי על מה שאתה

תעשה וכולי וכולי.

תראי, כולם היו דתיים

במידה מסוימת.

אני זוכר,

אני היום לא דתי,

אני זוכר שבגיל שתיים עשרה

שלוש עשרה נמשכתי לדת.

 

הייתי הולך לבית כנסת,

ואחרי בית כנסת היו

יושבים ולומדים תלמוד,

קבוצה של עשרים חבר'ה גברים,

ואני בין הגברים

יושב ללמוד תלמוד.

וזה מאוד מאוד מצא חן בעיני,

הוויכוחים, ההתחכמות

היהודית על כל שאלה,

ולנסות לפתור את השאלות,

אפילו שאלה חשבונית,

 

מנסים לפתור אותה בלי לדעת חשבון.

איך הגיעו לתוצאה

הזאת ולתוצאה הזאת.

ובינתיים, אני זוכר עד

עכשיו את הסיפור הזה,

יושבים ומנסים לפתור איך

הגיעו למספר הזה והזה,

ואני הייתי נער בן

שתיים עשרה שלוש עשרה,

שתיים עשרה אני חושב

שלוש עשרה,

וכולם יושבים בגיל

ארבעים חמישים את יודעת,

 

00:30:00

אחרי הבית הכנסת יושבים,

והם רוצים למצוא את התוצאה,

ואני לא יודע איך נתפס לי,

התחלתי לעשות חשבון של שני נעלמים,

ופתרתי את הבעיה

הזאת בצורה חשבונית,

ואמרתי זה דבר פשוט, כך וכך...

והמספר יוצא נכון.

וזה תפס אותם וחשבו

שזה איזה גאון הדור,

בסך הכל זו שאלה פשוטה,

זו לא שאלה מסובכת.

 

תפסו אחר כך את אבא

שלי ואת הסבא שלי,

יש לכם בן כזה, הוא בן חכם...

יהיה גדול יהיה בתורה וכולי.

אנחנו גם, אלי אחי ואני, היינו

המבוגרים שהייתה לנו הזדמנות

טובה מאוד, ששלחו אותנו

לבתי ספר טובים,

ולמדנו טוב.

וכשהגענו לארץ היינו

כבר ברמה יותר גבוהה

 

מאשר רוב הילדים בגילנו.

וחשבו שאנחנו באים מעיראק,

כאילו אנחנו פחות

מהבחורים שבאים מאירופה.

אבל זה לא היה נכון,

אנחנו היינו ברמה יותר טובה,

אבל שתקנו, לא אמרנו

כלום, לא אמרנו הרבה.

וכשעלינו לארץ, בתנועה הציונית זה

עזר לנו בשנה לקלוט את העברית.

אני זוכר בקיבוץ לימדו

אותנו גם כל מיני דברים,

 

עברית וחשבון ודברי...

ואנשים שבאו ממקומות אחרים,

ואנחנו לאט לאט היינו יותר טובים

מאשר המורים שלנו לחשבון, אלי ואני,

בחשבון ודברים כאלה, אמרנו

זה דברים פשוטים אז...

אז אנחנו היינו משוחררים,

יכולנו לעזור לשאר התלמידים,

שאר הילדים שהיו איתנו בקיבוץ.

אבל הקיבוץ עזר לנו

מאוד להיות ישראלים.

כן, ישראלים.

 

וכש...

זאת אומרת עם ה...

מה שלמדנו בארץ

והעברית שקלטנו בקיבוץ,

יכולנו להתמודד בארץ,

ולהתמודד בצורה יוצאת מן הכלל.

הלכנו לצבא, מיד אחרי הצבא

בלי לחכות אפילו לשנייה,

הלכנו לאוניברסיטה.

גם אלי וגם אני, אנחנו הגדולים.

וכל אחד...

 

ואני זוכר הבחינה הראשונה

שלי הייתה בבוטניקה,

למדתי, הלכתי לפקולטה

לחקלאות, בוטניקה.

בוטניקה צריך ללמוד הרבה מאוד,

הרבה מאוד שמות של צמחים וכולי.

ואני למדתי וקיבלתי שמונים,

אמרתי יצחק קיבלת שמונים אז

תעבור את כל הבחינות, אין בעיה.

וזה באמת ככה זה היה,

אנחנו היינו בין המובילים.

כשהייתי בשנה שלישית

 

00:33:00

באו ללמוד איתנו אנשים מהקיבוצים,

ואחד מבין, מקיבוץ גליל ים היה,

מבין כל התלמידים, בא אלי אומר

יצחק שמתי עין עליך.

מה אתה... מה אתה

רוצה שאני אעשה?

אני רוצה שתבוא תלמד ביולוגיה

וחקלאות אצלנו בקיבוץ.

אני אלמד? הוא אומר, כן,

מה שאתה לומד כאן תלמד שם.

וזה היה רעיון לא רע,

אז הייתי...

 

לא היו לומדים לפי תכנית מסוימת,

את יודעת, לומדים

ביולוגיה וחקלאות,

בקיבוץ מה שתרצה ללמד תלמד.

אז הלכתי באמת ללמד

י"א ו- י"ב חקלאות,

בקיבוץ גליל ים,

ותמיד הילדים באים אלי, שואלים אותי,

המורה כדאי ללמוד באוניברסיטה?

 

בטח כדאי. אז תעשו בגרות, תלמדו,

ותלכו לעשות בגרות אמיתית,

ולא מה שאנחנו מלמדים

אתכם כאן, דברים כלליים.

אבא שלי היה סוחר,

זה כמו יתר הסוחרים,

קונים סחורה,

לפעמים מיובאת מחוץ לארץ,

שומרים את זה במחסנים,

מחכים שהסחורה תהיה יותר יקרה,

למכור את זה,

 

זה דברים כאלה...

לא היו...

כן, היו סוחרים בינוניים.

וגם סבא שלי שגר

איתנו היה אותו דבר,

היו קונים סחורות, שמים את

זה, את הסחורה במחסנים,

מוכרים את הסחורה,

מביאים סחורה אחרת,

מוכרים ובצורה כזאת מתקיים.

-איזה סחורה?

בדים בדרך כלל,

בדרך כלל הביאו בדים.

בדים.

 

והסחורה הזאת נמכרת לחנויות,

זה מה שאני זוכר,

מה ש...

לא הייתה להם חנות משלהם,

היה יבוא,

מוכרים את מה שמייבאים,

מוכרים את זה ל...

יהודים ליהודים.

זאת אומרת, היהודים...

הסוחרים היו סוחרים יהודים,

לא התעסקו עם...

עם סוחרים מוסלמים, לא חושב.

היה שוק,

 

אני זוכר שהיו לוקחים

אותנו לשוק הזה גם כן,

והייתי מסתובב בשוק הזה, איפה

שמוכרים סחורה וקונים סחורה וכולי.

במיוחד בחופשים, כשיש לנו חופש,

אז היינו הולכים עם אבא.

ועיקר הפעילות שלהם

הייתה בבית קפה.

בית הקפה היה על שט

אל-ערב, על החידקל,

באים הסוחרים בבוקר,

 

00:36:00

כל הגברים הולכים לשם,

מי שיש לו סחורה,

מי שרוצה לקנות סחורה,

עושים את העסקים בבית קפה.

זה מה שאני זוכר בתור נער,

מה ש...

איך אבא היה מתנהג ו...

איך... ממה הם חיו.

אז כל העבודה שלהם,

גם האבא שלי וגם הסבא

שלי יושבים עם קבוצות,

כל הסוחרים באים.

וגם בשבתות, אבל בשבתות

לא היו עושים מסחר,

היו הולכים לבית קפה,

 

לא משלמים כסף,

למחרת היו משלמים לבעל

הקפה את מה שמגיע לו.

הוא מביא להם קפה, הוא רושם,

רושמים והכל היה בסדר.

בסך הכל היחסים היו בסדר,

חוץ מזה שאחרי 44',

אחרי 48' עם קום המדינה, ולפני

קום המדינה, והפעילות הציונית,

 

התחילו להיות רדיפות

יהודים בעיראק.

ורדיפות היהודים בעיראק,

אני זוכר את...

היה מיליונר אחד קוראים לו עדס,

ממשפחת עדס,

האשימו אותו שהוא

שייך לתנועה הציונית,

אולי זה היה הכל שקר,

ולקחו לו את כל הרכוש שלו,

ותלו אותו במרכז

בגדד, ברחוב הראשי,

שכולם יראו ויראו.

 

זאת אומרת תלו אותו באמצע הרחוב.

ואני זוכר בתור נערים הולכים

את הרחוב ורואים אדם תלוי,

וזה היה מיהדות עיראק,

מראשי יהדות עיראק,

העשירים.

ואני זוכר אותו גם

קראו לו ממשפחת עדס,

אני לא זוכר את שמו הפרטי,

אבל אנחנו עוברים את הרחוב, ואנחנו

רואים את האיש תלוי ברחוב הראשי.

 

וזה עשה רושם מזעזע

לנער שרואה דבר כזה,

זה היה בשנת...

עם קום המדינה אולי,

48'-49' משהו כזה.

משהו כזה, וזה...

והדבר הכי מדהים היה

שעזרה ליהודים לצאת מעיראק,

זו הייתה איראן.

 

איראן השנואה שלנו, בזמן השאה

היא הייתה טובה מאוד ליהודים.

יהדות עיראק בדרך כלל

עזבו לשט אל-ערב, דרך שט

אל-ערב לבצרה, זה היה בדרום,

ומשם דרך שט אל-ערב

היו עוברים את ה...

את הנהר הזה,

את ה...

שט אל-ערב זה איפה ששני הנחלים

מהחידקל והפרת מתחברים,

 

00:39:00

לפני זה עוברים את האגם

הזה איפה שהמים מתחברים,

ומגיעים לבצרה,

מבצרה עוברים לאיראן.

ובאיראן הייתה תנועה

ציונית חזקה מאוד,

שלוקחת, מטפלת ביהדות עיראק,

שבורחים מעיראק,

מגיעים לאיראן,

מטופלים על ידי התנועה

הציונית באיראן,

 

ומשם מעבירים אותם לסוריה,

ומסוריה לישראל.

ומסוריה לישראל עוברים את הגבול,

את זה... אני זכור משהו כזה,

אח שלי אלי, שתלכי, הוא

עשה את זה עם אחותי,

ואחר כך אנחנו, אני ועוד אח,

היינו כאילו ילדים של

משפחה אחרת בתחילת העלייה.

רשמו אותנו כאילו שאנחנו

ילדים של משפחה אחרת,

כי התנועה הציונית

היא ארגנה את העלייה.

 

וכשהגענו לארץ כמובן נפרדנו,

ואנחנו הלכנו לקיבוצים

עד שההורים שלנו הגיעו.

בין האחים שלי יש לי את

אלי, הוא הגדול ואני השני,

אנחנו שנינו הגענו

הכי רחוק מבחינת...

מבחינה אקדמית.

הגענו לזאת אומרת מקסימום,

פרופסור או דברים כאלה, מה שיש.

 

אנחנו חמישה אחים ושלוש אחיות,

ואימא מדהימה, טיפלה בכולנו.

היא טיפלה בכולנו.

ואימא שלי היא למדה באליאנס,

היא ידעה צרפתית,

ועזרה בתחילת דרכי ללמוד צרפתית,

זאת אומרת לעזור לי בצרפתית.

את יודעת,

אנחנו היינו עוד

לפני בית ספר, בגן,

שנהיה ילדים טובים,

 

בחופש בגן הביאה לנו מורה,

מה זה מורה?

בחור ש...

נגיד בכיתה ה' או ו'

שילמד את הילדים שהם בגן

להכין אותם לבית ספר.

או גם שלא נשתולל,

אני לא יודע מה...

אז הבחור הזה לימד

אותנו, לימד אותנו,

ואני הייתי, למדתי,

הייתי תלמיד טוב,

אח שלי היה יותר גדול,

 

אלי, שתלכו אליו,

אז הוא למד קצת אחרת.

אז אימא שלי לקחה אותי

לבית ספר בכיתה...

ללכת...

הייתי בגן,

ואני כבר למדתי כל

מה שיש בבית ספר,

בכיתה א' למדתי לקרוא

ולכתוב וכולי.

אז אימא שלי לקחה אותי

לבית ספר אליאנס,

לקחה אותי למורה בכיתה א',

 

00:42:00

אמרה לו, תבחן אותו, הוא יודע

את כל מה שאתם מלמדים בכיתה א',

כדאי שישב בכיתה א'?

תקרא משהו, נתן לי לקרוא,

אומר, לא, אין לו

מה לשבת בכיתה א',

הוא יכול ללכת לכיתה ב'.

אז לא ישבתי בכיתה א',

אני ישר...

לא יודע מה זה כיתה

א', ישר לכיתה ב'.

אני רוצה להגיד את זה,

על אימא יהודייה,

שדוחפת ללמוד,

 

ובין היתר הייתה אומרת לנו,

אתה תהיה מהנדס, אתה תהיה רופא,

אתה יכול לבחור מה שאתה תרצה,

אתם גאונים, אתם חכמים.

וזה באמת כנראה זה

נכנס לראש אצל ילדים,

וזה...

לכן אם יש לכם ילדים

תגידו להם אתם חכמים

ואתם תגיעו רחוק.

אני עושה את זה עם

הנכדים שלנו תמיד,

אתם תגיעו רחוק, אני סומך עליכם.

 

וזה כנראה עושה גם טריגר במח

שאתה חייב להיות בסדר,

אם חושבים עליך שאתה גאון,

אתה צריך להוכיח את עצמך.

החגים, דבר ראשון החג הכי חשוב

חג פסח,

שאוכלים מצות.

אז לא היו מצות בעיראק,

כל אחד היה מכין את המצות בעצמו.

 

אז היו לוקחים,

את יודעת,

קערות כאלה של כביסה,

שעושים כביסה,

הופכים את זה הפוך,

ועושים את ה...

וכולנו היינו ביחד, גם אנחנו,

לוקחים את הבצק הלא מוכן,

לא... איך אומרים, לא תפח,

שמים את זה ישר, עושים את ה...

פותחים, פותחים, פותחים...

 

ויש לנו בתוך הגינה,

הייתה לנו גינה יפה,

מקום ש... איך קוראים

לזה, תנור אפיה,

ואופים את המצות.

אז חודש ימים לפני החג,

לא יודע, כמה שבועות לפני החג,

עסוקים באפיית מצות.

יש סיר גדול, משהו

כזה, הופכים אותו,

ועושים את ה...

מכינים את המצות, וכל

אחד היה מכין את המצות,

כל משפחה מכינה את המצות בעצמה.

 

זה מה שאני זוכר,

זה...

מצות דקות וטעימות,

והיה ארון מיוחד בשביל

לאכסן את המצות

של החג, של חג מצות.

זה היה, אני זוכר את

זה, זה היה כמו אתמול.

וכולנו היינו עוסקים,

איזה כמה שבועות

עסוקים בהכנת מצות.

לא קונים מצות.

לא היו מצות, כמו שכאן

אנחנו קונים מצות מוכנות.

 

00:45:00

לבשנו... אני לא

זוכר שמשהו מיוחד.

בבית ספר לבשנו את הלבוש הרגיל,

מכנסיים קצרים, חולצה ו...

היינו כמו אירופאים,

לא היה לנו משהו...

לא היה לנו משהו מיוחד.

אבל אני זוכר כן,

אני זוכר שהסבא שלי, כשהייתי ילד,

 

היה הולך עם משהו כזה כמו

דישדשה קוראים לזה, ארוך כזה,

אבל במשך הזמן הפך להיות אירופאי.

כשהיינו ילדים קטנים אני

זוכר שעוד לבש דבר כזה ארוך,

ועם מעילים, משהו כזה,

אבל כשהיינו, קצת גדלנו,

התחיל ללבוש מכנסיים כמו

כולם, כמו האירופאים.

אבל בתחילה כשהייתי נער,

נער הייתי, אני זוכר

היה לו לבוש מיוחד.

אבל מהר מאוד הוא...

 

אני לא זוכר שהוא המשיך בזה.

אז באמת ההורים שלי בסך

הכל לבשו לבוש אירופאי.

לא לבוש כמו המוסלמים

או משהו כזה.

אבל משהו היה נחמד,

היה...

מה שאני זוכר, היו...

היו כל יום...

היינו בבטאווין,

בשכונה של עשירים,

 

הייתה אישה עם פרה אחת או שתי פרות,

עוברים ליד הבתים כל בוקר

ומוכרים חלב ליד הבית.

היינו יוצאים, כל

אחד עם בקבוק שלנו,

והם חולבים את הפרות

ישר לתוך הבקבוק.

וזה, אני חושב שזה נמשך

כמעט עד שעלינו ארצה.

 

היו מביאים את החלב,

את הפרות האלה,

עוברים ליד הבתים, מבית לבית,

ומוכרים את החלב ב...

וזה חלב טרי, טוב

מאוד, ישר מהפרה.

והיו כמובן מרתיחים את החלב הזה,

וכל היום היינו מקבלים

חלב טרי בעיראק,

שזה מדהים, זה לא רע בכלל.

גרנו בסביבה טובה מאוד,

 

סביבה של עשירים.

עברנו לשם כשהייתי בגיל אני

חושב שמונה או משהו כזה.

עד שעלינו ארצה,

בגיל שש אולי, שש שבע משהו כזה.

עם איזה אח עלית לארץ?

עם אח יותר צעיר

שלי, שקוראים לו מוריס,

ומוריס היה בקיבוץ, אני בעין

החורש, והוא היה בקיבוץ...

הייתי שנה בקיבוץ,

אחרי הקיבוץ...

 

00:48:00

שנה בקיבוץ, אחרי הקיבוץ עזבנו,

השלמתי בגרויות בערבים,

הייתי שוליה של נגר.

עשינו...

מה יכולים נערים לעשות,

או לעבוד בחקלאות או לעבוד...

אני צריך, שלושה ארבעה

חודשים הייתי שוליה של נגר.

מה הייתי עושה,

חותכים עצים על מכונות,

והייתי מחזיק את העצים

מאחור, לא נתנו לי ממש...

 

אבל ראיתי איך חותכים וכולי וכולי.

עזבתי את הקיבוץ ואני

צריך לעבוד וללמוד,

לעזור להורים גם.

אז מה אני יכול לעשות,

אמרתי, מה אתה יודע לעשות?

הלכתי ללשכת העבודה,

אני עבדתי בנגריה,

נגריה, יופי, נשלח אותך לנגרות.

שלחו אותי לנגר, מישהו

קראו לו גם יצחק,

שכחתי את שמו, השם משפחה שלו,

 

ויצחק הזה היה בחור משכיל,

אבל היה לו...

עבד בנגריה, הייתה לו

חלק מנגריה, לא שלו,

הוא היה משלם שכר...

שכר עבודה.

מה, איך היו משלמים?

נתנו לו פינה שעושה ארגזי קרח.

אתם לא יודעים מה זה ארגזי קרח.

לא היו מקררים באותם הזמנים,

כשעלינו ארצה.

היה מקרר מעץ,

ולמעלה שמים...

 

קוביית קרח בחלק העליון,

וזה מין ארונית

כזאת שזה כמו מקרר.

סוגרים את זה וכל יום

לוקחים שליש קרח,

שליש בלוק או רבע בלוק של קרח,

שמים בדיוק,

בחלק העליון של המקרר,

ארגז קרח בעצם,

כי לא כל אחד היה

לו מקרר, לא היה,

 

ועולים חדשים זה מה

שהיה להם, ארגזים כאלה.

והיו עוברים עם הקרח וכולי וכולי.

והלכתי למישהו שעושה

ארגזי קרח, שלחו אותי,

מה אני יודע לעשות בגיל...

בסך הכל עמדתי,

החזקתי את ה...

ראיתי איך שחותכים,

לא חתכתי בעצמי.

אז הוא אומר, מה אתה

יודע לעשות בן?

אמרתי לו אני יודע לעבוד

על מכונות, השווצתי.

אומר, בא תחתוך.

 

נותן לי לחתוך על מכונות גדולות,

ואני נער בן שש עשרה,

אני עושה הופ הופ...

ואני ראיתי איך חותכים

ואני חותך יפה.

מעכשיו אתה אחראי על חיתוכים.

אחרי כמה זמן, כמה שבועות,

הייתי אחראי על כל העובדים,

למרות שאני הייתי בגיל

שש עשרה, שבע עשרה,

אחראי על הפועלים,

אני חותך את העץ,

ומחלק להם לעשות ארגזי קרח.

 

00:51:00

אחרי זמן מסוים האדון יצחק

הזה, שגם קראו לא יצחק כמוני,

עוזב, הולך ללמוד,

אומר, מספיק לו.

עבד לעשות ארגזי קרח, הוא הלך

להשלים את הלימודים שלו,

ועזב את הנגרות.

אמרו לי, שמע אתה

אחראי כאן על עבודה,

תמשיך לעשות לנו ארגזי קרח.

יש לך...

היו לי כמה פועלים,

היו שני פועלים, לקחתי, אני הייתי

חותך את העץ, והם היו מרכיבים.

אלה גם היו ממוצא עיראקי.

 

יש אחד עיראקי ושני

ילדים קטנים יותר,

והיינו עושים ארגזי קרח.

למי? לפולני אחד שהיה

לוקח את הארגזים האלה,

צובע אותם יפה, שם מנעולים,

והופך להיות כמו מקרר.

ארגז קרח עם...

הם היו גומרים את העבודה, אנחנו

עושים רק את העבודה הבסיסית.

והייתי אחראי על זה,

לא יאומן, בגיל שש עשרה, שבע

עשרה, האחראי על ארגזי קרח.

 

ואפילו הדוד שלי פעם איבד את

העבודה שלו ולא היה לו מה לעשות,

אמרתי לו אתה רוצה,

בא תעבוד, תעזור לי,

אני אשלם לך כסף,

תעזור לי להכין ארגזי קרח.

היה דוד שמואל, עבד

אצלי, הכין ארגזי קרח.

אבל אחרי זמן מסוים

החלטתי, זה לא בשבילי,

אני צריך להמשיך ללמוד,

אחרי...

עזבתי אחרי חצי שנה או משהו כזה,

המשכתי, השלמתי את הבגרויות שלי,

 

התחלתי בערב להשלים

את הבגרויות שלי.

אחר כך אלי עבד בהגנת הצומח,

קיבל עבודה בהגנת הצומח,

אני הרווחתי יותר כסף מהנגרייה,

ממה שהוא עשה בתור...

אבל הוא הלך לצבא, אמר לי

תשמע בא תיקח את העבודה שלי.

מה אתה תהיה נגר או

שאתה הולך ללמוד?

בטח אני אלך ללמוד,

אז הלכתי לקחתי את

העבודה שלו בהגנת הצומח.

 

ועבדתי כטכנאי במזיקי

מחסן, וגם בספריה.

אני עובד בספריה, לארגן

את הספרים, לעזור בספריה,

בא מנהל הגנת הצומח ומחפש

איזשהו עיתון בספריה,

וביקש מהספרנית שתחפש

לו את העיתון הזה.

והיא אמרה לו תבוא מחר

אני אחפש לך את זה.

הוא בא למחרת,

לא חיפשה לו, שכחה.

 

בא אלי אחרי יום,

לא, היא לא...

הוא אמר, יצחק בחורצ'יק אולי

אתה יודע איפה העיתון הזה?

אמרתי לו, לי לא היה נעים,

ידעתי איפה העיתון,

הלכתי הוצאתי את העיתון ונתתי לו.

זה הרשים אותו.

הרשים אותו מאוד,

המנהל להגנת הצומח,

שהנער הזה יותר חכם מהמנהלת.

 

00:54:00

אז כשניסיתי להתגייס

לצבא, כשהתגייסתי לצבא,

קראו לו ד"ר פלג,

מנהל הגנת הצומח ביפו,

אמר לי בחורצ'יק אתה הולך לצבא,

ואם תצטרך תמיד עזרה או אחרי צבא

או איפה שלא תהיה, תמיד תבוא אלי.

אני גומר את הצבא,

מתקבל לפקולטה לחקלאות,

והוא הופך להיות מנהל

תחנת הניסיונות ברחובות.

 

מיפו למנהל תחנת

הניסיונות ברחובות.

אני מגיע שנה שניה לפקולטה

לחקלאות ברחובות,

דופק על הדלת שלו,

למי? לד"ר פלג.

יצחק בחורצ'יק מה אתה עושה כאן?

אני לומד בפקולטה לחקלאות

שנה שניה ואני מחפש עבודה.

שב, אתה יש לך המון ניסיון,

עבדת בהגנת הצומח ובזה...

 

הוא מצלצל לד"ר זה וזה, הנה יש בחור

שיש לו המון ניסיון בהגנת הצומח,

אתה צריך אותו, צריך בחור כזה?

לומד שנה שניה, תשלח אותו אלי.

אני הולך, ד"ר יבנאי.

ד"ר יבנאי אומר לי...

אני מספר לו, אני עבדתי

בהגנת הצומח וכולי.

אומר תשמע, אני שמעתי עליך הרבה,

אתה שנה שניה, אבל אני

אשלם לך כמו שנה רביעית.

אתה תעבוד אצלי בזמנך החופשי,

 

בערבים, מתי שיש לך זמן,

ניתן לך עבודה, אתה תהיה אחראי

על הגידולים וכולי וכולי.

וזה הכניס אותי בעצם

לעבודה המעשית.

אני לומד ומקיים את עצמי,

ובשנה שלישית,

זה דבר מאוד מעניין,

באו ללמוד איתנו בחורים

מהקיבוצים להשלמות,

להשלים את הלימודים שלהם,

למדו יחד איתנו.

 

בחור אחד מגליל ים

בא אלי דופק לי על הכתף,

אומר לי יצחק שמתי עין עליך,

אני אומר מה שמת עין עלי? מה יש?

אני רוצה שתבוא

תלמד אצלנו בקיבוץ.

מה אני יודע ללמד?

תלמד מה שאתה לומד כאן,

מטעים, גידולי שדה,

זה ללומדי תיכון, מה

שאתה לומד תעביר להם.

 

ואני הולך לגליל ים,

התחלתי ללמד תיכוניסטים,

לא למדו לפי בגרויות ולפי זה...

והיו באים להתייעץ איתי,

המורה יצחק תגיד,

כדאי ללמוד לעשות בגרות?

כי פה לא לומדים לפי בגרות,

אמרתי להם, דבר ראשון

תעשו מה שאני עשיתי, תגמרו,

תלמדו כאן מה שאתם לומדים,

כמה שאתם יכולים,

 

00:57:00

ותשלימו את הלימודים

שלכם ותעשו בגרויות

ותלכו ותהיו בני אדם משכילים.

ודחפתי אותם ללמוד למרות

שהקיבוץ לא דרש מהם,

לא לימד אותם או

הכין אותם ללימודים.

בערך קרוב לשנה אחרי שאנחנו עלינו,

שנה אחרי שאני עליתי,

שנתיים אחרי שאלי

עלה, שנתיים אחרי,

 

וכשהם עלו אנחנו עזבנו את

הקיבוץ והלכנו לעזור להם.

לארגן אותם, לקנות דירה,

ולעזוב את ה...

לשים להם את ה...

עשינו, דחפנו אותם,

דחפנו אותם חזק מאוד

שיעזבו את המעברה וילכו...

ואז קנו גם בעזרתנו,

אנחנו ידענו עברית,

קנו בית קטן בחולון,

 

ובבית הקטן הזה

בנינו, סגרנו מרפסת,

עוד מרפסת,

כי היו לנו שני זקנים.

היה להם...

הם גרו במרפסת שסגורה,

היה להם חדר,

וחדר של הורים וחדר

היה שלנו, של הנערים,

ואנחנו...

אלי מהר מאוד התחיל לעבוד,

וגם אני התחלתי לעבוד,

 

וכל אחד מאיתנו במשך הזמן הקצר,

עבדנו וכל אחד קנה דירה.

אני קניתי דירה ברחובות,

והוא קנה דירה בתל אביב.

כשאנחנו עדיין עובדים ולומדים.

זמן הלימודים שלנו.

זאת אומרת כשהייתי בכיתה...

בכיתה ב...

באוניברסיטה, שהתחלתי לעשות

דוקטורט רק אני חושב,

קניתי את הדירה שלי.

 

ואני זוכר, החברים שלי אמרו,

אנחנו לא ידענו שיצחק

יש לו הורים עשירים,

זה שטויות,

אנחנו הכל חסכון שלנו,

ולא רצינו שום כסף

מההורים, לא אני ולא אלי.

אלי קנה דירה בתל אביב,

ואני קניתי דירה ברחובות.

המסר,

המסר שלי דווקא לאנשים צעירים,

שיעשו את כל המאמץ

להגיע למטרה שלהם.

 

זה לשים מטרה ולכבוש את היעד.

לכבוש יעד, אני תמיד

אומר לנכדים שלי,

אתם עכשיו כובשים יעדים,

גומרים יעד אחרי יעד,

אתם רק בתחילת הדרך.

אתם כובשים יעדים.

וזה הדבר הנכון,

לא לוותר.

אתה עושה את היעד,

שאתה מצליח לתפוס יעד,

לכבוש אותו וללכת ליעד הבא.

 

00:58:00

עד שתגיע למטרה שלך.

ובסוף אני באמת מודה,

אני עד עכשיו הולך לעבודה

כל יום, אני בן 84,

ואני נהנה מכל רגע.

ומתייחסים אלי מאוד יפה,

יש לי את המשרד שלי,

את המחשב שלי,

ואני ממשיך לתרום.

וזה דבר נפלא,

אני לא מבקש...

עכשיו אני לא צריך...

לא עובד עם כסף.

 

יש לי את הפנסיה שלי, לא צריך.

איפה אתה עובד?

-מכון וולקני.

זאת אומרת, אני עושה

בדיוק מה שרציתי לעשות,

להגיע אליו.

אני עובד, מטפל בהדברת חרקים,

זאת אומרת הביו כימיה של חרקים,

לא הדברה ממש מעשית,

אלא יותר במעבדות.

ללמוד איך לטפל,

 

איך למצוא דרכים חדשות

להדברת חרקים מזיקים.

זה המוטו שלי נגיד בעבר.

פרסמתי עבודות.

תודה רבה.

-על לא דבר.

יצחק ישעיה

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:55:27
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בגדד
,
עירק
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש