30

מאיר בן מרדכי משען,

מאז ומתמיד, זה לא שם מעוברת.

אני נולדתי בדמשק, סוריה,

בראשון לדצמבר 1939.

י"ט בכסלו ת"ש.

סבי מצד אבי לא היה

בחיים כשאני נולדתי,

סבי מצד אמי כן.

60

הוא היה רב ראשי בדמשק,

וחבר בית הדין הגדול של הקהילה.

קראו לו עזרא טרב מסלטון,

ומשפחה, משפחת רבנים.

גם סבי מצד אבי, היה

גם כן ממשפחת רבנים,

90

אחיו,

זאת אומרת דודו של אבי,

אחיו של סבי,

היה גם כן רב גדול ומקובל,

זאת אומרת שעוסק בקבלה,

וכתב פירושים לתורה

בכתב יד מה שנקרא חצי קולמוס,

יש לידי עותק של הספרים

האלה, של הפירושים שלו.

איך קראו לו?

120

מרדכי, על שמו נקרא אבי.

למעשה אנחנו גרנו בבית

שזה מעין אחוזה קטנה,

שגרו בה שלוש משפחות.

משפחתנו, משפחת אבי,

משפחת הדוד שלי,

והמשפחה, זאת אומרת הסבתא

שנשארה יחד עם דודה.

150

כולנו גרנו בבית אחד,

שזה היה,

זה בית גדול עם חצר גדולה,

כמו שאמרתי מין אחוזה קטנה,

עם בריכת נוי באמצע,

ריצוף של שיש,

בקומה שניה היו המגורים

שלנו, של אבי והמשפחה.

180

אבי התחתן לפני דודי,

כך שקיבל את הקומה העליונה,

ודודי אחר כך התחתן ונשאר

גם כן לגור בבית הזה,

מכיוון שגם הבית היה גדול,

מין...

כן, זה היה הנוהג, שאם יש בית

גדול אז גרים כולם ביחד.

210

אבי שמו מרדכי כמו שאמרתי,

על שמו של דוד שלו.

והוא עבד בעבודה פקידותית,

העבודה האחרונה שלו הייתה

בבנק זילחה שהיה אז.

והוא היה לפני שהוא התחתן,

240

היה חבר תנועת החלוץ,

היה חבר מכבי.

והוא עסק בעידוד

ובמה שנקרא אולי אפשר להגדיר

את זה כפעילות ציונית

עד כמה שאפשר,

בשביל לעודד צעירים ואנשים

בשביל לעלות לארץ ישראל.

270

אמי היא בתו של הרב

עזרא טרב כמו שאמרתי,

הכינוי שלו היה "חכם עזור",

כולם הכירו אותו בתור "חכם עזור",

הוא היה מאוד מקובל ומאוד...

מאוד ידוע בקהילה היהודית.

היא הייתה בתו הבכורה,

שמה היה ג'ני.

300

כשהגיעה לכאן החליפו

לה את השם לגניה.

למרות שזה לא נשמע שם ספרדי.

והיא כמקובל הייתה עקרת בית.

למדה בבית הספר אליאנס,

שהיה אז.

היו שני בתי ספר,

330

בית ספר עברי תלמוד

תורה על שם הרמב"ם,

שהדוד שלי היה המנהל שלו,

אני גם כן למדתי שם.

והיה גם בית הספר של אליאנס,

היא למדה שם באליאנס.

אליאנס היה לבנים ובנות ביחד?

לא, לבנים לחוד ובנות לחוד.

360

עם כמובן מה שנקרא בגדים אחידים,

לבוש אחיד, תלבושת אחידה.

ואחרי שהיא התחתנה

היא התחילה קריירה של עקרת בית.

עד עלותינו ארצה היינו ששה אחים,

390

פה בארץ נולדו עוד שניים.

אתה יודע בני כמה אבא

ואימא היו כשהם התחתנו?

אני יודע, אבי היה

בן עשרים ושמונה

ואמי הייתה בת שבע עשרה.

אני הבכור.

-הבכור? -כן.

בקהילה עצמה, זאת

אומרת הקהילה ככלל

זאת קהילה מסורתית דתית.

420

זאת אומרת רובם ככולם

היו אנשים ששמרו מצוות,

לא את תרי"ג המצוות,

אבל שמרו מצוות.

והחיים התנהלו בעיקר סביב

שני בתי הכנסת הגדולים שהיו.

היו שני בתי כנסת גדולים, אחד

קראו אל-פרנג' ולשני אל-מנשה.

מלבד שני בתי הכנסת האלה היו

הרבה בתי כנסת ובתי מדרש

450

מפוזרים בכל השכונה.

לשכונה קראו חארת אל-יהוד,

שזה שכונת היהודים.

כולם, זאת אומרת...

היו מספר יהודים

שאולי קצת, אני לא יודע,

בעלי אמצעים או משהו כזה,

לאו דווקא בעלי אמצעים,

שגרו מחוץ לשכונה,

אבל על גבול השכונה.

זאת אומרת, לא רחוק, לא בתוך

480

המוסלמים הערבים.

היו קרוב לשכונה

על מנת שלא לאבד קשר.

חיים רגילים,

השכונה עצמה הייתה

מלאה ברחובות חנויות ובתי עסק,

ובתי קפה וכל מה שצריך

510

לקיום חיים רגילים בשכונה.

אני התחלתי את הקריירה

הלימודית שלי בגיל שלוש,

כאשר דודי, זה שהוא מנהל

בית הספר התלמוד תורה

לקח אותי על כתפיו לבית הספר,

540

וככה התחלנו את ה- אלף

קמץ א, בית קמץ ב, וכולי.

איך בקהילה, זה התחלק חצי חצי, אלה

ששולחים לאליאנס ואלה ששולחים...?

לא, לא. זה התחלק עד כמה

שאני יודע לפי הגישה.

זאת אומרת, אלה שהגישה שלהם

הייתה נגיד יותר ליברלית

570

או יותר נטייה חילונית,

אז שלחו את הילדים שלהם לאליאנס.

למרות שזה...

אמי הייתה הבת של הרב

אז היא הלכה בכל זאת לאליאנס,

ככה שלחו אותה. -אולי כי היא בת?

יכול להיות, יכול להיות...

ושם באמת היא קיבלה

את הלימודים שלה.

600

מוסדות רגילים שניהלו

את הקהילה כמו שאמרתי,

בית דין רבני,

היה מוסד של שחיטה כשרה כמובן,

היה גם ארגון שהיה מסייע

לאנשים מעוטי אמצעים.

קהילה גדולה, מאורגנת, מבוססת.

כן.

630

בבית אנחנו דיברנו

ערבית וגם צרפתית,

בעקבות המנדט הצרפתי שהיה בסוריה.

זאת אומרת, ההורים דיברו

לפעמים ביניהם בצרפתית,

אנחנו רק שמענו ומזה

גם קלטנו הרבה,

אבל בדרך כלל הדיבורים

היו בשפה הערבית.

660

החגים נחגגו בצורה

באמת מאוד מרשימה,

וכפי שהזכרתי סביב

התפילות בבית הכנסת.

זאת אומרת בחגים הרוב,

רוב רובם ככולם של היהודים

היו הולכים לבית הכנסת,

690

ארוחות חג, ארוחות שבת די עשירות.

וסביב זה התנהלו החגים.

לא, לא היה משהו יוצא דופן.

לא היה משהו יוצא דופן.

שירים בעקבות הארוחות, פיוטים.

720

והרחוב, בחארת אל יהוד היה

מורגש, השבתות, החגים?

ודאי, ודאי.

החנויות סגורות, הכל שקט.

זאת אומרת אפילו אלה שלא

היו כל כך נגיד דתיים

אז סגרו את העסקים.

מלכתחילה אני לא

יודע אם זה קרה...

זאת אומרת איך זה התחיל,

750

אבל אני מניח שהמוסלמים רצו

שהיהודים יהיו במקום משלהם

ולא יתערבבו יחד עם המוסלמים.

אבל מרגע שזה קם אז התנהלו

חיים יהודים תוססים וערניים.

ואיך באמת היה הקשר עם המוסלמים?

אתה כילד יצאת מגבולות השכונה ל...?

כן, פה ושם כן.

780

זאת אומרת זה היה

בעיקר בענייני עסקים.

זאת אומרת או קניות או

רכישות או דברים כאלה,

אבל לא היו זאת אומרת,

לא היו, לא היה מגע נגיד חברתי

של אתם באים לבקר אצלנו,

אנחנו באים לבקר אצלכם.

הביקורים והיחסים החברתיים

810

התנהלו בין היהודים

לבין עצמם בתוך השכונה.

אי אפשר להגיד שהייתה אהבה גדולה

מצד המוסלמים כלפינו,

כלפי היהודים.

אבל לא היו זאת אומרת,

לא היו פגיעות בגוף.

העניינים יותר התחממו והחריפו

840

מאז הוכרז על הקמת המדינה.

אז השנאה גברה ואז

היחסים היו יותר מתוחים,

ואז היו כל מיני ניסיונות של...

של מה שאנחנו קוראים

היום פיגועים.

היה למשל,

זאת אומרת, מה שאני זוכר,

870

פעם הריצו איזה כלב ברחוב

כשהיה עליו איזה...

איזה שלט שהיהודים,

איך זה היה...

סוריה בלד נא, אל יהוד כלב נא,

900

זאת אומרת,

סוריה היא המדינה שלנו

והיהודים הם הכלבים שלנו.

וזה היה קצת ככה...

לא מפחיד, אבל קצת...

נורת אזהרה כאילו.

כן, אור אדום שהבהב.

הייתה לקראת,

זאת אומרת,

930

אחרי כמובן הכרזת המדינה,

היה איזה אירוע בבית

הכנסת אל-מנשה,

זה בית כנסת, אחד

מהשניים שהזכרתי.

שזרקו לשם בערב שבת, זרקו רימון.

רימון. היו שם הרוגים ופצועים,

960

עד כמה שאני, אני הייתי

שם גם כן בתוך בית הכנסת.

באירוע עצמו?

-כן.

היו שם איזה שמונה עשר

הרוגים והרבה פצועים.

ואחרי זה התחילו דיבורים

על לעזוב וללכת לארץ.

מה זה לעזוב וללכת לארץ?

היהודים היו שם בני ערובה,

990

לא יכלו מרצונם לקום,

לארוז ולעזוב.

כי היה אסור?

היה אסור ודאי.

אז היו עובדים על בריחה מה שנקרא.

אז כך גם במשפחה אצלנו,

אמי אמרה לאבי,

"אנחנו צריכים לקום וללכת".

1020

ואבי שהיה מטבעו

כמובן ציוני ופעיל,

אמר בסדר אנחנו...

התחילו להתארגן,

האבא היה בא בדברים עם...

היו שם אנשי...

אנשי סוכנות לאו

דווקא גלויים פעילים

שהיו מבקרים מפעם לפעם,

1050

ובקשר איתם, ביקשנו,

אבי ביקש להסדיר,

להסדיר את העלייה לארץ.

זה לא היה פשוט,

כי אי אפשר היה להוציא שום דבר.

זאת אומרת לא לקחת, לא מזוודה

ולא תיק גדול או משהו כזה,

כי זה היה תמיד מעורר חשד.

1080

אנחנו כאשר הוחלט לעשות

את הצעד הזה ולעלות לארץ,

אז...

וקיבלנו את האישור

מצד הגורמים,

אז אמי לקחה אותנו, את הילדים,

עלינו על אוטובוס לביירות.

1110

הגענו לזחלה, משם לביירות כמובן,

ושם היינו אמורים,

היו אמורים לפגוש אותנו אנשי ה...

זאת אומרת אנשי העלייה.

-אנשי הארץ.

אבא גם כן,

אבא גם כן יחד איתנו.

אז האימא הלבישה אותנו

בגדים כפולים.

זאת אומרת שתיים שלוש חולצות,

1140

שני זוגות מכנסיים אחד על השני,

ודברים כאלה.

זאת אומרת היו כולם די שמנים.

והאנקדוטה היא שבאוטובוס

על מנת שהילדים,

כי היינו אז ילדים קטנים,

אז נתנו לקטנים,

היא נתנה להם מסטיקים

שילעסו על מנת שלא ידברו,

כי ברגע שפותחים את הפה

1170

אז ישר יודעים אם

אתה יהודי או לא.

בשביל לא לפתוח את הנושא,

מה אתם הולכים לעשות, מה אתם...

וגם ככה, כאשר אחרי

שהגענו לשם לביירות,

אז הלכנו לשפת הים על מנת...

אחרי שנשארנו שם יום נדמה לי,

יום או לילה אצל קרובים

או משפחה יהודית,

1200

הלכנו לשפת הים באחד הערבים.

היינו לא רק אנחנו,

היו עוד יהודים שהצטרפו,

ועל שפת הים כאשר,

זאת אומרת התכוננו

שאם ישאלו אותנו

מה אתם עושים פה,

אז אמרנו שיש לנו איזה חג

1230

שהוא קשור איכשהו לים,

ואנחנו רוצים, זאת אומרת

בשביל זה אנחנו יושבים פה.

ולקראת אמצע הלילה אפילו,

זה היה בסוף החודש,

ראש חודש אלול זה היה,

1260

זאת אומרת סוף חודש אב,

שהיה לילה חשוך מאוד,

אז תוך כדי הגיעו שתי סירות,

שתי סירות שתואמו כמובן

עם מבריחים שהם לא...

מבריחים ערבים מוסלמים,

שקיבלו כמובן את התמורה לזה.

1290

ואז התחלנו לעלות על הסירות האלה,

היו שתי סירות עם כמה משפחות,

זאת אומרת הרבה משפחות,

שתי סירות לאו דווקא גדולות,

סירות פתוחות, כמו סירה,

סירת דייגים ממש.

סירת דייגים עם מנוע.

ותוך כדי העלייה

1320

פתאום אחת האחיות

שלי, אחותי נעלמה,

וכשהתחלנו לחפש אותה אמרו

לנו שהיא עלתה בסירה השנייה,

ואנחנו נפגוש אותה בארץ.

וככה התחיל המסע,

בלילה חשוך וקר,

ותוך כדי הנסיעה

1350

חדרו מים לסירה.

ואנשים...

הגברים התחילו להתפלל,

התחילו לקרוא תהילים,

ובעלי הסירה נתנו לנו ספלים

על מנת לשאוב ולזרוק לים.

לשאוב מים ולזרוק לים.

עד שנקווה שנגיע בשלום לחוף.

1380

היה מסע מאוד מפחיד ודי קשה,

די קשה, כן.

אנחנו אחרי שהגענו,

נודע לנו שאחת הסירות, לא שלנו,

אלא איזו משפחה

שהלכה מאחת הסירות,

אז המבריחים

שדדו את אותה משפחה,

1410

היה להם כסף וזהב,

וזרקו אותם לים.

בעלי הסירה היו ערבים כולם שנשכרו

ופשוט סמכו על המילה שלהם,

ונתנו בהם אמון,

ושילמו להם הרבה כסף.

אז היה מפחיד גם מבחינת התנאים

וגם מבחינת לסמוך על ה...

1440

על האנשים האלה כן, נכון.

אבל אז אנחנו לא ידענו

את הסיפורים האלה.

בפרט לא הילדים,

לא ידענו מה קורה.

רצינו פשוט לנסוע ולהגיע.

וכך הגענו לחוף אכזיב לפנות

בוקר, בדיוק לפנות בוקר.

1470

הנסיעה עצמה לקחה איזה

עשר שעות משהו כזה,

ולפנות בוקר באמת

הגענו לחוף אכזיב,

הסירות לא הגיעו בדיוק עד החוף,

עצרו איזה מאה מטר מהחוף,

ואנשי הקיבוץ נכנסו למים

ולקחו את כל אלה מהסירות על הגב,

1500

כמו שקי קמח לקחו אותם

אחד אחד אל החוף.

שם הכניסו אותנו לתוך חדר האוכל,

נתנו לנו תה חם לשתות,

נתנו לנו איזה פרוסה

עם ריבה, משהו כזה,

וזאת הייתה קבלת הפנים שלנו בארץ.

1530

קודם כל להיות, הרגשה

להיות במקום מבטחים בארץ.

לא בחוף זר, שלפעמים

צריכים להגיע אליו,

אלא בחוף בטוח בארץ,

ולראות אנשים שמקבלים אותך יפה,

באים לקחת אותך אליהם.

משם לקחו אותנו לשער העלייה בחיפה

1560

לצרכי רישום ובדיקה, משהו כזה.

ואחרי זה לקחו, העבירו

אותנו ישר למעברה,

מעברת בית ליד, אז

בזמנו, על יד נתניה.

היו כאלה שחצו את הגבול דרך היבשה,

1590

באזור מטולה, באזור כפר

גלעדי שם בצפון, הלכו ברגל.

זאת אומרת אלה שהיו...

בעיקר צעירים

הלכו ברגל, אפילו ילדים,

שהעדיפו לחצות את הגבול

ביבשה מאשר לנסוע בים,

בפרט אחרי ששומעים

כל מיני סיפורים

1620

על מה שקורה בדרך הים בסירות.

והמשטר הסורי שם לב

שיהודים נעלמים והולכים?

אני חושב שהוא שם לב,

וכשהיו...

אני לא יודע באמת, אבל

אנחנו שמענו על אנשי קהילה

1650

שהיו כביכול מודיעים

לשלטונות ולאנשי המודיעין הסורי

שהנה למשל אלה ואלה אינם כבר.

אז במקרים כאלה, אם לא

כל המשפחה הייתה הולכת,

1680

אז היו באים לאנשי המשפחה

ומתחילים לשאול אותם מה...

איפה הבן, איפה האח, איפה זה...

לאן הם נעלמו, האם הם

הלכו לארץ ומה הם עושים,

והיו כל מיני תגובות.

ודאי, כל הבית היו כמו

שאמרתי לך, אחוזה קטנה,

כל הבית על תכולתו נשאר כפי שהוא.

1710

כי אסור היה לנו לקחת שום דבר,

ואחרי שעלינו,

זאת אומרת גם הדוד שלי

עלה אחרי,

כמה שנים יותר מאוחר,

אז נודע לנו שהבית הזה הפך להיות,

שיכנו בו פליטים.

מאוד הייתי רוצה לדעת

מה קורה איתו היום.

1740

עם הבית הזה?

-כן.

היית שמח ללכת לבקר.

-כן.

היו תנאים, בפרט...

אנחנו הגענו בתקופת החורף,

וחורף 49', זאת אומרת התחלת

50' היה חורף מאוד מאוד קשה.

שיכנו אותנו באוהל, אוהל גדול,

אוכל כמובן,

1770

קיבלנו מיטות,

מיטות סוכנות המפורסמות,

מה שנקרא...

לא סדינים,

שמיכות דקות מאוד,

והתנאים לא הכי נוחים

אבל ההורים ו...

קיבלנו את זה באהבה,

1800

אנחנו בכל זאת בארץ,

ידענו שזה ציון חולף.

זאת אומרת לא היו רגילים.

מים כמובן לא היו במקום,

ושירותים היו רחוקים,

וגשם, גשם זלעפות כל הזמן.

והייתה...

1830

בין לבין הייתה כמובן,

הייתה חלוקת אוכל.

החיים במעברה עצמה

התנהלו די בקושי.

היו... היינו...

זאת אומרת היה בליל של כל

מיני עולים מכל מיני מקומות,

זאת אומרת לאו דווקא

מארצות המזרח,

אלא היו גם עולים מארצות המערב,

1860

זאת אומרת, יוצאי השואה וכולי.

עכשיו באיזשהו שלב,

היו לנו פה קרובי משפחה בתל אביב,

שעלו איזה עשר, חמש

עשרה שנה עלו לפנינו,

אז הם הציעו לקחת כמה מהילדים,

היינו ששה ילדים, לקחת

כמה מהילדים אליהם.

1890

אז שלושת הגדולים

הלכנו אליהם,

היתר נשארו עם ההורים במעברה,

עכשיו במעברה קרה אחד האירועים

הטראומטיים ביותר שלנו,

1920

היה לי אח בן כמה

חודשים שנולד בדמשק,

ובגלל מזג האוויר הוא הצטנן וחלה,

אז אבי לקח אותו,

זאת אומרת אמי נשארה

עם השניים האחרים,

אבי לקח אותו לבית חולים,

1950

בית חולים דונולו אז קראו לו,

בית חולים דונולו ביפו,

זה היה בית חולים ממשלתי,

לטיפול,

ושם הוא היה הולך לבקר,

הלך פעם פעמיים,

ואחרי כמה ימים כשהוא

בא לבקר אותו,

אמרו לו הוא נפטר.

1980

נפטר אבל איפה מה, מה

עשיתם, איפה קברתם?

נפטר, אין, לא היה מה לעשות.

איפה איזה נייר, איזו תעודה, איזה משהו?

אין, אין שום דבר.

אבי כמובן שומר מצוות

ורצה לדעת מה קורה.

התשובות האלה מאוד הכאיבו לו,

2010

אבל כנראה שלא היה מה לעשות,

ואז לא, זאת אומרת, הוא לא

ידע מה הסידורים, מה הנהלים.

וחזר למעברה בלי הבן.

ואחר כך נודע לנו שפשוט

2040

כמו הסיפורים על ילדי תימן,

אז הוא נעלם יחד איתם.

יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר

כשאחי ניסה לבר מה עלה בגורלו,

היו לו רישומים,

זאת אומרת הוא מצא רישומים

שהוא מופיע ברישומים

של הבית חולים בשמו.

2070

קראו לו רפאל, רפי.

ולא היו שום תוצאות,

ועד היום זה אחת...

-זאת תעלומה.

תעלומה, כן, שאנחנו

לא יודעים מה קרה.

זה לקח זמן עד שהבנתם שיכול

להיות שמשהו כזה קרה?

זה לקח זמן כן, כי לא ידענו בדיוק,

זאת אומרת אבי היה

בטוח שהילד נפטר,

2100

ומכיוון שהוא היה תינוק כנראה

קברו אותו באיזשהו מקום,

ולא יודעים איפה,

למרות שזה קצת תמוה, כן?

-כן.

זה היה,

בשביל אימא שלי זה

היה משהו טראומטי

שליווה אותה עד סוף ימיה.

2130

עד סוף ימיה היא חשבה

ודיברה עליו ו...

בת אחותי ישבה ודובבה אותה פעם,

זה הופיע גם בכתובים,

כל הסיפור הזה.

למעשה האבא היה המפרנס העיקרי.

2160

אז הוא...

כמובן אחרי תקופה

מסוימת של חיי מעברה,

העבירו אותנו לשיכון,

אז נקרא שיכון עולים,

שיכון היובל שליד פתח תקווה.

זה שיכון של צריפים, צריפים

שוודיים, שנבנה ממש סמוך לבואנו.

2190

ואז אבי התחיל לחפש עבודה.

עכשיו מה זה לחפש עבודה,

היה לו מכר,

שגם כן נדמה לי איש

הסוכנות שהיה פה,

והוא פנה אליו,

האיש הזה קראו לו אברהם עבאס.

2220

האיש הזה נתן לו מכתבים,

מכתבי המלצה, והפנה

אותו לכמה מקומות

בשביל להתחיל לעבוד.

אז...

באף מקום לא התקבל.

הוא היה פקיד בבנק,

בבנק.

2250

זאת אומרת עבודת פקידות, זה לא

איש עמל או חקלאות או משהו כזה.

אבל בהתחלה נתנו

לו כל מיני עבודות,

עבודות בקטיף תפוזים, עבודות דחק,

מה שנקרא אז בחקלאות,

2280

עבודות דחק בסיקול,

סיקול ב- ק', כבישים,

ואבנים ודברים כאלה.

עד שקיבל איזושהי המלצה

והוא הופנה למשרד האוצר,

לעבוד במשרד האוצר.

לפני זה היה לו,

אני יכול להזכיר,

2310

עבד בסניף דבר,

עיתון דבר בפתח תקווה.

אז הוא עבד שם ועשה

עבודה טובה ונהנה,

אבל מתברר שהבוס של אותו סניף,

היה, זאת אומרת,

2340

נפגע מזה שאבי היה מתקן

לו את העברית שלו,

ואמר אני לא צריך מישהו שיתקן

לי את העברית וככה פיטר אותו.

זה היה...

זו הייתה הקריירה בעיתון דבר.

ואחר כך הוא הופנה למשרד האוצר,

התחיל לעבוד עם משרד האוצר כפקיד.

אנחנו...

2370

היה כמובן שם בית ספר

בשיכון הזה, ביישוב הזה,

בית הספר אז קראו לו

בית ספר של זרם העובדים.

ולשם הלכנו והתחלנו ללמוד,

אני אז הלכתי לכיתה

ה'-ו' משהו כזה,

2400

ויתר האחים בהתאם לגילאים שלהם.

והתחלנו לימודים רגילים,

שבסיומם כל אחד,

המשכנו חלק בבתי ספר

תיכוניים בפתח תקווה,

חלק במה שנקרא קורסים

מקצועיים וכך הלאה.

2430

והמשכנו את הלימודים שלנו,

לי ולאחי שאחרי גם כן היה,

היה יתרון גדול בלימודים,

אז הרי מה למדו,

עברית, תנ"ך וחשבון,

יותר מזה לא למדו.

פה וזה מה עובדים,

מה לימדו אותנו...

אז היתרון היה,

היה לנו יתרון גדול בידיעת התנ"ך.

2460

זאת אומרת, המורה

הרגישה שכאן יש אנשים,

זאת אומרת לעומת ילדים

אחרים שפשוט לא ידעו,

חלק לא ידעו מה זה תנ"ך בכלל,

אז אנחנו פשוט השתלבנו יפה

בלימודי התורה והתנ"ך.

משלב בית הספר,

למעשה...

כן, משלב בית הספר אני

מרגיש שאני ישראלי, כן.

2490

הקליטה הייתה, כמו

שאמרתי הייתה לא קלה.

לא תקופה קלה.

אבל בעזרת השם התגברנו

והגענו עד הלום.

אפילו נולדנו עוד שני ילדים.

-נולדו עוד שני ילדים, נכון.

אבא ואימא הרגישו שהם נקלטו בארץ?

2520

הם נקלטו, היו מאוד שמחים

בכלל שהם נמצאים בארץ,

ולמרות כל הקשיים, ולמרות כל ה...

הקשיים והטרדות אז לא...

זאת אומרת לא נתנו הרגשה

כאילו למה עשינו את הצעד הזה,

או למה באנו,

אלא פשוט התגברו על

הכל והמשיכו הלאה.

2550

לנו למרות הקשיים, אנחנו הילדים,

הייתה אז תקופה בכלל תקופת צנע,

וגם ככה זאת אומרת היו קשיים...

אז לא היה חסר לנו נגיד אוכל,

לא היה חסר לנו לבוש

למרות שבגדים אפשר היה להטליא,

2580

נעליים אפשר היה גם

כן לתקן סוליות,

אבל היינו תמיד הולכים

לבית הספר נקיים

ולבושים ולא רעבים.

לפעמים אתה חושב אם הדברים

היו מתגלגלים אחרת,

והיית נשאר בדמשק,

לאן היו החיים שלך...

האמת היא לא הייתי רוצה לחשוב.

2610

לא היית?

-לא הייתי רוצה לחשוב בכיוון הזה.

אני לא יודע מה עשו ה...

זאת אומרת,

אלה שהתבגרו שם,

בשכונה היהודית.

לאן הגיעו...

האמת היא בכנות אני לא...

לא רוצה לחשוב בכלל

מה היה אילו...

2640

המסר הוא שאפשר עם רצון חזק,

והרגשה של שליחות,

ומחשבה ואידאולוגיה נכונה,

אפשר להתגבר על כל קושי.

אפשר להתגבר על כל קושי,

ולהגיע לאן שאדם רוצה להגשים

את מאווייו ואת חלומותיו.

2670

אני אגיד גם בערבית ואתרגם.

(מדבר ערבית)

זאת אומרת,

אם חבר שלך הוא מדבש אל

תלקק אותו עד הסוף את כולו.

או למשל,

(מדבר ערבית)

זאת אומרת,

2700

שכנך הקרוב ולא אחיך הרחוק,

זה עדיף.

(מדבר ערבית)

תבקש את הטוב לשכנך,

תמצא את הטוב בביתך.

(מדבר ערבית)

טמעה זה חמדנות

מזיקה ולא מועילה.

2730

האוכל המסורתי

בערבי שבת וחגים,

זאת אומרת המנה העיקרית

הייתה, קראו לה מעודה.

מעודה זה תבשיל של תפוחי אדמה,

אחרי שמטגנים אותם

ומבשלים אותם יחד עם בשר,

ועם תבלינים, בעיקר קינמון.

זה אחד המאכלים.

2760

או למשל,

אורז, ריזו חמוד קוראים לזה,

אורז עם רוטב,

הרוטב עשוי גם כן

תפוחי אדמה עם כרפס ועם לימון,

ועם עוד דברים קטנים כאלה,

שהוא חמצמץ כזה.

שמוסיפים אותו על האורז,

2790

ולפעמים גם מוסיפים במיה יחד איתו.

גם זה מאכל.

אני זוכר איזה פיוט שאבא

שלי היה נוהג הרבה...

זה הולך ככה,

"אם חכם לבך בני"

"ישמח לבי וגם אני"

2790

"קח אמרי וקח בני"

"בכור אמור הנני"

ככה ממשיך.

תודה רבה.

-על לא דבר.