30 |
מאיר בן מרדכי משען, מאז ומתמיד, זה לא שם מעוברת. אני נולדתי בדמשק, סוריה, בראשון לדצמבר 1939. י"ט בכסלו ת"ש. סבי מצד אבי לא היה בחיים כשאני נולדתי, סבי מצד אמי כן.
|
60 |
הוא היה רב ראשי בדמשק, וחבר בית הדין הגדול של הקהילה. קראו לו עזרא טרב מסלטון, ומשפחה, משפחת רבנים. גם סבי מצד אבי, היה גם כן ממשפחת רבנים,
|
90 |
אחיו, זאת אומרת דודו של אבי, אחיו של סבי, היה גם כן רב גדול ומקובל, זאת אומרת שעוסק בקבלה, וכתב פירושים לתורה בכתב יד מה שנקרא חצי קולמוס, יש לידי עותק של הספרים האלה, של הפירושים שלו. איך קראו לו?
|
120 |
מרדכי, על שמו נקרא אבי. למעשה אנחנו גרנו בבית שזה מעין אחוזה קטנה, שגרו בה שלוש משפחות. משפחתנו, משפחת אבי, משפחת הדוד שלי, והמשפחה, זאת אומרת הסבתא שנשארה יחד עם דודה.
|
150 |
כולנו גרנו בבית אחד, שזה היה, זה בית גדול עם חצר גדולה, כמו שאמרתי מין אחוזה קטנה, עם בריכת נוי באמצע, ריצוף של שיש, בקומה שניה היו המגורים שלנו, של אבי והמשפחה.
|
180 |
אבי התחתן לפני דודי, כך שקיבל את הקומה העליונה, ודודי אחר כך התחתן ונשאר גם כן לגור בבית הזה, מכיוון שגם הבית היה גדול, מין... כן, זה היה הנוהג, שאם יש בית גדול אז גרים כולם ביחד.
|
210 |
אבי שמו מרדכי כמו שאמרתי, על שמו של דוד שלו. והוא עבד בעבודה פקידותית, העבודה האחרונה שלו הייתה בבנק זילחה שהיה אז. והוא היה לפני שהוא התחתן,
|
240 |
היה חבר תנועת החלוץ, היה חבר מכבי. והוא עסק בעידוד ובמה שנקרא אולי אפשר להגדיר את זה כפעילות ציונית עד כמה שאפשר, בשביל לעודד צעירים ואנשים בשביל לעלות לארץ ישראל.
|
270 |
אמי היא בתו של הרב עזרא טרב כמו שאמרתי, הכינוי שלו היה "חכם עזור", כולם הכירו אותו בתור "חכם עזור", הוא היה מאוד מקובל ומאוד... מאוד ידוע בקהילה היהודית. היא הייתה בתו הבכורה, שמה היה ג'ני.
|
300 |
כשהגיעה לכאן החליפו לה את השם לגניה. למרות שזה לא נשמע שם ספרדי. והיא כמקובל הייתה עקרת בית. למדה בבית הספר אליאנס, שהיה אז. היו שני בתי ספר,
|
330 |
בית ספר עברי תלמוד תורה על שם הרמב"ם, שהדוד שלי היה המנהל שלו, אני גם כן למדתי שם. והיה גם בית הספר של אליאנס, היא למדה שם באליאנס. אליאנס היה לבנים ובנות ביחד? לא, לבנים לחוד ובנות לחוד.
|
360 |
עם כמובן מה שנקרא בגדים אחידים, לבוש אחיד, תלבושת אחידה. ואחרי שהיא התחתנה היא התחילה קריירה של עקרת בית. עד עלותינו ארצה היינו ששה אחים,
|
390 |
פה בארץ נולדו עוד שניים. אתה יודע בני כמה אבא ואימא היו כשהם התחתנו? אני יודע, אבי היה בן עשרים ושמונה ואמי הייתה בת שבע עשרה. אני הבכור. -הבכור? -כן. בקהילה עצמה, זאת אומרת הקהילה ככלל זאת קהילה מסורתית דתית.
|
420 |
זאת אומרת רובם ככולם היו אנשים ששמרו מצוות, לא את תרי"ג המצוות, אבל שמרו מצוות. והחיים התנהלו בעיקר סביב שני בתי הכנסת הגדולים שהיו. היו שני בתי כנסת גדולים, אחד קראו אל-פרנג' ולשני אל-מנשה. מלבד שני בתי הכנסת האלה היו הרבה בתי כנסת ובתי מדרש
|
450 |
מפוזרים בכל השכונה. לשכונה קראו חארת אל-יהוד, שזה שכונת היהודים. כולם, זאת אומרת... היו מספר יהודים שאולי קצת, אני לא יודע, בעלי אמצעים או משהו כזה, לאו דווקא בעלי אמצעים, שגרו מחוץ לשכונה, אבל על גבול השכונה. זאת אומרת, לא רחוק, לא בתוך
|
480 |
המוסלמים הערבים. היו קרוב לשכונה על מנת שלא לאבד קשר. חיים רגילים, השכונה עצמה הייתה מלאה ברחובות חנויות ובתי עסק, ובתי קפה וכל מה שצריך
|
510 |
לקיום חיים רגילים בשכונה. אני התחלתי את הקריירה הלימודית שלי בגיל שלוש, כאשר דודי, זה שהוא מנהל בית הספר התלמוד תורה לקח אותי על כתפיו לבית הספר,
|
540 |
וככה התחלנו את ה- אלף קמץ א, בית קמץ ב, וכולי. איך בקהילה, זה התחלק חצי חצי, אלה ששולחים לאליאנס ואלה ששולחים...? לא, לא. זה התחלק עד כמה שאני יודע לפי הגישה. זאת אומרת, אלה שהגישה שלהם הייתה נגיד יותר ליברלית
|
570 |
או יותר נטייה חילונית, אז שלחו את הילדים שלהם לאליאנס. למרות שזה... אמי הייתה הבת של הרב אז היא הלכה בכל זאת לאליאנס, ככה שלחו אותה. -אולי כי היא בת? יכול להיות, יכול להיות... ושם באמת היא קיבלה את הלימודים שלה.
|
600 |
מוסדות רגילים שניהלו את הקהילה כמו שאמרתי, בית דין רבני, היה מוסד של שחיטה כשרה כמובן, היה גם ארגון שהיה מסייע לאנשים מעוטי אמצעים. קהילה גדולה, מאורגנת, מבוססת. כן.
|
630 |
בבית אנחנו דיברנו ערבית וגם צרפתית, בעקבות המנדט הצרפתי שהיה בסוריה. זאת אומרת, ההורים דיברו לפעמים ביניהם בצרפתית, אנחנו רק שמענו ומזה גם קלטנו הרבה, אבל בדרך כלל הדיבורים היו בשפה הערבית.
|
660 |
החגים נחגגו בצורה באמת מאוד מרשימה, וכפי שהזכרתי סביב התפילות בבית הכנסת. זאת אומרת בחגים הרוב, רוב רובם ככולם של היהודים היו הולכים לבית הכנסת,
|
690 |
ארוחות חג, ארוחות שבת די עשירות. וסביב זה התנהלו החגים. לא, לא היה משהו יוצא דופן. לא היה משהו יוצא דופן. שירים בעקבות הארוחות, פיוטים.
|
720 |
והרחוב, בחארת אל יהוד היה מורגש, השבתות, החגים? ודאי, ודאי. החנויות סגורות, הכל שקט. זאת אומרת אפילו אלה שלא היו כל כך נגיד דתיים אז סגרו את העסקים. מלכתחילה אני לא יודע אם זה קרה... זאת אומרת איך זה התחיל,
|
750 |
אבל אני מניח שהמוסלמים רצו שהיהודים יהיו במקום משלהם ולא יתערבבו יחד עם המוסלמים. אבל מרגע שזה קם אז התנהלו חיים יהודים תוססים וערניים. ואיך באמת היה הקשר עם המוסלמים? אתה כילד יצאת מגבולות השכונה ל...? כן, פה ושם כן.
|
780 |
זאת אומרת זה היה בעיקר בענייני עסקים. זאת אומרת או קניות או רכישות או דברים כאלה, אבל לא היו זאת אומרת, לא היו, לא היה מגע נגיד חברתי של אתם באים לבקר אצלנו, אנחנו באים לבקר אצלכם. הביקורים והיחסים החברתיים
|
810 |
התנהלו בין היהודים לבין עצמם בתוך השכונה. אי אפשר להגיד שהייתה אהבה גדולה מצד המוסלמים כלפינו, כלפי היהודים. אבל לא היו זאת אומרת, לא היו פגיעות בגוף. העניינים יותר התחממו והחריפו
|
840 |
מאז הוכרז על הקמת המדינה. אז השנאה גברה ואז היחסים היו יותר מתוחים, ואז היו כל מיני ניסיונות של... של מה שאנחנו קוראים היום פיגועים. היה למשל, זאת אומרת, מה שאני זוכר,
|
870 |
פעם הריצו איזה כלב ברחוב כשהיה עליו איזה... איזה שלט שהיהודים, איך זה היה... סוריה בלד נא, אל יהוד כלב נא,
|
900 |
זאת אומרת, סוריה היא המדינה שלנו והיהודים הם הכלבים שלנו. וזה היה קצת ככה... לא מפחיד, אבל קצת... נורת אזהרה כאילו. כן, אור אדום שהבהב. הייתה לקראת, זאת אומרת,
|
930 |
אחרי כמובן הכרזת המדינה, היה איזה אירוע בבית הכנסת אל-מנשה, זה בית כנסת, אחד מהשניים שהזכרתי. שזרקו לשם בערב שבת, זרקו רימון. רימון. היו שם הרוגים ופצועים,
|
960 |
עד כמה שאני, אני הייתי שם גם כן בתוך בית הכנסת. באירוע עצמו? -כן. היו שם איזה שמונה עשר הרוגים והרבה פצועים. ואחרי זה התחילו דיבורים על לעזוב וללכת לארץ. מה זה לעזוב וללכת לארץ? היהודים היו שם בני ערובה,
|
990 |
לא יכלו מרצונם לקום, לארוז ולעזוב. כי היה אסור? היה אסור ודאי. אז היו עובדים על בריחה מה שנקרא. אז כך גם במשפחה אצלנו, אמי אמרה לאבי, "אנחנו צריכים לקום וללכת".
|
1020 |
ואבי שהיה מטבעו כמובן ציוני ופעיל, אמר בסדר אנחנו... התחילו להתארגן, האבא היה בא בדברים עם... היו שם אנשי... אנשי סוכנות לאו דווקא גלויים פעילים שהיו מבקרים מפעם לפעם,
|
1050 |
ובקשר איתם, ביקשנו, אבי ביקש להסדיר, להסדיר את העלייה לארץ. זה לא היה פשוט, כי אי אפשר היה להוציא שום דבר. זאת אומרת לא לקחת, לא מזוודה ולא תיק גדול או משהו כזה, כי זה היה תמיד מעורר חשד.
|
1080 |
אנחנו כאשר הוחלט לעשות את הצעד הזה ולעלות לארץ, אז... וקיבלנו את האישור מצד הגורמים, אז אמי לקחה אותנו, את הילדים, עלינו על אוטובוס לביירות.
|
1110 |
הגענו לזחלה, משם לביירות כמובן, ושם היינו אמורים, היו אמורים לפגוש אותנו אנשי ה... זאת אומרת אנשי העלייה. -אנשי הארץ. אבא גם כן, אבא גם כן יחד איתנו. אז האימא הלבישה אותנו בגדים כפולים. זאת אומרת שתיים שלוש חולצות,
|
1140 |
שני זוגות מכנסיים אחד על השני, ודברים כאלה. זאת אומרת היו כולם די שמנים. והאנקדוטה היא שבאוטובוס על מנת שהילדים, כי היינו אז ילדים קטנים, אז נתנו לקטנים, היא נתנה להם מסטיקים שילעסו על מנת שלא ידברו, כי ברגע שפותחים את הפה
|
1170 |
אז ישר יודעים אם אתה יהודי או לא. בשביל לא לפתוח את הנושא, מה אתם הולכים לעשות, מה אתם... וגם ככה, כאשר אחרי שהגענו לשם לביירות, אז הלכנו לשפת הים על מנת... אחרי שנשארנו שם יום נדמה לי, יום או לילה אצל קרובים או משפחה יהודית,
|
1200 |
הלכנו לשפת הים באחד הערבים. היינו לא רק אנחנו, היו עוד יהודים שהצטרפו, ועל שפת הים כאשר, זאת אומרת התכוננו שאם ישאלו אותנו מה אתם עושים פה, אז אמרנו שיש לנו איזה חג
|
1230 |
שהוא קשור איכשהו לים, ואנחנו רוצים, זאת אומרת בשביל זה אנחנו יושבים פה. ולקראת אמצע הלילה אפילו, זה היה בסוף החודש, ראש חודש אלול זה היה,
|
1260 |
זאת אומרת סוף חודש אב, שהיה לילה חשוך מאוד, אז תוך כדי הגיעו שתי סירות, שתי סירות שתואמו כמובן עם מבריחים שהם לא... מבריחים ערבים מוסלמים, שקיבלו כמובן את התמורה לזה.
|
1290 |
ואז התחלנו לעלות על הסירות האלה, היו שתי סירות עם כמה משפחות, זאת אומרת הרבה משפחות, שתי סירות לאו דווקא גדולות, סירות פתוחות, כמו סירה, סירת דייגים ממש. סירת דייגים עם מנוע. ותוך כדי העלייה
|
1320 |
פתאום אחת האחיות שלי, אחותי נעלמה, וכשהתחלנו לחפש אותה אמרו לנו שהיא עלתה בסירה השנייה, ואנחנו נפגוש אותה בארץ. וככה התחיל המסע, בלילה חשוך וקר, ותוך כדי הנסיעה
|
1350 |
חדרו מים לסירה. ואנשים... הגברים התחילו להתפלל, התחילו לקרוא תהילים, ובעלי הסירה נתנו לנו ספלים על מנת לשאוב ולזרוק לים. לשאוב מים ולזרוק לים. עד שנקווה שנגיע בשלום לחוף.
|
1380 |
היה מסע מאוד מפחיד ודי קשה, די קשה, כן. אנחנו אחרי שהגענו, נודע לנו שאחת הסירות, לא שלנו, אלא איזו משפחה שהלכה מאחת הסירות, אז המבריחים שדדו את אותה משפחה,
|
1410 |
היה להם כסף וזהב, וזרקו אותם לים. בעלי הסירה היו ערבים כולם שנשכרו ופשוט סמכו על המילה שלהם, ונתנו בהם אמון, ושילמו להם הרבה כסף. אז היה מפחיד גם מבחינת התנאים וגם מבחינת לסמוך על ה...
|
1440 |
על האנשים האלה כן, נכון. אבל אז אנחנו לא ידענו את הסיפורים האלה. בפרט לא הילדים, לא ידענו מה קורה. רצינו פשוט לנסוע ולהגיע. וכך הגענו לחוף אכזיב לפנות בוקר, בדיוק לפנות בוקר.
|
1470 |
הנסיעה עצמה לקחה איזה עשר שעות משהו כזה, ולפנות בוקר באמת הגענו לחוף אכזיב, הסירות לא הגיעו בדיוק עד החוף, עצרו איזה מאה מטר מהחוף, ואנשי הקיבוץ נכנסו למים ולקחו את כל אלה מהסירות על הגב,
|
1500 |
כמו שקי קמח לקחו אותם אחד אחד אל החוף. שם הכניסו אותנו לתוך חדר האוכל, נתנו לנו תה חם לשתות, נתנו לנו איזה פרוסה עם ריבה, משהו כזה, וזאת הייתה קבלת הפנים שלנו בארץ.
|
1530 |
קודם כל להיות, הרגשה להיות במקום מבטחים בארץ. לא בחוף זר, שלפעמים צריכים להגיע אליו, אלא בחוף בטוח בארץ, ולראות אנשים שמקבלים אותך יפה, באים לקחת אותך אליהם. משם לקחו אותנו לשער העלייה בחיפה
|
1560 |
לצרכי רישום ובדיקה, משהו כזה. ואחרי זה לקחו, העבירו אותנו ישר למעברה, מעברת בית ליד, אז בזמנו, על יד נתניה. היו כאלה שחצו את הגבול דרך היבשה,
|
1590 |
באזור מטולה, באזור כפר גלעדי שם בצפון, הלכו ברגל. זאת אומרת אלה שהיו... בעיקר צעירים הלכו ברגל, אפילו ילדים, שהעדיפו לחצות את הגבול ביבשה מאשר לנסוע בים, בפרט אחרי ששומעים כל מיני סיפורים
|
1620 |
על מה שקורה בדרך הים בסירות. והמשטר הסורי שם לב שיהודים נעלמים והולכים? אני חושב שהוא שם לב, וכשהיו... אני לא יודע באמת, אבל אנחנו שמענו על אנשי קהילה
|
1650 |
שהיו כביכול מודיעים לשלטונות ולאנשי המודיעין הסורי שהנה למשל אלה ואלה אינם כבר. אז במקרים כאלה, אם לא כל המשפחה הייתה הולכת,
|
1680 |
אז היו באים לאנשי המשפחה ומתחילים לשאול אותם מה... איפה הבן, איפה האח, איפה זה... לאן הם נעלמו, האם הם הלכו לארץ ומה הם עושים, והיו כל מיני תגובות. ודאי, כל הבית היו כמו שאמרתי לך, אחוזה קטנה, כל הבית על תכולתו נשאר כפי שהוא.
|
1710 |
כי אסור היה לנו לקחת שום דבר, ואחרי שעלינו, זאת אומרת גם הדוד שלי עלה אחרי, כמה שנים יותר מאוחר, אז נודע לנו שהבית הזה הפך להיות, שיכנו בו פליטים. מאוד הייתי רוצה לדעת מה קורה איתו היום.
|
1740 |
עם הבית הזה? -כן. היית שמח ללכת לבקר. -כן. היו תנאים, בפרט... אנחנו הגענו בתקופת החורף, וחורף 49', זאת אומרת התחלת 50' היה חורף מאוד מאוד קשה. שיכנו אותנו באוהל, אוהל גדול, אוכל כמובן,
|
1770 |
קיבלנו מיטות, מיטות סוכנות המפורסמות, מה שנקרא... לא סדינים, שמיכות דקות מאוד, והתנאים לא הכי נוחים אבל ההורים ו... קיבלנו את זה באהבה,
|
1800 |
אנחנו בכל זאת בארץ, ידענו שזה ציון חולף. זאת אומרת לא היו רגילים. מים כמובן לא היו במקום, ושירותים היו רחוקים, וגשם, גשם זלעפות כל הזמן. והייתה...
|
1830 |
בין לבין הייתה כמובן, הייתה חלוקת אוכל. החיים במעברה עצמה התנהלו די בקושי. היו... היינו... זאת אומרת היה בליל של כל מיני עולים מכל מיני מקומות, זאת אומרת לאו דווקא מארצות המזרח, אלא היו גם עולים מארצות המערב,
|
1860 |
זאת אומרת, יוצאי השואה וכולי. עכשיו באיזשהו שלב, היו לנו פה קרובי משפחה בתל אביב, שעלו איזה עשר, חמש עשרה שנה עלו לפנינו, אז הם הציעו לקחת כמה מהילדים, היינו ששה ילדים, לקחת כמה מהילדים אליהם.
|
1890 |
אז שלושת הגדולים הלכנו אליהם, היתר נשארו עם ההורים במעברה, עכשיו במעברה קרה אחד האירועים הטראומטיים ביותר שלנו,
|
1920 |
היה לי אח בן כמה חודשים שנולד בדמשק, ובגלל מזג האוויר הוא הצטנן וחלה, אז אבי לקח אותו, זאת אומרת אמי נשארה עם השניים האחרים, אבי לקח אותו לבית חולים,
|
1950 |
בית חולים דונולו אז קראו לו, בית חולים דונולו ביפו, זה היה בית חולים ממשלתי, לטיפול, ושם הוא היה הולך לבקר, הלך פעם פעמיים, ואחרי כמה ימים כשהוא בא לבקר אותו, אמרו לו הוא נפטר.
|
1980 |
נפטר אבל איפה מה, מה עשיתם, איפה קברתם? נפטר, אין, לא היה מה לעשות. איפה איזה נייר, איזו תעודה, איזה משהו? אין, אין שום דבר. אבי כמובן שומר מצוות ורצה לדעת מה קורה. התשובות האלה מאוד הכאיבו לו,
|
2010 |
אבל כנראה שלא היה מה לעשות, ואז לא, זאת אומרת, הוא לא ידע מה הסידורים, מה הנהלים. וחזר למעברה בלי הבן. ואחר כך נודע לנו שפשוט
|
2040 |
כמו הסיפורים על ילדי תימן, אז הוא נעלם יחד איתם. יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר כשאחי ניסה לבר מה עלה בגורלו, היו לו רישומים, זאת אומרת הוא מצא רישומים שהוא מופיע ברישומים של הבית חולים בשמו.
|
2070 |
קראו לו רפאל, רפי. ולא היו שום תוצאות, ועד היום זה אחת... -זאת תעלומה. תעלומה, כן, שאנחנו לא יודעים מה קרה. זה לקח זמן עד שהבנתם שיכול להיות שמשהו כזה קרה? זה לקח זמן כן, כי לא ידענו בדיוק, זאת אומרת אבי היה בטוח שהילד נפטר,
|
2100 |
ומכיוון שהוא היה תינוק כנראה קברו אותו באיזשהו מקום, ולא יודעים איפה, למרות שזה קצת תמוה, כן? -כן. זה היה, בשביל אימא שלי זה היה משהו טראומטי שליווה אותה עד סוף ימיה.
|
2130 |
עד סוף ימיה היא חשבה ודיברה עליו ו... בת אחותי ישבה ודובבה אותה פעם, זה הופיע גם בכתובים, כל הסיפור הזה. למעשה האבא היה המפרנס העיקרי.
|
2160 |
אז הוא... כמובן אחרי תקופה מסוימת של חיי מעברה, העבירו אותנו לשיכון, אז נקרא שיכון עולים, שיכון היובל שליד פתח תקווה. זה שיכון של צריפים, צריפים שוודיים, שנבנה ממש סמוך לבואנו.
|
2190 |
ואז אבי התחיל לחפש עבודה. עכשיו מה זה לחפש עבודה, היה לו מכר, שגם כן נדמה לי איש הסוכנות שהיה פה, והוא פנה אליו, האיש הזה קראו לו אברהם עבאס.
|
2220 |
האיש הזה נתן לו מכתבים, מכתבי המלצה, והפנה אותו לכמה מקומות בשביל להתחיל לעבוד. אז... באף מקום לא התקבל. הוא היה פקיד בבנק, בבנק.
|
2250 |
זאת אומרת עבודת פקידות, זה לא איש עמל או חקלאות או משהו כזה. אבל בהתחלה נתנו לו כל מיני עבודות, עבודות בקטיף תפוזים, עבודות דחק, מה שנקרא אז בחקלאות,
|
2280 |
עבודות דחק בסיקול, סיקול ב- ק', כבישים, ואבנים ודברים כאלה. עד שקיבל איזושהי המלצה והוא הופנה למשרד האוצר, לעבוד במשרד האוצר. לפני זה היה לו, אני יכול להזכיר,
|
2310 |
עבד בסניף דבר, עיתון דבר בפתח תקווה. אז הוא עבד שם ועשה עבודה טובה ונהנה, אבל מתברר שהבוס של אותו סניף, היה, זאת אומרת,
|
2340 |
נפגע מזה שאבי היה מתקן לו את העברית שלו, ואמר אני לא צריך מישהו שיתקן לי את העברית וככה פיטר אותו. זה היה... זו הייתה הקריירה בעיתון דבר. ואחר כך הוא הופנה למשרד האוצר, התחיל לעבוד עם משרד האוצר כפקיד. אנחנו...
|
2370 |
היה כמובן שם בית ספר בשיכון הזה, ביישוב הזה, בית הספר אז קראו לו בית ספר של זרם העובדים. ולשם הלכנו והתחלנו ללמוד, אני אז הלכתי לכיתה ה'-ו' משהו כזה,
|
2400 |
ויתר האחים בהתאם לגילאים שלהם. והתחלנו לימודים רגילים, שבסיומם כל אחד, המשכנו חלק בבתי ספר תיכוניים בפתח תקווה, חלק במה שנקרא קורסים מקצועיים וכך הלאה.
|
2430 |
והמשכנו את הלימודים שלנו, לי ולאחי שאחרי גם כן היה, היה יתרון גדול בלימודים, אז הרי מה למדו, עברית, תנ"ך וחשבון, יותר מזה לא למדו. פה וזה מה עובדים, מה לימדו אותנו... אז היתרון היה, היה לנו יתרון גדול בידיעת התנ"ך.
|
2460 |
זאת אומרת, המורה הרגישה שכאן יש אנשים, זאת אומרת לעומת ילדים אחרים שפשוט לא ידעו, חלק לא ידעו מה זה תנ"ך בכלל, אז אנחנו פשוט השתלבנו יפה בלימודי התורה והתנ"ך. משלב בית הספר, למעשה... כן, משלב בית הספר אני מרגיש שאני ישראלי, כן.
|
2490 |
הקליטה הייתה, כמו שאמרתי הייתה לא קלה. לא תקופה קלה. אבל בעזרת השם התגברנו והגענו עד הלום. אפילו נולדנו עוד שני ילדים. -נולדו עוד שני ילדים, נכון. אבא ואימא הרגישו שהם נקלטו בארץ?
|
2520 |
הם נקלטו, היו מאוד שמחים בכלל שהם נמצאים בארץ, ולמרות כל הקשיים, ולמרות כל ה... הקשיים והטרדות אז לא... זאת אומרת לא נתנו הרגשה כאילו למה עשינו את הצעד הזה, או למה באנו, אלא פשוט התגברו על הכל והמשיכו הלאה.
|
2550 |
לנו למרות הקשיים, אנחנו הילדים, הייתה אז תקופה בכלל תקופת צנע, וגם ככה זאת אומרת היו קשיים... אז לא היה חסר לנו נגיד אוכל, לא היה חסר לנו לבוש למרות שבגדים אפשר היה להטליא,
|
2580 |
נעליים אפשר היה גם כן לתקן סוליות, אבל היינו תמיד הולכים לבית הספר נקיים ולבושים ולא רעבים. לפעמים אתה חושב אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, והיית נשאר בדמשק, לאן היו החיים שלך... האמת היא לא הייתי רוצה לחשוב.
|
2610 |
לא היית? -לא הייתי רוצה לחשוב בכיוון הזה. אני לא יודע מה עשו ה... זאת אומרת, אלה שהתבגרו שם, בשכונה היהודית. לאן הגיעו... האמת היא בכנות אני לא... לא רוצה לחשוב בכלל מה היה אילו...
|
2640 |
המסר הוא שאפשר עם רצון חזק, והרגשה של שליחות, ומחשבה ואידאולוגיה נכונה, אפשר להתגבר על כל קושי. אפשר להתגבר על כל קושי, ולהגיע לאן שאדם רוצה להגשים את מאווייו ואת חלומותיו.
|
2670 |
אני אגיד גם בערבית ואתרגם. (מדבר ערבית) זאת אומרת, אם חבר שלך הוא מדבש אל תלקק אותו עד הסוף את כולו. או למשל, (מדבר ערבית) זאת אומרת,
|
2700 |
שכנך הקרוב ולא אחיך הרחוק, זה עדיף. (מדבר ערבית) תבקש את הטוב לשכנך, תמצא את הטוב בביתך. (מדבר ערבית) טמעה זה חמדנות מזיקה ולא מועילה.
|
2730 |
האוכל המסורתי בערבי שבת וחגים, זאת אומרת המנה העיקרית הייתה, קראו לה מעודה. מעודה זה תבשיל של תפוחי אדמה, אחרי שמטגנים אותם ומבשלים אותם יחד עם בשר, ועם תבלינים, בעיקר קינמון. זה אחד המאכלים.
|
2760 |
או למשל, אורז, ריזו חמוד קוראים לזה, אורז עם רוטב, הרוטב עשוי גם כן תפוחי אדמה עם כרפס ועם לימון, ועם עוד דברים קטנים כאלה, שהוא חמצמץ כזה. שמוסיפים אותו על האורז,
|
2790 |
ולפעמים גם מוסיפים במיה יחד איתו. גם זה מאכל. אני זוכר איזה פיוט שאבא שלי היה נוהג הרבה... זה הולך ככה, "אם חכם לבך בני" "ישמח לבי וגם אני"
|
2790 |
"קח אמרי וקח בני" "בכור אמור הנני" ככה ממשיך. תודה רבה. -על לא דבר. |
30 |
מאיר בן מרדכי משען, מאז ומתמיד, זה לא שם מעוברת. אני נולדתי בדמשק, סוריה, בראשון לדצמבר 1939. י"ט בכסלו ת"ש. סבי מצד אבי לא היה בחיים כשאני נולדתי, סבי מצד אמי כן.
|
60 |
הוא היה רב ראשי בדמשק, וחבר בית הדין הגדול של הקהילה. קראו לו עזרא טרב מסלטון, ומשפחה, משפחת רבנים. גם סבי מצד אבי, היה גם כן ממשפחת רבנים,
|
90 |
אחיו, זאת אומרת דודו של אבי, אחיו של סבי, היה גם כן רב גדול ומקובל, זאת אומרת שעוסק בקבלה, וכתב פירושים לתורה בכתב יד מה שנקרא חצי קולמוס, יש לידי עותק של הספרים האלה, של הפירושים שלו. איך קראו לו?
|
120 |
מרדכי, על שמו נקרא אבי. למעשה אנחנו גרנו בבית שזה מעין אחוזה קטנה, שגרו בה שלוש משפחות. משפחתנו, משפחת אבי, משפחת הדוד שלי, והמשפחה, זאת אומרת הסבתא שנשארה יחד עם דודה.
|
150 |
כולנו גרנו בבית אחד, שזה היה, זה בית גדול עם חצר גדולה, כמו שאמרתי מין אחוזה קטנה, עם בריכת נוי באמצע, ריצוף של שיש, בקומה שניה היו המגורים שלנו, של אבי והמשפחה.
|
180 |
אבי התחתן לפני דודי, כך שקיבל את הקומה העליונה, ודודי אחר כך התחתן ונשאר גם כן לגור בבית הזה, מכיוון שגם הבית היה גדול, מין... כן, זה היה הנוהג, שאם יש בית גדול אז גרים כולם ביחד.
|
210 |
אבי שמו מרדכי כמו שאמרתי, על שמו של דוד שלו. והוא עבד בעבודה פקידותית, העבודה האחרונה שלו הייתה בבנק זילחה שהיה אז. והוא היה לפני שהוא התחתן,
|
240 |
היה חבר תנועת החלוץ, היה חבר מכבי. והוא עסק בעידוד ובמה שנקרא אולי אפשר להגדיר את זה כפעילות ציונית עד כמה שאפשר, בשביל לעודד צעירים ואנשים בשביל לעלות לארץ ישראל.
|
270 |
אמי היא בתו של הרב עזרא טרב כמו שאמרתי, הכינוי שלו היה "חכם עזור", כולם הכירו אותו בתור "חכם עזור", הוא היה מאוד מקובל ומאוד... מאוד ידוע בקהילה היהודית. היא הייתה בתו הבכורה, שמה היה ג'ני.
|
300 |
כשהגיעה לכאן החליפו לה את השם לגניה. למרות שזה לא נשמע שם ספרדי. והיא כמקובל הייתה עקרת בית. למדה בבית הספר אליאנס, שהיה אז. היו שני בתי ספר,
|
330 |
בית ספר עברי תלמוד תורה על שם הרמב"ם, שהדוד שלי היה המנהל שלו, אני גם כן למדתי שם. והיה גם בית הספר של אליאנס, היא למדה שם באליאנס. אליאנס היה לבנים ובנות ביחד? לא, לבנים לחוד ובנות לחוד.
|
360 |
עם כמובן מה שנקרא בגדים אחידים, לבוש אחיד, תלבושת אחידה. ואחרי שהיא התחתנה היא התחילה קריירה של עקרת בית. עד עלותינו ארצה היינו ששה אחים,
|
390 |
פה בארץ נולדו עוד שניים. אתה יודע בני כמה אבא ואימא היו כשהם התחתנו? אני יודע, אבי היה בן עשרים ושמונה ואמי הייתה בת שבע עשרה. אני הבכור. -הבכור? -כן. בקהילה עצמה, זאת אומרת הקהילה ככלל זאת קהילה מסורתית דתית.
|
420 |
זאת אומרת רובם ככולם היו אנשים ששמרו מצוות, לא את תרי"ג המצוות, אבל שמרו מצוות. והחיים התנהלו בעיקר סביב שני בתי הכנסת הגדולים שהיו. היו שני בתי כנסת גדולים, אחד קראו אל-פרנג' ולשני אל-מנשה. מלבד שני בתי הכנסת האלה היו הרבה בתי כנסת ובתי מדרש
|
450 |
מפוזרים בכל השכונה. לשכונה קראו חארת אל-יהוד, שזה שכונת היהודים. כולם, זאת אומרת... היו מספר יהודים שאולי קצת, אני לא יודע, בעלי אמצעים או משהו כזה, לאו דווקא בעלי אמצעים, שגרו מחוץ לשכונה, אבל על גבול השכונה. זאת אומרת, לא רחוק, לא בתוך
|
480 |
המוסלמים הערבים. היו קרוב לשכונה על מנת שלא לאבד קשר. חיים רגילים, השכונה עצמה הייתה מלאה ברחובות חנויות ובתי עסק, ובתי קפה וכל מה שצריך
|
510 |
לקיום חיים רגילים בשכונה. אני התחלתי את הקריירה הלימודית שלי בגיל שלוש, כאשר דודי, זה שהוא מנהל בית הספר התלמוד תורה לקח אותי על כתפיו לבית הספר,
|
540 |
וככה התחלנו את ה- אלף קמץ א, בית קמץ ב, וכולי. איך בקהילה, זה התחלק חצי חצי, אלה ששולחים לאליאנס ואלה ששולחים...? לא, לא. זה התחלק עד כמה שאני יודע לפי הגישה. זאת אומרת, אלה שהגישה שלהם הייתה נגיד יותר ליברלית
|
570 |
או יותר נטייה חילונית, אז שלחו את הילדים שלהם לאליאנס. למרות שזה... אמי הייתה הבת של הרב אז היא הלכה בכל זאת לאליאנס, ככה שלחו אותה. -אולי כי היא בת? יכול להיות, יכול להיות... ושם באמת היא קיבלה את הלימודים שלה.
|
600 |
מוסדות רגילים שניהלו את הקהילה כמו שאמרתי, בית דין רבני, היה מוסד של שחיטה כשרה כמובן, היה גם ארגון שהיה מסייע לאנשים מעוטי אמצעים. קהילה גדולה, מאורגנת, מבוססת. כן.
|
630 |
בבית אנחנו דיברנו ערבית וגם צרפתית, בעקבות המנדט הצרפתי שהיה בסוריה. זאת אומרת, ההורים דיברו לפעמים ביניהם בצרפתית, אנחנו רק שמענו ומזה גם קלטנו הרבה, אבל בדרך כלל הדיבורים היו בשפה הערבית.
|
660 |
החגים נחגגו בצורה באמת מאוד מרשימה, וכפי שהזכרתי סביב התפילות בבית הכנסת. זאת אומרת בחגים הרוב, רוב רובם ככולם של היהודים היו הולכים לבית הכנסת,
|
690 |
ארוחות חג, ארוחות שבת די עשירות. וסביב זה התנהלו החגים. לא, לא היה משהו יוצא דופן. לא היה משהו יוצא דופן. שירים בעקבות הארוחות, פיוטים.
|
720 |
והרחוב, בחארת אל יהוד היה מורגש, השבתות, החגים? ודאי, ודאי. החנויות סגורות, הכל שקט. זאת אומרת אפילו אלה שלא היו כל כך נגיד דתיים אז סגרו את העסקים. מלכתחילה אני לא יודע אם זה קרה... זאת אומרת איך זה התחיל,
|
750 |
אבל אני מניח שהמוסלמים רצו שהיהודים יהיו במקום משלהם ולא יתערבבו יחד עם המוסלמים. אבל מרגע שזה קם אז התנהלו חיים יהודים תוססים וערניים. ואיך באמת היה הקשר עם המוסלמים? אתה כילד יצאת מגבולות השכונה ל...? כן, פה ושם כן.
|
780 |
זאת אומרת זה היה בעיקר בענייני עסקים. זאת אומרת או קניות או רכישות או דברים כאלה, אבל לא היו זאת אומרת, לא היו, לא היה מגע נגיד חברתי של אתם באים לבקר אצלנו, אנחנו באים לבקר אצלכם. הביקורים והיחסים החברתיים
|
810 |
התנהלו בין היהודים לבין עצמם בתוך השכונה. אי אפשר להגיד שהייתה אהבה גדולה מצד המוסלמים כלפינו, כלפי היהודים. אבל לא היו זאת אומרת, לא היו פגיעות בגוף. העניינים יותר התחממו והחריפו
|
840 |
מאז הוכרז על הקמת המדינה. אז השנאה גברה ואז היחסים היו יותר מתוחים, ואז היו כל מיני ניסיונות של... של מה שאנחנו קוראים היום פיגועים. היה למשל, זאת אומרת, מה שאני זוכר,
|
870 |
פעם הריצו איזה כלב ברחוב כשהיה עליו איזה... איזה שלט שהיהודים, איך זה היה... סוריה בלד נא, אל יהוד כלב נא,
|
900 |
זאת אומרת, סוריה היא המדינה שלנו והיהודים הם הכלבים שלנו. וזה היה קצת ככה... לא מפחיד, אבל קצת... נורת אזהרה כאילו. כן, אור אדום שהבהב. הייתה לקראת, זאת אומרת,
|
930 |
אחרי כמובן הכרזת המדינה, היה איזה אירוע בבית הכנסת אל-מנשה, זה בית כנסת, אחד מהשניים שהזכרתי. שזרקו לשם בערב שבת, זרקו רימון. רימון. היו שם הרוגים ופצועים,
|
960 |
עד כמה שאני, אני הייתי שם גם כן בתוך בית הכנסת. באירוע עצמו? -כן. היו שם איזה שמונה עשר הרוגים והרבה פצועים. ואחרי זה התחילו דיבורים על לעזוב וללכת לארץ. מה זה לעזוב וללכת לארץ? היהודים היו שם בני ערובה,
|
990 |
לא יכלו מרצונם לקום, לארוז ולעזוב. כי היה אסור? היה אסור ודאי. אז היו עובדים על בריחה מה שנקרא. אז כך גם במשפחה אצלנו, אמי אמרה לאבי, "אנחנו צריכים לקום וללכת".
|
1020 |
ואבי שהיה מטבעו כמובן ציוני ופעיל, אמר בסדר אנחנו... התחילו להתארגן, האבא היה בא בדברים עם... היו שם אנשי... אנשי סוכנות לאו דווקא גלויים פעילים שהיו מבקרים מפעם לפעם,
|
1050 |
ובקשר איתם, ביקשנו, אבי ביקש להסדיר, להסדיר את העלייה לארץ. זה לא היה פשוט, כי אי אפשר היה להוציא שום דבר. זאת אומרת לא לקחת, לא מזוודה ולא תיק גדול או משהו כזה, כי זה היה תמיד מעורר חשד.
|
1080 |
אנחנו כאשר הוחלט לעשות את הצעד הזה ולעלות לארץ, אז... וקיבלנו את האישור מצד הגורמים, אז אמי לקחה אותנו, את הילדים, עלינו על אוטובוס לביירות.
|
1110 |
הגענו לזחלה, משם לביירות כמובן, ושם היינו אמורים, היו אמורים לפגוש אותנו אנשי ה... זאת אומרת אנשי העלייה. -אנשי הארץ. אבא גם כן, אבא גם כן יחד איתנו. אז האימא הלבישה אותנו בגדים כפולים. זאת אומרת שתיים שלוש חולצות,
|
1140 |
שני זוגות מכנסיים אחד על השני, ודברים כאלה. זאת אומרת היו כולם די שמנים. והאנקדוטה היא שבאוטובוס על מנת שהילדים, כי היינו אז ילדים קטנים, אז נתנו לקטנים, היא נתנה להם מסטיקים שילעסו על מנת שלא ידברו, כי ברגע שפותחים את הפה
|
1170 |
אז ישר יודעים אם אתה יהודי או לא. בשביל לא לפתוח את הנושא, מה אתם הולכים לעשות, מה אתם... וגם ככה, כאשר אחרי שהגענו לשם לביירות, אז הלכנו לשפת הים על מנת... אחרי שנשארנו שם יום נדמה לי, יום או לילה אצל קרובים או משפחה יהודית,
|
1200 |
הלכנו לשפת הים באחד הערבים. היינו לא רק אנחנו, היו עוד יהודים שהצטרפו, ועל שפת הים כאשר, זאת אומרת התכוננו שאם ישאלו אותנו מה אתם עושים פה, אז אמרנו שיש לנו איזה חג
|
1230 |
שהוא קשור איכשהו לים, ואנחנו רוצים, זאת אומרת בשביל זה אנחנו יושבים פה. ולקראת אמצע הלילה אפילו, זה היה בסוף החודש, ראש חודש אלול זה היה,
|
1260 |
זאת אומרת סוף חודש אב, שהיה לילה חשוך מאוד, אז תוך כדי הגיעו שתי סירות, שתי סירות שתואמו כמובן עם מבריחים שהם לא... מבריחים ערבים מוסלמים, שקיבלו כמובן את התמורה לזה.
|
1290 |
ואז התחלנו לעלות על הסירות האלה, היו שתי סירות עם כמה משפחות, זאת אומרת הרבה משפחות, שתי סירות לאו דווקא גדולות, סירות פתוחות, כמו סירה, סירת דייגים ממש. סירת דייגים עם מנוע. ותוך כדי העלייה
|
1320 |
פתאום אחת האחיות שלי, אחותי נעלמה, וכשהתחלנו לחפש אותה אמרו לנו שהיא עלתה בסירה השנייה, ואנחנו נפגוש אותה בארץ. וככה התחיל המסע, בלילה חשוך וקר, ותוך כדי הנסיעה
|
1350 |
חדרו מים לסירה. ואנשים... הגברים התחילו להתפלל, התחילו לקרוא תהילים, ובעלי הסירה נתנו לנו ספלים על מנת לשאוב ולזרוק לים. לשאוב מים ולזרוק לים. עד שנקווה שנגיע בשלום לחוף.
|
1380 |
היה מסע מאוד מפחיד ודי קשה, די קשה, כן. אנחנו אחרי שהגענו, נודע לנו שאחת הסירות, לא שלנו, אלא איזו משפחה שהלכה מאחת הסירות, אז המבריחים שדדו את אותה משפחה,
|
1410 |
היה להם כסף וזהב, וזרקו אותם לים. בעלי הסירה היו ערבים כולם שנשכרו ופשוט סמכו על המילה שלהם, ונתנו בהם אמון, ושילמו להם הרבה כסף. אז היה מפחיד גם מבחינת התנאים וגם מבחינת לסמוך על ה...
|
1440 |
על האנשים האלה כן, נכון. אבל אז אנחנו לא ידענו את הסיפורים האלה. בפרט לא הילדים, לא ידענו מה קורה. רצינו פשוט לנסוע ולהגיע. וכך הגענו לחוף אכזיב לפנות בוקר, בדיוק לפנות בוקר.
|
1470 |
הנסיעה עצמה לקחה איזה עשר שעות משהו כזה, ולפנות בוקר באמת הגענו לחוף אכזיב, הסירות לא הגיעו בדיוק עד החוף, עצרו איזה מאה מטר מהחוף, ואנשי הקיבוץ נכנסו למים ולקחו את כל אלה מהסירות על הגב,
|
1500 |
כמו שקי קמח לקחו אותם אחד אחד אל החוף. שם הכניסו אותנו לתוך חדר האוכל, נתנו לנו תה חם לשתות, נתנו לנו איזה פרוסה עם ריבה, משהו כזה, וזאת הייתה קבלת הפנים שלנו בארץ.
|
1530 |
קודם כל להיות, הרגשה להיות במקום מבטחים בארץ. לא בחוף זר, שלפעמים צריכים להגיע אליו, אלא בחוף בטוח בארץ, ולראות אנשים שמקבלים אותך יפה, באים לקחת אותך אליהם. משם לקחו אותנו לשער העלייה בחיפה
|
1560 |
לצרכי רישום ובדיקה, משהו כזה. ואחרי זה לקחו, העבירו אותנו ישר למעברה, מעברת בית ליד, אז בזמנו, על יד נתניה. היו כאלה שחצו את הגבול דרך היבשה,
|
1590 |
באזור מטולה, באזור כפר גלעדי שם בצפון, הלכו ברגל. זאת אומרת אלה שהיו... בעיקר צעירים הלכו ברגל, אפילו ילדים, שהעדיפו לחצות את הגבול ביבשה מאשר לנסוע בים, בפרט אחרי ששומעים כל מיני סיפורים
|
1620 |
על מה שקורה בדרך הים בסירות. והמשטר הסורי שם לב שיהודים נעלמים והולכים? אני חושב שהוא שם לב, וכשהיו... אני לא יודע באמת, אבל אנחנו שמענו על אנשי קהילה
|
1650 |
שהיו כביכול מודיעים לשלטונות ולאנשי המודיעין הסורי שהנה למשל אלה ואלה אינם כבר. אז במקרים כאלה, אם לא כל המשפחה הייתה הולכת,
|
1680 |
אז היו באים לאנשי המשפחה ומתחילים לשאול אותם מה... איפה הבן, איפה האח, איפה זה... לאן הם נעלמו, האם הם הלכו לארץ ומה הם עושים, והיו כל מיני תגובות. ודאי, כל הבית היו כמו שאמרתי לך, אחוזה קטנה, כל הבית על תכולתו נשאר כפי שהוא.
|
1710 |
כי אסור היה לנו לקחת שום דבר, ואחרי שעלינו, זאת אומרת גם הדוד שלי עלה אחרי, כמה שנים יותר מאוחר, אז נודע לנו שהבית הזה הפך להיות, שיכנו בו פליטים. מאוד הייתי רוצה לדעת מה קורה איתו היום.
|
1740 |
עם הבית הזה? -כן. היית שמח ללכת לבקר. -כן. היו תנאים, בפרט... אנחנו הגענו בתקופת החורף, וחורף 49', זאת אומרת התחלת 50' היה חורף מאוד מאוד קשה. שיכנו אותנו באוהל, אוהל גדול, אוכל כמובן,
|
1770 |
קיבלנו מיטות, מיטות סוכנות המפורסמות, מה שנקרא... לא סדינים, שמיכות דקות מאוד, והתנאים לא הכי נוחים אבל ההורים ו... קיבלנו את זה באהבה,
|
1800 |
אנחנו בכל זאת בארץ, ידענו שזה ציון חולף. זאת אומרת לא היו רגילים. מים כמובן לא היו במקום, ושירותים היו רחוקים, וגשם, גשם זלעפות כל הזמן. והייתה...
|
1830 |
בין לבין הייתה כמובן, הייתה חלוקת אוכל. החיים במעברה עצמה התנהלו די בקושי. היו... היינו... זאת אומרת היה בליל של כל מיני עולים מכל מיני מקומות, זאת אומרת לאו דווקא מארצות המזרח, אלא היו גם עולים מארצות המערב,
|
1860 |
זאת אומרת, יוצאי השואה וכולי. עכשיו באיזשהו שלב, היו לנו פה קרובי משפחה בתל אביב, שעלו איזה עשר, חמש עשרה שנה עלו לפנינו, אז הם הציעו לקחת כמה מהילדים, היינו ששה ילדים, לקחת כמה מהילדים אליהם.
|
1890 |
אז שלושת הגדולים הלכנו אליהם, היתר נשארו עם ההורים במעברה, עכשיו במעברה קרה אחד האירועים הטראומטיים ביותר שלנו,
|
1920 |
היה לי אח בן כמה חודשים שנולד בדמשק, ובגלל מזג האוויר הוא הצטנן וחלה, אז אבי לקח אותו, זאת אומרת אמי נשארה עם השניים האחרים, אבי לקח אותו לבית חולים,
|
1950 |
בית חולים דונולו אז קראו לו, בית חולים דונולו ביפו, זה היה בית חולים ממשלתי, לטיפול, ושם הוא היה הולך לבקר, הלך פעם פעמיים, ואחרי כמה ימים כשהוא בא לבקר אותו, אמרו לו הוא נפטר.
|
1980 |
נפטר אבל איפה מה, מה עשיתם, איפה קברתם? נפטר, אין, לא היה מה לעשות. איפה איזה נייר, איזו תעודה, איזה משהו? אין, אין שום דבר. אבי כמובן שומר מצוות ורצה לדעת מה קורה. התשובות האלה מאוד הכאיבו לו,
|
2010 |
אבל כנראה שלא היה מה לעשות, ואז לא, זאת אומרת, הוא לא ידע מה הסידורים, מה הנהלים. וחזר למעברה בלי הבן. ואחר כך נודע לנו שפשוט
|
2040 |
כמו הסיפורים על ילדי תימן, אז הוא נעלם יחד איתם. יותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר כשאחי ניסה לבר מה עלה בגורלו, היו לו רישומים, זאת אומרת הוא מצא רישומים שהוא מופיע ברישומים של הבית חולים בשמו.
|
2070 |
קראו לו רפאל, רפי. ולא היו שום תוצאות, ועד היום זה אחת... -זאת תעלומה. תעלומה, כן, שאנחנו לא יודעים מה קרה. זה לקח זמן עד שהבנתם שיכול להיות שמשהו כזה קרה? זה לקח זמן כן, כי לא ידענו בדיוק, זאת אומרת אבי היה בטוח שהילד נפטר,
|
2100 |
ומכיוון שהוא היה תינוק כנראה קברו אותו באיזשהו מקום, ולא יודעים איפה, למרות שזה קצת תמוה, כן? -כן. זה היה, בשביל אימא שלי זה היה משהו טראומטי שליווה אותה עד סוף ימיה.
|
2130 |
עד סוף ימיה היא חשבה ודיברה עליו ו... בת אחותי ישבה ודובבה אותה פעם, זה הופיע גם בכתובים, כל הסיפור הזה. למעשה האבא היה המפרנס העיקרי.
|
2160 |
אז הוא... כמובן אחרי תקופה מסוימת של חיי מעברה, העבירו אותנו לשיכון, אז נקרא שיכון עולים, שיכון היובל שליד פתח תקווה. זה שיכון של צריפים, צריפים שוודיים, שנבנה ממש סמוך לבואנו.
|
2190 |
ואז אבי התחיל לחפש עבודה. עכשיו מה זה לחפש עבודה, היה לו מכר, שגם כן נדמה לי איש הסוכנות שהיה פה, והוא פנה אליו, האיש הזה קראו לו אברהם עבאס.
|
2220 |
האיש הזה נתן לו מכתבים, מכתבי המלצה, והפנה אותו לכמה מקומות בשביל להתחיל לעבוד. אז... באף מקום לא התקבל. הוא היה פקיד בבנק, בבנק.
|
2250 |
זאת אומרת עבודת פקידות, זה לא איש עמל או חקלאות או משהו כזה. אבל בהתחלה נתנו לו כל מיני עבודות, עבודות בקטיף תפוזים, עבודות דחק, מה שנקרא אז בחקלאות,
|
2280 |
עבודות דחק בסיקול, סיקול ב- ק', כבישים, ואבנים ודברים כאלה. עד שקיבל איזושהי המלצה והוא הופנה למשרד האוצר, לעבוד במשרד האוצר. לפני זה היה לו, אני יכול להזכיר,
|
2310 |
עבד בסניף דבר, עיתון דבר בפתח תקווה. אז הוא עבד שם ועשה עבודה טובה ונהנה, אבל מתברר שהבוס של אותו סניף, היה, זאת אומרת,
|
2340 |
נפגע מזה שאבי היה מתקן לו את העברית שלו, ואמר אני לא צריך מישהו שיתקן לי את העברית וככה פיטר אותו. זה היה... זו הייתה הקריירה בעיתון דבר. ואחר כך הוא הופנה למשרד האוצר, התחיל לעבוד עם משרד האוצר כפקיד. אנחנו...
|
2370 |
היה כמובן שם בית ספר בשיכון הזה, ביישוב הזה, בית הספר אז קראו לו בית ספר של זרם העובדים. ולשם הלכנו והתחלנו ללמוד, אני אז הלכתי לכיתה ה'-ו' משהו כזה,
|
2400 |
ויתר האחים בהתאם לגילאים שלהם. והתחלנו לימודים רגילים, שבסיומם כל אחד, המשכנו חלק בבתי ספר תיכוניים בפתח תקווה, חלק במה שנקרא קורסים מקצועיים וכך הלאה.
|
2430 |
והמשכנו את הלימודים שלנו, לי ולאחי שאחרי גם כן היה, היה יתרון גדול בלימודים, אז הרי מה למדו, עברית, תנ"ך וחשבון, יותר מזה לא למדו. פה וזה מה עובדים, מה לימדו אותנו... אז היתרון היה, היה לנו יתרון גדול בידיעת התנ"ך.
|
2460 |
זאת אומרת, המורה הרגישה שכאן יש אנשים, זאת אומרת לעומת ילדים אחרים שפשוט לא ידעו, חלק לא ידעו מה זה תנ"ך בכלל, אז אנחנו פשוט השתלבנו יפה בלימודי התורה והתנ"ך. משלב בית הספר, למעשה... כן, משלב בית הספר אני מרגיש שאני ישראלי, כן.
|
2490 |
הקליטה הייתה, כמו שאמרתי הייתה לא קלה. לא תקופה קלה. אבל בעזרת השם התגברנו והגענו עד הלום. אפילו נולדנו עוד שני ילדים. -נולדו עוד שני ילדים, נכון. אבא ואימא הרגישו שהם נקלטו בארץ?
|
2520 |
הם נקלטו, היו מאוד שמחים בכלל שהם נמצאים בארץ, ולמרות כל הקשיים, ולמרות כל ה... הקשיים והטרדות אז לא... זאת אומרת לא נתנו הרגשה כאילו למה עשינו את הצעד הזה, או למה באנו, אלא פשוט התגברו על הכל והמשיכו הלאה.
|
2550 |
לנו למרות הקשיים, אנחנו הילדים, הייתה אז תקופה בכלל תקופת צנע, וגם ככה זאת אומרת היו קשיים... אז לא היה חסר לנו נגיד אוכל, לא היה חסר לנו לבוש למרות שבגדים אפשר היה להטליא,
|
2580 |
נעליים אפשר היה גם כן לתקן סוליות, אבל היינו תמיד הולכים לבית הספר נקיים ולבושים ולא רעבים. לפעמים אתה חושב אם הדברים היו מתגלגלים אחרת, והיית נשאר בדמשק, לאן היו החיים שלך... האמת היא לא הייתי רוצה לחשוב.
|
2610 |
לא היית? -לא הייתי רוצה לחשוב בכיוון הזה. אני לא יודע מה עשו ה... זאת אומרת, אלה שהתבגרו שם, בשכונה היהודית. לאן הגיעו... האמת היא בכנות אני לא... לא רוצה לחשוב בכלל מה היה אילו...
|
2640 |
המסר הוא שאפשר עם רצון חזק, והרגשה של שליחות, ומחשבה ואידאולוגיה נכונה, אפשר להתגבר על כל קושי. אפשר להתגבר על כל קושי, ולהגיע לאן שאדם רוצה להגשים את מאווייו ואת חלומותיו.
|
2670 |
אני אגיד גם בערבית ואתרגם. (מדבר ערבית) זאת אומרת, אם חבר שלך הוא מדבש אל תלקק אותו עד הסוף את כולו. או למשל, (מדבר ערבית) זאת אומרת,
|
2700 |
שכנך הקרוב ולא אחיך הרחוק, זה עדיף. (מדבר ערבית) תבקש את הטוב לשכנך, תמצא את הטוב בביתך. (מדבר ערבית) טמעה זה חמדנות מזיקה ולא מועילה.
|
2730 |
האוכל המסורתי בערבי שבת וחגים, זאת אומרת המנה העיקרית הייתה, קראו לה מעודה. מעודה זה תבשיל של תפוחי אדמה, אחרי שמטגנים אותם ומבשלים אותם יחד עם בשר, ועם תבלינים, בעיקר קינמון. זה אחד המאכלים.
|
2760 |
או למשל, אורז, ריזו חמוד קוראים לזה, אורז עם רוטב, הרוטב עשוי גם כן תפוחי אדמה עם כרפס ועם לימון, ועם עוד דברים קטנים כאלה, שהוא חמצמץ כזה. שמוסיפים אותו על האורז,
|
2790 |
ולפעמים גם מוסיפים במיה יחד איתו. גם זה מאכל. אני זוכר איזה פיוט שאבא שלי היה נוהג הרבה... זה הולך ככה, "אם חכם לבך בני" "ישמח לבי וגם אני"
|
2790 |
"קח אמרי וקח בני" "בכור אמור הנני" ככה ממשיך. תודה רבה. -על לא דבר. |