מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני משה בן דוד,
אני נולדתי ב-1927
ואבא שלי נפטר ואנחנו קטנים
היינו שני אחים, אני ואחי צדוק,
בגיל בערך בן חמש לשש,
ולקח אותנו הדוד תחת חסותו
הדוד שלום צאיד,
 

00:01:00


שהוא...
הוא בעל אמצעים, יש לו אמצעים,
הוא גם בעל מקצוע מעולה,
מוכר בכל האזור שם.
ולקח אותנו, לימד אותנו
תורה ועבודה כמו שאומרים,
וגדלנו שם תחת חסותו,
עד שהגענו בערך לגיל
שלוש עשרה משהו כזה,
והתחלנו...
 

00:01:30


ברגע שאחי התחתן כבר,
כבר יצא להיות עצמאי,
התחיל להיות בבית של האבא שלו,
ואני עוד המשכתי אצל הדוד עד
בערך איזה שנתיים גם כן.
אחר כך התחתנתי,
ואני הייתי עוד אצל הדוד,
אחרי זה הצטרפתי אל אחי
בבית של אבא שהיה.
 

00:02:00


והמשכנו לעבוד בצורפות,
אבל אני העדפתי, רוצה להיות עצמאי,
כי אמרתי קודם היה
הדוד שלי שהוא היה ממונה
כמו שאומרים עלי, ואני
רוצה להיות עצמאי,
ועכשיו אצל צדוק הגדול,
הוא יותר גדול,
הלכתי למרחק בערך איזה
של יומיים לאיזה עיר,
 

00:02:30


ופתחתי חנות,
בית מלאכה.
והתחלתי לעבוד, קיבלתי
הרבה הזמנות של עבודה,
עשיתי אותם.
ואחרי זה חזרתי בחזרה
לבית, למשפחה,
כבר הרגשתי את עצמי, בטחון,
מבחינת המקצוע, שאני
עצמאי כבר לבד,
והתחילו להיות סימני העלייה,
 

00:03:00


שצריך לעלות עליה לארץ ישראל.
אבל צריכים להיות בעדן,
אז דיברו עם השריף שם
הבילי, הוא היה השליט שם,
הוא אהב את היהודים,
הוא דיבר עם הדובר של הקהילה
שהוא רוצה ישיבה עם הרב,
קבעו ישיבה בבית של הדובר
של הקהילה, הוא עם השליט,
 

00:03:30


וניסה לשכנע אותם
לא לחשוב על עליה,
אמרו אין דבר כזה, אם
היהודים עולים מצנעא
אנחנו לא אחרונים ולא
הראשונים, אנחנו באמצע הזרם.
ראה שאין אפשרות שהוא
יכול לעצור אותם שיישארו,
אז הוא אמר,
מה אני יכול לעזור לכם?
אמרו, תעזור לנו במטוסים
שייקחו אותנו לעדן,
 

00:04:00


שבדרכים אמרו שעד שמגיעים
לעדן יש מחסומים,
כל מיני ערבים שחוסמים
בדרכים, לוקחים כספים,
מנשלים את היהודים.
אומר, זה.. אני אדאג לזה.
הוא באמת טס לעדן, סידר
את זה עם הסוכנות,
‎והודיע לרב שבתאריך זה
וזה תכינו את עצמכם.
 

00:04:30


הכינו את עצמם היהודים לחודש
ימים בערך ככה, להכין את עצמם,
וניתן להם את ה...
כי יש שני שדי תעופה, שדה
תעופה על יד העיר, זה קטן,
של מטוסים קטנים,
מטוס, יותר צפונה,
זה מטוס, זה שדה תעופה
גדול, מטוסים גדולים.
הארמון שלו הוא בסביבה שם,
 

00:05:00


הוא העמיד את הארמון שלו,
אמר ליהודים שיבואו לארמון
שלו שם, הוא כבר לא גר שם,
הוא גר עכשיו בתוך...
איפה שהעיר, שאנחנו.
אז הוא נתן את הארמון,
הוא אמר אתם תצטרפו לשם,
תשנו שם שני לילות,
עד שהמטוסים ייקחו אתכם.
 

00:05:30


וכך הגענו לשם, מטוס
ראשון הגיע יום שישי,
יום חמישי בערב מטוס ראשון,
מטוס שני ביום שישי,
ומטוס שלישי ביום ראשון,
לקח את כל הקהילה.
הגיעו לעדן,
אז אמרו המנהלים, אתם
לא צעדתם בדרכים,
אתם למחרת טסים לישראל.
בסדר, אין בעיה.

00:06:00

לקחו אותנו,
הגענו לעין שמר,
שהגענו לעין שמר נשארנו
שם בערך חצי שנה.
המנהלים באים אלינו כל פעם,
אומרים תשמעו, תגידו...
לא יודע מנהלים,
כל מיני אנשים,
באים אומרים,
תגידו שאתם עובדי אדמה.
אנחנו לא עובדי אדמה.
אנחנו צורפים, אורגים,
יש לנו מקצוע.
זה מת, תשכחו מזה.

00:06:30


הם מנסים לשכנע אותנו שזה
נגמר, לא הולך, רק חקלאות.
איפה אתם... תבחרו
לכם איפה שאתם תהיו,
אמרנו ,ירושלים.
אמרו, טוב ניתן לכם ירושלים.
אתן לכם שם.
איפה לקחו אותנו?
על יד בית גוברין,
אפס שתיים זה בסדר
ירושלים, זה לא נורא...
לקחו אותנו לשם,
 

00:06:50

מעברה של 250 משפחות כבר שם,
האוהל אתה נכנס אליו
כולו עצים עד הסוף,
מה נעשה, אמרו קחו טוריות ותנקו.
לא הייתה בריכה, מנקים,
יש שם אדמה בוצית,
שם אדמה שחורה, אדמה
שחורה, בזמן של גשמים
הרגליים נכנסות באדמה,
אי אפשר להוציא אותם,
 

00:07:20


הנעליים נשארים בתוך האדמה, בוץ.
בכל אופן, היום הראשון מעמידים
אותנו בשורה, אומרים,
צריכים לקחת אתכם לקרן
קיימת, לחלק אתכם לעבודה.
בא קצין בטחון,
אומר אני צריך שניים,
מה זה שניים? שני אנשים שימשיכו
 

00:07:50


להשלים קבוצה שלומדים על הנשק,
כי עכשיו כל המחנה צריך
להעביר אותם ללמוד על הנשק,
כי הם יעשו שמירה.
אני יצאתי מהשורה, אמרתי "קח אותי".
הוא אמר, "אני צריך עוד אחד",
בן הדוד שלי, לקח אותו גם כן.
לקח אותנו, עמדנו שם, עברנו
את האימונים 12 יום,

00:08:20


הוא אמר "אתם רוצים לעבוד בצבא"?
אמרנו "כן".
אמר, "טוב תשמעו",
"אתה תהיה אחראי על השמירה",
הוא אומר לי,
"וזה יהיה המחסנאי על
הנשק", בן הדוד שלי.
הולך, מקבלים את זה.
המשכתי, בלילה, העבודה שלי
בלילה, שאני אחראי על השמירה,
וביום אני חופשי.

00:08:50

אז התחלתי לעזור לאנשים,
לנסוע לסוכנות,
ללמוד בבית ספר, הכול...
בכל אופן הגעתי למצב שהמקום הזה
זה לא יהיה מן התועלת לנו.
בכל אופן, יום אחד קצין
הביטחון נכנס לאוהל שלי,
והוא ראה את השטיח על
המיטה, חתיכת שטיח,
 

00:09:20


הוא אמר,
"מאיפה הדבר הזה, השטיח הזה?"
אמרתי לו, "זה הדוד שלי עושה אותם.
הבאנו אותם מתימן".
"הדוד שלך עשה את זה?"
אני אומר לו "כן".
"אתה מוכן להשאיל לי אותו?"
אמרתי "אני יכול לתת לך
מתנה, יש לי עוד אחד".
הוא אמר, "לא, תן לי אותו בהשאלה".
"קח אותו בהשאלה".
לקח אותו, אחרי שבועיים
מופיעה רות דיין.
 

00:09:50


אומר, קורא לי הקצין
בטחון, קראו לו שאול,
"משה, פה גברת דיין, היא רוצה לדבר
עם הדוד שלך, זה שעשה את השטיח".
פה. לוקח אותה,
היא באה לשם היא אומרת, "אתה עשית
את השטיח הזה?" אומר לה "כן".
היא אמרה לו,
"אתה... יש לי פה 3 קילו צמר"
 

00:10:10


"הנה פה, אני רוצה שתעשה את
הצמר הזה כמו השטיח הזה".
הוא אמר, "מחר יהיה לך מוכן".
"מה מחר?"
היא חושבת שהוא עובד עליה,
הוא אומר, "מחר אנחנו מוכנים".
אני אומר לה,
"הוא אמר לך מחר, מחר יהיה מוכן".
לא מאמינה.
מחרת בבוקר אני עבדתי איתו, 
אני והוא עד שעה שתיים עשרה בלילה.
 

00:10:40


הכנו את השטיח, בבוקר אני מביא
אותו לשאול, לקצין הביטחון,
"הנה השטיח".
הוא מתפעל "תגיד לי
איך עשיתם את זה?"
אמרתי לו "עבדנו עד שעה
שתיים עשרה בלילה. הנה קח".
"אתה לא יודע" אני אומר
לו, "אתה לא מבין",
"אנחנו לא... אנחנו מחפשים
את המקצועות שלנו"
"גם האורגים וגם
הצורפים, אם יש אפשרות".
שלח אותו.
 

00:11:10


אחרי שבועיים מופיעה רות
דיין עם מכונית מלאה צמר,
אבל לא צמר כמו שהיא הביא 3 קילו,
אלא צמר מהגוניה קראו
לזה, צמר גס כזה עבה.
היא אומרת, "אני שמעתי
שבמעברה הזאת יש אפשרות"
"שאנשים יכולים להתפרנס,
תהיה להם פרנסה" וכולי.
ויעשו מזה...
"לשזור את זה, לצבוע את זה",
 

00:11:40


"הבאתי לכם צבע, ולארוג את זה,
תעשו מה שאתם רוצים מזה".
אני אומר לה, "רות יפה מאוד
לאורגים יש עכשיו, נפתחה הדרך",
"מה אתנו הצורפים?"
היא אמרה, "אי אפשר לעשות
בית מלאכה בתוך אוהלים",
אי אפשר זה לא...
גם המצב של המדינה,
עוד לא מרשה לעצמה,
איך אומרים זאת בקשה...
"יגיע הזמן".

00:12:10


אני אומר מה זה, היא אומרת "יגיע
הזמן, אנחנו... יגיע הזמן שזה יהיה".
בסדר יגיע הזמן, מה לעשות... נעלמה
לנו, לא שמענו עליה יותר, נעלמה.
היא נסעה כנראה, כשמשה
שדיין נסע ללמוד
לקראת הרמטכ"לות אז היא
נסעה איתו לשם ללונדון.
בכל אופן, שם במקום הזה קראו
לחברה הזאת חברת "אשת חיל",
 

00:12:40


היא הייתה בשנת 50',
הייתה חברת "אשת חיל".
אז אברהם שמעון לא תפקד כמו
שצריך להיות, לא היה משהו.
בכל אופן אני הגעתי
למצב אחרי כמה חודשים
אני לא נשאר בתוך המעברה הזאת.
מה זאת אומרת, אני בא
למנהל אני אומר לו,

00:13:10


נסעתי לרחובות, חיפשתי בפרדסים
אמרו שיש בתים ערביים וכולי.
באתי ראיתי שם כמו ארמון,
חצר, בית על שתי קומות,
שלושה חדרים למעלה
עם שירותים הכול,
אבל הדלתות והרצפה כבר שדדו אותם.
אמרתי לא משנה,
אני אבוא לתוך הבית הזה.
 

00:13:40


חזרתי לשם, אני אומר למנהל,
"אני מבקש את המשאית"
"של המעברה שתיתן לי אותה,
אני עוזב את המקום".
"איך אתה עוזב, אתה אחראי
על השמירה פה והכל".
אני אמרתי לו, "ישמרו אחרים".
יש עוד בני אדם אחרים,
יכולים לעשות את זה.
אמר, "מה אתה תעשה אם אתה תגיע
לשם לבית הזה ומישהו נכנס בו"?
 

00:14:10


אמרתי, "תגיד אתה נורמלי"?
אני אומר למנהל,
"מי יכול להיכנס לבית הזה,
עכשיו הגעתי, יום שישי בצהריים",
"מי בשבת יבוא, אני בבוקר
ביום ראשון אני מגיע לשם".
הוא אמר, "תקשיב אני
את המשאית אתן לך",
"אבל אני רוצה לשמוע תשובה ממך",
"מה אתה תעשה אם תבואו ויש מישהו"?
זו תקופה שאנשים פולשים
לכל מיני מקומות.
 

00:14:40


אמרתי, "אם אני אגיע יום ראשון ויש
מישהו בתוך הבית הזה, אני נכנס עליו".
הוא אמר, "זו תשובה, אז בסדר".
בבוקר לקחתי משאית, בכל אופן
נסעתי, אני ואחי ובן הדוד שלי,
העמסנו הכול ונסענו.
מה יש לנו שם, מיטות וכולי,
מה יש לנו בתוך האוהלים...
הגענו לזה, רואים משאית כבר
עומדת על יד הדלת שם. מה זה?
 

00:15:10


הם ראו אותנו, נסעו.
כבר שמו את הנשים שלהם בפנים,
שני חדרים, כבר נכנסו אליהם,
מישהו מהמעברה של
רחובות הביא אותם,
מאיפה? ממסילות של הציון.
נכנסים לחצר, אני עולה
למעלה, רואה חדר ריק,
אמרתי ניכנס לחדר הזה,
נכנסנו לחדר הזה,
ההוא התחיל להשתגע,
זה שהביא אותם,
 

00:15:40


"אני אלך למשטרה". "לך למשטרה..."
המשטרה באה,
באה משטרה, "למי יש ראשון על הבית הזה"?
אומר, "אין לאף אחד".
בקיצור, ניסיתי לשכנע,
הוא אמר "אני אזרוק את הדברים
שלך, לא חבל עליהם מפה"?
אמרתי, "תזרוק מה שאתה
רוצה, אני לא נוגע בהם".
"תורידו את הדברים שלכם..."
אמרתי, "לא נוגעים בהם",
"אתה רוצה תיקח", לסמל.
 

00:16:10


אחר כך אמר, "תעלו לטנדר".
עלינו לקומנדקר שלו,
הוא אמר, "יש לכם תעודות זהות"?
אומר, "כן הנה תעודה".
קיבלו את התעודות,
לוקח את התעודות,
טוב, תרדו מהג'יפ, מהטנדר,
ואנחנו ניסע לאפוטרופוס בנס
ציונה, אפוטרופוס אם אתם לא...
"חצי שעה אני אחזור אליכם",
 

00:16:40


"לא אמצא את הדברים שלכם
למטה אני אזרוק". "תזרוק".
נסעו נעלמו, שום דבר
לא באו המשטרה.
בשעה ארבע באו ששה
אנשים עם משאית,
חברים שלהם, איפה?
אמרתי, "באתם",
"עכשיו אתם רוצים להיכנס,
תיכנסו למטה, במרתף",
"למעלה מה שהכנסתם אנשים"
 

00:17:10


"בחדרים נכנסו, יישארו,
אבל אתם רק למטה".
"מה"? עמדנו על המדרגות
לא נתנו להם.
לקחו את הרגליים עזבו,
חזרו בחזרה למסילת ציון.
נשארנו בבית הזה שלושה חודשים,
אבל אנחנו לא צעירים,
לא יכולנו לחיות את זה.
 

00:17:40


הבת שלי נולדה שם,
אשתי ילדה שם בתוך הבית הזה.
הלכנו לסוכנות,
לתל אביב,
שיעבירו אותנו למעברה,
אמרו, תלכו למנהל שהוא
אחראי על זה ברחוב...
יפו תל-אביב, הלכנו
לשם, אני רואה כתובת,
עברה משטרה,
אנחנו מחכים לך.
 

00:18:10


בסדר מגיעים לשם, הוא ראה
אותנו יצא מהחדר, המנהל,
"לאן אתה הולך"?
"אני הולך הביתה".
אמרתי, "המשטרה שלחו אותנו אליך"
"שאתה תקבל אותנו,
תשמע את הטענות שלנו".
"אני עכשיו הולך הביתה".
אמרתי, "אתה לא תלך הביתה".
תפסתי אותו כאן, להפיל לו
את כל הכפתורים של החליפה.
 

00:18:40


שם יש נוטריון על יד המשרדים שם,
התקשר למשטרה,
המשטרה מגיעה.
"באיזו זכות אתה יכול
לעצור את הבן אדם?"
אני אומר לו,
"המשטרה שלחו אותנו אליו",
"הוא מחכה לנו, עד שהגענו
הוא סוגר את החדר".
"יכנס, יקבל אותנו, ישמע
את הטענות שלנו וילך".
קודם כל הבן אדם חופשי, ילך,
 

00:19:10


אתם תבואו בארבע.
באנו בארבע, אין אף אחד.
אמרתי, בסדר לא חשוב.
רדפתי אחריו,
לחפש איפה הוא.
אמרו הוא מגיע ברחובות
על יד מכון ויצמן
יש שם פקולטה לחקלאות,
הוא אומר, יש לו משרד.
שהוא מגיע,
אמרתי לו...
באנו לשם ביום
הקבלה, נכנסנו אליו,
הוא אומר, "מה אתם רוצים?"
 

00:19:40


"אמרתי, תעביר אותנו
למעברה, אין ברירה".
אמר "טוב, תביאו את התעודות שלכם".
הבאתי את התעודות,
לקח אותנו,
אמר התעודות שלכם, אני אדאג לכם.
דאג לנו, העביר אותנו
למעברה של זרנוגה.
היינו בזרנוגה,
אין לנו ברירה, צריכים
עכשיו מה לעשות,
צריך לעשות עבודה.
 

00:20:10


אמרו רק פרדסים.
אמרנו, לא הולכים לפרדסים.
לקחנו, עשינו קופה המשפחה
ולעשות... לקנות כלים וכסף, חומר,
ולעשות תכשיטים.
אנחנו עוד היינו, עוד לפני שיצאנו
מהבית, עוד היינו בבית, זה שבפרדס.
הלכנו קנינו חומר,
קנינו כלים,
 

00:20:40


אז אמר... שאלנו את אלה
שמכרו לנו את החומר,
"מה החומר שמנקים את הכסף פה?"
אמרו, חומצה גופרתית.
זו חומצה, תלכו לרחוב
יפו על יד השעון
שיש שם כימיקלים, חנות.
הגענו לשם, נתן לנו בקבוק.
אומר, "מה לעשות עם זה?"
הוא אומר, "שימו בתוך סיר
עם מים ותחממו אותו",
 

00:21:10


"שימו תכשיטים וזה מנקה אותם".
לקחנו את הבקבוק ביד,
הגענו לתחנת אוטובוס,
אני ובן הדוד שלי,
אני אומר לו,
"אתה תעמוד בתור",
"אתה תעמוד פה בתור
על יד האוטובוס",
"ואני אעמוד בתור, אני אגיע".
באה בחורה, התחיל
להתעסק עם הבחורה,
 

00:21:40


לקח את הבקבוק הכניס
אותו בתוך המזוודה,
המזוודה בתוכה פטישים, גוש
של שש קילו כסף, גוש,
שם את זה בפנים.
למה, שלא יפריע לו.
אני מגיע לתחנה, רוצים
להיכנס לאוטובוס,
לא נותנים לו להיכנס,
"הוא לא בתור".
עמד בתור.
אמרו, "הוא לא עמד בתור".
נכנסתי, תן לי את המזוודה.
נתן לי את המזוודה,
שמתי אותה בתוך האוטובוס.

00:22:10


הבקבוק נשבר
וזה התחיל להישפך
החומצה הגופריתית,
זה נשפך וזה קיץ, ואנשים
עם סנדלים, ילדים,
17 פצועים.
ישר לקחו אותנו באוטובוס
למשטרה לבית דגן.
הם אומרים מחבלים באוטו.
הכניסו אותנו למשטרה,
"איפה החבר שלך?"
 

00:22:40


למה אני זרקתי את המזוודה,
הוצאתי אותו מהחלון,
זרקתי ואמרתי תצא.
הוא יצא, לקח את המזוודה
והאוטובוס נסע.
האוטובוס, הנהג לא יודע
מה קורה בסוף האוטובוס,
הוא לא יודע מה קורה שם.
הוא המשיך לנסוע.
עד שיצא מתל אביב כבר הגיע
אליו הידיעה שיש מחבלים בפנים.
בכל אופן, אני אומר להם,
 

00:23:10


הם שואלים, "איפה החבר שלך?"
אמרתי, "הוא יבוא".
"איך יבוא?"
אמרתי, "הוא יגיע לפה".
אחד עשרה בלילה הוא הגיע,
עם המזוודה עם הכול.
אני...
לקחו אותנו למשטרת
עג'מי בתל אביב יפו,
נשארנו שם, למחרת התחיל
לחקור אותי הסמל.
"מה רצית לעשות עם
הגוש הברזל הזה?"
אמרתי, "אל תגיד לי גוש ברזל",
 

00:23:40


"זה גוש כסף שש קילו, כל
קילו עולה 63 לירות".
"מה?"
זינק כמו חיה החוצה,
לא יודע מה קרה.
פתאום הוא מביא אותו,
הם זרקו אותו בחצר
מלוכלכת עם חומצה,
זרקו אותה בחצר.
"מה אתה רוצה שאני אעשה, רצית
שאני כל השנה לעבוד בשבילך?"
 

00:24:10


אמרתי, "מי אמר לך? תן לי אותו".
התקשר לקצין בטחון
שלהם, לקצין שלו,
תגיד לי מה לעשות עם הדבר הזה.
הוא אומר, "תשמע תחתים
אותו ותן לו אותו".
אמרתי, המשפחה שלי
מחכים על יד המשטרה שם
באו למשטרת עג'מי מרחובות,
אמרו שהם נשרפו, סיפרו שאנחנו
נשרפנו מהחומצה והכל...
 

00:24:40


תן לי, חתמתי לו, לקחתי
אותו, נסעתי אליהם,
וכל המכנסיים שלי אכולות,
נראה ככה, מכנסיים קצרים,
הכול נשרף.
אני בא אליהם, אני אומר
להם, "הנה תיקחו את זה הביתה",
"אתם רואים שאני בריא,
הכול בסדר, לכו הביתה".
לקחו את הזה והלכו.
למחרת היינו בבית משפט,
בית משפט אמר
 

00:25:10


ערבות עליכם עצמאית, שאחר כך
עד בית משפט... היה משפט,
כלום, זה כלום...
אמר זה רשלנות רק,
לא יצא כלום מזה, הכול בסדר.
עשינו תכשיטים.
בינתיים 17 פצועים,
לקחו אותם לבית חולים,
שלושה אמבולנסים שם באו למשטרה.
אנחנו התחלנו לעשות תכשיטים,
הכנו תכשיטים, הבאנו
אותם, אמרו תלכו לאלנבי.

00:25:40


התחלנו למכור באלנבי,
אנחנו באלנבי, ניתן
לכם 80 אגורות ‎לגרם.
מה זה 80 אגורות לגרם?
עלה לי 63 אגורות החומר.
אמרו, "זה מה שיש".
התייאשנו, כל החנויות אותו דבר.
עזבנו את העבודה הזאת,
אמרנו לא נוכל לחיות
מהתכשיטים פה בארץ.
בינתיים נעבוד בפרדסים.
 

00:26:10


עבדנו בפרדסים שלוש שנים.
בשנת 54'
רות דיין מופיעה לחפש אותנו,
אנחנו היינו במעברת זרנוגה
ברחובות, על יד רחובות.
זרנוגה.
רות דיין באה לסוכנות שם,
למנהל מעברה,
"איפה התימנים שהיו
בעגור ובאו לכאן?"
אמר, "אני אקח אותך לבית שלהם".
 

00:26:40

לקח אותה לבית של אימא שלי שם,
"איפה משה?"
"משה בפרדס עובד".
השאירה מכתב,
"תני למשה את המכתב הזה".
אני מגיע מהעבודה, אימא שלי אומרת,
"רות דיין באה לחפש אתכם",
"והשאירה לך מכתב".
אני לוקח את המכתב פותח אותו,
"אם אתם רוצים לעבוד
במקצוע שלכם",

00:27:10


"תבואו אלי מתי שאתם
רוצים, הנה לכם את הכתובת"
לצהלה, להגיע לצהלה.
אני קורא לבן הדוד שלי,
אני אומר לו "תשמע",
"רות דיין קמה לתחיה, בוא".
אומר, "אמרתי, התייאשנו,
כבר לא מאמין שיהיה",
אולי היא הבטיחה.
אמר, אני לא מאמין שהיא תקיים את
ההבטחה שלה שאמרה "יבוא זמן".
אולי זה נכון,
בוא תשמע, בוא ניסע.
 

00:27:40


מה, יוצאים עכשיו.
נסענו.
מאוטובוס לאוטובוס
מחפש איפה זה צהלה,
עד שהגענו, אמר לנו הנהג,
"אתם רואים את האורות שם",
כבר לילה,
"זה צהלה".
הבית הראשון, דופקים על
הדלת, יוצא אלינו אחד,
יוצא אלינו אחד,
איזה גובה, שזה מפחיד אותנו,
 

00:28:10

"מה אתם רוצים?"
אומר "מה אתם רוצים?"
"תגיד לנו איפה הבית של רות דיין".
"תגידו מה אתם משוגעים?"
"מה קרה?"
הוא אמר, "הערב יש להם
אורחים בבית שלהם, אורחים",
הוא היה רמטכ"ל בזמנו
משה דיין כמובן.
"יש להם אורחים מדרום אפריקה,
לא יתנו לכם להתקרב לבית".
תגיד לנו איך להגיע לבית שלהם,
זה לא משנה, תגיד לנו רק את הדרך.
 

00:28:40


תלכו פה, ברחוב זה...
ככה... בסדר, הגענו.
עומדים שם רואים שם חיילים.
ניגש אלינו קצין אחד,
"מה אתם רוצים?"
"רוצים להיכנס".
"עופו מפה".
מה זה לעוף,
אני אומר לו,
מוציא לו את ההזמנה,
"אתה רואה את ההזמנה הזאת?"
היום, אני אומר לו "היום הייתה
אצלנו רות דיין, הנה כתבה"
"לבוא אליה מתי שאנחנו רוצים".
 

00:29:10


הוא אמר, "תעוף מפה, אם לא תלך מפה
אני עכשיו אתקשר למשטרה, ייקחו אתכם".
עמדנו במרחק 20 מטר מהם,
טיכסנו עצה אני ובן
הדוד שלי, מה לעשות?
אמרתי לו תשמע,
"אנחנו באנו, לא נחזור מפה".
"יש רק דרך אחת, צעקות", נעשה
צעקות איתם, רות דיין תצא.
 

00:29:40


הוא אמר "בוא", אמרתי לו תלך אתה
או שאני הולך ואני אתחיל לצעוק,
הוא ניגש אליהם, ואני אומר להם
"תעזבו אותו", התחלתי לצעוק.
צעקות וזה, רות דיין יצאה
לראות מה הצעקות...
רות דיין יוצאת, "תעזבו אותם".
היא ראתה אותנו.
"תעזבו תנו לו להיכנס".
"מה ניתן לו להיכנס?"
"תעזבו אותם".
"איפה משה? בואו תיכנסו".
נכנסנו, משה דיין היה
על יד הדלת וטדי קולק,

00:30:10


אני שומע את...
טדי קולק שואל, אנחנו
לא מכירים את טדי,
עוד לא מכירים אבל
משה דיין מכירים אותו,
בגלל העין שלו.
אז אמר, "מי אלה?"
"אלה החברים של רות מהמעברה",
שמענו אותו שהוא מדבר.
הכניסה אותנו לחדר,
היא אמרה תשמעו משה,
אתה וחיים אנחנו לא יכולים היום
לדבר אתכם היום על הנושא הזה,
 

00:30:40


אם אתם מעוניינים
לעבוד במקצוע שלכם,
אני באה אליכם בשבוע
הבא לסגור עניין.
אמרתי, סגור.
בוא. נסענו.
באה אלינו אחרי שבוע
ימים באמת אמרה תשמעו,
הרגע האורגים כבר עובדים, כבר
קיבלו עכשיו חומר, עובדים אורגים,
אני אומר לה, בצורפות.
אומרת הצורפות,
מכינים בית מלאכה,
זה צריך לקחת חודש ימים.
 

00:31:10


אתם רוצים להתחיל עם האריגה?
תתחילו גם כן,
כי היא ידעה שאנחנו אורגים,
גם יודעים לארוג.
אתן לכם חומר, תתחילו לעבוד עם
האריגה, ואחר כך הצורפות תיכנס.
בקיצור, פתחו בית מלאכה,
הזמינה אותי ואת חיים,
אתם תהיו בית מלאכה המרכזי.
פתחו בית מלאכה ברחוב
הירקון פינת פרישמן,
 

00:31:40


שם במרתף.
אז שם הייתה מנהלת שם בוגרת בצלאל,
קוראים לו חנה לבון,
היא הייתה שם המנהלת מטעם הצורפות.
והיו באים ה...
היא הייתה הולכת
למעברות או לשיכונים,
ושואלת את האנשים, מישהו צורף?
 

00:32:10


אני אתן לו חומר, אני אתן
לכם כלים, תעבדו בבית,
תעשו מה שאתם רגילים לעשות,
ותביאו את זה, הראשון תביאו
אותו לבית מלאכה, למרכזי,
ואנחנו שם לבחון את העבודה,
מה הבן אדם מסוגל לעשות,
אני וחיים וגם המנהלת הזאת
של בית המלאכה המרכזי.
וכך היה הולך,
 

00:32:40


הייתה נותנת לאנשים
מי שאמר שהוא צורף,
נותנת להם כלים,
נותנת להם חומר,
אומרת להם תעשו מה
שאתם רגילים לעשות,
פעם הראשונה שתביאו את
הדוגמאות אנחנו נדע
מה אתם, בן אדם מסוגל לעשות.
מה הרמה שלו.
ככה התחילו הכיוונים שלהם.
בשנת 66',
64

00:33:40


משכית כבר הייתה בבית אל על,
עברה לבית אל על,
לקחו שתי קומות.
אני קיבלתי את הניהול של
הצורפות, מחלקת הצורפות,
כי המנהלת עזבה, יש לה כבר שלושה
ילדים, אמרה היא לא יכולה להמשיך.
קיבלתי את הניהול אני בשנת 64'
 

00:34:10

והמשכתי עם הצורפים,
להדריך אותם,
לתת להם את כל ההזמנות של עבודות,
איך לעבוד, כל מיני
דוגמאות חדשות וכל זה.
וזה היה מיתון בשנת 66'.
מיתון שבכלל היה קשה
עוד למכור תכשיטים.
התמלאו כמו שאומרים הארונות,
 

00:34:40


אז דיברתי עם ההנהלה,
אי אפשר להחזיק את האנשים ככה,
אי אפשר לעשות דבר כזה.
אמרו, תשמע אי אפשר,
רק אם יש דברים חדשים
כן, אבל לעשות דברים
מה שרגיל, לא.
אז הייתי עושה,
עושה דברים חדשים.
היו צורפים שהיו מקבלים את זה,
שנותנים להם, מדריך אותם מה
לעשות דוגמאות חדשות, עושים.
ויש כאלה צורפים שלא רוצים,
 

00:35:10


רק מה שאנחנו רגילים.
יש לכם עבודה, טוב.
אין לכם עבודה, אין, אל תיתן.
וככה.
אבל באה מלחמת ששת הימים,
מלחמת ששת הימים פתחה את הכול,
לא יכולים לספק
עבודה, לספק סחורה,
לא יכולים לספק סחורה.
הייתי הולך נוסע לירושלים
 

00:35:40


וקונה מאצל סוחרים תכשיטים ישנים
של פרסים ואפגנים,
שבורים, עתיקים,
שברים עתיקים של תכשיטים.
כבר שבורים.
לוקח שק של 50 קילו קונה,
מושיב איזה ששה עובדים,
יושב איתם,
מראה להם איך לפרק את הדברים,
איך לחבר חלקים וכולי.
 

00:36:10


ביום שישי אני לוקח
משלושת המגשים לחנות,
המנהלות של החנויות משתגעות,
כל אחת סוחבת,
היא רוצה לקחת יותר.
כי לא מספיק מה שמייצרים תכשיטים,
וגם תכשיטים ישנים שאני
אביא אותם, לא מספיקים.
הכול הולך.
הכול הולך.
לא חשוב מה,
תכשיטים, לא בוחלים אנשים,
 

00:36:40


זה היה אחרי המלחמה,
זה היה משהו לא רגיל.
נפתח את זה.
בשנת 70' משכית החליטו
שהם מוכרים אותה.
מכרו את החברה לחברה אמריקאית,
חברה אמריקאית הם
רוצים לעשות מפעלים,
מפעלים, לא...
לא רגיל שעובדים
בבתים אנשים קבלנים.
 

00:37:10


רוצים לעשות מפעלים.
מפעל לתכשיטים, מפעל לשטיחים,
מפעל לאופנה, הכול מפעלים.
אמרתי, "רות אני לא פה".
"אין דבר כזה, כל זמן שאני
פה עובדת אתה לא עוזב".
אני אומר לה, תשמעי, הנציג של החברה
הולך להביא את העובדים שלו להיות...
הוא יהיה מעלי.

00:37:40

יתחיל להיות מנהל והכל, יהיו
התנגשויות, אני לא רוצה את זה.
אתה תכתוב,
מה שתעלה על הנייר
מה התנאים שלך,
תעביר אותם להנהלה,
ואנחנו נדון על זה.
כתבתי להם את כל התנאים
שלי אם אני נשאר.
מקבלים אותם,
אבל מה שמו סעיף,

00:38:10

שהעיצוב יבדוק אותו קודם,
שהעיצוב שלי, הוא יעבור דרכו.
אמרתי, "זה יקום או ייפול".
אין דבר כזה מישהו
יהיה על העיצוב שלי,
מישהו יקבע אם הוא...
זה ילך או זה לא ילך.
זה אני קובע את העיצוב
שלי ואני אבחר אותו אני,
ואין מישהו שיכול לקבוע את זה.
אתם רוצים אני נשאר,
אם לא אני לא נשאר.
מקבלים את זה.

00:38:40

נשארתי.
אבל הייתה, אמרתי להם כשאמרו
למה אתה רוצה לעזוב,
אמרתי אתם עושים מפעלים,
זה הולך... אמנות ותעשיה,
זה לא הולך יחד.
האמנות הולכת, נגמר.
ברגע שאתם עושים מפעלים זה תעשיה,
זה לא...
זה לא אמנות.
לא יודע, הכול יהיה...
תעשה מה שאתה חושב ו...

00:39:10

וזה לא הולך, זה לא ילך.
זה בסדר.
שחיתי כמו שהם...
המשכתי איזה תקופה מסוימת,
עד שנת 77',
שבשנת 77' אמרתי לה,
"רות נשבר החבל",
אני לא יכול להמשיך יותר,
אני רואה דברים.
התקשר אלי אחרי ארבע שנים המנכ"ל,

00:39:40

אחרי ארבע שנים שהחברה נמכרה כבר,
המנכ"ל שואל אותי,
"למה המפעל לא עולה על הפסים?"
אמרתי, "גם לא יעלה".
"איך אתה מדבר ככה?"
אומר לי, אנחנו מדברים בטלפון,
אמרתי, "אתה יכול לבדוק
בישיבה הראשונה",
"שאמרתי לך התעשייה
והאמנות לא ילך יחד",
"אתם רוצים לעשות רק תעשיה",

00:40:10

"תעשיה אבל אמנות לא",
"אבל התעשייה גם כן, מה
שאתם עושים, זה גם מוגבל",
"תעשיה מוגבלת לחנויות של משכית".
איך יכול להיות מפעל כזה גדול
שיכול לספק סחורות לכל
העולם כמו שאומרים,
ואתם אומרים יעבוד בשביל ה...
בשביל המפעלים של משכית,
לחנויות של משכית,
איפה ההיגיון שלכם?

00:40:40

ארבעים עובדים, משמישים,
כל היום עובדים על זה,
אז הוא נדהם, אמר,
"עזוב הכול יהיה בסדר",
אמרתי "כן, הכול בסדר", אבל
הגעתי למצב שראיתי מה שקורה,
שאתה לא יכול,
לא מעניין אותם.
היה יום אחד שמביאים את המשכורות,
יום המשכורות של העובדים,
מביאים את התלושים,

00:41:10

מביאים להם את זה,
כל העובדים לא עובדים.
מסתכלים על התלושים,
כל אחד שואל,
זה לא, זה לא נכון, למה
זה ככה, למה זה ככה...
לא עובדים, רק מתווכחים.
וזה נכון, כלומר התלוש לא קריא,
לא קריא.
התקשרתי אליו יום
אחד מרב שהתעצבנתי,
אני כזה אכפת לי שהעסק הזה,
ארבעים עובדים לא עובדים,
רק מתווכחים כל היום.

00:41:40

אני מתקשר לאחראי על המשכורות,
אני אומר לו,
תשמע תשלח פקיד אחד,
את הפקיד של המשכורות
שמוכר, עושה תלושים,
יבוא עם התלושים
לשעה אחת לעובדים,
ויאמר להם, זה התלוש
שלך, תבדוק אותו,
יש לך שאלות תשאל אותי,
אז הוא במקום יענה
להם על מה שישאלו,

00:42:10

הוא לא רצה.
אני לא שולח, לא עושה.
אז דיברתי עם המנכ"ל,
אז המנכ"ל אומר לי,
משה עזוב את זה, אנחנו עכשיו...
היה אומר, מה הבעיה של התלוש?
אמרתי, תראה אתה מנכ"ל,
אני רק עובד במפעל,
מנהל של המפעל,

00:42:40

אבל אתה מקבל משכורת
כמו שאני מקבל משכורת,
קח את התלוש שלך,
אם אתה בעצמך מנכ"ל
תקריא לי את כל הפרטים של התלוש
אז אני אומר לך, אתה
מחזיק פה בן אדם
כמו שאומרים בור, חבל לך להחזיק
אותו במפעל, אני מדבר על עצמי,
אדם לא מבין.
אמר, "מה זאת אומרת?"

00:43:10

אם ככה, "אתה מקבל תלוש?"
אמר, "נכון".
"קח את התלוש שלך".
"אני מוכן".
לקח את התלוש, היינו
מדברים בטלפון,
אמרתי, סעיף סעיף,
עובר כל סעיף, אני שואל
אותו, סעיף זה, סעיף זה...
עונה לי, עונה לי. על סעיף
זה, לא יכול לענות לי.
למה אתה לא יכול לענות?
אני באמת לא יודע.
אם אתה לא יודע, אז
איך הפועל יכול לדעת?
הפועלים מתווכחים ביניהם
שחסרים להם נתונים,

00:43:40

הם כל היום מתווכחים.
איך שסיימתי בשנת 77'
שבאתי לרות דיין
ואמרתי לה, אני יותר לא ממשיך.
אז היא אומרת לי,
אני מסכימה אתך,
אבל זה לא ילך מהר.
אמרתי, כמה זמן שאתם
רוצים אני מוכן.
חתמתי על הסכם של חמישה חודשים,
אחרי חמישה חודשים שאני עוזב.

00:44:10

עברו חודשיים, המנהל
השני מתחיל להתנדנד,
אני שואל אותו,
"מה יש נפלו פניך היום?"
אז הוא אומר לי, "אני עוזב".
"למה אתה עוזב?
אני עוזב, לא אתה עוזב".
הוא אמר לא, אתה רוצה אני אפתח
את המפעל אני והוא יסגור אותו?
אמרתי מה יקרה לך, תפתח
את המפעל ותסגור אותו.
תשים עובד אם אתה לא יכול,
יש פה אחד מהעובדים
יהיה אחראי יפתח לך את המפעל.

00:44:40

בכל אופן, ראיתי
שהעסק הזה כבר לא...
רות דיין החליטה בסוף מתקשרת אלי,
משה, אחרי בדיוק שדיברתי עם הזה,
היא אומרת, המזכירה
תדבר אתך, תקבע פגישה.
קבעה פגישה, אני בא
אליה, היא אומרת,
"תגיד לי, למה אתה רוצה לעזוב?"
אמרתי, אני אספר לך כמה
שאת רוצה, מבוקר עד ערב,

00:45:10

אבל תנאי אחד,
מה שחתום לא מתבטל.
מה שחתמנו גמרנו,
זה לא הולך,
"למה? תיקח לך מהמפעל
ציוד, מה שאתה רוצה",
"ותחזור כמו שעשית
עם האנשים שלך".
אמרתי, "זה מת, תשכחי מזה,
זה נגמר, זה מת לגמרי".
אני כבר עסק שלי,
אני כבר מכין את עצמי

00:45:40

להיות עצמאי כבר,
בונה את עצמי עכשיו,
יחד עם זה אני מכין מפעל,
מכין לחברת משקיעי
ישראל מפעל בימית,
אני הכנתי להם תכנית למפעל.
"אני לא הולך איתם",
אני אמרתי לה,
אבל הכנתי להם תכנית.
היא אומרת לי אתה...
אמרתי לה,
"אני לא הולך איתם",
אבל אני כבר עצמאי.

00:46:10

למה אתה...
אמרתי, "תשכחי מזה, זה מת לגמרי",
"אני לא הולך, חבל לך על הזמן,
זה לא הולך".
אז למה? אז תקנו את המפעל
אם יש אנשים שרוצים, בבקשה.
בכל אופן נתנה לי את האפשרות,
דיברתי עם המנכ"ל שלהם,
"אתם מוכרים את המפעל?"
הוא אמר כן.
בסדר, אתה יודע מה,
אני אעביר לעורך דין שלהם,
הוא יטפל ויפנה אליכם.

00:46:40

אז מה שהוא אמר לי
כשאמרתי לו תכינו
רשימה מה אתם מוכרים,
הוא אמר, מה זאת אומרת רשימה,
אתה יודע מה שיש שם.
אמרתי, מה שאני יודע תעזוב,
זה לא שייך.
הוא אמר, יש ניירת במשרד.
אמרתי, תשכח מזה, אנשים
לא קונים ניירת,
יש לך רשימה מה אתה מוכר,
איזה ציוד אתה מוכר.

00:47:10

בכל אופן נתן הוראה למנהל
ההוא שיכינו רשימה,
הכול, ממסמר ועד המכונה הגדולה.
בכל אופן, חזרתי למפעל,
העובדים, מה קרה, מה קרה?
אמרתי, תדאגו לעצמכם,
העסק, ועוד לא ידעו
שאני עוזב גם כן,
אמרתי הכול מתפורר, הכול הולך.
תדאגו לעצמכם,
הכול נסגר העניין.

00:47:40

בקיצור, קנו את המפעל משכית,
החברה למשקיעי ישראל,
החברה הזאת שאני עזרתי להם,
אני עזרתי להם בהתנדבות,
אמרתי להם, בהתנדבות אני
עושה לכם, למשקיעי ישראל,
לא רוצה כסף.
אמרו לא, אנחנו רוצים
אותך שתהיה שותף במפעל,
אתה תקבל 25 אחוז מהמפעל.
אמרתי...

00:48:10

עבור הידע שלך.
אמרתי, אני לא הולך אתכם
בכלל, לא הולך במפעל הזה,
אני עצמאי להיות לבד, לא רוצה עוד
לעבוד עם אנשים בשום פנים ואופן.
ניסו ניסו, שכנעו אותי שאני אתן
להם עזרה להדרכה יומיים בשבוע,
להדריך אותם.
אמרו אנשים לא בעלי מקצוע,
צריך להדריך אותם
על הציוד על הכול,
איך לעשות צורפות.

00:48:40

הסכמתי 110 ימים במשך שנה.
אז דווקא משכתי את זה ליותר משנה,
בערך שנה ורבע או שנה וחצי,
לעזור להם בשביל למשוך את
זה שיהיה להם יותר זמן.
אז שהם הגיעו באמת למצב שהם מייצרים
תכשיטים לחוץ לארץ וגם לארץ,
באה מכה,
החזירו את ימית,
הרסו את המפעל עם הציוד.
עם הציוד,
יהיו עתיקות שם.

00:49:10

האמריקאים לא רצו להישאר, השניים,
הם אמרו, באנו לימית,
מימית בחזרה...
ניסו לשכנע אותם משקיעי ישראל.
אני המשכתי עם העסק שלי,
ויום אחד שבדיוק התחלתי לארגן
את עצמי, הכנתי את זה,
פתאום מתקשרים אלי ממכון הייצוא,
ישנם אנשים מחפשים אותך מגרמניה.

00:49:40

איך? אמרו, מחפשים איפה
התימני שהיה במשכית.
הנה לך את הכתובת,
ותגיע אליהם לבית מלון.
הבן שלי יודע אנגלית, יודע הכול, קיבל וזה.
נסענו לשם,
פעם ראשונה ליצוא,
שהתחלתי עם היצוא,
ולגרמניה.
אז הם, קודם להם חנויות של שלום,

00:50:10

שהם חנויות שלהם
תכשיטים רק מישראל.
אז באה אלי, עשיתי הזמנה,
באתי אליהם לשם עשתה הזמנה.
למחרת בבוקר מופיע
גרוש שלה, שהתגרשו,
הוא בא למחרת, מגיע אלי,
הוא אמר, אני יש לי גלריות
בהמבורג, ואני רוצה לעשות הזמנות.

00:50:40

ואמרתי, אתמול הייתה אצלי מישהי,
הייתי אצלה בגרמניה,
שהיא גם כן מהמבורג.
הוא אמר," מה אתה מוכר לה?"
אמרתי "אני מוכר".
אמר, "אני לא רוצה שתמכור לה".
אמרתי, "אין דבר כזה",
"היא הראשונה, אני מוכר לה",
"אתה רוצה שאני אמכור
לך, אז אני אמכור לך",
"אבל לה אני כן מוכר לה",
"נכון יש לך גלריות ולה גלריה אחת",
"אבל אני מוכר לה".

00:51:10

הוא אומר, "אני מסכים", כי
זה גם כן מאותו הסניף,
הוא נתן לה גלריה אחת
מהגלריות שלו כשהתגרשו,
אז זה אותו ענף.
בסדר, המשכתי איתם לגרמניה.
אחר כך באו אלי מגרמניה
איך קוראים לזה...
הארטי.
הארטי, הם מוכרים בקטלוגים,
מוכרים בקטלוגים

00:51:40

הם באו אלי,
יש להם נציגים פה בארץ,
באו לכאן בחורים,
האמריקאים בוחרים תכשיטים
יקרים, כמו שאומרים, בעלי איכות
סוג וגם איכות טובה של זה.
האמריקאים ההבדל שלהם
כמויות, אבל מה,
זה לא...
לא איכותיים.
נתתי להם יציקות עשיתי להם,
לא עבודות יד,

00:52:10

כי היציקות, הם רוצים כמויות,
עשיתי להם סוג אחד של טבעת
שמונה אלף וחצי טבעת אחת,
מסוג של טבעת אחת,
שמונה אלף וחצי טבעות.
הם מוכרים את זה
בטלוויזיה האמריקאים.
בית המלאכה מי שהצטרף
אלי, הבן שלי רמי
רחמים הצטרף אלי לעבודה.

00:52:40

גם הבת הצטרפה יותר מאוחר לעבודה,
לעבודה חלקית רק חצי משרה.
אבל הבן הוא התחיל
והמשיך אחרי שהשתחרר
מהצבא ועד היום.
הוא פשוט מאוד מנהל את כל
העניין, כבר שולט על הכול,
יודע את הפיליגרן,
הכול, מ-א' ועד ת',

00:53:10

מהתחלתה ועד סופה,
הוא מבצע את כל העבודות.
וככה המשכתי לעבודות פה בארץ,
עכשיו היצוא, בשנים
האחרונות היצוא ירד,
אז אנחנו עובדים לחברת
גראס בארץ, ולמוזיאון
בירושלים, למוזיאון בתל
אביב, ולמוזיאון רמת אביב.

00:53:40

למוזיאונים, מוכרים להם.
משה תגיד לי, אתה
בקשר עם רות דיין?
רות דיין, אנחנו כל הזמן
בקשר, כל הזמן איתה,
כל הזמן היא באה לבקר
אצלנו גם כן פה,
רק בשנים האחרונות, שנתיים שלוש
שנים האחרונות לא ראינו אותה פה,
אני בא אליה לשם אליה לבית,
אני וצדוק הבן שלי באים אליה לשם,

00:54:10

לדבר איתה יחד גם כן,
אפילו הבת שלה גם כן,
נפגשים איתה שם.
גם בתערוכה שהייתה לי,
תערוכה ברחובות,
במוזיאון של תימנים,
של מורשת התימנים בשעריים,
הזמנתי אותה שהיא תבוא לפתיחה.
היא אמרה, אין דבר כזה
שאני לא אבוא לתערוכה שלך.
והיא באה יחד עם יעל גם כן,
הבת שלה גם כן באה

00:54:40

לתערוכה, הייתה שם בפתיחה,
הייתה מרוצה והכל...
תשמעי הילדות, פשוט מאוד
אנחנו היינו קטנים.
אני ואחי אצל הדוד שלי,
הוא היה מלמד אותנו
יושבים ללמוד תורה
והוא יושב צורף,
ואחר כך אנחנו שוליה,
מזמין אותנו לעזור לו

00:55:10

לשייף, לחבר, כל מיני דברים.
שעות שאנחנו לומדים תורה,
ושעות שאנחנו עובדים,
לומדים את העבודה,
וכך הלאה.
ככה זה שאנחנו מזה ש...
עשיתי תכשיט כשהייתי
בגיל חמש עשרה,
תכשיט שעשיתי אותו בהיחבא,
בגניבה כמו שאומרים,
בלי ידיעת הדוד שלי.

00:55:40

תמיד כשהוא לא שם,
תמיד שהוא הולך אצל הערבים
בשביל לשלם וזה,
להביא להם סחורה,
תכשיטים להביא להם,
ואני הייתי מתגנב להכין עבודה,
עשיתי תכשיט כזה עם מטבע של כסף
עם קישוטים, עם תליות של שרשראות.
כשגמרתי אותו אני הבאתי אותו
לדוד שלי, אמרתי לדוד שלי,

00:56:10

"הנה תראה, זה התכשיט
שאני עשיתי אותו".
הוא אמר, "מי עשה אותו?"
אני אומר לו, "אני".
הוא אומר, "מתי עשית אותו?"
אמרתי, "מתי שאתה לא פה אני עושה,
עובד כל פעם עושה קצת".
אמר, "אני לא מאמין", אומר
"אתה יודע מה זה" אומר "איך אתה
הצלחת לעשות את זה?"
אני זוכר שהוא אמר לאימא שלי,
הוא אמר לאימא, אמר לה
"תשמעי, תדעי לך דבר אחד",
"משה יהיה צורף מעולה",
הוא אמר לה,"הוא עשה את ה

00:56:40

תכשיט
הזה מדויק הכול"
"הקפיד על כל הכללים"
"של הדוגמאות, הכול, של התכשיט".
אז זה בסדר, זהו זה.
אז הוא אומר לי,
"מה תעשה עם התכשיט?"
אמרתי, "הוא שלך לא שלי, אני
עשיתי מה שעשיתי אתה..."
הוא אמר, "לא. אתה תיקח אותו,
תן את זה לאימא שלך מתנה".

00:57:10

אני זוכר את זה שנתתי לאימא שלי,
זה נשאר אצל אימא.
וכך הלאה המשכתי, אבל אחרי ש...
אח שלי הוא עזב לפני שהתחתן,
אז היה גם אצל הדוד שלי,
והתחיל לעשות בית מלאכה שלו לבד,
ואני המשכתי עם הדוד,
למדתי אצלו.
המשכתי עד שהתחתנתי,
אחרי שהתחתנתי

00:57:40

אמרתי לו, אני חושב שאני כבר
יכול להיות עצמאי כבר.
אז הוא אמר לי, אתה יודע
מה, אני מסכים אתך,
אתה הולך יחד עם אחיך,
תחזרו יחד, להיות יחד,
ותמשיכו בעבודה בשלכם.
וככה אני עשיתי את זה.
אחר כך התחתנתי, נולד לי בן,
לפני העלייה, צדוק קוראים לו.
לפני העלייה בגיל חמישה חודשים,

00:58:10

כשעלינו ארצה הוא
בגיל חמישה חודשים.
אשתי הייתה גם כן ממשפחה
טובה גם כמו שאומרים.
והיא...
מה אני אגיד לך,
היא למדה גם צורפות,
היא גם עבדה,
הנשים שלנו היו עוזרות
לצורפים, כל הנשים שלהם,
הן עובדות,

00:58:40

בחלקים של השרשראות,
הן מכינות את החלקים, הן,
אנחנו רק הצורפים בעליהם
מלחימים את החוליות,
אבל הן מכינות אותם להשחלה,
מחברות אותם והכל,
מכינות אותם הנשים,
זו העבודה של הנשים.
אודות ל... כמו שאומרים
שאומרים המשפחה כולה,

00:59:10

גם האישה וגם הילדים שהם
היו מחממים, דואגים, הכול.
אני אגיד לך את האמת,
האישה היא דאגה לילדים,
אני הייתי בזמן שהילדים קטנים,
לא הייתי שם לב אליהם הרבה
יותר הייתי עסוק עם
משכית עם העבודה.
אני בבוקר יוצא, חוזר
רק בערב כמו שאומרים.

00:59:40

אבל מי שטיפלה בילדים,
דאגה גם כן ללכת לבית ספר,
מכינה אותם, דואגת להם והכל,
זה באמת האישה
שהיא עשתה את הכול.
אני אחרי שהגעתי לנס ציונה,
שכמו שאומרים חזרתי לעסוק
בעסק שלי בנס ציונה,
זו בכלל הרגשה אחרת
שהייתי עם המשפחה,
כבר בתוך המשפחה,
כי קודם אני רק בא בלילה,

01:00:10

 

שהגעתי ל- 270,
לא יכול להיות.
אמרתי, יש הסכם,
לפי ההסכם את חייבים לעמוד בזה.
ועמדו בזה,
ושילמו על זה כסף כשעזבתי.
כי לא היה לי זמן לצאת לחופש.
יש לי חמישה ילדים,
הבן שלי הגדול הוא צדוק שעליתי
ארצה הוא בגיל חמישה חודשים.

01:00:40

 

מרגלית נולדה בבית הזה שפלשנו
בתוכו בפרדס בשנת 51'.
נולדה בית הזה.
אחר כך כשעברנו למעברה כבר
נולדה מרים, מעברת זרנוגה,
ושפרה.
כשעברנו כאן לנס ציונה
נולד רחמים, פה בבית הזה.
נולד פה בשנת 56'.

01:01:10

 

בבית הזה.
וזהו, יש לי חמישה ילדים, שני בנים,
שלוש בנות באמצע,
בין... ילד ראשון ילד
אחרון, והבנות באמצע.
וכולם אני מבסוט
מהם, ילדים טובים,
מאוחדים כמו שאומרים,
מלוכדים, הכול,
מלומדים מכל הבחינות.
ברוך השם יש נחת מהם.
ומזה אני...

01:02:00

 

אני מרוצה מכל מה שיצרתי.
לא הולך לחינם, הכול כמו
שאומרים בתלם הלך.
מצוין. משה תודה רבה.
-תודה רבה לכם.

משה בן דוד

מראיינ/ת -
גלית כהן-קרספי  
אורך הסרטון:
00:59:40
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלעליה
,
תימן
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אני משה בן דוד,
אני נולדתי ב-1927
ואבא שלי נפטר ואנחנו קטנים
היינו שני אחים, אני ואחי צדוק,
בגיל בערך בן חמש לשש,
ולקח אותנו הדוד תחת חסותו
הדוד שלום צאיד,
 


שהוא...
הוא בעל אמצעים, יש לו אמצעים,
הוא גם בעל מקצוע מעולה,
מוכר בכל האזור שם.
ולקח אותנו, לימד אותנו
תורה ועבודה כמו שאומרים,
וגדלנו שם תחת חסותו,
עד שהגענו בערך לגיל
שלוש עשרה משהו כזה,
והתחלנו...
 


ברגע שאחי התחתן כבר,
כבר יצא להיות עצמאי,
התחיל להיות בבית של האבא שלו,
ואני עוד המשכתי אצל הדוד עד
בערך איזה שנתיים גם כן.
אחר כך התחתנתי,
ואני הייתי עוד אצל הדוד,
אחרי זה הצטרפתי אל אחי
בבית של אבא שהיה.
 


והמשכנו לעבוד בצורפות,
אבל אני העדפתי, רוצה להיות עצמאי,
כי אמרתי קודם היה
הדוד שלי שהוא היה ממונה
כמו שאומרים עלי, ואני
רוצה להיות עצמאי,
ועכשיו אצל צדוק הגדול,
הוא יותר גדול,
הלכתי למרחק בערך איזה
של יומיים לאיזה עיר,
 


ופתחתי חנות,
בית מלאכה.
והתחלתי לעבוד, קיבלתי
הרבה הזמנות של עבודה,
עשיתי אותם.
ואחרי זה חזרתי בחזרה
לבית, למשפחה,
כבר הרגשתי את עצמי, בטחון,
מבחינת המקצוע, שאני
עצמאי כבר לבד,
והתחילו להיות סימני העלייה,
 


שצריך לעלות עליה לארץ ישראל.
אבל צריכים להיות בעדן,
אז דיברו עם השריף שם
הבילי, הוא היה השליט שם,
הוא אהב את היהודים,
הוא דיבר עם הדובר של הקהילה
שהוא רוצה ישיבה עם הרב,
קבעו ישיבה בבית של הדובר
של הקהילה, הוא עם השליט,
 


וניסה לשכנע אותם
לא לחשוב על עליה,
אמרו אין דבר כזה, אם
היהודים עולים מצנעא
אנחנו לא אחרונים ולא
הראשונים, אנחנו באמצע הזרם.
ראה שאין אפשרות שהוא
יכול לעצור אותם שיישארו,
אז הוא אמר,
מה אני יכול לעזור לכם?
אמרו, תעזור לנו במטוסים
שייקחו אותנו לעדן,
 


שבדרכים אמרו שעד שמגיעים
לעדן יש מחסומים,
כל מיני ערבים שחוסמים
בדרכים, לוקחים כספים,
מנשלים את היהודים.
אומר, זה.. אני אדאג לזה.
הוא באמת טס לעדן, סידר
את זה עם הסוכנות,
‎והודיע לרב שבתאריך זה
וזה תכינו את עצמכם.
 


הכינו את עצמם היהודים לחודש
ימים בערך ככה, להכין את עצמם,
וניתן להם את ה...
כי יש שני שדי תעופה, שדה
תעופה על יד העיר, זה קטן,
של מטוסים קטנים,
מטוס, יותר צפונה,
זה מטוס, זה שדה תעופה
גדול, מטוסים גדולים.
הארמון שלו הוא בסביבה שם,
 


הוא העמיד את הארמון שלו,
אמר ליהודים שיבואו לארמון
שלו שם, הוא כבר לא גר שם,
הוא גר עכשיו בתוך...
איפה שהעיר, שאנחנו.
אז הוא נתן את הארמון,
הוא אמר אתם תצטרפו לשם,
תשנו שם שני לילות,
עד שהמטוסים ייקחו אתכם.
 


וכך הגענו לשם, מטוס
ראשון הגיע יום שישי,
יום חמישי בערב מטוס ראשון,
מטוס שני ביום שישי,
ומטוס שלישי ביום ראשון,
לקח את כל הקהילה.
הגיעו לעדן,
אז אמרו המנהלים, אתם
לא צעדתם בדרכים,
אתם למחרת טסים לישראל.
בסדר, אין בעיה.

לקחו אותנו,
הגענו לעין שמר,
שהגענו לעין שמר נשארנו
שם בערך חצי שנה.
המנהלים באים אלינו כל פעם,
אומרים תשמעו, תגידו...
לא יודע מנהלים,
כל מיני אנשים,
באים אומרים,
תגידו שאתם עובדי אדמה.
אנחנו לא עובדי אדמה.
אנחנו צורפים, אורגים,
יש לנו מקצוע.
זה מת, תשכחו מזה.


הם מנסים לשכנע אותנו שזה
נגמר, לא הולך, רק חקלאות.
איפה אתם... תבחרו
לכם איפה שאתם תהיו,
אמרנו ,ירושלים.
אמרו, טוב ניתן לכם ירושלים.
אתן לכם שם.
איפה לקחו אותנו?
על יד בית גוברין,
אפס שתיים זה בסדר
ירושלים, זה לא נורא...
לקחו אותנו לשם,
 

מעברה של 250 משפחות כבר שם,
האוהל אתה נכנס אליו
כולו עצים עד הסוף,
מה נעשה, אמרו קחו טוריות ותנקו.
לא הייתה בריכה, מנקים,
יש שם אדמה בוצית,
שם אדמה שחורה, אדמה
שחורה, בזמן של גשמים
הרגליים נכנסות באדמה,
אי אפשר להוציא אותם,
 


הנעליים נשארים בתוך האדמה, בוץ.
בכל אופן, היום הראשון מעמידים
אותנו בשורה, אומרים,
צריכים לקחת אתכם לקרן
קיימת, לחלק אתכם לעבודה.
בא קצין בטחון,
אומר אני צריך שניים,
מה זה שניים? שני אנשים שימשיכו
 


להשלים קבוצה שלומדים על הנשק,
כי עכשיו כל המחנה צריך
להעביר אותם ללמוד על הנשק,
כי הם יעשו שמירה.
אני יצאתי מהשורה, אמרתי "קח אותי".
הוא אמר, "אני צריך עוד אחד",
בן הדוד שלי, לקח אותו גם כן.
לקח אותנו, עמדנו שם, עברנו
את האימונים 12 יום,


הוא אמר "אתם רוצים לעבוד בצבא"?
אמרנו "כן".
אמר, "טוב תשמעו",
"אתה תהיה אחראי על השמירה",
הוא אומר לי,
"וזה יהיה המחסנאי על
הנשק", בן הדוד שלי.
הולך, מקבלים את זה.
המשכתי, בלילה, העבודה שלי
בלילה, שאני אחראי על השמירה,
וביום אני חופשי.

אז התחלתי לעזור לאנשים,
לנסוע לסוכנות,
ללמוד בבית ספר, הכול...
בכל אופן הגעתי למצב שהמקום הזה
זה לא יהיה מן התועלת לנו.
בכל אופן, יום אחד קצין
הביטחון נכנס לאוהל שלי,
והוא ראה את השטיח על
המיטה, חתיכת שטיח,
 


הוא אמר,
"מאיפה הדבר הזה, השטיח הזה?"
אמרתי לו, "זה הדוד שלי עושה אותם.
הבאנו אותם מתימן".
"הדוד שלך עשה את זה?"
אני אומר לו "כן".
"אתה מוכן להשאיל לי אותו?"
אמרתי "אני יכול לתת לך
מתנה, יש לי עוד אחד".
הוא אמר, "לא, תן לי אותו בהשאלה".
"קח אותו בהשאלה".
לקח אותו, אחרי שבועיים
מופיעה רות דיין.
 


אומר, קורא לי הקצין
בטחון, קראו לו שאול,
"משה, פה גברת דיין, היא רוצה לדבר
עם הדוד שלך, זה שעשה את השטיח".
פה. לוקח אותה,
היא באה לשם היא אומרת, "אתה עשית
את השטיח הזה?" אומר לה "כן".
היא אמרה לו,
"אתה... יש לי פה 3 קילו צמר"
 


"הנה פה, אני רוצה שתעשה את
הצמר הזה כמו השטיח הזה".
הוא אמר, "מחר יהיה לך מוכן".
"מה מחר?"
היא חושבת שהוא עובד עליה,
הוא אומר, "מחר אנחנו מוכנים".
אני אומר לה,
"הוא אמר לך מחר, מחר יהיה מוכן".
לא מאמינה.
מחרת בבוקר אני עבדתי איתו, 
אני והוא עד שעה שתיים עשרה בלילה.
 


הכנו את השטיח, בבוקר אני מביא
אותו לשאול, לקצין הביטחון,
"הנה השטיח".
הוא מתפעל "תגיד לי
איך עשיתם את זה?"
אמרתי לו "עבדנו עד שעה
שתיים עשרה בלילה. הנה קח".
"אתה לא יודע" אני אומר
לו, "אתה לא מבין",
"אנחנו לא... אנחנו מחפשים
את המקצועות שלנו"
"גם האורגים וגם
הצורפים, אם יש אפשרות".
שלח אותו.
 


אחרי שבועיים מופיעה רות
דיין עם מכונית מלאה צמר,
אבל לא צמר כמו שהיא הביא 3 קילו,
אלא צמר מהגוניה קראו
לזה, צמר גס כזה עבה.
היא אומרת, "אני שמעתי
שבמעברה הזאת יש אפשרות"
"שאנשים יכולים להתפרנס,
תהיה להם פרנסה" וכולי.
ויעשו מזה...
"לשזור את זה, לצבוע את זה",
 


"הבאתי לכם צבע, ולארוג את זה,
תעשו מה שאתם רוצים מזה".
אני אומר לה, "רות יפה מאוד
לאורגים יש עכשיו, נפתחה הדרך",
"מה אתנו הצורפים?"
היא אמרה, "אי אפשר לעשות
בית מלאכה בתוך אוהלים",
אי אפשר זה לא...
גם המצב של המדינה,
עוד לא מרשה לעצמה,
איך אומרים זאת בקשה...
"יגיע הזמן".


אני אומר מה זה, היא אומרת "יגיע
הזמן, אנחנו... יגיע הזמן שזה יהיה".
בסדר יגיע הזמן, מה לעשות... נעלמה
לנו, לא שמענו עליה יותר, נעלמה.
היא נסעה כנראה, כשמשה
שדיין נסע ללמוד
לקראת הרמטכ"לות אז היא
נסעה איתו לשם ללונדון.
בכל אופן, שם במקום הזה קראו
לחברה הזאת חברת "אשת חיל",
 


היא הייתה בשנת 50',
הייתה חברת "אשת חיל".
אז אברהם שמעון לא תפקד כמו
שצריך להיות, לא היה משהו.
בכל אופן אני הגעתי
למצב אחרי כמה חודשים
אני לא נשאר בתוך המעברה הזאת.
מה זאת אומרת, אני בא
למנהל אני אומר לו,


נסעתי לרחובות, חיפשתי בפרדסים
אמרו שיש בתים ערביים וכולי.
באתי ראיתי שם כמו ארמון,
חצר, בית על שתי קומות,
שלושה חדרים למעלה
עם שירותים הכול,
אבל הדלתות והרצפה כבר שדדו אותם.
אמרתי לא משנה,
אני אבוא לתוך הבית הזה.
 


חזרתי לשם, אני אומר למנהל,
"אני מבקש את המשאית"
"של המעברה שתיתן לי אותה,
אני עוזב את המקום".
"איך אתה עוזב, אתה אחראי
על השמירה פה והכל".
אני אמרתי לו, "ישמרו אחרים".
יש עוד בני אדם אחרים,
יכולים לעשות את זה.
אמר, "מה אתה תעשה אם אתה תגיע
לשם לבית הזה ומישהו נכנס בו"?
 


אמרתי, "תגיד אתה נורמלי"?
אני אומר למנהל,
"מי יכול להיכנס לבית הזה,
עכשיו הגעתי, יום שישי בצהריים",
"מי בשבת יבוא, אני בבוקר
ביום ראשון אני מגיע לשם".
הוא אמר, "תקשיב אני
את המשאית אתן לך",
"אבל אני רוצה לשמוע תשובה ממך",
"מה אתה תעשה אם תבואו ויש מישהו"?
זו תקופה שאנשים פולשים
לכל מיני מקומות.
 


אמרתי, "אם אני אגיע יום ראשון ויש
מישהו בתוך הבית הזה, אני נכנס עליו".
הוא אמר, "זו תשובה, אז בסדר".
בבוקר לקחתי משאית, בכל אופן
נסעתי, אני ואחי ובן הדוד שלי,
העמסנו הכול ונסענו.
מה יש לנו שם, מיטות וכולי,
מה יש לנו בתוך האוהלים...
הגענו לזה, רואים משאית כבר
עומדת על יד הדלת שם. מה זה?
 


הם ראו אותנו, נסעו.
כבר שמו את הנשים שלהם בפנים,
שני חדרים, כבר נכנסו אליהם,
מישהו מהמעברה של
רחובות הביא אותם,
מאיפה? ממסילות של הציון.
נכנסים לחצר, אני עולה
למעלה, רואה חדר ריק,
אמרתי ניכנס לחדר הזה,
נכנסנו לחדר הזה,
ההוא התחיל להשתגע,
זה שהביא אותם,
 


"אני אלך למשטרה". "לך למשטרה..."
המשטרה באה,
באה משטרה, "למי יש ראשון על הבית הזה"?
אומר, "אין לאף אחד".
בקיצור, ניסיתי לשכנע,
הוא אמר "אני אזרוק את הדברים
שלך, לא חבל עליהם מפה"?
אמרתי, "תזרוק מה שאתה
רוצה, אני לא נוגע בהם".
"תורידו את הדברים שלכם..."
אמרתי, "לא נוגעים בהם",
"אתה רוצה תיקח", לסמל.
 


אחר כך אמר, "תעלו לטנדר".
עלינו לקומנדקר שלו,
הוא אמר, "יש לכם תעודות זהות"?
אומר, "כן הנה תעודה".
קיבלו את התעודות,
לוקח את התעודות,
טוב, תרדו מהג'יפ, מהטנדר,
ואנחנו ניסע לאפוטרופוס בנס
ציונה, אפוטרופוס אם אתם לא...
"חצי שעה אני אחזור אליכם",
 


"לא אמצא את הדברים שלכם
למטה אני אזרוק". "תזרוק".
נסעו נעלמו, שום דבר
לא באו המשטרה.
בשעה ארבע באו ששה
אנשים עם משאית,
חברים שלהם, איפה?
אמרתי, "באתם",
"עכשיו אתם רוצים להיכנס,
תיכנסו למטה, במרתף",
"למעלה מה שהכנסתם אנשים"
 


"בחדרים נכנסו, יישארו,
אבל אתם רק למטה".
"מה"? עמדנו על המדרגות
לא נתנו להם.
לקחו את הרגליים עזבו,
חזרו בחזרה למסילת ציון.
נשארנו בבית הזה שלושה חודשים,
אבל אנחנו לא צעירים,
לא יכולנו לחיות את זה.
 


הבת שלי נולדה שם,
אשתי ילדה שם בתוך הבית הזה.
הלכנו לסוכנות,
לתל אביב,
שיעבירו אותנו למעברה,
אמרו, תלכו למנהל שהוא
אחראי על זה ברחוב...
יפו תל-אביב, הלכנו
לשם, אני רואה כתובת,
עברה משטרה,
אנחנו מחכים לך.
 


בסדר מגיעים לשם, הוא ראה
אותנו יצא מהחדר, המנהל,
"לאן אתה הולך"?
"אני הולך הביתה".
אמרתי, "המשטרה שלחו אותנו אליך"
"שאתה תקבל אותנו,
תשמע את הטענות שלנו".
"אני עכשיו הולך הביתה".
אמרתי, "אתה לא תלך הביתה".
תפסתי אותו כאן, להפיל לו
את כל הכפתורים של החליפה.
 


שם יש נוטריון על יד המשרדים שם,
התקשר למשטרה,
המשטרה מגיעה.
"באיזו זכות אתה יכול
לעצור את הבן אדם?"
אני אומר לו,
"המשטרה שלחו אותנו אליו",
"הוא מחכה לנו, עד שהגענו
הוא סוגר את החדר".
"יכנס, יקבל אותנו, ישמע
את הטענות שלנו וילך".
קודם כל הבן אדם חופשי, ילך,
 


אתם תבואו בארבע.
באנו בארבע, אין אף אחד.
אמרתי, בסדר לא חשוב.
רדפתי אחריו,
לחפש איפה הוא.
אמרו הוא מגיע ברחובות
על יד מכון ויצמן
יש שם פקולטה לחקלאות,
הוא אומר, יש לו משרד.
שהוא מגיע,
אמרתי לו...
באנו לשם ביום
הקבלה, נכנסנו אליו,
הוא אומר, "מה אתם רוצים?"
 


"אמרתי, תעביר אותנו
למעברה, אין ברירה".
אמר "טוב, תביאו את התעודות שלכם".
הבאתי את התעודות,
לקח אותנו,
אמר התעודות שלכם, אני אדאג לכם.
דאג לנו, העביר אותנו
למעברה של זרנוגה.
היינו בזרנוגה,
אין לנו ברירה, צריכים
עכשיו מה לעשות,
צריך לעשות עבודה.
 


אמרו רק פרדסים.
אמרנו, לא הולכים לפרדסים.
לקחנו, עשינו קופה המשפחה
ולעשות... לקנות כלים וכסף, חומר,
ולעשות תכשיטים.
אנחנו עוד היינו, עוד לפני שיצאנו
מהבית, עוד היינו בבית, זה שבפרדס.
הלכנו קנינו חומר,
קנינו כלים,
 


אז אמר... שאלנו את אלה
שמכרו לנו את החומר,
"מה החומר שמנקים את הכסף פה?"
אמרו, חומצה גופרתית.
זו חומצה, תלכו לרחוב
יפו על יד השעון
שיש שם כימיקלים, חנות.
הגענו לשם, נתן לנו בקבוק.
אומר, "מה לעשות עם זה?"
הוא אומר, "שימו בתוך סיר
עם מים ותחממו אותו",
 


"שימו תכשיטים וזה מנקה אותם".
לקחנו את הבקבוק ביד,
הגענו לתחנת אוטובוס,
אני ובן הדוד שלי,
אני אומר לו,
"אתה תעמוד בתור",
"אתה תעמוד פה בתור
על יד האוטובוס",
"ואני אעמוד בתור, אני אגיע".
באה בחורה, התחיל
להתעסק עם הבחורה,
 


לקח את הבקבוק הכניס
אותו בתוך המזוודה,
המזוודה בתוכה פטישים, גוש
של שש קילו כסף, גוש,
שם את זה בפנים.
למה, שלא יפריע לו.
אני מגיע לתחנה, רוצים
להיכנס לאוטובוס,
לא נותנים לו להיכנס,
"הוא לא בתור".
עמד בתור.
אמרו, "הוא לא עמד בתור".
נכנסתי, תן לי את המזוודה.
נתן לי את המזוודה,
שמתי אותה בתוך האוטובוס.


הבקבוק נשבר
וזה התחיל להישפך
החומצה הגופריתית,
זה נשפך וזה קיץ, ואנשים
עם סנדלים, ילדים,
17 פצועים.
ישר לקחו אותנו באוטובוס
למשטרה לבית דגן.
הם אומרים מחבלים באוטו.
הכניסו אותנו למשטרה,
"איפה החבר שלך?"
 


למה אני זרקתי את המזוודה,
הוצאתי אותו מהחלון,
זרקתי ואמרתי תצא.
הוא יצא, לקח את המזוודה
והאוטובוס נסע.
האוטובוס, הנהג לא יודע
מה קורה בסוף האוטובוס,
הוא לא יודע מה קורה שם.
הוא המשיך לנסוע.
עד שיצא מתל אביב כבר הגיע
אליו הידיעה שיש מחבלים בפנים.
בכל אופן, אני אומר להם,
 


הם שואלים, "איפה החבר שלך?"
אמרתי, "הוא יבוא".
"איך יבוא?"
אמרתי, "הוא יגיע לפה".
אחד עשרה בלילה הוא הגיע,
עם המזוודה עם הכול.
אני...
לקחו אותנו למשטרת
עג'מי בתל אביב יפו,
נשארנו שם, למחרת התחיל
לחקור אותי הסמל.
"מה רצית לעשות עם
הגוש הברזל הזה?"
אמרתי, "אל תגיד לי גוש ברזל",
 


"זה גוש כסף שש קילו, כל
קילו עולה 63 לירות".
"מה?"
זינק כמו חיה החוצה,
לא יודע מה קרה.
פתאום הוא מביא אותו,
הם זרקו אותו בחצר
מלוכלכת עם חומצה,
זרקו אותה בחצר.
"מה אתה רוצה שאני אעשה, רצית
שאני כל השנה לעבוד בשבילך?"
 


אמרתי, "מי אמר לך? תן לי אותו".
התקשר לקצין בטחון
שלהם, לקצין שלו,
תגיד לי מה לעשות עם הדבר הזה.
הוא אומר, "תשמע תחתים
אותו ותן לו אותו".
אמרתי, המשפחה שלי
מחכים על יד המשטרה שם
באו למשטרת עג'מי מרחובות,
אמרו שהם נשרפו, סיפרו שאנחנו
נשרפנו מהחומצה והכל...
 


תן לי, חתמתי לו, לקחתי
אותו, נסעתי אליהם,
וכל המכנסיים שלי אכולות,
נראה ככה, מכנסיים קצרים,
הכול נשרף.
אני בא אליהם, אני אומר
להם, "הנה תיקחו את זה הביתה",
"אתם רואים שאני בריא,
הכול בסדר, לכו הביתה".
לקחו את הזה והלכו.
למחרת היינו בבית משפט,
בית משפט אמר
 


ערבות עליכם עצמאית, שאחר כך
עד בית משפט... היה משפט,
כלום, זה כלום...
אמר זה רשלנות רק,
לא יצא כלום מזה, הכול בסדר.
עשינו תכשיטים.
בינתיים 17 פצועים,
לקחו אותם לבית חולים,
שלושה אמבולנסים שם באו למשטרה.
אנחנו התחלנו לעשות תכשיטים,
הכנו תכשיטים, הבאנו
אותם, אמרו תלכו לאלנבי.


התחלנו למכור באלנבי,
אנחנו באלנבי, ניתן
לכם 80 אגורות ‎לגרם.
מה זה 80 אגורות לגרם?
עלה לי 63 אגורות החומר.
אמרו, "זה מה שיש".
התייאשנו, כל החנויות אותו דבר.
עזבנו את העבודה הזאת,
אמרנו לא נוכל לחיות
מהתכשיטים פה בארץ.
בינתיים נעבוד בפרדסים.
 


עבדנו בפרדסים שלוש שנים.
בשנת 54'
רות דיין מופיעה לחפש אותנו,
אנחנו היינו במעברת זרנוגה
ברחובות, על יד רחובות.
זרנוגה.
רות דיין באה לסוכנות שם,
למנהל מעברה,
"איפה התימנים שהיו
בעגור ובאו לכאן?"
אמר, "אני אקח אותך לבית שלהם".
 

לקח אותה לבית של אימא שלי שם,
"איפה משה?"
"משה בפרדס עובד".
השאירה מכתב,
"תני למשה את המכתב הזה".
אני מגיע מהעבודה, אימא שלי אומרת,
"רות דיין באה לחפש אתכם",
"והשאירה לך מכתב".
אני לוקח את המכתב פותח אותו,
"אם אתם רוצים לעבוד
במקצוע שלכם",


"תבואו אלי מתי שאתם
רוצים, הנה לכם את הכתובת"
לצהלה, להגיע לצהלה.
אני קורא לבן הדוד שלי,
אני אומר לו "תשמע",
"רות דיין קמה לתחיה, בוא".
אומר, "אמרתי, התייאשנו,
כבר לא מאמין שיהיה",
אולי היא הבטיחה.
אמר, אני לא מאמין שהיא תקיים את
ההבטחה שלה שאמרה "יבוא זמן".
אולי זה נכון,
בוא תשמע, בוא ניסע.
 


מה, יוצאים עכשיו.
נסענו.
מאוטובוס לאוטובוס
מחפש איפה זה צהלה,
עד שהגענו, אמר לנו הנהג,
"אתם רואים את האורות שם",
כבר לילה,
"זה צהלה".
הבית הראשון, דופקים על
הדלת, יוצא אלינו אחד,
יוצא אלינו אחד,
איזה גובה, שזה מפחיד אותנו,
 

"מה אתם רוצים?"
אומר "מה אתם רוצים?"
"תגיד לנו איפה הבית של רות דיין".
"תגידו מה אתם משוגעים?"
"מה קרה?"
הוא אמר, "הערב יש להם
אורחים בבית שלהם, אורחים",
הוא היה רמטכ"ל בזמנו
משה דיין כמובן.
"יש להם אורחים מדרום אפריקה,
לא יתנו לכם להתקרב לבית".
תגיד לנו איך להגיע לבית שלהם,
זה לא משנה, תגיד לנו רק את הדרך.
 


תלכו פה, ברחוב זה...
ככה... בסדר, הגענו.
עומדים שם רואים שם חיילים.
ניגש אלינו קצין אחד,
"מה אתם רוצים?"
"רוצים להיכנס".
"עופו מפה".
מה זה לעוף,
אני אומר לו,
מוציא לו את ההזמנה,
"אתה רואה את ההזמנה הזאת?"
היום, אני אומר לו "היום הייתה
אצלנו רות דיין, הנה כתבה"
"לבוא אליה מתי שאנחנו רוצים".
 


הוא אמר, "תעוף מפה, אם לא תלך מפה
אני עכשיו אתקשר למשטרה, ייקחו אתכם".
עמדנו במרחק 20 מטר מהם,
טיכסנו עצה אני ובן
הדוד שלי, מה לעשות?
אמרתי לו תשמע,
"אנחנו באנו, לא נחזור מפה".
"יש רק דרך אחת, צעקות", נעשה
צעקות איתם, רות דיין תצא.
 


הוא אמר "בוא", אמרתי לו תלך אתה
או שאני הולך ואני אתחיל לצעוק,
הוא ניגש אליהם, ואני אומר להם
"תעזבו אותו", התחלתי לצעוק.
צעקות וזה, רות דיין יצאה
לראות מה הצעקות...
רות דיין יוצאת, "תעזבו אותם".
היא ראתה אותנו.
"תעזבו תנו לו להיכנס".
"מה ניתן לו להיכנס?"
"תעזבו אותם".
"איפה משה? בואו תיכנסו".
נכנסנו, משה דיין היה
על יד הדלת וטדי קולק,


אני שומע את...
טדי קולק שואל, אנחנו
לא מכירים את טדי,
עוד לא מכירים אבל
משה דיין מכירים אותו,
בגלל העין שלו.
אז אמר, "מי אלה?"
"אלה החברים של רות מהמעברה",
שמענו אותו שהוא מדבר.
הכניסה אותנו לחדר,
היא אמרה תשמעו משה,
אתה וחיים אנחנו לא יכולים היום
לדבר אתכם היום על הנושא הזה,
 


אם אתם מעוניינים
לעבוד במקצוע שלכם,
אני באה אליכם בשבוע
הבא לסגור עניין.
אמרתי, סגור.
בוא. נסענו.
באה אלינו אחרי שבוע
ימים באמת אמרה תשמעו,
הרגע האורגים כבר עובדים, כבר
קיבלו עכשיו חומר, עובדים אורגים,
אני אומר לה, בצורפות.
אומרת הצורפות,
מכינים בית מלאכה,
זה צריך לקחת חודש ימים.
 


אתם רוצים להתחיל עם האריגה?
תתחילו גם כן,
כי היא ידעה שאנחנו אורגים,
גם יודעים לארוג.
אתן לכם חומר, תתחילו לעבוד עם
האריגה, ואחר כך הצורפות תיכנס.
בקיצור, פתחו בית מלאכה,
הזמינה אותי ואת חיים,
אתם תהיו בית מלאכה המרכזי.
פתחו בית מלאכה ברחוב
הירקון פינת פרישמן,
 


שם במרתף.
אז שם הייתה מנהלת שם בוגרת בצלאל,
קוראים לו חנה לבון,
היא הייתה שם המנהלת מטעם הצורפות.
והיו באים ה...
היא הייתה הולכת
למעברות או לשיכונים,
ושואלת את האנשים, מישהו צורף?
 


אני אתן לו חומר, אני אתן
לכם כלים, תעבדו בבית,
תעשו מה שאתם רגילים לעשות,
ותביאו את זה, הראשון תביאו
אותו לבית מלאכה, למרכזי,
ואנחנו שם לבחון את העבודה,
מה הבן אדם מסוגל לעשות,
אני וחיים וגם המנהלת הזאת
של בית המלאכה המרכזי.
וכך היה הולך,
 


הייתה נותנת לאנשים
מי שאמר שהוא צורף,
נותנת להם כלים,
נותנת להם חומר,
אומרת להם תעשו מה
שאתם רגילים לעשות,
פעם הראשונה שתביאו את
הדוגמאות אנחנו נדע
מה אתם, בן אדם מסוגל לעשות.
מה הרמה שלו.
ככה התחילו הכיוונים שלהם.
בשנת 66',
64


משכית כבר הייתה בבית אל על,
עברה לבית אל על,
לקחו שתי קומות.
אני קיבלתי את הניהול של
הצורפות, מחלקת הצורפות,
כי המנהלת עזבה, יש לה כבר שלושה
ילדים, אמרה היא לא יכולה להמשיך.
קיבלתי את הניהול אני בשנת 64'
 

והמשכתי עם הצורפים,
להדריך אותם,
לתת להם את כל ההזמנות של עבודות,
איך לעבוד, כל מיני
דוגמאות חדשות וכל זה.
וזה היה מיתון בשנת 66'.
מיתון שבכלל היה קשה
עוד למכור תכשיטים.
התמלאו כמו שאומרים הארונות,
 


אז דיברתי עם ההנהלה,
אי אפשר להחזיק את האנשים ככה,
אי אפשר לעשות דבר כזה.
אמרו, תשמע אי אפשר,
רק אם יש דברים חדשים
כן, אבל לעשות דברים
מה שרגיל, לא.
אז הייתי עושה,
עושה דברים חדשים.
היו צורפים שהיו מקבלים את זה,
שנותנים להם, מדריך אותם מה
לעשות דוגמאות חדשות, עושים.
ויש כאלה צורפים שלא רוצים,
 


רק מה שאנחנו רגילים.
יש לכם עבודה, טוב.
אין לכם עבודה, אין, אל תיתן.
וככה.
אבל באה מלחמת ששת הימים,
מלחמת ששת הימים פתחה את הכול,
לא יכולים לספק
עבודה, לספק סחורה,
לא יכולים לספק סחורה.
הייתי הולך נוסע לירושלים
 


וקונה מאצל סוחרים תכשיטים ישנים
של פרסים ואפגנים,
שבורים, עתיקים,
שברים עתיקים של תכשיטים.
כבר שבורים.
לוקח שק של 50 קילו קונה,
מושיב איזה ששה עובדים,
יושב איתם,
מראה להם איך לפרק את הדברים,
איך לחבר חלקים וכולי.
 


ביום שישי אני לוקח
משלושת המגשים לחנות,
המנהלות של החנויות משתגעות,
כל אחת סוחבת,
היא רוצה לקחת יותר.
כי לא מספיק מה שמייצרים תכשיטים,
וגם תכשיטים ישנים שאני
אביא אותם, לא מספיקים.
הכול הולך.
הכול הולך.
לא חשוב מה,
תכשיטים, לא בוחלים אנשים,
 


זה היה אחרי המלחמה,
זה היה משהו לא רגיל.
נפתח את זה.
בשנת 70' משכית החליטו
שהם מוכרים אותה.
מכרו את החברה לחברה אמריקאית,
חברה אמריקאית הם
רוצים לעשות מפעלים,
מפעלים, לא...
לא רגיל שעובדים
בבתים אנשים קבלנים.
 


רוצים לעשות מפעלים.
מפעל לתכשיטים, מפעל לשטיחים,
מפעל לאופנה, הכול מפעלים.
אמרתי, "רות אני לא פה".
"אין דבר כזה, כל זמן שאני
פה עובדת אתה לא עוזב".
אני אומר לה, תשמעי, הנציג של החברה
הולך להביא את העובדים שלו להיות...
הוא יהיה מעלי.

יתחיל להיות מנהל והכל, יהיו
התנגשויות, אני לא רוצה את זה.
אתה תכתוב,
מה שתעלה על הנייר
מה התנאים שלך,
תעביר אותם להנהלה,
ואנחנו נדון על זה.
כתבתי להם את כל התנאים
שלי אם אני נשאר.
מקבלים אותם,
אבל מה שמו סעיף,

שהעיצוב יבדוק אותו קודם,
שהעיצוב שלי, הוא יעבור דרכו.
אמרתי, "זה יקום או ייפול".
אין דבר כזה מישהו
יהיה על העיצוב שלי,
מישהו יקבע אם הוא...
זה ילך או זה לא ילך.
זה אני קובע את העיצוב
שלי ואני אבחר אותו אני,
ואין מישהו שיכול לקבוע את זה.
אתם רוצים אני נשאר,
אם לא אני לא נשאר.
מקבלים את זה.

נשארתי.
אבל הייתה, אמרתי להם כשאמרו
למה אתה רוצה לעזוב,
אמרתי אתם עושים מפעלים,
זה הולך... אמנות ותעשיה,
זה לא הולך יחד.
האמנות הולכת, נגמר.
ברגע שאתם עושים מפעלים זה תעשיה,
זה לא...
זה לא אמנות.
לא יודע, הכול יהיה...
תעשה מה שאתה חושב ו...

וזה לא הולך, זה לא ילך.
זה בסדר.
שחיתי כמו שהם...
המשכתי איזה תקופה מסוימת,
עד שנת 77',
שבשנת 77' אמרתי לה,
"רות נשבר החבל",
אני לא יכול להמשיך יותר,
אני רואה דברים.
התקשר אלי אחרי ארבע שנים המנכ"ל,

אחרי ארבע שנים שהחברה נמכרה כבר,
המנכ"ל שואל אותי,
"למה המפעל לא עולה על הפסים?"
אמרתי, "גם לא יעלה".
"איך אתה מדבר ככה?"
אומר לי, אנחנו מדברים בטלפון,
אמרתי, "אתה יכול לבדוק
בישיבה הראשונה",
"שאמרתי לך התעשייה
והאמנות לא ילך יחד",
"אתם רוצים לעשות רק תעשיה",

"תעשיה אבל אמנות לא",
"אבל התעשייה גם כן, מה
שאתם עושים, זה גם מוגבל",
"תעשיה מוגבלת לחנויות של משכית".
איך יכול להיות מפעל כזה גדול
שיכול לספק סחורות לכל
העולם כמו שאומרים,
ואתם אומרים יעבוד בשביל ה...
בשביל המפעלים של משכית,
לחנויות של משכית,
איפה ההיגיון שלכם?

ארבעים עובדים, משמישים,
כל היום עובדים על זה,
אז הוא נדהם, אמר,
"עזוב הכול יהיה בסדר",
אמרתי "כן, הכול בסדר", אבל
הגעתי למצב שראיתי מה שקורה,
שאתה לא יכול,
לא מעניין אותם.
היה יום אחד שמביאים את המשכורות,
יום המשכורות של העובדים,
מביאים את התלושים,

מביאים להם את זה,
כל העובדים לא עובדים.
מסתכלים על התלושים,
כל אחד שואל,
זה לא, זה לא נכון, למה
זה ככה, למה זה ככה...
לא עובדים, רק מתווכחים.
וזה נכון, כלומר התלוש לא קריא,
לא קריא.
התקשרתי אליו יום
אחד מרב שהתעצבנתי,
אני כזה אכפת לי שהעסק הזה,
ארבעים עובדים לא עובדים,
רק מתווכחים כל היום.

אני מתקשר לאחראי על המשכורות,
אני אומר לו,
תשמע תשלח פקיד אחד,
את הפקיד של המשכורות
שמוכר, עושה תלושים,
יבוא עם התלושים
לשעה אחת לעובדים,
ויאמר להם, זה התלוש
שלך, תבדוק אותו,
יש לך שאלות תשאל אותי,
אז הוא במקום יענה
להם על מה שישאלו,

הוא לא רצה.
אני לא שולח, לא עושה.
אז דיברתי עם המנכ"ל,
אז המנכ"ל אומר לי,
משה עזוב את זה, אנחנו עכשיו...
היה אומר, מה הבעיה של התלוש?
אמרתי, תראה אתה מנכ"ל,
אני רק עובד במפעל,
מנהל של המפעל,

אבל אתה מקבל משכורת
כמו שאני מקבל משכורת,
קח את התלוש שלך,
אם אתה בעצמך מנכ"ל
תקריא לי את כל הפרטים של התלוש
אז אני אומר לך, אתה
מחזיק פה בן אדם
כמו שאומרים בור, חבל לך להחזיק
אותו במפעל, אני מדבר על עצמי,
אדם לא מבין.
אמר, "מה זאת אומרת?"

אם ככה, "אתה מקבל תלוש?"
אמר, "נכון".
"קח את התלוש שלך".
"אני מוכן".
לקח את התלוש, היינו
מדברים בטלפון,
אמרתי, סעיף סעיף,
עובר כל סעיף, אני שואל
אותו, סעיף זה, סעיף זה...
עונה לי, עונה לי. על סעיף
זה, לא יכול לענות לי.
למה אתה לא יכול לענות?
אני באמת לא יודע.
אם אתה לא יודע, אז
איך הפועל יכול לדעת?
הפועלים מתווכחים ביניהם
שחסרים להם נתונים,

הם כל היום מתווכחים.
איך שסיימתי בשנת 77'
שבאתי לרות דיין
ואמרתי לה, אני יותר לא ממשיך.
אז היא אומרת לי,
אני מסכימה אתך,
אבל זה לא ילך מהר.
אמרתי, כמה זמן שאתם
רוצים אני מוכן.
חתמתי על הסכם של חמישה חודשים,
אחרי חמישה חודשים שאני עוזב.

עברו חודשיים, המנהל
השני מתחיל להתנדנד,
אני שואל אותו,
"מה יש נפלו פניך היום?"
אז הוא אומר לי, "אני עוזב".
"למה אתה עוזב?
אני עוזב, לא אתה עוזב".
הוא אמר לא, אתה רוצה אני אפתח
את המפעל אני והוא יסגור אותו?
אמרתי מה יקרה לך, תפתח
את המפעל ותסגור אותו.
תשים עובד אם אתה לא יכול,
יש פה אחד מהעובדים
יהיה אחראי יפתח לך את המפעל.

בכל אופן, ראיתי
שהעסק הזה כבר לא...
רות דיין החליטה בסוף מתקשרת אלי,
משה, אחרי בדיוק שדיברתי עם הזה,
היא אומרת, המזכירה
תדבר אתך, תקבע פגישה.
קבעה פגישה, אני בא
אליה, היא אומרת,
"תגיד לי, למה אתה רוצה לעזוב?"
אמרתי, אני אספר לך כמה
שאת רוצה, מבוקר עד ערב,

אבל תנאי אחד,
מה שחתום לא מתבטל.
מה שחתמנו גמרנו,
זה לא הולך,
"למה? תיקח לך מהמפעל
ציוד, מה שאתה רוצה",
"ותחזור כמו שעשית
עם האנשים שלך".
אמרתי, "זה מת, תשכחי מזה,
זה נגמר, זה מת לגמרי".
אני כבר עסק שלי,
אני כבר מכין את עצמי

להיות עצמאי כבר,
בונה את עצמי עכשיו,
יחד עם זה אני מכין מפעל,
מכין לחברת משקיעי
ישראל מפעל בימית,
אני הכנתי להם תכנית למפעל.
"אני לא הולך איתם",
אני אמרתי לה,
אבל הכנתי להם תכנית.
היא אומרת לי אתה...
אמרתי לה,
"אני לא הולך איתם",
אבל אני כבר עצמאי.

למה אתה...
אמרתי, "תשכחי מזה, זה מת לגמרי",
"אני לא הולך, חבל לך על הזמן,
זה לא הולך".
אז למה? אז תקנו את המפעל
אם יש אנשים שרוצים, בבקשה.
בכל אופן נתנה לי את האפשרות,
דיברתי עם המנכ"ל שלהם,
"אתם מוכרים את המפעל?"
הוא אמר כן.
בסדר, אתה יודע מה,
אני אעביר לעורך דין שלהם,
הוא יטפל ויפנה אליכם.

אז מה שהוא אמר לי
כשאמרתי לו תכינו
רשימה מה אתם מוכרים,
הוא אמר, מה זאת אומרת רשימה,
אתה יודע מה שיש שם.
אמרתי, מה שאני יודע תעזוב,
זה לא שייך.
הוא אמר, יש ניירת במשרד.
אמרתי, תשכח מזה, אנשים
לא קונים ניירת,
יש לך רשימה מה אתה מוכר,
איזה ציוד אתה מוכר.

בכל אופן נתן הוראה למנהל
ההוא שיכינו רשימה,
הכול, ממסמר ועד המכונה הגדולה.
בכל אופן, חזרתי למפעל,
העובדים, מה קרה, מה קרה?
אמרתי, תדאגו לעצמכם,
העסק, ועוד לא ידעו
שאני עוזב גם כן,
אמרתי הכול מתפורר, הכול הולך.
תדאגו לעצמכם,
הכול נסגר העניין.

בקיצור, קנו את המפעל משכית,
החברה למשקיעי ישראל,
החברה הזאת שאני עזרתי להם,
אני עזרתי להם בהתנדבות,
אמרתי להם, בהתנדבות אני
עושה לכם, למשקיעי ישראל,
לא רוצה כסף.
אמרו לא, אנחנו רוצים
אותך שתהיה שותף במפעל,
אתה תקבל 25 אחוז מהמפעל.
אמרתי...

עבור הידע שלך.
אמרתי, אני לא הולך אתכם
בכלל, לא הולך במפעל הזה,
אני עצמאי להיות לבד, לא רוצה עוד
לעבוד עם אנשים בשום פנים ואופן.
ניסו ניסו, שכנעו אותי שאני אתן
להם עזרה להדרכה יומיים בשבוע,
להדריך אותם.
אמרו אנשים לא בעלי מקצוע,
צריך להדריך אותם
על הציוד על הכול,
איך לעשות צורפות.

הסכמתי 110 ימים במשך שנה.
אז דווקא משכתי את זה ליותר משנה,
בערך שנה ורבע או שנה וחצי,
לעזור להם בשביל למשוך את
זה שיהיה להם יותר זמן.
אז שהם הגיעו באמת למצב שהם מייצרים
תכשיטים לחוץ לארץ וגם לארץ,
באה מכה,
החזירו את ימית,
הרסו את המפעל עם הציוד.
עם הציוד,
יהיו עתיקות שם.

האמריקאים לא רצו להישאר, השניים,
הם אמרו, באנו לימית,
מימית בחזרה...
ניסו לשכנע אותם משקיעי ישראל.
אני המשכתי עם העסק שלי,
ויום אחד שבדיוק התחלתי לארגן
את עצמי, הכנתי את זה,
פתאום מתקשרים אלי ממכון הייצוא,
ישנם אנשים מחפשים אותך מגרמניה.

איך? אמרו, מחפשים איפה
התימני שהיה במשכית.
הנה לך את הכתובת,
ותגיע אליהם לבית מלון.
הבן שלי יודע אנגלית, יודע הכול, קיבל וזה.
נסענו לשם,
פעם ראשונה ליצוא,
שהתחלתי עם היצוא,
ולגרמניה.
אז הם, קודם להם חנויות של שלום,

שהם חנויות שלהם
תכשיטים רק מישראל.
אז באה אלי, עשיתי הזמנה,
באתי אליהם לשם עשתה הזמנה.
למחרת בבוקר מופיע
גרוש שלה, שהתגרשו,
הוא בא למחרת, מגיע אלי,
הוא אמר, אני יש לי גלריות
בהמבורג, ואני רוצה לעשות הזמנות.

ואמרתי, אתמול הייתה אצלי מישהי,
הייתי אצלה בגרמניה,
שהיא גם כן מהמבורג.
הוא אמר," מה אתה מוכר לה?"
אמרתי "אני מוכר".
אמר, "אני לא רוצה שתמכור לה".
אמרתי, "אין דבר כזה",
"היא הראשונה, אני מוכר לה",
"אתה רוצה שאני אמכור
לך, אז אני אמכור לך",
"אבל לה אני כן מוכר לה",
"נכון יש לך גלריות ולה גלריה אחת",
"אבל אני מוכר לה".

הוא אומר, "אני מסכים", כי
זה גם כן מאותו הסניף,
הוא נתן לה גלריה אחת
מהגלריות שלו כשהתגרשו,
אז זה אותו ענף.
בסדר, המשכתי איתם לגרמניה.
אחר כך באו אלי מגרמניה
איך קוראים לזה...
הארטי.
הארטי, הם מוכרים בקטלוגים,
מוכרים בקטלוגים

הם באו אלי,
יש להם נציגים פה בארץ,
באו לכאן בחורים,
האמריקאים בוחרים תכשיטים
יקרים, כמו שאומרים, בעלי איכות
סוג וגם איכות טובה של זה.
האמריקאים ההבדל שלהם
כמויות, אבל מה,
זה לא...
לא איכותיים.
נתתי להם יציקות עשיתי להם,
לא עבודות יד,

כי היציקות, הם רוצים כמויות,
עשיתי להם סוג אחד של טבעת
שמונה אלף וחצי טבעת אחת,
מסוג של טבעת אחת,
שמונה אלף וחצי טבעות.
הם מוכרים את זה
בטלוויזיה האמריקאים.
בית המלאכה מי שהצטרף
אלי, הבן שלי רמי
רחמים הצטרף אלי לעבודה.

גם הבת הצטרפה יותר מאוחר לעבודה,
לעבודה חלקית רק חצי משרה.
אבל הבן הוא התחיל
והמשיך אחרי שהשתחרר
מהצבא ועד היום.
הוא פשוט מאוד מנהל את כל
העניין, כבר שולט על הכול,
יודע את הפיליגרן,
הכול, מ-א' ועד ת',

מהתחלתה ועד סופה,
הוא מבצע את כל העבודות.
וככה המשכתי לעבודות פה בארץ,
עכשיו היצוא, בשנים
האחרונות היצוא ירד,
אז אנחנו עובדים לחברת
גראס בארץ, ולמוזיאון
בירושלים, למוזיאון בתל
אביב, ולמוזיאון רמת אביב.

למוזיאונים, מוכרים להם.
משה תגיד לי, אתה
בקשר עם רות דיין?
רות דיין, אנחנו כל הזמן
בקשר, כל הזמן איתה,
כל הזמן היא באה לבקר
אצלנו גם כן פה,
רק בשנים האחרונות, שנתיים שלוש
שנים האחרונות לא ראינו אותה פה,
אני בא אליה לשם אליה לבית,
אני וצדוק הבן שלי באים אליה לשם,

לדבר איתה יחד גם כן,
אפילו הבת שלה גם כן,
נפגשים איתה שם.
גם בתערוכה שהייתה לי,
תערוכה ברחובות,
במוזיאון של תימנים,
של מורשת התימנים בשעריים,
הזמנתי אותה שהיא תבוא לפתיחה.
היא אמרה, אין דבר כזה
שאני לא אבוא לתערוכה שלך.
והיא באה יחד עם יעל גם כן,
הבת שלה גם כן באה

לתערוכה, הייתה שם בפתיחה,
הייתה מרוצה והכל...
תשמעי הילדות, פשוט מאוד
אנחנו היינו קטנים.
אני ואחי אצל הדוד שלי,
הוא היה מלמד אותנו
יושבים ללמוד תורה
והוא יושב צורף,
ואחר כך אנחנו שוליה,
מזמין אותנו לעזור לו

לשייף, לחבר, כל מיני דברים.
שעות שאנחנו לומדים תורה,
ושעות שאנחנו עובדים,
לומדים את העבודה,
וכך הלאה.
ככה זה שאנחנו מזה ש...
עשיתי תכשיט כשהייתי
בגיל חמש עשרה,
תכשיט שעשיתי אותו בהיחבא,
בגניבה כמו שאומרים,
בלי ידיעת הדוד שלי.

תמיד כשהוא לא שם,
תמיד שהוא הולך אצל הערבים
בשביל לשלם וזה,
להביא להם סחורה,
תכשיטים להביא להם,
ואני הייתי מתגנב להכין עבודה,
עשיתי תכשיט כזה עם מטבע של כסף
עם קישוטים, עם תליות של שרשראות.
כשגמרתי אותו אני הבאתי אותו
לדוד שלי, אמרתי לדוד שלי,

"הנה תראה, זה התכשיט
שאני עשיתי אותו".
הוא אמר, "מי עשה אותו?"
אני אומר לו, "אני".
הוא אומר, "מתי עשית אותו?"
אמרתי, "מתי שאתה לא פה אני עושה,
עובד כל פעם עושה קצת".
אמר, "אני לא מאמין", אומר
"אתה יודע מה זה" אומר "איך אתה
הצלחת לעשות את זה?"
אני זוכר שהוא אמר לאימא שלי,
הוא אמר לאימא, אמר לה
"תשמעי, תדעי לך דבר אחד",
"משה יהיה צורף מעולה",
הוא אמר לה,"הוא עשה את ה

תכשיט
הזה מדויק הכול"
"הקפיד על כל הכללים"
"של הדוגמאות, הכול, של התכשיט".
אז זה בסדר, זהו זה.
אז הוא אומר לי,
"מה תעשה עם התכשיט?"
אמרתי, "הוא שלך לא שלי, אני
עשיתי מה שעשיתי אתה..."
הוא אמר, "לא. אתה תיקח אותו,
תן את זה לאימא שלך מתנה".

אני זוכר את זה שנתתי לאימא שלי,
זה נשאר אצל אימא.
וכך הלאה המשכתי, אבל אחרי ש...
אח שלי הוא עזב לפני שהתחתן,
אז היה גם אצל הדוד שלי,
והתחיל לעשות בית מלאכה שלו לבד,
ואני המשכתי עם הדוד,
למדתי אצלו.
המשכתי עד שהתחתנתי,
אחרי שהתחתנתי

אמרתי לו, אני חושב שאני כבר
יכול להיות עצמאי כבר.
אז הוא אמר לי, אתה יודע
מה, אני מסכים אתך,
אתה הולך יחד עם אחיך,
תחזרו יחד, להיות יחד,
ותמשיכו בעבודה בשלכם.
וככה אני עשיתי את זה.
אחר כך התחתנתי, נולד לי בן,
לפני העלייה, צדוק קוראים לו.
לפני העלייה בגיל חמישה חודשים,

כשעלינו ארצה הוא
בגיל חמישה חודשים.
אשתי הייתה גם כן ממשפחה
טובה גם כמו שאומרים.
והיא...
מה אני אגיד לך,
היא למדה גם צורפות,
היא גם עבדה,
הנשים שלנו היו עוזרות
לצורפים, כל הנשים שלהם,
הן עובדות,

בחלקים של השרשראות,
הן מכינות את החלקים, הן,
אנחנו רק הצורפים בעליהם
מלחימים את החוליות,
אבל הן מכינות אותם להשחלה,
מחברות אותם והכל,
מכינות אותם הנשים,
זו העבודה של הנשים.
אודות ל... כמו שאומרים
שאומרים המשפחה כולה,

גם האישה וגם הילדים שהם
היו מחממים, דואגים, הכול.
אני אגיד לך את האמת,
האישה היא דאגה לילדים,
אני הייתי בזמן שהילדים קטנים,
לא הייתי שם לב אליהם הרבה
יותר הייתי עסוק עם
משכית עם העבודה.
אני בבוקר יוצא, חוזר
רק בערב כמו שאומרים.

אבל מי שטיפלה בילדים,
דאגה גם כן ללכת לבית ספר,
מכינה אותם, דואגת להם והכל,
זה באמת האישה
שהיא עשתה את הכול.
אני אחרי שהגעתי לנס ציונה,
שכמו שאומרים חזרתי לעסוק
בעסק שלי בנס ציונה,
זו בכלל הרגשה אחרת
שהייתי עם המשפחה,
כבר בתוך המשפחה,
כי קודם אני רק בא בלילה,

 

שהגעתי ל- 270,
לא יכול להיות.
אמרתי, יש הסכם,
לפי ההסכם את חייבים לעמוד בזה.
ועמדו בזה,
ושילמו על זה כסף כשעזבתי.
כי לא היה לי זמן לצאת לחופש.
יש לי חמישה ילדים,
הבן שלי הגדול הוא צדוק שעליתי
ארצה הוא בגיל חמישה חודשים.

 

מרגלית נולדה בבית הזה שפלשנו
בתוכו בפרדס בשנת 51'.
נולדה בית הזה.
אחר כך כשעברנו למעברה כבר
נולדה מרים, מעברת זרנוגה,
ושפרה.
כשעברנו כאן לנס ציונה
נולד רחמים, פה בבית הזה.
נולד פה בשנת 56'.

 

בבית הזה.
וזהו, יש לי חמישה ילדים, שני בנים,
שלוש בנות באמצע,
בין... ילד ראשון ילד
אחרון, והבנות באמצע.
וכולם אני מבסוט
מהם, ילדים טובים,
מאוחדים כמו שאומרים,
מלוכדים, הכול,
מלומדים מכל הבחינות.
ברוך השם יש נחת מהם.
ומזה אני...

 

אני מרוצה מכל מה שיצרתי.
לא הולך לחינם, הכול כמו
שאומרים בתלם הלך.
מצוין. משה תודה רבה.
-תודה רבה לכם.

משה בן דוד
גלית כהן-קרספי  
אלעליה
תימן
סיפורי חיים נוספים: