מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:01:30


קוראים לי שושי חי,
אני נולדתי בלבנון.
גרנו בביירות בוואדי אבו ג'מיל
ברובע היהודי של ביירות.
רוב הקהילה היהודית גרה בוואדי
אבו ג'מיל, חלק מהקהילה גרו
ברחוב המקביל שנקרא 'רחוב צרפת',
שערי פרונסה, שזה רחוב צרפת.

חלק גרו ב-(ערבית) שזה
בעלייה של ואדי אבו
ג'מיל, לקראת סופו
וחלק גם גרו לכיוון הים ממש,
ואדי אבו ג'מיל הוא
לא רחוק מהים, זה
הליכה של 5-7 דקות
ברגל לכיוון הים.
בביירות,

השם שלי בלידה היה רוזט
ובבית קראו לי תמיד רוזי.
נולדתי למשפחת פיינה,
אבא שלי קוראים לו זקי,
שזה יצחק, אימא שלי קוראים לה
דוסה, פרדוסה, שזה פרידה.
יש לי שני אחים ואחות,
האח הבכור, שאול,
בלבנון קראו לו שרלו,
 

00:03:00


אחר כך אני, רוזי,
אחר כך פרז'י,
שפה קוראים לו יהושוע, שוקי.
אחר כך אחותי הקטנה,
שבלידתה קראו לו מיוריאל
ותמיד קראנו לה
בבית בלבנון מיורי.
כשעלינו לארץ היא,
עכשיו היא מירי, מרים.

למדתי בשני בתי ספר בלבנון,
בביירות, למדתי בבית ספר תלמוד תורה
ועד כיתה ג', אחר כך
עברתי לבית ספר אליאנס.
בבתי ספר למדנו כמה שפות,
מגן ילדים למדנו ערבית וצרפתית,

ואחר כך בכיתה א',
הוסיפו את העברית.
עברית למדנו תפילות, שירים,
אותיות, לכתוב אבל לא ברמה של
שפת אם כמו הצרפתית והערבית.
יותר מאוחר גם האנגלית,
השפה האנגלית נכנסה.
אני למדתי עד
קיבלתי בלבנון תעודת
 

00:04:30


סרטיפיקה, שזה סוף כיתה ה',
אז פרצה מלחמת האזרחים
והפסקתי את הלימודים,
עד שעליתי לארץ, מלחמת האזרחים,
היינו בתוך מלחמת האזרחים שנה וחצי.
לפני המלחמה היו חיים

לנו, לילדים, חיים
נורמאליים, רגילים,
למדנו בבית ספר
חמישה ימים בשבוע.
שבת זה היה שבתון שלנו, של
היהודים, אז לא הלכנו לבית הספר.
יום ראשון זה היה שבתון
של הנוצרים, של השלטון

והיינו בדרך כלל ביום ראשון,
ניצלנו את זה לטיולים.
בקיץ ללכת לים, בחורף יותר
לים ולטייל ביערות של לבנון.
לבנון היא מדינה מאוד מאוד יפה.
היינו בדרך כלל מטיילים עם
דודה שלי והילדים שלה שהם היו באותם
גילאים שלנו, דודה שלי אחות של אימא,
 

00:06:00


דודה סלי, סלי לבית משפחת דורה.
יום ראשון אחד נסענו לטייל
המשפחה שלי
אימא, עם שני האחים שלי, אחותי
הקטנה הייתה ממש תינוקת,
אז היא נשארה עם אבא בבית.
ביום ראשון ואבא שמר
עליה, יחד עם סבתא שלי.
אנחנו נסענו עם דודה שלי, דודה
סלי עם שלושת הילדים שלה,

לברמנה,
עיירה בלבנון.
ונסענו, הלכנו לבקר שם זוג
שפעם שכר חדר אצל דודה שלי
וכשהם עברו לברמנה, הם כל הזמן ביקשו
שנבוא לבקר אותם, זה זוג נוצרי,
שהלכנו לבקר אותם,
טיילנו שם, זה היה חודש

אפריל, אביבי, מזג אוויר מאוד יפה
וכשרצינו לחזור אז
חיכינו לאוטובוס,
לא היה לנו רכב בלבנון, אנחנו
התניידנו על-ידי תחבורה ציבורית.
חיכינו לאוטובוס והאוטובוס
לא מגיע ולא הבנו למה,
והתחנה, היה כבר
המון אנשים בתחנה,
 

00:07:30


ואחרי שעה של המתנה,
החלטנו לקחת טרמפ,
בלבנון.
זה מסוכן כמו פה לקחת טרמפים,
אפילו יותר, זה לא משהו שמקובל,
אבל לא הייתה לנו ברירה
והמוניות לא עברו
ועצרנו שתי מכוניות,
מכונית אחת אנחנו עלינו בה
המשפחה שלנו והמכונית השנייה
משפחה של דודה שלי
וביקשנו להגיע לוואדי אבו ג'מיל.

הנהג היה מאוד אדיב,
מאוד נחמד, לקח אותנו
ובדרך, ברמנה היא
קצת יותר גבוהה מביירות
ובירידה ראינו את ביירות,
שוויץ של הים התיכון,
של המזרח התיכון,
מאוד יפה, אורות,
ואז הנהג
הדליק את הרדיו ושמענו

שהיה בלגן בביירות,
המוסלמים חטפו
אוטובוס של נוצרים והרגו וירו בהם
והמוסלמים נכנסו לאיזו כנסייה
וירו בנוצרים, במתפללים,
וזאת הייתה בעצם
יריית הפתיחה למלחמת
האזרחים העקובה מדם בלבנון
 

00:09:00


ואנחנו לא ידענו לאן נגיע, כלומר,
הנהג נסע ואנחנו לא ידענו לאיזה
לאיזה מקום אנחנו נגיע,
כנראה שהכול השתנה עכשיו
וכשהגענו ממש לפאתי
ואדי אבו ג'מיל,
פאתי ביירות יותר נכון, היו המון
מחסומים ולא נתנו לו להיכנס יותר
וביקשו מאיתנו ללכת ברגל הבית.
ובאמת, ירדנו מהאוטו
והתחלנו ללכת ברגל.

כשהגענו לוואדי אבו ג'מיל, אנחנו
גרנו ברחוב ואדי אבו ג'מיל, היו
מן חצרות כאלו ואנחנו
גרנו ב-(ערבית)
שזה מן חצר כזו של המון המון בתים
ואנחנו רואים מרחוק את אבא עומד
בתחילת החצר הזאת
באזור (ערבית) ומודאג,

הוא ראה אותנו ונשם לרווחה, מה קרה?
מה? הגענו והוא סיפר לנו
את הסיפור שבעצם שמענו בחדשות,
ונכנסנו הביתה ומאותו רגע,
התחילו כל מיני שמועות שרוצים
לשרוף את ואדי אבו ג'מיל,
שרוצים לשרוף את סורסו שזה היה
שוק של,
 

00:10:30


שרובו היה עם חנויות של
יהודים שניהלו אותם יהודים,
היה בו הכל, זה מזכיר מאוד
את שוק מחנה יהודה בירושלים
והגיע אלינו יום אחד
דוד איברהים, אח של
של אימא, הבכור,
הוא אומר, איזה שטויות, מה
פתאום, מישהו שרוצה לרצוח

הוא מודיע מראש שהוא רוצה לרצוח? מישהו
שרוצה לגנוב, מודיע מראש שהוא רוצה לגנוב?
מה פתאום, אל תאמינו, זה
שטויות ומי ישרוף? מה ישרוף?
לצערנו, הוא לא צדק, בדרך
כלל דוד איברהים היה
היה איש שאני מאוד הערצתי אותו
ואחרי מעט מאוד זמן,
נשרף סורסו, שוק סורסו,
ויותר מאוחר הגיעו

פליטים מוסלמים
בהנהגת ערפאת לתוך
ואדי אבו ג'מיל,
זה אותם פליטים בעצם
שבשנת 71' הגיעו ללבנון
אחרי שגורשו מירדן
בספטמבר השחור, מה שהיה
והגיעו לדרום לבנון
כפליטים והממשלה הלבנונית,
שהיא ממשלה נוצרית
עזרה להם בכספים כדי
שהם יוכלו להתקיים.
 

00:12:00


גם האוכלוסייה האזרחית תרמה להם
והם פשוט בכסף הזה, במקום לתת
אוכל לילדים ולימודים ולהתפתח,
הם רכשו נשקים
וב-13 באפריל 1975,
פרצה מלחמת האזרחים בלבנון

ואותם מוסלמים, פליטים,
הגיעו לוואדי אבו ג'מיל,
ובוואדי אבו ג'מיל
תחילה היו הפלאנג'ות
ובעצם מלחמת האזרחים היא
הייתה בין הפלאנגות לבין
המוסלמים.
ואנחנו היהודים היינו בטווח,
בתוך ואדי אבו ג'מיל,
ואז הגיע יום אחד שבת

ואבא יצא למרפסת
לראות אם יהיה מניין
באחד מבתי הכנסת,
משבעת-שמונה בתי הכנסת שהיו
בוואדי אבו ג'מיל.
הרב של הקהילה היה גר מולנו
והוא יצא למרפסת, אבא
ואני הלכתי בעקבותיו
והוא התחיל לקרוא לרב הקהילה אם
יש מניין, יום שבת, ללכת להתפלל.
 

00:13:30


ואני מזווית העין ראיתי מרחוק
הייתה חומה ומאחורי החומה
ראיתי שתי דמויות,
עם מסכות על הפנים,
מסכות מאוד מפחידות,
בצבעים של אדום ושחור
ועם נשק אישי ואר.פי.ג'י על הכתף,
ואני אומרת לאבא, אבא תיזהר, בוא
ניכנס פנימה תראה מה קורה שם.

לקח לו כמה דקות לאבא עד שהוא שם לב
אליהם ואז הוא לקח אותי על הידיים
והכניס אותי הביתה
והוא אמר, אף אחד לא יוצא מהבית.
וסיפרנו, אימא שאלה מה קרה?
סיפרנו לה
ואבא הרגיע אותנו הוא אמר, אל תדאגו הם לא
יגיעו הם נמצאים ברחוב המקביל ויש חומה,
הם צריכים לעשות סיבוב, לא יגיעו.
תוך 5 דקות היו דפיקות בדלת,

הם הגיעו לפי המזוזה שהייתה
על הדלת, חיפשו משפחה יהודית,
ודפקו בדלת.
פתחנו את הדלת, נכנסו,
איפה ראש הבית? איפה אב הבית?
קראו לאבא שלי ואמרו לו
אתה עכשיו בא איתנו, מה מסתבר?
שביום שישי בבוקר
 

00:15:00


היה מישהו מהקהילה היהודית,
קראו לו אבו רפול זכרונו לברכה.
הוא היה איש ערירי,
כבד שמיעה והיה מגיע אלינו כמעט
כל ערב שבת להתארח אצלנו,
לעשות קידוש כי הוא היה לבד.
אבל כשהתחילו כל המאורעות,
הוא היה בבית והיו כל פעם
בחדשות מודיעים אם אפשר לצאת

מהבתים, המצב בטוח כדי לקנות אוכל
או אי אפשר לצאת, להישאר בבתים.
וביום שישי בבוקר אמרו
לא לצאת מהבתים אבל הוא היה כבד
שמיעה, לא שמע, יצא מהבית שלו
וצלף נוצרי צלף בו והרג אותו.
בא מוסלמי
להוציא את הגופה, אז זה היה ממש
תחילת המלחמה, עוד שמרו קצת על

אסתטיקה ורצו להביא
את הגופות לקבורה.
בא מוסלמי למשוך את
הגופה, גם הוא נהרג
הצלף הרג אותו
וככה שלושה מוסלמים הגיעו
וצלפו בהם ונהרגו.
אותם מוסלמים החליטו שאנחנו
צריכים לחפש משפחה יהודית,
שתבוא להוציא את הגופות האלה, מה פתאום
שלושה מוסלמים ימותו בשביל יהודי?
 

00:16:30


ואז לפי המזוזה הגיעו לאבא.
אבא יצא החוצה יחד איתם,
השכנים שלנו היו גם יהודים,
הייתה אישה עם שלושה בנים,
בנים רווקים צעירים
אחד הבנים שם זוזו, זוזו זה יוסי.
הוא יצא החוצה ואמר להם מה אתם לוקחים אותו?
אבא לארבעה ילדים, נשוי,
תעזבו, אני בא אתכם.

'אתה גם יהודי? -בוודאי.
-אז בוא גם אתה איתנו'.
לקחו את שניהם,
למטה ברחוב הם צילמו אותם
ואמרו להם, במידה ויקרה לכם משהו,
אנחנו נפרסם את התמונה שלכם בעיתון
ונגיד שאתם פדיון,
שנפלתם למען לבנון
וככה לקחו אותם לכיוון הגופה,

וזה היה צלפים שצלפו כל
הזמן מכיוון הפלנגות.
האימא של זוזו, של
יוסי, מרימה קראו לה
היה לה תושייה כזאת והיא
אמרה רגע רגע, אני מתקשרת
לבניין שגרים יהודים שמשם צולפים הפלנגות
ואני אגיד להם שמי שעכשיו עובר ברחוב,
זה שני יהודים.
עכשיו שניהם, גם אבא וגם
 

00:18:00


זוזו, היו כבר לבושים בגדי שבת
- חולצה לבנה ומכנס שחור.
והיא זרקה להם מהחלון
מהמרפסת, זרקה להם סדין,
אמרה להם תחזיקו את הסדין הלבן.
אז האלה שבאו החבר'ה המוסלמים שבאו 'מה
בשביל מה הם צריכים את הסדין הלבן?',
אז היא אומרת, זה אות
כניעה, שלא יצלפו בהם.
טוב בסדר, נתנו לה לתת להם את

הסדין הלבן והיא התקשרה
לאותה משפחה יהודית,
אמרה להם, תגידו לצלפים לא לצלוף, יש
שני בחורים עכשיו שניגשים לגופות,
הם לבושים בגדי שבת עם סדין לבן.
וזה מה שבאמת, הירי הופסק.
הם הלכו לגופות,
בדרך אבא שלי וזוזו אמרו

מזמורי תהילים ותפילות
כדי שיחזרו בשלום.
בינתיים הגיעה שכנה שלנו שהייתה
גרה ממול, מצרייה, מוסלמית.
ביקשה מהחבר'ה לעזוב אותם,
כאילו, מה אתם רוצים מהם?
אבל הם לקחו אותם והיא לקחה אותנו,
את הילדים, אני ושני אחים שלי
אליה הביתה, כדי שלא
נראה מה הולך להתפתח שם,
 

00:19:30


ואימא ואחותי הקטנה נשארו בבית.
מהחלון שלה, אני זוכרת שראיתי את אימא
יושבת על המדרגות עם אחותי הקטנה
על הידיים
ובוכה ומתפללת.
ובאותו רגע אני חשבתי
שזהו, אנחנו כבר לא נהיה
משפחה אחת,
כנראה שאבא לא יחזור

ואימא ואחותי, לא יודעת
לאן הם לקחו אותן,
אבל היה נס ואבא חזר,
יחד עם השכן.
ואז השכנה החזירה אותנו לבית
ומיד ברגע שאותם מוסלמים הלכו,
אנחנו החלטנו שחייבים
לברוח מהבית.

מצד אחד, הבית שלנו היה גדול, מצד אחד
זה היה, (ערבית) החצר שאמרתי לך,
ומהצד השני של הבית, זה היה
המגרש של בית ספר תלמוד תורה
ובית כנסת מגן אברהם,
הבית כנסת הגדול.
יחד בעזרתם של השכנים שלנו,
חיברנו סדינים אחד לשני
וקפצנו דרך החלון
 

00:21:00


לכיוון בית הכנסת הגדול, האולם,
שהיה משותף בין בית כנסת
אברהם, מגן אברהם לתלמוד תורה.
ורצנו לשם כל עוד
נפשנו בנו והלכנו
לאולם בית הספר.
היינו שם 3 ימים.
אלינו הצטרפו, שמעו
בקהילה היהודית

שבאו ולקחו את אבא וכולי
אז פחדו שיגיעו גם אליהם.
הצטרפו אלינו עוד משפחות
יהודיות וביניהן גם דודה שלי,
דודה סלי ודוד איברהים,
שהיה גר אצל דודה סלי כי
המשפחה שלו עזבה לצרפת, כל המשפחה
והוא היה אמור גם לנסוע לצרפת
אבל הוא היה, רצה לסיים עוד כמה דברים,
לסגור כמה דברים לפני הנסיעה לצרפת.

באולם הזה היינו ילדים
קטנים, נשים בהריון,
רובם יהודים אבל
היו גם כמה משפחות
מוסלמיות שהצטרפו אלינו.
גם כאן, האולם היה מצד אחד
ואדי אבו ג'מיל, מהצד השני שלו
זה רו דה פראנס, רחוב צרפת
ורו דה פראנס היה בשליטת הפלנגות וואדי
אבו ג'מיל כבר היה בשליטת המוסלמים.
 

00:22:30


שני הצדדים רצו להראות
שהם טובים אל היהודים,
הביאו לנו אוכל,
אלה הביאו אלינו מוואדי
אבו ג'מיל ואלה הביאו לנו
מרו דה פראנס, רחוב צרפת.
וביקשו מישהו, ביקשו
את דוד איברהים,
שיבוא
והוא יחלק בעצם את האוכל.

אבל הם לא אמרו מה
רצו, הם רק אמרו
איפה איברהים אגנוז?
איפה איברהים אגנוז?
והוא שמע את זה, החליט שהוא בורח,
באותו רגע הוא היה לו רק שקית,
עם תפילין בשקית הזאת
וטיפס על חומה לכיוון רו דה פראנס,
במהירות ושם תפס רכב

שהסיע אותו לשדה התעופה
ומשם הוא ברח לצרפת
לילדים שלו.
והמשיכו לחפש, את איברהים אגנוז, איברהים
אגנוז והוא איננו, הוא לא נמצא.
מה אתם רוצים ממנו?
"אמרו לנו שהוא מראשי הקהילה היהודית
ורצינו שהוא יחלק ביניכם את האוכל".
אז אמרנו רגע, תשאירו את האוכל אנחנו נחלק
בינינו, עכשיו היהודים בלבנון היו מסורתיים.
 

00:24:00


חלקם דתיים, חלקם קצת
יותר דתיים, אבל
רובם ככולם, שמרו על כשרות.
לא יכולנו לאכול את האוכל הזה,
מה שהביאו לנו, זה לא כשר.
ולפני שהם הגיעו, כמה
שעות לפני שהם הגיעו,
דוד איברהים זכר שיש מצות
במחסן של בית הכנסת, מפסח.
הוא הלך, הוציא את כל, פתח את
המחסן והוציא את כל המצות כדי

שנוכל לאכול ואכלנו מצות,
במשך שלושה ימים,
אחרי שלושה ימים המצב
היה יותר בטוח, הודיעו
ברדיו שאפשר לצאת.
יצאנו, אני קוראת
לזה תחנה ראשונה,
מהתחנה הראשונה ולא יכולנו
אבל לחזור לבית שלנו.
מהאולם ראינו שלבית שלנו
כבר נכנסו המוסלמים

ויושבים שם ומנהלים
לעצמם חיים בתוך הבית.
אז ההורים שלי החליטו
שאנחנו הולכים לסבא וסבתא,
סבתא וסבתא פיינה, שגרים
ברו דה פראנס, ברחוב צרפת,
ובאמת הלכנו לשם
ואצל סבא וסבתא גר דוד מוני,
 

00:25:30


אח של אבא, שהיה רווק, הוא היה
גר אצלם ואנחנו גרנו יחד איתם.
היה, כל הזמן היו יריות מכיוון הנוצרים
למוסלמים, מהמוסלמים לנוצרים,
באמת אנחנו היינו בטווח
וליד הבית של סבא וסבתא היה מחסום
ומשם היו יורים

וכל לילה אנחנו היינו
שומעים אללה הוא אכבר
ואחרי הקריאה של
אללה הוא אכבר, הירי
ירי מהכיוון שלנו לכיוון הנוצרים,
מכיוון הנוצרים לכיוון שלנו.
היה פשוט באמת מצב של קושי לחיות.

וכשהמוסלמים הגיעו לאזור הזה, הם
החליטו לעשות
להיכנס לבתים של הנוצרים
ולהרוג בהם.
הם היו מוציאים אותם מהבתים, את הגברים ואת
הנשים והילדים, מעמידים נשים וילדים בצד,
את הגברים ליד בור
ענק והיו יורים בהם, לתוך הבור
וזה היה תמיד,
 

00:27:00


הבלגנים האלה היו תמיד בשבתות,
קראנו לזה השבת השחורה.
אנחנו ראינו את זה במו עניינו, בתור ילדים
אנחנו ראינו ואת הצעקות של הילדים והנשים,
בעקבות כל ירי וכל רצח כזה.
יום אחד גם הם דפקו בדלת אצלנו,
בבניין למטה היה שער
מברזל שתמיד נעלנו אותו.

ויום אחד הם פשוט כמעט
עקרו את הדלת, את השער,
ואז דוד מוני ירד
לראות מה הם רוצים.
פתח להם את השער, עלו, הם
אמרו אנחנו רוצים למקם
את האנשים שלנו למעלה, בגג,
משם יש תצפית יותר טובה, שנוכל
לירות יותר נכון ויותר טוב.

אז דוד שלי אמר תראו,
יש פה בבניין משפחות
עם ילדים, נשים, זקנים,
סבתא שלי הייתה
מרותקת למיטה, חולה.
אז ממש התחנן
שלא ימקמו שם את האנשים שלהם
ובאמת הם הסכימו, אבל אמרו,
אנחנו נבוא מדי פעם לאכול.
אפשר לחשוב שהיה אוכל
בבית, לא היה אוכל.
 

00:28:30


לא היה איפה לקנות,
לא היה חנויות.
אבל הם כל ערב כמעט היו
עולים עם המסיכות שלהם,
האדומות וכחולות וירוקות
ושחורות מפחידים והנשק שלהם
ונכנסים לבית ואימא שלי הייתה
צריכה לכבד אותם במשהו,
היא כל פעם הייתה מוצאת איזה משהו
לתת להם, לכבד אותם והיו הולכים.
יום אחד, גם כן, דפקו בשער,
ביקשו לעלות, דוד שלי פתח להם

והם עלו, בלי לדבר,
בלי כלום, עלו למעלה
והלכו לכיוון הטלפון, לא היו טלפונים
בבתים, היה טלפון אחד לאחת המשפחות,
לאחת המשפחות היה לה טלפון
והם הלכו עם, ראו את הכבל
של הטלפון וקרעו אותו.
קרעו אותו, 'למה קרעתם אותו?
למה עשיתם את זה?'

'אתם יוצרים קשר עם
הפלנגות, דרך הטלפון הזה
ומשתפים פעולה איתם, אנחנו
לא מוכנים שתעשו את זה.
לכן קרענו את הטלפון'.
ובעצם, מה שהם עשו,
הם ניתקו אותנו
מכל הקהילה היהודית, מכל
מכל העולם החיצון ועכשיו
נשארנו באמת לבד, אי אפשר היה.
אחר כך ויום אחד, היה,
שמענו, זה היה גם שבת,
הכל היה בשבתות.
 

00:30:00


שמענו שני בומים מאוד מאוד חזקים
והשכנים קראו לנו לבוא לראות,
אמרו 'בואו תראו, בואו תראו,
אחד הבתים בוואדי אבו ג'מיל, אחד הבניינים
נפגע משני פגזים והוא עולה באש'.
הלכנו לראות, הסתכלנו,
אני זיהיתי מיד את הבניין, זה היה
הבית שסבתא שלי הייתה גרה שם,
שאימא שלי גדלה שם,
שאנחנו גדלנו שם.
אנחנו היינו מגיעים תמיד

לבית של סבתא בקיץ, היינו עוזרים,
היה להם, היינו עושים דבק,
סלוטייפים כאלה, היה ממש כמו מפעל
והיינו עם מכונות כאלה עושים את
הדבקים בקיץ כשלא היה לנו לימודים.
זה בית ילדות שלי ואני
רואה אותו, כולו נשרף
ודוד שלי, דוד מוני, הוא רץ
חזרה לבית, לא לתת לאימא להגיע,

ולראות את הבית נשרף והוא אמר
לה, את תישארי פה, אל תבואי.
והיא בכוח הלכה לראות מה
קורה ובאמת זה היה מחזה
כל הבית נשרף ובאמת
ואדי אבו ג'מיל התחיל להישרף, כל
הבתים של היהודים התחילו להישרף
ואחרי שבת נוספת
שהיה המון המון ירי
 

00:31:30


ואימא החליטה למחרת שהיא לא
נשארת פה, אנחנו חייבים לברוח.
זאת הייתה תחנה 2, עכשיו אנחנו צריכים
להגיע לתחנה אחרת ולא משנה מה.
והגיע מישהו, מוסלמי, בשם עדנאן, הוא
אמר אני מוכן להבריח אתכם לאן שתרצו.
אז אמרנו אנחנו רוצים להתרחק
לבחמדון, בחמדון זו עיר קיט,
שהיהודים היו מגיעים לשם
בשלושת חודשי הקיץ החמים,

היו עוזבים את ביירות
ונוסעים לבחמדון.
הנשים והילדים היו נשארים כל הזמן שם,
הגברים היו חוזרים לביירות לעבודה
וחוזרים בערב לבחמדון.
ולבחמדון עדיין המלחמה לא הגיעה
לשם, אמרנו אנחנו נוסעים לשם.
נסענו לבחמדון
ולאימא יש בן דוד שהיה לו בית בבחמדון,
לנו לא היה בית קיט בבחמדון,

והבן דוד כבר עזב את לבנון.
אנחנו הלכנו לשם, אני אפילו לא יודעת
איך היא השיגה את המפתחות של הבית
ונכנסנו לבית של דוד
מוני חלה, זה היה
בן דוד של אימא
וגרנו שם.
אנחנו הגענו לשם ביום שישי בבוקר,
 

00:33:00


זה היה ערב ט"ו בשבט,
שבת היה ט"ו בשבט
ואימא אמרה: 'מה, צריך לעשות משהו, לראות איפה
יש פה חנויות לקנות פירות לכבוד ט"ו בשבט
ושבת מגיעה, צריך
לארגן משהו לאכול'.
ובאמת אפשר היה, העיירה הייתה שקטה, יכולנו,
היא יכלה לארגן כמה דברים, ארגנה כמה דברים.

הלכנו לישון ביום שישי בערב, שבת
בבוקר אני התעוררתי, אני זוכרת
שאבא לא היה בבית, כנראה שהוא הלך לבית
הכנסת, בדיעבד הבנתי שהוא היה בבית הכנסת,
אימא גם לא הייתה, היינו רק אנחנו הילדים ולא
הבנו, אנחנו בבית שהוא זר לנו, לא שלנו,
למה אימא ואבא הלכו? למה הם לא נשארו איתנו?
למה לא שומרים עלינו?

ואחרי כמה דקות דפיקות
בדלת, אני שואלת מי זה
בן דודה שלי, בן דודה שגם קראו
לו שרלו, קוראים לו שרלו,
שרלו מזרחי ואני פותחת את הדלת, מה קרה?
הם גרים,
יש להם בית קיט בבחמדון וגם הם ברחו
מביירות והגיעו, גרו בבית שלהם בבחמדון.
 

00:34:30


אז אני אומרת לו, מה קרה?
היה לו פנים חתומות.
לפי הפנים שלו הבנתי שקרה
הרע מכל, אבל לא הבנתי מה.
הוא אומר, 'תתלבשו ותבואו איתי'.
התלבשנו והלכנו איתו
ברגל לכיוון הבית שלו
וכל הדרך אני שואלת אותו 'מה קרה?
מה קרה? תספר מה קרה' והוא,
שפתיים חתומות, לא מדבר
ואנחנו צועדים אחריו,

מגיעים לבית, נכנסים
הביתה ורואים,
אני רואה את אימא, אני רואה את אבא, את
דודה שלי וכולם יושבים שם ומקוננים בבכי,
בהיסטריה, אז אני לא הבנתי ואנחנו
לדודה שלי היו גם ילדים קטנים, בגילאים
שלנו, אז נכנסנו לחדר שלהם לשחק איתם,

שאלנו מה קרה, אז בת הדודה שלי, שהיא
בגילי, אמרה לי: 'דוד מוני נהרג'.
אה, טוב.
כל כך הרבה מתו במלחמה הזו ומתים ונהרגים
אז אנחנו הילדים לא הבנו את המשמעות.
אה, בסדר ושיחקנו, משחקים
וזה ובחוץ בכי ויללות
ואז הגיעה דודה שלי, אחות של דוד מוני, דודה
רונה והיא אומרת: 'אתם לא מבינים מה קרה?'
 

00:36:00


'כן, דוד מוני נהרג'.
'ואתם לא מבינים מה זה אומר?'
נו, בסדר, מה, מה אנחנו? אז היא
אומרת, עכשיו, דוד מוני הוא היה רווק
ואת האחיינים שלו הוא כל כך אהב
והוא פינק אותנו
בצעצועים, במתנות,
וממש, הוא היה ה-דוד שלנו.

ואז היא אומרת, 'זה אומר שאין יותר מתנות,
שאין יותר צעצועים, שאין יותר משחקים'.
את זה אנחנו מבינים בתור ילדים, אז
הבנו מה זה ואז גם אנחנו התחלנו לבכות
והבנו שבאמת איבדנו דוד
וזה סופי.
במוצאי שבת, כל השבת
אנחנו דתיים לא

הידיעה הגיעה אבל לא טיפלו בזה, לא ניסו
לראות איפה הוא נמצא, מה מו, שום דבר.
במוצאי שבת בעלה של דודה רונה,
דוד רחמו, הוא גם היה
פעיל בקהילה היהודית.
הוא התקשר לאנשים שהוא מכיר וביקש
לדעת איפה נמצא, איפה הגופה.
והם אמרו לו 'אנחנו
נבדוק ונגיד לך'.
 

00:37:30


אחרי כמה שעות, מתקשרים אליו, אומרים לו
'הוא נמצא, הוא נמצא בבית החולים המוסלמי
והוא חי, פצוע קשה מאוד, הוא
פצוע אנוש אבל הוא חי'.
כשהמצב נהיה קצת
רגוע, טיפה, בלבנון
אז דודה שלי שזה
אחות של דוד מוני,
אבא שלי ודוד רחמו ואימא שלי

ואני חושבת עוד ילד אחד שהוא
נהג באוטו, בן דודה שלי,
נסעו לרו דה פראנס לבית של
של סבא וסבתא לראות מה
קרה ואיפה דוד מוני.
סבא וסבתא היו אצל השכנים ומה שהסתבר
שביום שישי בערב, ביום שאנחנו
ביום שישי בבוקר אנחנו
עזבנו, ביום שישי בערב,
אנחנו ישנו בבית של סבא וסבתא

בחדר פנימי
כדי שיהיה מוגן מהירי ומהפגזים.
והיה שם, הייתה ספה,
שישנו שלושת האחים
ביחד - אני, אחי הגדול
ואחי הקטן ממני, ישנו על אותה ספה
ודוד מוני ישן בחדר אחר.
כשאנחנו עזבנו, הוא אמר, 'אה יופי, אני עכשיו
אלך לישון בספה הזאתי, היא יותר מוגנת'.
 

00:39:00


באותו ערב, בלילה, הגיע
פגז מהגג, מלמעלה,
פגז ישירות על המיטה שלו, איפה
שהוא ישן וזה פגע לו בבטן.
וכשבאו לפנות אותו
הם חשבו שהוא מת ושמו
אותו בתוך, באמת, מקרר.
אבל כל כך הרבה פצועים
יש שם שכל פעם צריכים
לפתוח, לשים עוד אחד

ומתים וכולי ובאחת
הפעמים שפתחו את המגירה,
הרופא שהיה עם המת השני, הוא ראה
שיש לו דופק, אז הוציאו אותו
והכניסו אותו מיד לחדר ניתוח
ועבר המון המון ניתוחים.
בינתיים, מי שראה את כל המחזה
הזה, זו הייתה סבתא שלי
שכמו שאמרתי, שהיא הייתה מרותקת
למיטה, היא ישנה על הרצפה, על מזרון

וראתה שמוציאים את
דוד שלי, כולו דם,
הבינה שהרע מכל קרה, היא גם
לא יכלה לדבר, היא רק אמרה
היא רק יכלה להגיד 'מו', שזה
החלק הראשון של השם שלו, מוני.
אז היא צעקה את הצעקה 'מו' וזהו.
בסופו של דבר, כשהגיעו ההורים
שלי ודודה שלי לבית שלהם
הם ראו אותם אצל השכנים,
 

00:40:30


סבא נותן לה בצמר גפן מים
ומיד דודה שלי אמרה, חייבים לפנות אותה
לבית חולים, פינו אותה לבית חולים
וזה היה באותו בית
חולים שדוד שלי היה.
והם היו בחדרים סמוכים,
שהקיר הפריד בין
הראש שלה לראש שלו
והיא אחרי שלושה ימים נפטרה.

והמשפחה הייתה צריכה
לשבת שבעה על הסבתא.
אבל, הרב של הקהילה אמר לאבא שהוא
לא צריך לשבת שבעה ולא לגדל זקן
כי הוא היה בא ומטפל בדוד שלי,
בדוד מוני, שדוד מוני לא ידע
מה קרה, הוא לא צריך לדעת את זה.
וככה היינו, אבא היה נוסע מבחמדון

לביירות ומבקר את דוד שלי
וגם אימא שלי וגם אחותו
ועברנו בבחמדון את החורף,
החורף בבחמדון הוא חורף קשה,
עם שלג של מספר
מטרים, חשמל לא היה,
אימא הייתה שמה את האוכל במרפסת, בתוך
השלג, ככה זה היה שומר על הטריות שלו
 

00:42:00


ואנחנו גם לקחנו את
הכל, הילדים, בצורה
הכי כיף שיכול להיות, שיחקנו
בשלג, מה יותר כיף מזה?
היינו הולכים לבני דודים שלי,
לבני דודה שלי, משחקים איתם
ויום אחד אבא אמר
שהוא יביא את הסחורה שלו מהחנות,
סחורת בדים, לבחמדון לשים את זה
בבית של דוד מוני חלש

שנשמור עליה שם והוא
נסע וחזר עם משאית
עם הבדים, בדרך עצרו אותו
דווקא הפלנגות, הפלאנגיסטים.
ואבא שלי, בלבנון, היהודים, חלק מהיהודים
היו להם אזרחות לבנונית וחלק לא.
חלק, היה להם

אזרחות בבדיקה, קראו לזה (ערבית)
ואבא שלי לא הייתה לו אזרחות
לבנונית והיה כתוב (ערבית)
והם חשבו שהוא מוסלמי או סורי
וביקשו ממנו להתלוות אליו
והוא אמר להם 'אני יהודי'.
ובין הפלאנגיסטים ליהודים
הייתה איזושהי ברית ביניהם.
 

00:43:30


והם לא הרעו לנו והוא אומר 'אני יהודי', אז
אמרו לו, 'תשמע, אנחנו עכשיו ניקח אותך למקום
לחדר, יושב שם יהודי, הקהילה
היהודית כולם מכירים את כולם.
אם הוא יכיר אותך,
אתה משוחרר.
אם אתה תכיר אותו,
זה לא יעזור לך.
ובאמת, לקחו אותו דרך
פרוזדורים, מדרגות,

יורדים עולים ומגיעים לחדר,
דופקים בדלת, נפתחת הדלת,
היהודי מסתכל, 'יצחק!
מה אתה עושה פה?"
אז הוא אומר לו, 'אני? תשאל את
האנשים שלך, הם הביאו אותי לפה'.
ואז הפלאנגיסטים אמרו
לו 'אתה משוחרר'.
אבל אותו יהודי לא רצה לשחרר את אבא בצורה
כזאת, תשב תשתה קפה, אוקיי, הרגיע אותו
וחזר למשאית.

כשהגיע למשאית הנהג
היה מחוץ למשאית,
אבל הסחורה כבר לא הייתה בתוך
המשאית היה חלק מהסחורה.
אז אבא אמר 'מה שיש - אני
מסתפק', המשיך לבחמדון,
זה כבר היה כמעט, אני לדעתי כבר
נכנסה שבת, זה היה ביום שישי
ואנחנו דאגנו מאוד, לא היה אז
פלאפונים, לא טלפונים ציבוריים,
אי אפשר לדעת מה קורה.
 

00:45:00


ואימא שלי ביקשה מאחי הגדול,
שעוד לא הייתה לו בר מצווה,
לעשות את הקידוש במקום אבא.
ואחי אמר, נחכה עוד קצת, עוד מעט
יבוא אבא שהוא יעשה את הקידוש.
ובאמת, אחרי הרבה שעות הגיע
אבא עם הסחורה שנשארה,
וזו פעם בעצם שנייה שהוא ניצל.
אחר כך המשכנו להיות בבחמדון,

עד שדוד מוני חלה, הבן דודה של
אימא, החליט לחזור לארץ עם המשפחה.
'לארץ' - ללבנון ולגור
בבחמדון כי שם היה שקט.
אז היינו חייבים לעבור הלאה.
אז עברנו לתחנה רביעית,
תחנה רביעית זה היה
בחוף הים ליד הנמל,
בבית של דוד איברהים, אח של אימא.

עברנו לדוד איברהים, זה
היה קצת לפני פורים.
בפורים, בלבנון, אבא
תמיד היה מביא לנו
כל מיני
אקדחים כאלה עם
וזיקוקי דינור והיינו
מפעילים אותם.
 

00:46:30


זה היה פורים ושנה לפני כן,
עשינו פורים אצלנו בבית והגיע
בן דודה שלי, הבן של דודה סלי,
גם כן קוראים לו זוזו, יוסי.
ותוך כדי המשחק הזה, פגע
לו, נפגעה לו העין.
ואז אבא אמר, זהו, אני יותר
לא מביא את הדברים האלה בפורים, אנחנו
לא נשחק יותר בדברים האלה בפורים.

הוא אמר ולא ידע מה הוא
אמר, כי שנה אחר כך, בפורים
היו יותר פצצות ויותר
מרגמות ויותר יריות
והיינו אצל דוד איברהים
בבית שלו, הבית היה ריק.
נכנסנו לבית ואימא ישר הלכה לחפש במזווה אם
יש אוכל, אם יש משהו, כדי שנוכל לאכול.
המלחמה גם לשם עדיין לא הגיעה.
ובאמת מצאנו המון

קטניות, זיתים, יין, גבינות,
וכל אלה הייתה עושה אותם דודה שלי,
דודה חסיבי, היא הייתה מכינה אותן,
את הגבינות ואת היין, כי לא היה
כשר, הכל מעשה ידיה, זיתים.
הכל כאלה צנצנות גדולות
של המאכלים האלה
ורווח לנו, אמרנו יופי
יש אוכל וזה כשר.
 

00:48:00


עד שלאט לאט, המלחמה
הגיעה אלינו והמחסום
היה בדיוק מתחת לבית של
דוד איברהים, משם ירו
הנוצרים
ואליהם ירו המוסלמים.
עכשיו, שוב, אנחנו הילדים תמיד
ניסינו לראות את הדבר הכיפי.
אז היינו מסתכלים דרך
החלון, מתי המוסלמים יורים

וסליחה, מתי הנוצרים יורים
ומתי המוסלמים מחזירים להם.
עכשיו המוסלמים היו מחזירים את
הירי דרך בתי המלון שעל חוף הים,
מהחלונות, הם היו
בגובה, אז היינו רצים
מהמרפסת לכיוון החדרים כדי לראות
לאן פגעה הירייה שיצאה, הפגז שיצא
מהנוצרים, לאן זה פגע ומתי
המוסלמים יחזירו להם.

זה בשבילנו
שמחה כזאת, מן חוויה, הרפתקה,
לא יודעת איך להגדיר את זה.
למרות שהפחד היה, אבל,
כנראה כדי, זה חלק מההישרדות,
זה מה שאני חושבת.
אפילו היינו יורדים למטה בהפוגות
ולוקחים את התרמילים של הפגזים,
הם היו מאוד יפים, מנחושת כאלה,
מביאים אותם הביתה ואומרים,
כשיהיה שלום וכשהמלחמה תסתיים,
 

00:49:30


אז אנחנו נעשה מזה
אגרטלים יפים, זה יפה.
וככה המשכנו לחיות תוך כדי ירי.
עד שיום אחד, כבר
הרגשנו שאפילו הבית
התחיל לרעוד.
הדלת נעקרה ממקומה מאיזשהו פגז שפגע על
המדרגות, המדרגות של הבניין היו חיצוניות,
אז פגז אחד פגע

במדרגות והדלת נעקרה ואז שמנו
את הדלת, הנחנו אותה חזרה
ושמנו לידה כל מיני שולחנות,
כיסאות, דברים כבדים
עד הקיר הבא, כדי
שיהיה דלת לפחות.
אבל אי אפשר היה להמשיך
כך לחיות, הירי המשיך ואז
היה עוד פגז שפגע
במדרגות והחלטנו שוב,

שצריך לברוח מהמקום ואז ירדנו
אימא שלי אמרה 'כל אחד
שייקח את החבילה שלו'.
אנחנו היינו 6 נפשות,
כשאחותי הקטנה הייתה חבילה בפני עצמה
כי היא הייתה תינוקת בת שנה ומשהו.
אימא שלי הייתה לוקחת
את החבילה הזאת
ועוד מישהו היה לוקח את החלב שלה
 

00:51:00


בקופסאות, עוד מישהו היה לוקח
חיתולים, חיתולים, לא היה אז טיטולים.
עוד אחד היה לוקח
איזה סיר שהתבשל על
על הגז וכל אחד ידע מה החבילה שלו
ואני כשבאנו לברוח, אמרתי לאימא
'אני רוצה לקחת את המעיל
שהבאת לי מאיטליה לפני שנה'.
היה לי מעיל יפה אז אימא אומרת,

'מה פתאום מעיל? תראי הכל
שריפות בחוץ, הכל חם,
איך את יכולה ללכת עם מעיל?
תעזבי את המעיל'.
'אז אולי ניקח בבקשה את
מכונת התפירה שקנית לי?'
מכונת תפירה שהייתי תופרת לבובות שלי
כל מיני חצאיות, שמלות, חולצות.
'איזה? מה פתאום. תיקחי את הסיר שעל הגז
ותבואי, לא לוקחים שום דבר איתנו'.

אז אני אומרת לה 'אז אני נשארת פה, אני רוצה
להישאר עם המעיל שלי, עם המשחקים שלי'.
אז היא אומרת 'אם אנחנו נישאר פה -
אנחנו נמות. חייבים עכשיו לברוח'.
ואז אני הסתכלתי על אימא
ואמרתי 'אז המעיל שלי יישרף?'
"ומכונת התפירה שלי תיהרס?"
משכה אותי, עם הסיר שהיה לי
בידיים שלי ורצנו במדרגות.
הלכנו מאחורי הבניין
 

00:52:30


מאחורי הבניין של דוד
שלי, זה היה בעצם הים.
אבל, היה עדיין שורה של
בניינים לפני חוף הים ממש
ושם הייתה גרה אישה
יהודייה בשם גוני,
מדאם גוני
והלכנו, דפקנו אצלה בבית, היא ביקשה מאיתנו
תבואו, תבואו לפה, תהיו איתי כי אני לבד.

מה שמסתבר, שבעלה והבנים
שלה ברחו לפני כן
כי היה
שוב, באחת השבתות, הגיעו
מוסלמים לאחד הבתים
של היהודים באזור
ורצחו אותם.
רצחו נוצרים ורצחו גם
חלק, יהודי אחד נדמה לי
ואז הם החליטו לברוח
והיא נשארה בבית.

נכנסנו אליה הביתה, אמרה לנו 'לא
נכנסים לבית, אתם יושבים פה, בכניסה'.
טוב, כניסה מאוד קטנה,
אנחנו היינו 7 נפשות כי גם
סבא שלי, זה שהבן שלו נפצע ואשתו
נפטרה, אז הוא היה כבר לבד אז הוא בא,
היה איתנו והוא ברח איתנו ממקום למקום.
 

00:54:00


היינו 7 נפשות והייתה עוד שכנה,
שהיא נוצרייה, שהגיעה גם לשם
ו-'פה אתם יושבים, לא,
לא, לא נכנסים לחדרים'.
טוב, בסדר, נשב פה,
העיקר מקום מוגן.
ישבנו שם, שוב, הגיעה השבת
ואפילו לא היה לנו על מה לקדש.
הפלנגות שהיו למטה הביאו לנו
לחמניות כאלה עם משהו בפנים,

ואבא קידש על הלחמניות, חיפשנו את הלחמנייה
שיש בה את הממרח הכי כשר שיכול להיות
ואבא קידש על הלחמנייה.
תוך כדי קידוש, אנחנו
שומעים שוב יריות, פגזים,
רעש של מלחמה, המולה ואז
אנחנו שומעים דפיקות בדלת.
זה היה השכנים של מדאם גוני.

הם צעקו 'הנמל נשרף! הנמל נשרף!
תצאו, תברחו!'
ואז, יצאנו לברוח מהמקום,
ירדנו למטה ובאמת היה אש
תופת, שריפות, אפילו הים
נשרף, היה ממש שביל
של אש בתוך הים.
בנמל יש מחסנים של צבע, מחסנים
שפשוט הבעירו את האש יותר.
 

00:55:30


ופיצוצים והדי פיצוץ שמענו
ויריות ולמטה זה היה שדה מלחמה.
המון המון ג'יפים, חיילים,
כולם פלאנגיסטים.
ההורים שלי אמרו
בואו נברח דרך הים.
הלכנו לים, אש, איך
אפשר לברוח דרך הים?
חזרנו, שמישהו ייקח אותנו, מישהו
מהפלאנגיסטים שייקח אותנו, עברנו

מג'יפ לג'יפ, 'תיקחו אותנו,
תוציאו אותנו מפה'.
אף אחד לא שמע לנו, 'תצאו מכאן,
אנחנו במלחמה' ויורים וירי.
עד שבסוף המפקד שלהם,
שם, ביקש מאחד
החיילים ונהג לקחת את אחד הג'יפים
ולהוציא אותנו מהמקום הזה.
ישבנו בתוך הג'יפ,
סבא ישב קדימה ליד הנהג
ואני עם אימא ואבא והאחים,

ישבנו מאחורה על שקיות
חול, באמצע היה
אר.פי.ג'י כנראה או, לא
אר.פי.ג'י אבל תת-מקלע היה,
שאחד הפלנגות, אחד החיילים שלהם
היה שם ואני זוכרת
שהג'יפ התחיל לנסוע, עוד
לפני שממש התיישבנו
ואבא החזיק את התת-מקלע כדי לשבת
 

00:57:00


ובדיוק הפלאנגיסט,
החייל, רצה לירות חזרה,
והוא צעק 'תוריד את היד!' וירה,
וכל הדרך יריות
עלינו, יריות מאיתנו.
ונסענו לכיוון אשרפייה‎,
אשרפייה זו שכונה
במזרח ביירות, שהייתה
נוצרית, כולם נוצרים
והיה שם רגוע.

אז הם אמרו, אנחנו
ניקח אתכם לאשרפייה,
בדרך ראינו
מכוניות שרופות, אוטובוסים
שרופים על יושביהם,
גופות ברחובות,
וירו עלינו כל הזמן, ירו
ואימא שלי ישבה עם ידיים מכוסות
ואמרה את שמע ישראל, כל הדרך
קראה שמע ישראל, שמע ישראל,

הבחור שהיה עם
התת מקלע, אמר 'אתם יהודים?' אז אמרנו
לו 'כן, אנחנו יהודים' אז הוא אמר לנהג
'אל תדאג, אנחנו נגיע בשלום,
הקדוש ברוך הוא, אללה,
אללה בחמיון אל יהוד,' הקדוש
ברוך הוא שומר על היהודים.
וככה נסענו עד שהגענו לאשרפייה.
באשרפייה הם
 

00:58:30


כל האוכלוסייה שם ראו בעצם
פלאנגיסטים שמגיעים משדה הקרב,
אז הם שמחו וזרקו עליהם אורז וסוכריות ואז הם
רואים, אה, עוד משפחה יורדת, מה זה? מי זה?
אבא היה לו חנות
לבדים, זאת העבודה שלו
והוא היה מוכר בהקפות
וכל יום ראשון,
לא היו עובדים בימי ראשון,
הוא היה הולך ולוקח את

את כל הכסף מהקליינטים שלו, עבר
בית-בית, אז היו לו קליינטים באשרפייה.
אז הוא אמר 'בואו נלך
לאחד הקליינטים שלי
ונגור שם בינתיים'.
הלכנו אליהם והם קיבלו אותנו מאוד יפה אבל
אמרו לנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם.
את האמת, לא הבנו למה
והיא אמרה שהיא תחפש לנו בית אחר.

בערב, באמת ראינו שהבית
שלהם הופך בעצם לחמ"ל.
מגיעים המון פלאנגיסטים
ופותחים מפות ומתחילים לחשב
את הקרב הבא ומה עושים הלאה,
אז הבנו ששם אנחנו
לא יכולים להישאר.
ובאמת, הלכנו למשפחה
אחרת, משפחה מאוד נחמדה.
 

01:00:00


אבל, שוב, משפחה יהודית בבית
נוצרי, זה לא כל כך טוב.
ואז הם הציעו לנו לעבור לז'אלטון,
ז'אלטון זו עיירה נוספת
לא רחוקה מביירות,
עשרים דקות נסיעה
ושם יש בית מלון
שאנחנו נגור שם,
יתנו לנו לגור שם.

טוב, בסדר, שוב לקחנו
את המיטלטלין שלנו
והלכנו לז'אלטון לאותו בית מלון.
בעל בית המלון נתן
לנו לגור בחדר צדדי,
לא בחדרים של בית המלון, חדר צדדי, חדר
אחד שהוא, הכניסה שלו היא מאחורה, מהצד,
והיינו בתוך חדר אחד, זה
היה חדר אחד, מיטה אחת,

סבא ישן במיטה, אנחנו
על מזרונים מסביב
ובערב ישבנו בחוץ,
עם בעל בית המלון
והוא מנסה להבין איך הגענו,
מה קרה לנו, מה עבר עלינו
ופתאום עוברת אישה ברחוב ומסתכלת
עלינו, מסתכלת על אימא ואומרת לה:
'תגידי, את לא הבת של מרי מגנוז?'
 

01:01:30


אז היא אומרת לה, 'כן' אז היא אומרת לה 'את
סלי, נכון?' אז היא אומרת לה 'לא, אני אחותה,
אני דוסה'.
אז היא אומרת לה 'את
יודעת מי אני?'
מסתבר שסבתא שלי ודודה שלי היו
שכנים שלה או משהו והן היו אצלה
והיא הייתה גם נוצרייה אבל היא
מכירה את המנהגים של היהודים

ואז היא אמרה למנהל בית המלון, היא אמרה לו
'תשמע, הם לא יוכלו לאכול מהאוכל שאתם עושים,
אתה צריך לסדר להם מטבח, כלים
שהם יבשלו לעצמם
ובאמת היא גם עזרה.
הביאו לנו בלון גז,
כיריים, שולחן,
אנחנו קנינו כמה
כלים כדי שיהיה אפשר

לבשל
ועשינו את המטבח מחוץ חדר,
פינה כזאת קטנה של
מטבח ושם אימא בישלה.
בערבים היינו יוצאים
לכיוון מרכז ז'אלטון.
ושם היו המתאמנים
הפלאנגיסטים, היו עוברים
על חבלים והם מטפסים על
חבלים, היו שם אימונים
 

01:03:00


ושוב, בשבילנו זו הרפתקה
ללכת לראות איך מתאמנים.
עד שהגיע יום אחד, היה
בתל א-זעתר, זה היה יישוב, כפר
כפר נוצרי שתקפו אותו
המוסלמים וטבחו בהם.
וזה היה די קרוב

לאיפה שאנחנו נמצאים
וכל פעם החדשות הגיעו
ואחרי המקרה הזה,
היה, הגיע חג הפסח
ולא ידענו מה לאכול, מה נאכל?
פסח, חמץ, כשר וכולי
ואני זוכרת שהלכתי עם אחי הגדול

שאול וקטפנו מהיער כל מני
צמחים: זעתר, מלוכיה, כל מני
שאימא הייתה מבשלת
ומכינה לכבוד הפסח.
את סדר הפסח עשינו בחדר,
שהמיטה הפכה לשולחן.
לא היה לו חרוסת
ולא מצה ולא זרוע,
ולא הגדה של פסח,
 

01:04:30


ומה שזכרנו בעל-פה אמרנו,
אבל מה שהכי חשוב אמרנו
את המשפט האחרון 'לשנה
הבאה בירושלים הבנויה'.
ככה עברנו את פסח,
פסח בלבנון היה נחגג
אצל המשפחות וזה היה שני לילות,
לילה אחד היינו הולכים לסבא וסבתא

או לדודה שלי מצד אבא ואת הערב השני
היינו עושים אצל דוד שלי מצד אימא,
והיינו שרים את
את חד גדיא ואת אחד אלוקינו,
בערבית היינו שרים את זה.
'אללה הוא, אללה הוא', זה אחד אלוקינו
ו-'וואחד ג'ידי, וואחד ג'ידי', זה חד גדיא.

היינו שרים בערבית
ואת ההגדה היינו אומרים
כל פסקה בעברית ואחר כך מתרגמים
לערבית, בעברית-בערבית.
אז ליל הסדר, זה היה ארוך ארוך
ובארלוקה היה מישהו יהודי
שהיה עושה פרלין, היה לו
 

01:06:00


מפעל של שוקולדים והיה
עושה שוקולדים כשרים.
אז בפסח היו קונים את השוקולדים שלו והיו
עוברים, היהודים, הקהילה היהודית אחרי,
שבת אחרי התפילה, היו הולכים
מבית לבית להגיד חג שמח והיו
מכבדים אותם בפרלינים כאלה,
בשוקולדים האלה של פרלין.
כן וזה פסח היה, אחרי פסח

אימא שלי, קודם כל, לפני
כן, איך חיינו שם.
אבא שלי פגש יום אחד בז'אלטון
מישהו יהודי, מהקהילה היהודית,
שהעביר את כל הסחורה שלו
לז'אלטון ועבד שם, מכר
כל מני דברים הוא מכר
ואמר לאבא 'אתה רוצה לעבוד איתי?
בוא אני אתן לך סחורה, תמכור

ואתה תזכה ברווחים.
אוקיי וזה מה שאבא שלי
עשה כדי שנוכל להתקיים
ואימא שלי הייתה תופרת
בבתים של האנשים,
כי זה היה המקצוע שלה וככה
היה לנו כסף לקנות ולהתקיים.
עד שיום אחד, התקשר
זוזו אל-מן, זוזו זה אותו בחור
שהלך עם אבא להוציא את הגופה
 

01:07:30


ואנחנו אומרים לו, איך אתם יודעים
איפה אנחנו? מאיפה? 'לא משנה,
אתם נוסעים עכשיו לאשרפייה,
אתם הולכים...', זה היה מישהו
שהיה גם מאנשי הקהילה
היהודית שהיה באשרפייה,
שהוא עבד, שהוא הבריח את היהודים.
'אתם תלכו אליו והוא
יגיד לכם מה לעשות'.

ובאמת, אספנו את מה שיש
לנו שזה מעט ממה שיש לנו,
אמרנו להתראות לכל
האנשים שהיו איתנו
ואני זוכרת, גם אבא, למרות
שבעל בית המלון אמר
"אני לא רוצה כסף מכם
על השהות שלכם פה",
אבא בכל זאת עבד, אומר לו 'אני חייב
לתת משהו', באמת הוא שילם לו את מה
שיכל לשלם ונסענו לאשרפייה.
באשרפייה הגענו

לאותו יהודי.
כרגע אני לא זוכרת את השם שלו
והוא קיבל אותנו מאוד
יפה, נתן, מי שהלך
מי שעלה אליו זה היה
אבא ואחי שאול וסבא
והוא נתן לשאול, אח שלי,
שוקולד שיהיה לו טעים
 

01:09:00


ואמר לאבא ולסבא שעכשיו
אתם תעברו לאוטו אחר,
האוטו הזה ייקח אתכם חזרה לבית
שלכם, בוואדי אבו ג'מיל,
ומשם יהיה לכם יותר קל להגיע
לדרום לבנון, לצידון,
או אפילו לגדר הטובה, הייתה כבר הגדר
הטובה וככה תוכלו להגיע לארץ ישראל.

אבל, הדרך לביירות,
לוואדי אבו ג'מיל הייתה
כולה מלאה בצלפים.
צלפים מהמוסלמים,
צלפים מהנוצרים וגם
מחסומים, מחסומים של נוצרים
ומחסומים של מוסלמים
ואתם צריכים להישמע להוראות.
ברגע שעוברים

ומתחילים לצלוף עלינו, אתם כולכם
מורידים את הראשים למטה והנהג נוהג
במהירות
ממש גבוהה, הוא טס,
על מנת לא להיפגע.
כשאתם מגיעים למחסום של נוצרים,
אז אימא שלי מוציאה את תעודת הזהות
שלה, כי היא יש לה אזרחות לבנונית.
כשאתם מגיעים למחסום של מוסלמים
 

01:10:30


או סורי, מחסום סורי, כבר סוריה
גם הייתה בתוך לבנון באותה תקופה,
אז אבא מוציא תעודת זהות שלו כי הוא
אין לו אזרחות לבנונית (ערבית),
ואז וככה אתם עוברים
את כל הדרך בשלום.
ואכן, זה מה שעשינו עלינו
על האוטו, נהג אחר, הפעם זה היה נהג
מוסלמי שלקח אותנו לוואדי אבו ג'מיל,
וואדי אבו ג'מיל כבר
הייתה תחת ידי המוסלמים,

ואכן כל הדרך צלפים,
יריות, מחסומים
וכל פעם שעברנו דרך
צלפים, הנהג צעק
'צלפים! להוריד
ראשים!', הורדנו ראשים,
עברנו במחסום נוצרי, אימא
שלי הוציאה תעודת זהות.
מחסום מוסלמי, אבא הוציא תעודת
זהות וככה הגענו לוואדי אבו ג'מיל,
וחזרנו בעצם לבית שלנו, הקודם,הראשון, שלנו.
הגענו לבית, הבית היה הפוך.
גרו שם הרי המוסלמים
ו-וואדי אבו ג'מיל כבר
הייתה בשליטת המוסלמים,
היו תעודות קרועות על הרצפה, תמונות
קרועות על הרצפה, הכל היה פרוץ.
איכשהו, אימא סידרה את הבית
איכשהו שנוכל להתגורר בו.
 

01:12:00

גרנו שם במהלך הקיץ,
ביולי אותה שנה, 76',
נחטף מטוס אייר פראנס
לאנטבה
והיה מבצע אנטבה באותה תקופה
ואנחנו שמענו על החטיפה,
וידענו שיש חטופים ולא
ידענו מה הולך להיות.

כל וואדי אבו ג'מיל הייתה כבר מוסלמים,
אנחנו משפחה כמעט יחידה יהודים,
והשכנים שלנו עדיין היו
בבית שלהם, מרי והבנים
שלה וביום שחרור המטוס,
כששחררו את המטוס, אז
בבוקר, קמנו בבוקר
ואותם מוסלמיםקראו לנו, 'היי! הם הצליחו, ישראל הצליחה
לשחרר את היהודים.' אפילו פתחו שמפניה
והיה, אנחנו עכשיו
עלינו בדרגה אצלם.
ובאותה תקופה היה
יום הולדת, בר מצווה של אח שלי הגדול,
שאול, זה היה בדיוק בחודש אוגוסט, באב,

01:13:30

ואימא שלי ביום הבר מצווה היא קמה
בבוקר והיא ישבה בסלון, בוכה,
וסבא שלי, שהיה איתנו כל הזמן, הוא
קם ואומר לה 'מה קרה, למה את בוכה?'
אז היא אומרת 'היום, זו
לא בר מצווה של הבן שלי,
ואין תפילין,
ואין תפילה,
ואין סעודת מצווה,
ואין עוגה,
ואין חגיגה'.

ואז הוא אמר לה
'קומי, שאי את הנער...'
בעברית הוא אמר לה,
אם אתם זוכרים זה
מספר בראשית, של הגר,
שהמלאך, מלאך השם אומר
להגר 'קומי, שאי את הנער',
הוא אומר לה 'קומי, שאי את הנער
ואנחנו הולכים לבית הכנסת מגן אברהם,
שם נעשה לו את בר המצווה'.אימא אמרה לו 'איך עושים בר מצווה?
צלפים, איך נגיע לבית הכנסת מגן אברהם?
יש צלפים, יירו עלינו, נמות'.
אומר לה 'הקדוש ברוך
הוא ינחה אותנו'.
ואכן הלכנו, הלכנו
המשפחה, 7 נפשות,
יחד עם סבא לבית הכנסת מגן אברהם.
הדרך הייתה שקטה, הצלחנו להגיע
לבית הכנסת, נכנסנו לבית הכנסת.

01:15:00

סבא עלה על התיבה של החזן
ושם היה מונח תפילין.
לקח את התפילין ואמר לאחי 'הנה,
זה התפילין שלך היום,
את זה אתה תניח'.
ואבא וסבא עזרו לאח שלי
להניח את התפילין,
ותוך כדי הנחת התפילין,
פגז פגע בבית הכנסת.
אבל בית הכנסת הוא בית כנסת

עם שיש, הוא בנוי
מבטון ושיש מאוד חזק,
לא קרה לנו כלום.
רק הרגשנו שהפגז פגע באחד
העמודים בתוך בית הכנסת
וסיימנו את התפילה,
בלי מניין.
בלי עוגה.
בלי סעודה.
וחזרנו הביתה,ובר מצוות בלבנון זה היה,
היו עושים את זה בבית הכנסת
ואחר כך היו הולכים
לבית של חתן בר המצווה,
וכל הדודים והדודות והסבים והסבתות
היו מכינים מאכלים, מאכלים
של לבנון, טאבולה וממולאים וקיבה
וכל האורחים היו מגיעים לבית
ושמחים עם חתן בר המצווה

01:16:30

ואוכלים ובשבת, חתן בר המצווה
היה קורא את כל הפרשה שלו.
אחי לא זכה לזה.
אחרי כמה ימים, שוב התחילו יריות
וכבר לא היה אוכל בבית
וגם מים לא היה.
אבא ואחי שאול היו הולכים
כברת דרך עם דליים
של מים וממלאים מים

מכל מיני צנרת שהתפוצצה
מהיריות וככה מביאים מים.
ובסוף החצר, (ערבית) הייתה
אישה כורדית שהייתה עושה לאפות
על טאבון, על הסאג'
והיינו קונים ממנה כמויות גדולות,
מייבשים אותן, כדי שזה לא יעלה עובש
ומהמים שאבא ושאול היו מביאיםוהלאפות האלו, הקשות, היינו טובלים אותן במים
שיתרככו וזה האוכל שלנו זה המאכל שהיה לנו.
הסניטרייה הייתה מאוד
מאוד ירודה, הגופות היו
ברחובות ואני ואבא
קיבלנו מחלת עור,
עם פצעים מוגלתיים, פתוחים,
הבגדים שהיינו לובשים היו
נדבקים לפצעים המזוהמים,

01:18:00

והיינו
פשוט ממש תולשים את הבגדים מהעור
כדי שנוכל להתפשט ולהתלבש חזרה.
ואז שוב, יום אחד, הגיע אותו אחד
עדנאן, שלקח אותנו לבחמדון
מהבית של סבא וסבתא ואמר
שאנחנו ניקח אתכם לצידון,

בצידון יש אונייה
שנוסעת לקפריסין,
וככה תצאו מלבנון.
הגענו לצידון,
חמש דקות אחרי שהאונייה
כבר עזבה את הנמל.
וחשבנו שהנה, אוטוטו אנחנו יוצאים מהתופת
הזאת ואנחנו מגיעים למקום שקט, אבל,
עוד תחנה,בדרך ואז הצטרכנו להישאר בצידון.
ישנו באיזו אכסניה או בית מלון,
אמרו לנו ללכת להשתכן שם.
במהלך הלילה, באו ולקחו את כל
הגברים של אותן משפחות יהודיות.
היו שם
מוסלמים שלקחו אותם

01:19:30

ואמרו להם שאתם לא תצאו
מפה, אתם נשארים בלבנון,
מי שיכול כן לצאת זה
רק הנשים והילדים,
כי כנראה אתם לא תחזרו, אם אתם
נשארים, אז המשפחות יחזרו לפה.
כנראה שהדרך שלכם,
המטרה שלכם זו ישראל.

בבוקר, כשקמנו, האבות עדיין
לא חזרו, לא שחררו אותם,
כי הם רצו להשאיר אותם שם.
הנשים, האימהות שלנו, אני זוכרת
שהן התרוצצו ממקום למקום, כדי
לראות איפה הגברים, איפה
האבות, איפה הבעלים
והאונייה שוב הגיעה והייתה
אמורה לצאת בשש בוקרמצידון לכיוון קפריסין וההחלטה הייתה
לגבי אותן אימהות, אותן נשים,
זה לקחת את הילדים ולצאת
את לבנון ולהינצל
ולהשאיר את הבעלים מאחור,
או להישאר בתוך התופת
ולראות איפה הבעלים נמצאים,
איפה הגברים נמצאים.
ועד ושוב, אותו עדנאן
הגיע

01:21:00

והבין שהגברים נמצאים,
עצורים אצל המוסלמים.
הוא ניגש אליהם
וז'וזף אמהדב, איש
הקהילה היהודית,
כנראה שהוא חשד באיזשהו
תסריט מעין זה,
הוא נתן לו כסף לעדנאן
ואמר לו 'אתה נותן להם שוחד במקרה וקורה
משהו ותצטרך את השוחד הזה לתת למישהו כדי
לאפשר להם לצאת מהמדינה.

ובאמת, הוא הלך ונתן להם שוחד
והם שיחררו את הגברים.
כמה דקות לפני שהאונייה
עזבה את צידון,
עלינו על סירות,
שכמעט מלאות במים,
לכיוון האונייה.
זאת הייתה אונייה יותר
אוניית קיט כזאת,
זו לא אונייה ממש.
עלינו באונייה,אימא עוד הספיקה בצידון לקנות
גרעינים, כי היא אמרה
'באונייה אנחנו נקבל סחרחורת, אז נאכל
גרעינים ככה שלא נקבל סחרחורת, מחלת ים'
והלכנו, עלינו באונייה, ישבנו,
והאונייה התחילה להפליג וכמובן
אני קיבלתי מחלת ים

01:22:30

והתחלתי להקיא.
אחד הנוסעים שם אמר לי 'תעלי למעלה
לסיפון, יש אוויר, את תוכלי
יהיה לך יותר טוב'
ובאמת עליתי לסיפון,
ומשם, מהסיפון, ראיתי
איך לבנון מתרחקת ממני.
איך המלחמה מתרחקת ממני.
הייתי בין שמיים ומים, הכל תכלת.

חופש.
ואז, באותו רגע
שאני אומרת 'חופש',
פרוז'קטורים,
נדלקו לכיוון האונייה.
ואז התחילו צעקות מכיוון
הפרוז'קטורים, לעצור את האונייה.
מה מסתבר? שהאונייה הזאת הייתה
אונייה של חיל הים הישראלי,שהיה להם מידע מודיעיני שעל
האונייה שלנו יש מחבלים
ורצו לעצור ולערוך חיפוש.
אז הקברניט של האונייה שלנו ביקש
מכל הילדים והנשים
לעלות לסיפון למעלה
ולהראות לחיילי, לחיל הים
הישראלי שזו אוניית פליטים.
ואכן, עלינו למעלה

01:24:00

וחיל הים ראו שבאמת זאת
אוניית פליטים, עזבו אותנו,
אבל האמת שבסופו של דבר, כן
היו מחבלים בתוך האונייה.
הם ירדו למטה לקומה
התחתונה, התחבאו
וחיל הים ראה רק את הפליטים,
ואני באותו רגע,
אני זוכרת טוב מאוד, אמרתי לאימא
"תגידי, תגידי לחיילים שאנחנו
יהודים, אנחנו בדרך לישראל'".

דיברתי איתה בערבית והיא ענתה לי
בעברית, כדי שלא יבינו אחרים.
אסור אסור, כלומר, אסור לדבר
ואימא שלי 'מה פתאום עכשיו אני אגיד?
נפתח פה מלחמה באמצע הים?'
והחיילים עזבו אותנו ואנחנו
המשכנו לכיוון צידון.
בצידון
הגענו לצידון, ההורים
שלי לא ידעו אנגלית,ושם לא ידעו ערבית, סליחה
לא צידון, הגענו לקפריסין.
הגענו לקפריסין.
הייתי בת 12, כשפרצה
המלחמה הייתי בת 10 וחצי.
במשך שנה וחצי היינו בתוך המלחמה
וכשעזבנו את לבנון הייתי
כבר קרובה לגיל 12.

01:25:30

הגענו לקפריסין, ירדנו בנמל,
הגענו לפקידי מעברי הגבול
וההורים שלי לא ידעו אנגלית,
הם ניסו בשפת סימנים,
לדבר, להבין,
ביקשנו להגיע
לבית מלון ששמענו שכל היהודים,
שמגיעים מלבנון, מגיעים
לבית מלון רומאנו.

אבל אמרו שאין שם מקום
ונתנו לנו בית מלון אחר.
היינו בבית המלון וביקשנו
להגיע לשגרירות ישראל.
אמרו לנו, בערך, איפה השגרירות
ועל השגרירות היה דגל ישראל, ראינו
את הדגל מרחוק והלכנו לכיוון הדגל,
בגאווה גדולה.
הגענו לשגרירות, דפקנו בדלת,פתחו לנו ואמרנו 'אנחנו משפחת
פיינה, הגענו מלבנון, משפחה יהודית'
ואז הם אמרו 'אבל אתם נכחדתם'.
אז 'מה פתאום נכחדנו?' 'כן,
אף אחד לא יודע איפה אתם'
ואמרנו 'נכון, ברחנו מתחנה לתחנה,
מעיירה לעיירה, ממקום למקום,
אבל, אנחנו חיים'.

01:27:00

ואז, באמת ניסו לברר שבאמת אנחנו
משפחת פיינה ולא עובדים עליהם
ולאחר שהבינו והיה להם
ברור שאנחנו משפחת פיינה,
אמרו לנו שתוך שלושה
ימים, אתם תטוסו לישראל.
הגענו לשדה התעופה,

והגענו, אנחנו הגענו
עם מזוודה אחת קטנה,
שש נפשות
ושטיח אחד
או כמה שטיחים, שאימא תפרה
להם יוטה ועטפה אותם
וכשהגענו
לשדה התעופה, בקפריסין,היה דין ודברים עם אימא, אני לא זוכרת
בדיוק מה, אני זוכרת שאנחנו הגענו למטוס,
אני והאחים שלי ואבא
ואימא לא הגיעה.
ושוב, נו, מה עכשיו קורה?
ואנחנו שומעים בכריזה
'גברת פיינה, לעלות למטוס. גברת פיינה
לעלות למטוס' וגברת פיינה לא מגיעה.
וכנראה היה דין ודברים על השטיח,
על המזוודה הקטנה והאומללה שהבאנו.

01:28:30

משהו היה שם ובסוף זה הסתדר,
הגיעה למטוס, עלתה אחרונה למטוס,
מטוס אל-על, של ארץ ישראל.
ועלינו וטסנו לכיוון ישראל.
נחתנו בעשרים לאוגוסט, שנת 1976,
יום הבת מצווה שלי, לפי הלועזי,
אני נולדתי בעשרים לאוגוסט.

זאת הייתה מתנת הבת מצווה שלי,
העלייה לארץ.
ירדנו מהמטוס,
נישקנו את האדמה,
כמו כל העולים שהגיעו
לארץ ישראל.
בירכנו את ברכת שהחיינו.
נכנסנו לאולם הנוסעים,
ואז מקבל אותנו מישהו,
בחור עם כיפה סרוגהואימא שלי אומרת "את רואה,
זה בטח החילוני במדינה".
חשבנו שמדינת היהודים זה
כולם דתיים, אז כיפה, עכשיו,
לא הייתה כיפה סרוגה בלבנון,
לא ידענו מה זה כיפה סרוגה.
זה היה כיפות שחורות או
לבנות מסאטן, זה מה שהלכו
ולא הלכו כל היום איתן,
הלכו בבית הכנסת, כשאכלו,
והוא קיבל אותנו,

01:30:00

אני זוכרת שהוא נתן לנו ארגז עם קופסאות
שימורים, וואו סוף סוף אוכל, אוכל אמיתי
ונתנו לנו גם, אני זוכרת,
על המקום, לחמנייה עם נקניק
ולא האמנו שאנחנו אוכלים כשר,
אוכלים בשר וזה כשר ומותר לאכול.
ואז הגענו לפקידת הקבלה,

אחרי שהוא עשה לנו איזשהו ראיון
וכולי, אז הגענו לפקידת הקבלה
ושם עברנו אחד-אחד,
'איך קוראים לך?'
כשאני הגעתי, אני אומרת
לה 'קוראים לי רוזי'.
אין שם כזה בארץ, מהיום,
קוראים לך שושנה.
באותו רגע אני, האמת, מאוד שמחתי, אוי, סוף
סוף יש לי שם עברי, שושנה, למה לא? כן.ורק אחר כך, אחרי תקופה,
של הסתגלות בארץ הבנתי שבעצם
על-ידי זה שהיא החליפה לי את השם
- היא שינתה לי את הזהות שלי.
אני לא שושנה, אני רוזי.
וכשהגעתי לגיל 16-17
הנפקתי תעודת זהות משלי,
אז הוספתי את השם שלי, החזרתי את
השם שלי, רוזי, לתעודת הזהות.

01:31:30

אחי, שארלו, הפך לשאול וזה בסדר,
כי באמת זה השם העברי, זה שאול.
אחי, פרז'י, פארש, זה
יהושוע, הפך ליהושוע.
אימא שלי, פרדוסה, דוסה,
לא ידעו איזה שמות לתת לה, אני אומרת
תמיד שיש לך 70 שמות כמו לירושלים.
נתנו לה חדווה ופרידה ודוסה ועדנה
והמון שמות.

אבל בסופו של דבר,
היא היום פרידה.
אבא שלי, הוא היחיד,
קוראים לו זאקי, שזה יצחק,
שזה שם כל כך יפה בעברית, אבל הוא
היחיד שהשאירו לו זאקי, לא יודעת למה.
ונסענו, לקחו אותו
באוטו למעון עולים
קסם, ברמת גן
וככה הגענו לארץ ישראל.הגענו לארץ בעשרים
לאוגוסט, כמו שאמרתי,
שבועיים אחר כך, ראשון
בספטמבר, פתיחת שנת הלימודים,
ההורים שלי רשמו אותנו בבית ספר
דתי 'מורשת ישראל' ברמת גן.
למדתי שמה מראשון בספטמבר
עד פסח, שני שליש.

01:33:00

הקליט בבית הספר הזה
הייתה לי מאוד מאוד קשה.
גם התלמידים וגם המורה לא
ידעו איך להתייחס אליי.
אני זוכרת שאנחנו
הגענו בלי בגדים, בלי
נעליים, בלי שום דבר, אז
מהשאריות שאימא אספה מפה
ומפה, זה מה שלבשנו בהתחלה

ואני הגעתי עם איזושהי
שמלה, נדמה לי,
לבית הספר ולא ידעתי את השפה.
שאלו אותי, הילדים, 'את יודעת
עברית?' אז אמרתי 'קצת'.
זה היה נשמע להם יותר מדי ערבי
ואז צחקקו וקראו לי 'ערבייה'.
בלבנון הייתי יהודייה
ופה הפכתי לערבייה
ונידו אותי, לא רצו קשר איתי.והמורה, היה לי מאוד קשה להבין עברית
והמורה יום אחד היא דיברה משהו,
כמו 'מלוכלך, מלוכלכת'
ושאלתי אותה, מה זה מלוכלך?
אז היא התקרבה אליי ואומרת לי 'את רואה?
זו השמלה שלך,
היא מלוכלכת.
ואני לא הבנתי, חשבתי שהיא
אומרת יפה, חשבתי שהיא אומרת

01:34:30

וכשהבנתי מה זה 'מלוכלכת' אמרתי, הכל היא
יכולה להגיד, שמלה לא יפה, שמלה בלויה,
הכל, אבל מלוכלכת?
היא לא יכולה להגיד.
זה לא היה אצלנו בבית.
ואחרי שני שליש שלמדתי שם,
עברנו לגור בדירה זמנית בחולון
ושם עברתי ללמוד
בבית ספר 'ישורון',

גם בית ספר דתי.
שם הייתה קליטה שונה
לגמרי וזה בזכות המורה,
הייתה מורה שקראו לה דבורה,
המורה דבורה, הגעתי ביום הראשון
לבית הספר, נכנסתי לכיתה,
היא באה ולקחה אותי מחדר המנהל.
הבינה שיש לי איזשהו סיפור
ואז היא נכנסה והיא אמרה לילדים:

'זאת שושי פיינה, היא
עלתה מלבנון לישראל,
לפני חצי שנה,
היא לא יודעת עברית,
יש לה סיפור קשה,
שעברה תלאות,
היא תספר לנו את
הסיפור, אבל בינתיים,
אתן 30 בנות, אני רוצה שכל יום,
אחת מכן תיקח אותה אליה הביתה

ותלמד אותה. תעשה איתה שיעורי בית,
תלמד אותה עברית, תלמד אותה חשבון',
אני שנה וחצי לא למדתי.
אז לא למדתי, אני לא יודעת שברים, אני לא
יודעת אחוזים, עם מתמטיקה הפסדתי חומר.
ובאמת, זה מה שעשו.
כל תלמידה לקחה
אותי כל יום הביתה,
כל פעם מישהי אחרת ולימדו אותי,
וככה התקדמתי.
הייתי בכיתה ז',

והמשכתי עד כיתה ח' איתן,
היה לי מאוד כיף והייתי מאוד מאוד חרוצה כי
רציתי להוכיח את עצמי ולהיות מקובלת ולהתקבל.
אז הצלחתי ללמוד ולהשיג הישגים
טובים, אז הבנות רצו את קרבתי.
אחר כך עברתי ללמוד
בתיכון בבית ספר יבנה,
במשך 4 שנים, אז לא היה חטיבות
ביניים, אז היה מכיתה ט' עד י"ב.

למדתי שם, עשיתי בגרות
ריאלית-ביולוגית,
ואפילו עשיתי גם כמה,
5 יחידות בערבית,
בלי שום קשר, לא למדו שם ערבית
אבל חבל לא לעשות עוד יחידות.
ורציתי רק להראות שאני כתבתי ספר,
על ההישרדות שלנו בלבנון.
הספר, קוראים לו "ארזי הלבנון",
הוא מספר מתחילת המלחמה,

כל התלאות שהיו,
עד שהגענו לארץ ישראל.
בפנים, גם סיפרתי על המנהגים
שלנו, המאכלים שלנו, הילדות שלי
בביירות.
המשחקים שהיה לנו,
הבילויים שעשינו.
זהו, זה ספר שכתבתי
בעצם בשביל ההורים שלי,

ובשביל האחיינים שלי והילדים שלי
שיידעו מאיפה באנו.
מקסים שושי, תודה רבה.
-וזהו, בכיף.

שושי רוזי חי

מראיינ/ת -
גלית כהן – קרספי  
אורך הסרטון:
01:30:58
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בירות
,
לבנון
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש


קוראים לי שושי חי,
אני נולדתי בלבנון.
גרנו בביירות בוואדי אבו ג'מיל
ברובע היהודי של ביירות.
רוב הקהילה היהודית גרה בוואדי
אבו ג'מיל, חלק מהקהילה גרו
ברחוב המקביל שנקרא 'רחוב צרפת',
שערי פרונסה, שזה רחוב צרפת.

חלק גרו ב-(ערבית) שזה
בעלייה של ואדי אבו
ג'מיל, לקראת סופו
וחלק גם גרו לכיוון הים ממש,
ואדי אבו ג'מיל הוא
לא רחוק מהים, זה
הליכה של 5-7 דקות
ברגל לכיוון הים.
בביירות,

השם שלי בלידה היה רוזט
ובבית קראו לי תמיד רוזי.
נולדתי למשפחת פיינה,
אבא שלי קוראים לו זקי,
שזה יצחק, אימא שלי קוראים לה
דוסה, פרדוסה, שזה פרידה.
יש לי שני אחים ואחות,
האח הבכור, שאול,
בלבנון קראו לו שרלו,
 


אחר כך אני, רוזי,
אחר כך פרז'י,
שפה קוראים לו יהושוע, שוקי.
אחר כך אחותי הקטנה,
שבלידתה קראו לו מיוריאל
ותמיד קראנו לה
בבית בלבנון מיורי.
כשעלינו לארץ היא,
עכשיו היא מירי, מרים.

למדתי בשני בתי ספר בלבנון,
בביירות, למדתי בבית ספר תלמוד תורה
ועד כיתה ג', אחר כך
עברתי לבית ספר אליאנס.
בבתי ספר למדנו כמה שפות,
מגן ילדים למדנו ערבית וצרפתית,

ואחר כך בכיתה א',
הוסיפו את העברית.
עברית למדנו תפילות, שירים,
אותיות, לכתוב אבל לא ברמה של
שפת אם כמו הצרפתית והערבית.
יותר מאוחר גם האנגלית,
השפה האנגלית נכנסה.
אני למדתי עד
קיבלתי בלבנון תעודת
 


סרטיפיקה, שזה סוף כיתה ה',
אז פרצה מלחמת האזרחים
והפסקתי את הלימודים,
עד שעליתי לארץ, מלחמת האזרחים,
היינו בתוך מלחמת האזרחים שנה וחצי.
לפני המלחמה היו חיים

לנו, לילדים, חיים
נורמאליים, רגילים,
למדנו בבית ספר
חמישה ימים בשבוע.
שבת זה היה שבתון שלנו, של
היהודים, אז לא הלכנו לבית הספר.
יום ראשון זה היה שבתון
של הנוצרים, של השלטון

והיינו בדרך כלל ביום ראשון,
ניצלנו את זה לטיולים.
בקיץ ללכת לים, בחורף יותר
לים ולטייל ביערות של לבנון.
לבנון היא מדינה מאוד מאוד יפה.
היינו בדרך כלל מטיילים עם
דודה שלי והילדים שלה שהם היו באותם
גילאים שלנו, דודה שלי אחות של אימא,
 


דודה סלי, סלי לבית משפחת דורה.
יום ראשון אחד נסענו לטייל
המשפחה שלי
אימא, עם שני האחים שלי, אחותי
הקטנה הייתה ממש תינוקת,
אז היא נשארה עם אבא בבית.
ביום ראשון ואבא שמר
עליה, יחד עם סבתא שלי.
אנחנו נסענו עם דודה שלי, דודה
סלי עם שלושת הילדים שלה,

לברמנה,
עיירה בלבנון.
ונסענו, הלכנו לבקר שם זוג
שפעם שכר חדר אצל דודה שלי
וכשהם עברו לברמנה, הם כל הזמן ביקשו
שנבוא לבקר אותם, זה זוג נוצרי,
שהלכנו לבקר אותם,
טיילנו שם, זה היה חודש

אפריל, אביבי, מזג אוויר מאוד יפה
וכשרצינו לחזור אז
חיכינו לאוטובוס,
לא היה לנו רכב בלבנון, אנחנו
התניידנו על-ידי תחבורה ציבורית.
חיכינו לאוטובוס והאוטובוס
לא מגיע ולא הבנו למה,
והתחנה, היה כבר
המון אנשים בתחנה,
 


ואחרי שעה של המתנה,
החלטנו לקחת טרמפ,
בלבנון.
זה מסוכן כמו פה לקחת טרמפים,
אפילו יותר, זה לא משהו שמקובל,
אבל לא הייתה לנו ברירה
והמוניות לא עברו
ועצרנו שתי מכוניות,
מכונית אחת אנחנו עלינו בה
המשפחה שלנו והמכונית השנייה
משפחה של דודה שלי
וביקשנו להגיע לוואדי אבו ג'מיל.

הנהג היה מאוד אדיב,
מאוד נחמד, לקח אותנו
ובדרך, ברמנה היא
קצת יותר גבוהה מביירות
ובירידה ראינו את ביירות,
שוויץ של הים התיכון,
של המזרח התיכון,
מאוד יפה, אורות,
ואז הנהג
הדליק את הרדיו ושמענו

שהיה בלגן בביירות,
המוסלמים חטפו
אוטובוס של נוצרים והרגו וירו בהם
והמוסלמים נכנסו לאיזו כנסייה
וירו בנוצרים, במתפללים,
וזאת הייתה בעצם
יריית הפתיחה למלחמת
האזרחים העקובה מדם בלבנון
 


ואנחנו לא ידענו לאן נגיע, כלומר,
הנהג נסע ואנחנו לא ידענו לאיזה
לאיזה מקום אנחנו נגיע,
כנראה שהכול השתנה עכשיו
וכשהגענו ממש לפאתי
ואדי אבו ג'מיל,
פאתי ביירות יותר נכון, היו המון
מחסומים ולא נתנו לו להיכנס יותר
וביקשו מאיתנו ללכת ברגל הבית.
ובאמת, ירדנו מהאוטו
והתחלנו ללכת ברגל.

כשהגענו לוואדי אבו ג'מיל, אנחנו
גרנו ברחוב ואדי אבו ג'מיל, היו
מן חצרות כאלו ואנחנו
גרנו ב-(ערבית)
שזה מן חצר כזו של המון המון בתים
ואנחנו רואים מרחוק את אבא עומד
בתחילת החצר הזאת
באזור (ערבית) ומודאג,

הוא ראה אותנו ונשם לרווחה, מה קרה?
מה? הגענו והוא סיפר לנו
את הסיפור שבעצם שמענו בחדשות,
ונכנסנו הביתה ומאותו רגע,
התחילו כל מיני שמועות שרוצים
לשרוף את ואדי אבו ג'מיל,
שרוצים לשרוף את סורסו שזה היה
שוק של,
 


שרובו היה עם חנויות של
יהודים שניהלו אותם יהודים,
היה בו הכל, זה מזכיר מאוד
את שוק מחנה יהודה בירושלים
והגיע אלינו יום אחד
דוד איברהים, אח של
של אימא, הבכור,
הוא אומר, איזה שטויות, מה
פתאום, מישהו שרוצה לרצוח

הוא מודיע מראש שהוא רוצה לרצוח? מישהו
שרוצה לגנוב, מודיע מראש שהוא רוצה לגנוב?
מה פתאום, אל תאמינו, זה
שטויות ומי ישרוף? מה ישרוף?
לצערנו, הוא לא צדק, בדרך
כלל דוד איברהים היה
היה איש שאני מאוד הערצתי אותו
ואחרי מעט מאוד זמן,
נשרף סורסו, שוק סורסו,
ויותר מאוחר הגיעו

פליטים מוסלמים
בהנהגת ערפאת לתוך
ואדי אבו ג'מיל,
זה אותם פליטים בעצם
שבשנת 71' הגיעו ללבנון
אחרי שגורשו מירדן
בספטמבר השחור, מה שהיה
והגיעו לדרום לבנון
כפליטים והממשלה הלבנונית,
שהיא ממשלה נוצרית
עזרה להם בכספים כדי
שהם יוכלו להתקיים.
 


גם האוכלוסייה האזרחית תרמה להם
והם פשוט בכסף הזה, במקום לתת
אוכל לילדים ולימודים ולהתפתח,
הם רכשו נשקים
וב-13 באפריל 1975,
פרצה מלחמת האזרחים בלבנון

ואותם מוסלמים, פליטים,
הגיעו לוואדי אבו ג'מיל,
ובוואדי אבו ג'מיל
תחילה היו הפלאנג'ות
ובעצם מלחמת האזרחים היא
הייתה בין הפלאנגות לבין
המוסלמים.
ואנחנו היהודים היינו בטווח,
בתוך ואדי אבו ג'מיל,
ואז הגיע יום אחד שבת

ואבא יצא למרפסת
לראות אם יהיה מניין
באחד מבתי הכנסת,
משבעת-שמונה בתי הכנסת שהיו
בוואדי אבו ג'מיל.
הרב של הקהילה היה גר מולנו
והוא יצא למרפסת, אבא
ואני הלכתי בעקבותיו
והוא התחיל לקרוא לרב הקהילה אם
יש מניין, יום שבת, ללכת להתפלל.
 


ואני מזווית העין ראיתי מרחוק
הייתה חומה ומאחורי החומה
ראיתי שתי דמויות,
עם מסכות על הפנים,
מסכות מאוד מפחידות,
בצבעים של אדום ושחור
ועם נשק אישי ואר.פי.ג'י על הכתף,
ואני אומרת לאבא, אבא תיזהר, בוא
ניכנס פנימה תראה מה קורה שם.

לקח לו כמה דקות לאבא עד שהוא שם לב
אליהם ואז הוא לקח אותי על הידיים
והכניס אותי הביתה
והוא אמר, אף אחד לא יוצא מהבית.
וסיפרנו, אימא שאלה מה קרה?
סיפרנו לה
ואבא הרגיע אותנו הוא אמר, אל תדאגו הם לא
יגיעו הם נמצאים ברחוב המקביל ויש חומה,
הם צריכים לעשות סיבוב, לא יגיעו.
תוך 5 דקות היו דפיקות בדלת,

הם הגיעו לפי המזוזה שהייתה
על הדלת, חיפשו משפחה יהודית,
ודפקו בדלת.
פתחנו את הדלת, נכנסו,
איפה ראש הבית? איפה אב הבית?
קראו לאבא שלי ואמרו לו
אתה עכשיו בא איתנו, מה מסתבר?
שביום שישי בבוקר
 


היה מישהו מהקהילה היהודית,
קראו לו אבו רפול זכרונו לברכה.
הוא היה איש ערירי,
כבד שמיעה והיה מגיע אלינו כמעט
כל ערב שבת להתארח אצלנו,
לעשות קידוש כי הוא היה לבד.
אבל כשהתחילו כל המאורעות,
הוא היה בבית והיו כל פעם
בחדשות מודיעים אם אפשר לצאת

מהבתים, המצב בטוח כדי לקנות אוכל
או אי אפשר לצאת, להישאר בבתים.
וביום שישי בבוקר אמרו
לא לצאת מהבתים אבל הוא היה כבד
שמיעה, לא שמע, יצא מהבית שלו
וצלף נוצרי צלף בו והרג אותו.
בא מוסלמי
להוציא את הגופה, אז זה היה ממש
תחילת המלחמה, עוד שמרו קצת על

אסתטיקה ורצו להביא
את הגופות לקבורה.
בא מוסלמי למשוך את
הגופה, גם הוא נהרג
הצלף הרג אותו
וככה שלושה מוסלמים הגיעו
וצלפו בהם ונהרגו.
אותם מוסלמים החליטו שאנחנו
צריכים לחפש משפחה יהודית,
שתבוא להוציא את הגופות האלה, מה פתאום
שלושה מוסלמים ימותו בשביל יהודי?
 


ואז לפי המזוזה הגיעו לאבא.
אבא יצא החוצה יחד איתם,
השכנים שלנו היו גם יהודים,
הייתה אישה עם שלושה בנים,
בנים רווקים צעירים
אחד הבנים שם זוזו, זוזו זה יוסי.
הוא יצא החוצה ואמר להם מה אתם לוקחים אותו?
אבא לארבעה ילדים, נשוי,
תעזבו, אני בא אתכם.

'אתה גם יהודי? -בוודאי.
-אז בוא גם אתה איתנו'.
לקחו את שניהם,
למטה ברחוב הם צילמו אותם
ואמרו להם, במידה ויקרה לכם משהו,
אנחנו נפרסם את התמונה שלכם בעיתון
ונגיד שאתם פדיון,
שנפלתם למען לבנון
וככה לקחו אותם לכיוון הגופה,

וזה היה צלפים שצלפו כל
הזמן מכיוון הפלנגות.
האימא של זוזו, של
יוסי, מרימה קראו לה
היה לה תושייה כזאת והיא
אמרה רגע רגע, אני מתקשרת
לבניין שגרים יהודים שמשם צולפים הפלנגות
ואני אגיד להם שמי שעכשיו עובר ברחוב,
זה שני יהודים.
עכשיו שניהם, גם אבא וגם
 


זוזו, היו כבר לבושים בגדי שבת
- חולצה לבנה ומכנס שחור.
והיא זרקה להם מהחלון
מהמרפסת, זרקה להם סדין,
אמרה להם תחזיקו את הסדין הלבן.
אז האלה שבאו החבר'ה המוסלמים שבאו 'מה
בשביל מה הם צריכים את הסדין הלבן?',
אז היא אומרת, זה אות
כניעה, שלא יצלפו בהם.
טוב בסדר, נתנו לה לתת להם את

הסדין הלבן והיא התקשרה
לאותה משפחה יהודית,
אמרה להם, תגידו לצלפים לא לצלוף, יש
שני בחורים עכשיו שניגשים לגופות,
הם לבושים בגדי שבת עם סדין לבן.
וזה מה שבאמת, הירי הופסק.
הם הלכו לגופות,
בדרך אבא שלי וזוזו אמרו

מזמורי תהילים ותפילות
כדי שיחזרו בשלום.
בינתיים הגיעה שכנה שלנו שהייתה
גרה ממול, מצרייה, מוסלמית.
ביקשה מהחבר'ה לעזוב אותם,
כאילו, מה אתם רוצים מהם?
אבל הם לקחו אותם והיא לקחה אותנו,
את הילדים, אני ושני אחים שלי
אליה הביתה, כדי שלא
נראה מה הולך להתפתח שם,
 


ואימא ואחותי הקטנה נשארו בבית.
מהחלון שלה, אני זוכרת שראיתי את אימא
יושבת על המדרגות עם אחותי הקטנה
על הידיים
ובוכה ומתפללת.
ובאותו רגע אני חשבתי
שזהו, אנחנו כבר לא נהיה
משפחה אחת,
כנראה שאבא לא יחזור

ואימא ואחותי, לא יודעת
לאן הם לקחו אותן,
אבל היה נס ואבא חזר,
יחד עם השכן.
ואז השכנה החזירה אותנו לבית
ומיד ברגע שאותם מוסלמים הלכו,
אנחנו החלטנו שחייבים
לברוח מהבית.

מצד אחד, הבית שלנו היה גדול, מצד אחד
זה היה, (ערבית) החצר שאמרתי לך,
ומהצד השני של הבית, זה היה
המגרש של בית ספר תלמוד תורה
ובית כנסת מגן אברהם,
הבית כנסת הגדול.
יחד בעזרתם של השכנים שלנו,
חיברנו סדינים אחד לשני
וקפצנו דרך החלון
 


לכיוון בית הכנסת הגדול, האולם,
שהיה משותף בין בית כנסת
אברהם, מגן אברהם לתלמוד תורה.
ורצנו לשם כל עוד
נפשנו בנו והלכנו
לאולם בית הספר.
היינו שם 3 ימים.
אלינו הצטרפו, שמעו
בקהילה היהודית

שבאו ולקחו את אבא וכולי
אז פחדו שיגיעו גם אליהם.
הצטרפו אלינו עוד משפחות
יהודיות וביניהן גם דודה שלי,
דודה סלי ודוד איברהים,
שהיה גר אצל דודה סלי כי
המשפחה שלו עזבה לצרפת, כל המשפחה
והוא היה אמור גם לנסוע לצרפת
אבל הוא היה, רצה לסיים עוד כמה דברים,
לסגור כמה דברים לפני הנסיעה לצרפת.

באולם הזה היינו ילדים
קטנים, נשים בהריון,
רובם יהודים אבל
היו גם כמה משפחות
מוסלמיות שהצטרפו אלינו.
גם כאן, האולם היה מצד אחד
ואדי אבו ג'מיל, מהצד השני שלו
זה רו דה פראנס, רחוב צרפת
ורו דה פראנס היה בשליטת הפלנגות וואדי
אבו ג'מיל כבר היה בשליטת המוסלמים.
 


שני הצדדים רצו להראות
שהם טובים אל היהודים,
הביאו לנו אוכל,
אלה הביאו אלינו מוואדי
אבו ג'מיל ואלה הביאו לנו
מרו דה פראנס, רחוב צרפת.
וביקשו מישהו, ביקשו
את דוד איברהים,
שיבוא
והוא יחלק בעצם את האוכל.

אבל הם לא אמרו מה
רצו, הם רק אמרו
איפה איברהים אגנוז?
איפה איברהים אגנוז?
והוא שמע את זה, החליט שהוא בורח,
באותו רגע הוא היה לו רק שקית,
עם תפילין בשקית הזאת
וטיפס על חומה לכיוון רו דה פראנס,
במהירות ושם תפס רכב

שהסיע אותו לשדה התעופה
ומשם הוא ברח לצרפת
לילדים שלו.
והמשיכו לחפש, את איברהים אגנוז, איברהים
אגנוז והוא איננו, הוא לא נמצא.
מה אתם רוצים ממנו?
"אמרו לנו שהוא מראשי הקהילה היהודית
ורצינו שהוא יחלק ביניכם את האוכל".
אז אמרנו רגע, תשאירו את האוכל אנחנו נחלק
בינינו, עכשיו היהודים בלבנון היו מסורתיים.
 


חלקם דתיים, חלקם קצת
יותר דתיים, אבל
רובם ככולם, שמרו על כשרות.
לא יכולנו לאכול את האוכל הזה,
מה שהביאו לנו, זה לא כשר.
ולפני שהם הגיעו, כמה
שעות לפני שהם הגיעו,
דוד איברהים זכר שיש מצות
במחסן של בית הכנסת, מפסח.
הוא הלך, הוציא את כל, פתח את
המחסן והוציא את כל המצות כדי

שנוכל לאכול ואכלנו מצות,
במשך שלושה ימים,
אחרי שלושה ימים המצב
היה יותר בטוח, הודיעו
ברדיו שאפשר לצאת.
יצאנו, אני קוראת
לזה תחנה ראשונה,
מהתחנה הראשונה ולא יכולנו
אבל לחזור לבית שלנו.
מהאולם ראינו שלבית שלנו
כבר נכנסו המוסלמים

ויושבים שם ומנהלים
לעצמם חיים בתוך הבית.
אז ההורים שלי החליטו
שאנחנו הולכים לסבא וסבתא,
סבתא וסבתא פיינה, שגרים
ברו דה פראנס, ברחוב צרפת,
ובאמת הלכנו לשם
ואצל סבא וסבתא גר דוד מוני,
 


אח של אבא, שהיה רווק, הוא היה
גר אצלם ואנחנו גרנו יחד איתם.
היה, כל הזמן היו יריות מכיוון הנוצרים
למוסלמים, מהמוסלמים לנוצרים,
באמת אנחנו היינו בטווח
וליד הבית של סבא וסבתא היה מחסום
ומשם היו יורים

וכל לילה אנחנו היינו
שומעים אללה הוא אכבר
ואחרי הקריאה של
אללה הוא אכבר, הירי
ירי מהכיוון שלנו לכיוון הנוצרים,
מכיוון הנוצרים לכיוון שלנו.
היה פשוט באמת מצב של קושי לחיות.

וכשהמוסלמים הגיעו לאזור הזה, הם
החליטו לעשות
להיכנס לבתים של הנוצרים
ולהרוג בהם.
הם היו מוציאים אותם מהבתים, את הגברים ואת
הנשים והילדים, מעמידים נשים וילדים בצד,
את הגברים ליד בור
ענק והיו יורים בהם, לתוך הבור
וזה היה תמיד,
 


הבלגנים האלה היו תמיד בשבתות,
קראנו לזה השבת השחורה.
אנחנו ראינו את זה במו עניינו, בתור ילדים
אנחנו ראינו ואת הצעקות של הילדים והנשים,
בעקבות כל ירי וכל רצח כזה.
יום אחד גם הם דפקו בדלת אצלנו,
בבניין למטה היה שער
מברזל שתמיד נעלנו אותו.

ויום אחד הם פשוט כמעט
עקרו את הדלת, את השער,
ואז דוד מוני ירד
לראות מה הם רוצים.
פתח להם את השער, עלו, הם
אמרו אנחנו רוצים למקם
את האנשים שלנו למעלה, בגג,
משם יש תצפית יותר טובה, שנוכל
לירות יותר נכון ויותר טוב.

אז דוד שלי אמר תראו,
יש פה בבניין משפחות
עם ילדים, נשים, זקנים,
סבתא שלי הייתה
מרותקת למיטה, חולה.
אז ממש התחנן
שלא ימקמו שם את האנשים שלהם
ובאמת הם הסכימו, אבל אמרו,
אנחנו נבוא מדי פעם לאכול.
אפשר לחשוב שהיה אוכל
בבית, לא היה אוכל.
 


לא היה איפה לקנות,
לא היה חנויות.
אבל הם כל ערב כמעט היו
עולים עם המסיכות שלהם,
האדומות וכחולות וירוקות
ושחורות מפחידים והנשק שלהם
ונכנסים לבית ואימא שלי הייתה
צריכה לכבד אותם במשהו,
היא כל פעם הייתה מוצאת איזה משהו
לתת להם, לכבד אותם והיו הולכים.
יום אחד, גם כן, דפקו בשער,
ביקשו לעלות, דוד שלי פתח להם

והם עלו, בלי לדבר,
בלי כלום, עלו למעלה
והלכו לכיוון הטלפון, לא היו טלפונים
בבתים, היה טלפון אחד לאחת המשפחות,
לאחת המשפחות היה לה טלפון
והם הלכו עם, ראו את הכבל
של הטלפון וקרעו אותו.
קרעו אותו, 'למה קרעתם אותו?
למה עשיתם את זה?'

'אתם יוצרים קשר עם
הפלנגות, דרך הטלפון הזה
ומשתפים פעולה איתם, אנחנו
לא מוכנים שתעשו את זה.
לכן קרענו את הטלפון'.
ובעצם, מה שהם עשו,
הם ניתקו אותנו
מכל הקהילה היהודית, מכל
מכל העולם החיצון ועכשיו
נשארנו באמת לבד, אי אפשר היה.
אחר כך ויום אחד, היה,
שמענו, זה היה גם שבת,
הכל היה בשבתות.
 


שמענו שני בומים מאוד מאוד חזקים
והשכנים קראו לנו לבוא לראות,
אמרו 'בואו תראו, בואו תראו,
אחד הבתים בוואדי אבו ג'מיל, אחד הבניינים
נפגע משני פגזים והוא עולה באש'.
הלכנו לראות, הסתכלנו,
אני זיהיתי מיד את הבניין, זה היה
הבית שסבתא שלי הייתה גרה שם,
שאימא שלי גדלה שם,
שאנחנו גדלנו שם.
אנחנו היינו מגיעים תמיד

לבית של סבתא בקיץ, היינו עוזרים,
היה להם, היינו עושים דבק,
סלוטייפים כאלה, היה ממש כמו מפעל
והיינו עם מכונות כאלה עושים את
הדבקים בקיץ כשלא היה לנו לימודים.
זה בית ילדות שלי ואני
רואה אותו, כולו נשרף
ודוד שלי, דוד מוני, הוא רץ
חזרה לבית, לא לתת לאימא להגיע,

ולראות את הבית נשרף והוא אמר
לה, את תישארי פה, אל תבואי.
והיא בכוח הלכה לראות מה
קורה ובאמת זה היה מחזה
כל הבית נשרף ובאמת
ואדי אבו ג'מיל התחיל להישרף, כל
הבתים של היהודים התחילו להישרף
ואחרי שבת נוספת
שהיה המון המון ירי
 


ואימא החליטה למחרת שהיא לא
נשארת פה, אנחנו חייבים לברוח.
זאת הייתה תחנה 2, עכשיו אנחנו צריכים
להגיע לתחנה אחרת ולא משנה מה.
והגיע מישהו, מוסלמי, בשם עדנאן, הוא
אמר אני מוכן להבריח אתכם לאן שתרצו.
אז אמרנו אנחנו רוצים להתרחק
לבחמדון, בחמדון זו עיר קיט,
שהיהודים היו מגיעים לשם
בשלושת חודשי הקיץ החמים,

היו עוזבים את ביירות
ונוסעים לבחמדון.
הנשים והילדים היו נשארים כל הזמן שם,
הגברים היו חוזרים לביירות לעבודה
וחוזרים בערב לבחמדון.
ולבחמדון עדיין המלחמה לא הגיעה
לשם, אמרנו אנחנו נוסעים לשם.
נסענו לבחמדון
ולאימא יש בן דוד שהיה לו בית בבחמדון,
לנו לא היה בית קיט בבחמדון,

והבן דוד כבר עזב את לבנון.
אנחנו הלכנו לשם, אני אפילו לא יודעת
איך היא השיגה את המפתחות של הבית
ונכנסנו לבית של דוד
מוני חלה, זה היה
בן דוד של אימא
וגרנו שם.
אנחנו הגענו לשם ביום שישי בבוקר,
 


זה היה ערב ט"ו בשבט,
שבת היה ט"ו בשבט
ואימא אמרה: 'מה, צריך לעשות משהו, לראות איפה
יש פה חנויות לקנות פירות לכבוד ט"ו בשבט
ושבת מגיעה, צריך
לארגן משהו לאכול'.
ובאמת אפשר היה, העיירה הייתה שקטה, יכולנו,
היא יכלה לארגן כמה דברים, ארגנה כמה דברים.

הלכנו לישון ביום שישי בערב, שבת
בבוקר אני התעוררתי, אני זוכרת
שאבא לא היה בבית, כנראה שהוא הלך לבית
הכנסת, בדיעבד הבנתי שהוא היה בבית הכנסת,
אימא גם לא הייתה, היינו רק אנחנו הילדים ולא
הבנו, אנחנו בבית שהוא זר לנו, לא שלנו,
למה אימא ואבא הלכו? למה הם לא נשארו איתנו?
למה לא שומרים עלינו?

ואחרי כמה דקות דפיקות
בדלת, אני שואלת מי זה
בן דודה שלי, בן דודה שגם קראו
לו שרלו, קוראים לו שרלו,
שרלו מזרחי ואני פותחת את הדלת, מה קרה?
הם גרים,
יש להם בית קיט בבחמדון וגם הם ברחו
מביירות והגיעו, גרו בבית שלהם בבחמדון.
 


אז אני אומרת לו, מה קרה?
היה לו פנים חתומות.
לפי הפנים שלו הבנתי שקרה
הרע מכל, אבל לא הבנתי מה.
הוא אומר, 'תתלבשו ותבואו איתי'.
התלבשנו והלכנו איתו
ברגל לכיוון הבית שלו
וכל הדרך אני שואלת אותו 'מה קרה?
מה קרה? תספר מה קרה' והוא,
שפתיים חתומות, לא מדבר
ואנחנו צועדים אחריו,

מגיעים לבית, נכנסים
הביתה ורואים,
אני רואה את אימא, אני רואה את אבא, את
דודה שלי וכולם יושבים שם ומקוננים בבכי,
בהיסטריה, אז אני לא הבנתי ואנחנו
לדודה שלי היו גם ילדים קטנים, בגילאים
שלנו, אז נכנסנו לחדר שלהם לשחק איתם,

שאלנו מה קרה, אז בת הדודה שלי, שהיא
בגילי, אמרה לי: 'דוד מוני נהרג'.
אה, טוב.
כל כך הרבה מתו במלחמה הזו ומתים ונהרגים
אז אנחנו הילדים לא הבנו את המשמעות.
אה, בסדר ושיחקנו, משחקים
וזה ובחוץ בכי ויללות
ואז הגיעה דודה שלי, אחות של דוד מוני, דודה
רונה והיא אומרת: 'אתם לא מבינים מה קרה?'
 


'כן, דוד מוני נהרג'.
'ואתם לא מבינים מה זה אומר?'
נו, בסדר, מה, מה אנחנו? אז היא
אומרת, עכשיו, דוד מוני הוא היה רווק
ואת האחיינים שלו הוא כל כך אהב
והוא פינק אותנו
בצעצועים, במתנות,
וממש, הוא היה ה-דוד שלנו.

ואז היא אומרת, 'זה אומר שאין יותר מתנות,
שאין יותר צעצועים, שאין יותר משחקים'.
את זה אנחנו מבינים בתור ילדים, אז
הבנו מה זה ואז גם אנחנו התחלנו לבכות
והבנו שבאמת איבדנו דוד
וזה סופי.
במוצאי שבת, כל השבת
אנחנו דתיים לא

הידיעה הגיעה אבל לא טיפלו בזה, לא ניסו
לראות איפה הוא נמצא, מה מו, שום דבר.
במוצאי שבת בעלה של דודה רונה,
דוד רחמו, הוא גם היה
פעיל בקהילה היהודית.
הוא התקשר לאנשים שהוא מכיר וביקש
לדעת איפה נמצא, איפה הגופה.
והם אמרו לו 'אנחנו
נבדוק ונגיד לך'.
 


אחרי כמה שעות, מתקשרים אליו, אומרים לו
'הוא נמצא, הוא נמצא בבית החולים המוסלמי
והוא חי, פצוע קשה מאוד, הוא
פצוע אנוש אבל הוא חי'.
כשהמצב נהיה קצת
רגוע, טיפה, בלבנון
אז דודה שלי שזה
אחות של דוד מוני,
אבא שלי ודוד רחמו ואימא שלי

ואני חושבת עוד ילד אחד שהוא
נהג באוטו, בן דודה שלי,
נסעו לרו דה פראנס לבית של
של סבא וסבתא לראות מה
קרה ואיפה דוד מוני.
סבא וסבתא היו אצל השכנים ומה שהסתבר
שביום שישי בערב, ביום שאנחנו
ביום שישי בבוקר אנחנו
עזבנו, ביום שישי בערב,
אנחנו ישנו בבית של סבא וסבתא

בחדר פנימי
כדי שיהיה מוגן מהירי ומהפגזים.
והיה שם, הייתה ספה,
שישנו שלושת האחים
ביחד - אני, אחי הגדול
ואחי הקטן ממני, ישנו על אותה ספה
ודוד מוני ישן בחדר אחר.
כשאנחנו עזבנו, הוא אמר, 'אה יופי, אני עכשיו
אלך לישון בספה הזאתי, היא יותר מוגנת'.
 


באותו ערב, בלילה, הגיע
פגז מהגג, מלמעלה,
פגז ישירות על המיטה שלו, איפה
שהוא ישן וזה פגע לו בבטן.
וכשבאו לפנות אותו
הם חשבו שהוא מת ושמו
אותו בתוך, באמת, מקרר.
אבל כל כך הרבה פצועים
יש שם שכל פעם צריכים
לפתוח, לשים עוד אחד

ומתים וכולי ובאחת
הפעמים שפתחו את המגירה,
הרופא שהיה עם המת השני, הוא ראה
שיש לו דופק, אז הוציאו אותו
והכניסו אותו מיד לחדר ניתוח
ועבר המון המון ניתוחים.
בינתיים, מי שראה את כל המחזה
הזה, זו הייתה סבתא שלי
שכמו שאמרתי, שהיא הייתה מרותקת
למיטה, היא ישנה על הרצפה, על מזרון

וראתה שמוציאים את
דוד שלי, כולו דם,
הבינה שהרע מכל קרה, היא גם
לא יכלה לדבר, היא רק אמרה
היא רק יכלה להגיד 'מו', שזה
החלק הראשון של השם שלו, מוני.
אז היא צעקה את הצעקה 'מו' וזהו.
בסופו של דבר, כשהגיעו ההורים
שלי ודודה שלי לבית שלהם
הם ראו אותם אצל השכנים,
 


סבא נותן לה בצמר גפן מים
ומיד דודה שלי אמרה, חייבים לפנות אותה
לבית חולים, פינו אותה לבית חולים
וזה היה באותו בית
חולים שדוד שלי היה.
והם היו בחדרים סמוכים,
שהקיר הפריד בין
הראש שלה לראש שלו
והיא אחרי שלושה ימים נפטרה.

והמשפחה הייתה צריכה
לשבת שבעה על הסבתא.
אבל, הרב של הקהילה אמר לאבא שהוא
לא צריך לשבת שבעה ולא לגדל זקן
כי הוא היה בא ומטפל בדוד שלי,
בדוד מוני, שדוד מוני לא ידע
מה קרה, הוא לא צריך לדעת את זה.
וככה היינו, אבא היה נוסע מבחמדון

לביירות ומבקר את דוד שלי
וגם אימא שלי וגם אחותו
ועברנו בבחמדון את החורף,
החורף בבחמדון הוא חורף קשה,
עם שלג של מספר
מטרים, חשמל לא היה,
אימא הייתה שמה את האוכל במרפסת, בתוך
השלג, ככה זה היה שומר על הטריות שלו
 


ואנחנו גם לקחנו את
הכל, הילדים, בצורה
הכי כיף שיכול להיות, שיחקנו
בשלג, מה יותר כיף מזה?
היינו הולכים לבני דודים שלי,
לבני דודה שלי, משחקים איתם
ויום אחד אבא אמר
שהוא יביא את הסחורה שלו מהחנות,
סחורת בדים, לבחמדון לשים את זה
בבית של דוד מוני חלש

שנשמור עליה שם והוא
נסע וחזר עם משאית
עם הבדים, בדרך עצרו אותו
דווקא הפלנגות, הפלאנגיסטים.
ואבא שלי, בלבנון, היהודים, חלק מהיהודים
היו להם אזרחות לבנונית וחלק לא.
חלק, היה להם

אזרחות בבדיקה, קראו לזה (ערבית)
ואבא שלי לא הייתה לו אזרחות
לבנונית והיה כתוב (ערבית)
והם חשבו שהוא מוסלמי או סורי
וביקשו ממנו להתלוות אליו
והוא אמר להם 'אני יהודי'.
ובין הפלאנגיסטים ליהודים
הייתה איזושהי ברית ביניהם.
 


והם לא הרעו לנו והוא אומר 'אני יהודי', אז
אמרו לו, 'תשמע, אנחנו עכשיו ניקח אותך למקום
לחדר, יושב שם יהודי, הקהילה
היהודית כולם מכירים את כולם.
אם הוא יכיר אותך,
אתה משוחרר.
אם אתה תכיר אותו,
זה לא יעזור לך.
ובאמת, לקחו אותו דרך
פרוזדורים, מדרגות,

יורדים עולים ומגיעים לחדר,
דופקים בדלת, נפתחת הדלת,
היהודי מסתכל, 'יצחק!
מה אתה עושה פה?"
אז הוא אומר לו, 'אני? תשאל את
האנשים שלך, הם הביאו אותי לפה'.
ואז הפלאנגיסטים אמרו
לו 'אתה משוחרר'.
אבל אותו יהודי לא רצה לשחרר את אבא בצורה
כזאת, תשב תשתה קפה, אוקיי, הרגיע אותו
וחזר למשאית.

כשהגיע למשאית הנהג
היה מחוץ למשאית,
אבל הסחורה כבר לא הייתה בתוך
המשאית היה חלק מהסחורה.
אז אבא אמר 'מה שיש - אני
מסתפק', המשיך לבחמדון,
זה כבר היה כמעט, אני לדעתי כבר
נכנסה שבת, זה היה ביום שישי
ואנחנו דאגנו מאוד, לא היה אז
פלאפונים, לא טלפונים ציבוריים,
אי אפשר לדעת מה קורה.
 


ואימא שלי ביקשה מאחי הגדול,
שעוד לא הייתה לו בר מצווה,
לעשות את הקידוש במקום אבא.
ואחי אמר, נחכה עוד קצת, עוד מעט
יבוא אבא שהוא יעשה את הקידוש.
ובאמת, אחרי הרבה שעות הגיע
אבא עם הסחורה שנשארה,
וזו פעם בעצם שנייה שהוא ניצל.
אחר כך המשכנו להיות בבחמדון,

עד שדוד מוני חלה, הבן דודה של
אימא, החליט לחזור לארץ עם המשפחה.
'לארץ' - ללבנון ולגור
בבחמדון כי שם היה שקט.
אז היינו חייבים לעבור הלאה.
אז עברנו לתחנה רביעית,
תחנה רביעית זה היה
בחוף הים ליד הנמל,
בבית של דוד איברהים, אח של אימא.

עברנו לדוד איברהים, זה
היה קצת לפני פורים.
בפורים, בלבנון, אבא
תמיד היה מביא לנו
כל מיני
אקדחים כאלה עם
וזיקוקי דינור והיינו
מפעילים אותם.
 


זה היה פורים ושנה לפני כן,
עשינו פורים אצלנו בבית והגיע
בן דודה שלי, הבן של דודה סלי,
גם כן קוראים לו זוזו, יוסי.
ותוך כדי המשחק הזה, פגע
לו, נפגעה לו העין.
ואז אבא אמר, זהו, אני יותר
לא מביא את הדברים האלה בפורים, אנחנו
לא נשחק יותר בדברים האלה בפורים.

הוא אמר ולא ידע מה הוא
אמר, כי שנה אחר כך, בפורים
היו יותר פצצות ויותר
מרגמות ויותר יריות
והיינו אצל דוד איברהים
בבית שלו, הבית היה ריק.
נכנסנו לבית ואימא ישר הלכה לחפש במזווה אם
יש אוכל, אם יש משהו, כדי שנוכל לאכול.
המלחמה גם לשם עדיין לא הגיעה.
ובאמת מצאנו המון

קטניות, זיתים, יין, גבינות,
וכל אלה הייתה עושה אותם דודה שלי,
דודה חסיבי, היא הייתה מכינה אותן,
את הגבינות ואת היין, כי לא היה
כשר, הכל מעשה ידיה, זיתים.
הכל כאלה צנצנות גדולות
של המאכלים האלה
ורווח לנו, אמרנו יופי
יש אוכל וזה כשר.
 


עד שלאט לאט, המלחמה
הגיעה אלינו והמחסום
היה בדיוק מתחת לבית של
דוד איברהים, משם ירו
הנוצרים
ואליהם ירו המוסלמים.
עכשיו, שוב, אנחנו הילדים תמיד
ניסינו לראות את הדבר הכיפי.
אז היינו מסתכלים דרך
החלון, מתי המוסלמים יורים

וסליחה, מתי הנוצרים יורים
ומתי המוסלמים מחזירים להם.
עכשיו המוסלמים היו מחזירים את
הירי דרך בתי המלון שעל חוף הים,
מהחלונות, הם היו
בגובה, אז היינו רצים
מהמרפסת לכיוון החדרים כדי לראות
לאן פגעה הירייה שיצאה, הפגז שיצא
מהנוצרים, לאן זה פגע ומתי
המוסלמים יחזירו להם.

זה בשבילנו
שמחה כזאת, מן חוויה, הרפתקה,
לא יודעת איך להגדיר את זה.
למרות שהפחד היה, אבל,
כנראה כדי, זה חלק מההישרדות,
זה מה שאני חושבת.
אפילו היינו יורדים למטה בהפוגות
ולוקחים את התרמילים של הפגזים,
הם היו מאוד יפים, מנחושת כאלה,
מביאים אותם הביתה ואומרים,
כשיהיה שלום וכשהמלחמה תסתיים,
 


אז אנחנו נעשה מזה
אגרטלים יפים, זה יפה.
וככה המשכנו לחיות תוך כדי ירי.
עד שיום אחד, כבר
הרגשנו שאפילו הבית
התחיל לרעוד.
הדלת נעקרה ממקומה מאיזשהו פגז שפגע על
המדרגות, המדרגות של הבניין היו חיצוניות,
אז פגז אחד פגע

במדרגות והדלת נעקרה ואז שמנו
את הדלת, הנחנו אותה חזרה
ושמנו לידה כל מיני שולחנות,
כיסאות, דברים כבדים
עד הקיר הבא, כדי
שיהיה דלת לפחות.
אבל אי אפשר היה להמשיך
כך לחיות, הירי המשיך ואז
היה עוד פגז שפגע
במדרגות והחלטנו שוב,

שצריך לברוח מהמקום ואז ירדנו
אימא שלי אמרה 'כל אחד
שייקח את החבילה שלו'.
אנחנו היינו 6 נפשות,
כשאחותי הקטנה הייתה חבילה בפני עצמה
כי היא הייתה תינוקת בת שנה ומשהו.
אימא שלי הייתה לוקחת
את החבילה הזאת
ועוד מישהו היה לוקח את החלב שלה
 


בקופסאות, עוד מישהו היה לוקח
חיתולים, חיתולים, לא היה אז טיטולים.
עוד אחד היה לוקח
איזה סיר שהתבשל על
על הגז וכל אחד ידע מה החבילה שלו
ואני כשבאנו לברוח, אמרתי לאימא
'אני רוצה לקחת את המעיל
שהבאת לי מאיטליה לפני שנה'.
היה לי מעיל יפה אז אימא אומרת,

'מה פתאום מעיל? תראי הכל
שריפות בחוץ, הכל חם,
איך את יכולה ללכת עם מעיל?
תעזבי את המעיל'.
'אז אולי ניקח בבקשה את
מכונת התפירה שקנית לי?'
מכונת תפירה שהייתי תופרת לבובות שלי
כל מיני חצאיות, שמלות, חולצות.
'איזה? מה פתאום. תיקחי את הסיר שעל הגז
ותבואי, לא לוקחים שום דבר איתנו'.

אז אני אומרת לה 'אז אני נשארת פה, אני רוצה
להישאר עם המעיל שלי, עם המשחקים שלי'.
אז היא אומרת 'אם אנחנו נישאר פה -
אנחנו נמות. חייבים עכשיו לברוח'.
ואז אני הסתכלתי על אימא
ואמרתי 'אז המעיל שלי יישרף?'
"ומכונת התפירה שלי תיהרס?"
משכה אותי, עם הסיר שהיה לי
בידיים שלי ורצנו במדרגות.
הלכנו מאחורי הבניין
 


מאחורי הבניין של דוד
שלי, זה היה בעצם הים.
אבל, היה עדיין שורה של
בניינים לפני חוף הים ממש
ושם הייתה גרה אישה
יהודייה בשם גוני,
מדאם גוני
והלכנו, דפקנו אצלה בבית, היא ביקשה מאיתנו
תבואו, תבואו לפה, תהיו איתי כי אני לבד.

מה שמסתבר, שבעלה והבנים
שלה ברחו לפני כן
כי היה
שוב, באחת השבתות, הגיעו
מוסלמים לאחד הבתים
של היהודים באזור
ורצחו אותם.
רצחו נוצרים ורצחו גם
חלק, יהודי אחד נדמה לי
ואז הם החליטו לברוח
והיא נשארה בבית.

נכנסנו אליה הביתה, אמרה לנו 'לא
נכנסים לבית, אתם יושבים פה, בכניסה'.
טוב, כניסה מאוד קטנה,
אנחנו היינו 7 נפשות כי גם
סבא שלי, זה שהבן שלו נפצע ואשתו
נפטרה, אז הוא היה כבר לבד אז הוא בא,
היה איתנו והוא ברח איתנו ממקום למקום.
 


היינו 7 נפשות והייתה עוד שכנה,
שהיא נוצרייה, שהגיעה גם לשם
ו-'פה אתם יושבים, לא,
לא, לא נכנסים לחדרים'.
טוב, בסדר, נשב פה,
העיקר מקום מוגן.
ישבנו שם, שוב, הגיעה השבת
ואפילו לא היה לנו על מה לקדש.
הפלנגות שהיו למטה הביאו לנו
לחמניות כאלה עם משהו בפנים,

ואבא קידש על הלחמניות, חיפשנו את הלחמנייה
שיש בה את הממרח הכי כשר שיכול להיות
ואבא קידש על הלחמנייה.
תוך כדי קידוש, אנחנו
שומעים שוב יריות, פגזים,
רעש של מלחמה, המולה ואז
אנחנו שומעים דפיקות בדלת.
זה היה השכנים של מדאם גוני.

הם צעקו 'הנמל נשרף! הנמל נשרף!
תצאו, תברחו!'
ואז, יצאנו לברוח מהמקום,
ירדנו למטה ובאמת היה אש
תופת, שריפות, אפילו הים
נשרף, היה ממש שביל
של אש בתוך הים.
בנמל יש מחסנים של צבע, מחסנים
שפשוט הבעירו את האש יותר.
 


ופיצוצים והדי פיצוץ שמענו
ויריות ולמטה זה היה שדה מלחמה.
המון המון ג'יפים, חיילים,
כולם פלאנגיסטים.
ההורים שלי אמרו
בואו נברח דרך הים.
הלכנו לים, אש, איך
אפשר לברוח דרך הים?
חזרנו, שמישהו ייקח אותנו, מישהו
מהפלאנגיסטים שייקח אותנו, עברנו

מג'יפ לג'יפ, 'תיקחו אותנו,
תוציאו אותנו מפה'.
אף אחד לא שמע לנו, 'תצאו מכאן,
אנחנו במלחמה' ויורים וירי.
עד שבסוף המפקד שלהם,
שם, ביקש מאחד
החיילים ונהג לקחת את אחד הג'יפים
ולהוציא אותנו מהמקום הזה.
ישבנו בתוך הג'יפ,
סבא ישב קדימה ליד הנהג
ואני עם אימא ואבא והאחים,

ישבנו מאחורה על שקיות
חול, באמצע היה
אר.פי.ג'י כנראה או, לא
אר.פי.ג'י אבל תת-מקלע היה,
שאחד הפלנגות, אחד החיילים שלהם
היה שם ואני זוכרת
שהג'יפ התחיל לנסוע, עוד
לפני שממש התיישבנו
ואבא החזיק את התת-מקלע כדי לשבת
 


ובדיוק הפלאנגיסט,
החייל, רצה לירות חזרה,
והוא צעק 'תוריד את היד!' וירה,
וכל הדרך יריות
עלינו, יריות מאיתנו.
ונסענו לכיוון אשרפייה‎,
אשרפייה זו שכונה
במזרח ביירות, שהייתה
נוצרית, כולם נוצרים
והיה שם רגוע.

אז הם אמרו, אנחנו
ניקח אתכם לאשרפייה,
בדרך ראינו
מכוניות שרופות, אוטובוסים
שרופים על יושביהם,
גופות ברחובות,
וירו עלינו כל הזמן, ירו
ואימא שלי ישבה עם ידיים מכוסות
ואמרה את שמע ישראל, כל הדרך
קראה שמע ישראל, שמע ישראל,

הבחור שהיה עם
התת מקלע, אמר 'אתם יהודים?' אז אמרנו
לו 'כן, אנחנו יהודים' אז הוא אמר לנהג
'אל תדאג, אנחנו נגיע בשלום,
הקדוש ברוך הוא, אללה,
אללה בחמיון אל יהוד,' הקדוש
ברוך הוא שומר על היהודים.
וככה נסענו עד שהגענו לאשרפייה.
באשרפייה הם
 


כל האוכלוסייה שם ראו בעצם
פלאנגיסטים שמגיעים משדה הקרב,
אז הם שמחו וזרקו עליהם אורז וסוכריות ואז הם
רואים, אה, עוד משפחה יורדת, מה זה? מי זה?
אבא היה לו חנות
לבדים, זאת העבודה שלו
והוא היה מוכר בהקפות
וכל יום ראשון,
לא היו עובדים בימי ראשון,
הוא היה הולך ולוקח את

את כל הכסף מהקליינטים שלו, עבר
בית-בית, אז היו לו קליינטים באשרפייה.
אז הוא אמר 'בואו נלך
לאחד הקליינטים שלי
ונגור שם בינתיים'.
הלכנו אליהם והם קיבלו אותנו מאוד יפה אבל
אמרו לנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם.
את האמת, לא הבנו למה
והיא אמרה שהיא תחפש לנו בית אחר.

בערב, באמת ראינו שהבית
שלהם הופך בעצם לחמ"ל.
מגיעים המון פלאנגיסטים
ופותחים מפות ומתחילים לחשב
את הקרב הבא ומה עושים הלאה,
אז הבנו ששם אנחנו
לא יכולים להישאר.
ובאמת, הלכנו למשפחה
אחרת, משפחה מאוד נחמדה.
 


אבל, שוב, משפחה יהודית בבית
נוצרי, זה לא כל כך טוב.
ואז הם הציעו לנו לעבור לז'אלטון,
ז'אלטון זו עיירה נוספת
לא רחוקה מביירות,
עשרים דקות נסיעה
ושם יש בית מלון
שאנחנו נגור שם,
יתנו לנו לגור שם.

טוב, בסדר, שוב לקחנו
את המיטלטלין שלנו
והלכנו לז'אלטון לאותו בית מלון.
בעל בית המלון נתן
לנו לגור בחדר צדדי,
לא בחדרים של בית המלון, חדר צדדי, חדר
אחד שהוא, הכניסה שלו היא מאחורה, מהצד,
והיינו בתוך חדר אחד, זה
היה חדר אחד, מיטה אחת,

סבא ישן במיטה, אנחנו
על מזרונים מסביב
ובערב ישבנו בחוץ,
עם בעל בית המלון
והוא מנסה להבין איך הגענו,
מה קרה לנו, מה עבר עלינו
ופתאום עוברת אישה ברחוב ומסתכלת
עלינו, מסתכלת על אימא ואומרת לה:
'תגידי, את לא הבת של מרי מגנוז?'
 


אז היא אומרת לה, 'כן' אז היא אומרת לה 'את
סלי, נכון?' אז היא אומרת לה 'לא, אני אחותה,
אני דוסה'.
אז היא אומרת לה 'את
יודעת מי אני?'
מסתבר שסבתא שלי ודודה שלי היו
שכנים שלה או משהו והן היו אצלה
והיא הייתה גם נוצרייה אבל היא
מכירה את המנהגים של היהודים

ואז היא אמרה למנהל בית המלון, היא אמרה לו
'תשמע, הם לא יוכלו לאכול מהאוכל שאתם עושים,
אתה צריך לסדר להם מטבח, כלים
שהם יבשלו לעצמם
ובאמת היא גם עזרה.
הביאו לנו בלון גז,
כיריים, שולחן,
אנחנו קנינו כמה
כלים כדי שיהיה אפשר

לבשל
ועשינו את המטבח מחוץ חדר,
פינה כזאת קטנה של
מטבח ושם אימא בישלה.
בערבים היינו יוצאים
לכיוון מרכז ז'אלטון.
ושם היו המתאמנים
הפלאנגיסטים, היו עוברים
על חבלים והם מטפסים על
חבלים, היו שם אימונים
 


ושוב, בשבילנו זו הרפתקה
ללכת לראות איך מתאמנים.
עד שהגיע יום אחד, היה
בתל א-זעתר, זה היה יישוב, כפר
כפר נוצרי שתקפו אותו
המוסלמים וטבחו בהם.
וזה היה די קרוב

לאיפה שאנחנו נמצאים
וכל פעם החדשות הגיעו
ואחרי המקרה הזה,
היה, הגיע חג הפסח
ולא ידענו מה לאכול, מה נאכל?
פסח, חמץ, כשר וכולי
ואני זוכרת שהלכתי עם אחי הגדול

שאול וקטפנו מהיער כל מני
צמחים: זעתר, מלוכיה, כל מני
שאימא הייתה מבשלת
ומכינה לכבוד הפסח.
את סדר הפסח עשינו בחדר,
שהמיטה הפכה לשולחן.
לא היה לו חרוסת
ולא מצה ולא זרוע,
ולא הגדה של פסח,
 


ומה שזכרנו בעל-פה אמרנו,
אבל מה שהכי חשוב אמרנו
את המשפט האחרון 'לשנה
הבאה בירושלים הבנויה'.
ככה עברנו את פסח,
פסח בלבנון היה נחגג
אצל המשפחות וזה היה שני לילות,
לילה אחד היינו הולכים לסבא וסבתא

או לדודה שלי מצד אבא ואת הערב השני
היינו עושים אצל דוד שלי מצד אימא,
והיינו שרים את
את חד גדיא ואת אחד אלוקינו,
בערבית היינו שרים את זה.
'אללה הוא, אללה הוא', זה אחד אלוקינו
ו-'וואחד ג'ידי, וואחד ג'ידי', זה חד גדיא.

היינו שרים בערבית
ואת ההגדה היינו אומרים
כל פסקה בעברית ואחר כך מתרגמים
לערבית, בעברית-בערבית.
אז ליל הסדר, זה היה ארוך ארוך
ובארלוקה היה מישהו יהודי
שהיה עושה פרלין, היה לו
 


מפעל של שוקולדים והיה
עושה שוקולדים כשרים.
אז בפסח היו קונים את השוקולדים שלו והיו
עוברים, היהודים, הקהילה היהודית אחרי,
שבת אחרי התפילה, היו הולכים
מבית לבית להגיד חג שמח והיו
מכבדים אותם בפרלינים כאלה,
בשוקולדים האלה של פרלין.
כן וזה פסח היה, אחרי פסח

אימא שלי, קודם כל, לפני
כן, איך חיינו שם.
אבא שלי פגש יום אחד בז'אלטון
מישהו יהודי, מהקהילה היהודית,
שהעביר את כל הסחורה שלו
לז'אלטון ועבד שם, מכר
כל מני דברים הוא מכר
ואמר לאבא 'אתה רוצה לעבוד איתי?
בוא אני אתן לך סחורה, תמכור

ואתה תזכה ברווחים.
אוקיי וזה מה שאבא שלי
עשה כדי שנוכל להתקיים
ואימא שלי הייתה תופרת
בבתים של האנשים,
כי זה היה המקצוע שלה וככה
היה לנו כסף לקנות ולהתקיים.
עד שיום אחד, התקשר
זוזו אל-מן, זוזו זה אותו בחור
שהלך עם אבא להוציא את הגופה
 


ואנחנו אומרים לו, איך אתם יודעים
איפה אנחנו? מאיפה? 'לא משנה,
אתם נוסעים עכשיו לאשרפייה,
אתם הולכים...', זה היה מישהו
שהיה גם מאנשי הקהילה
היהודית שהיה באשרפייה,
שהוא עבד, שהוא הבריח את היהודים.
'אתם תלכו אליו והוא
יגיד לכם מה לעשות'.

ובאמת, אספנו את מה שיש
לנו שזה מעט ממה שיש לנו,
אמרנו להתראות לכל
האנשים שהיו איתנו
ואני זוכרת, גם אבא, למרות
שבעל בית המלון אמר
"אני לא רוצה כסף מכם
על השהות שלכם פה",
אבא בכל זאת עבד, אומר לו 'אני חייב
לתת משהו', באמת הוא שילם לו את מה
שיכל לשלם ונסענו לאשרפייה.
באשרפייה הגענו

לאותו יהודי.
כרגע אני לא זוכרת את השם שלו
והוא קיבל אותנו מאוד
יפה, נתן, מי שהלך
מי שעלה אליו זה היה
אבא ואחי שאול וסבא
והוא נתן לשאול, אח שלי,
שוקולד שיהיה לו טעים
 


ואמר לאבא ולסבא שעכשיו
אתם תעברו לאוטו אחר,
האוטו הזה ייקח אתכם חזרה לבית
שלכם, בוואדי אבו ג'מיל,
ומשם יהיה לכם יותר קל להגיע
לדרום לבנון, לצידון,
או אפילו לגדר הטובה, הייתה כבר הגדר
הטובה וככה תוכלו להגיע לארץ ישראל.

אבל, הדרך לביירות,
לוואדי אבו ג'מיל הייתה
כולה מלאה בצלפים.
צלפים מהמוסלמים,
צלפים מהנוצרים וגם
מחסומים, מחסומים של נוצרים
ומחסומים של מוסלמים
ואתם צריכים להישמע להוראות.
ברגע שעוברים

ומתחילים לצלוף עלינו, אתם כולכם
מורידים את הראשים למטה והנהג נוהג
במהירות
ממש גבוהה, הוא טס,
על מנת לא להיפגע.
כשאתם מגיעים למחסום של נוצרים,
אז אימא שלי מוציאה את תעודת הזהות
שלה, כי היא יש לה אזרחות לבנונית.
כשאתם מגיעים למחסום של מוסלמים
 


או סורי, מחסום סורי, כבר סוריה
גם הייתה בתוך לבנון באותה תקופה,
אז אבא מוציא תעודת זהות שלו כי הוא
אין לו אזרחות לבנונית (ערבית),
ואז וככה אתם עוברים
את כל הדרך בשלום.
ואכן, זה מה שעשינו עלינו
על האוטו, נהג אחר, הפעם זה היה נהג
מוסלמי שלקח אותנו לוואדי אבו ג'מיל,
וואדי אבו ג'מיל כבר
הייתה תחת ידי המוסלמים,

ואכן כל הדרך צלפים,
יריות, מחסומים
וכל פעם שעברנו דרך
צלפים, הנהג צעק
'צלפים! להוריד
ראשים!', הורדנו ראשים,
עברנו במחסום נוצרי, אימא
שלי הוציאה תעודת זהות.
מחסום מוסלמי, אבא הוציא תעודת
זהות וככה הגענו לוואדי אבו ג'מיל,
וחזרנו בעצם לבית שלנו, הקודם,הראשון, שלנו.
הגענו לבית, הבית היה הפוך.
גרו שם הרי המוסלמים
ו-וואדי אבו ג'מיל כבר
הייתה בשליטת המוסלמים,
היו תעודות קרועות על הרצפה, תמונות
קרועות על הרצפה, הכל היה פרוץ.
איכשהו, אימא סידרה את הבית
איכשהו שנוכל להתגורר בו.
 

גרנו שם במהלך הקיץ,
ביולי אותה שנה, 76',
נחטף מטוס אייר פראנס
לאנטבה
והיה מבצע אנטבה באותה תקופה
ואנחנו שמענו על החטיפה,
וידענו שיש חטופים ולא
ידענו מה הולך להיות.

כל וואדי אבו ג'מיל הייתה כבר מוסלמים,
אנחנו משפחה כמעט יחידה יהודים,
והשכנים שלנו עדיין היו
בבית שלהם, מרי והבנים
שלה וביום שחרור המטוס,
כששחררו את המטוס, אז
בבוקר, קמנו בבוקר
ואותם מוסלמיםקראו לנו, 'היי! הם הצליחו, ישראל הצליחה
לשחרר את היהודים.' אפילו פתחו שמפניה
והיה, אנחנו עכשיו
עלינו בדרגה אצלם.
ובאותה תקופה היה
יום הולדת, בר מצווה של אח שלי הגדול,
שאול, זה היה בדיוק בחודש אוגוסט, באב,

ואימא שלי ביום הבר מצווה היא קמה
בבוקר והיא ישבה בסלון, בוכה,
וסבא שלי, שהיה איתנו כל הזמן, הוא
קם ואומר לה 'מה קרה, למה את בוכה?'
אז היא אומרת 'היום, זו
לא בר מצווה של הבן שלי,
ואין תפילין,
ואין תפילה,
ואין סעודת מצווה,
ואין עוגה,
ואין חגיגה'.

ואז הוא אמר לה
'קומי, שאי את הנער...'
בעברית הוא אמר לה,
אם אתם זוכרים זה
מספר בראשית, של הגר,
שהמלאך, מלאך השם אומר
להגר 'קומי, שאי את הנער',
הוא אומר לה 'קומי, שאי את הנער
ואנחנו הולכים לבית הכנסת מגן אברהם,
שם נעשה לו את בר המצווה'.אימא אמרה לו 'איך עושים בר מצווה?
צלפים, איך נגיע לבית הכנסת מגן אברהם?
יש צלפים, יירו עלינו, נמות'.
אומר לה 'הקדוש ברוך
הוא ינחה אותנו'.
ואכן הלכנו, הלכנו
המשפחה, 7 נפשות,
יחד עם סבא לבית הכנסת מגן אברהם.
הדרך הייתה שקטה, הצלחנו להגיע
לבית הכנסת, נכנסנו לבית הכנסת.

סבא עלה על התיבה של החזן
ושם היה מונח תפילין.
לקח את התפילין ואמר לאחי 'הנה,
זה התפילין שלך היום,
את זה אתה תניח'.
ואבא וסבא עזרו לאח שלי
להניח את התפילין,
ותוך כדי הנחת התפילין,
פגז פגע בבית הכנסת.
אבל בית הכנסת הוא בית כנסת

עם שיש, הוא בנוי
מבטון ושיש מאוד חזק,
לא קרה לנו כלום.
רק הרגשנו שהפגז פגע באחד
העמודים בתוך בית הכנסת
וסיימנו את התפילה,
בלי מניין.
בלי עוגה.
בלי סעודה.
וחזרנו הביתה,ובר מצוות בלבנון זה היה,
היו עושים את זה בבית הכנסת
ואחר כך היו הולכים
לבית של חתן בר המצווה,
וכל הדודים והדודות והסבים והסבתות
היו מכינים מאכלים, מאכלים
של לבנון, טאבולה וממולאים וקיבה
וכל האורחים היו מגיעים לבית
ושמחים עם חתן בר המצווה

ואוכלים ובשבת, חתן בר המצווה
היה קורא את כל הפרשה שלו.
אחי לא זכה לזה.
אחרי כמה ימים, שוב התחילו יריות
וכבר לא היה אוכל בבית
וגם מים לא היה.
אבא ואחי שאול היו הולכים
כברת דרך עם דליים
של מים וממלאים מים

מכל מיני צנרת שהתפוצצה
מהיריות וככה מביאים מים.
ובסוף החצר, (ערבית) הייתה
אישה כורדית שהייתה עושה לאפות
על טאבון, על הסאג'
והיינו קונים ממנה כמויות גדולות,
מייבשים אותן, כדי שזה לא יעלה עובש
ומהמים שאבא ושאול היו מביאיםוהלאפות האלו, הקשות, היינו טובלים אותן במים
שיתרככו וזה האוכל שלנו זה המאכל שהיה לנו.
הסניטרייה הייתה מאוד
מאוד ירודה, הגופות היו
ברחובות ואני ואבא
קיבלנו מחלת עור,
עם פצעים מוגלתיים, פתוחים,
הבגדים שהיינו לובשים היו
נדבקים לפצעים המזוהמים,

והיינו
פשוט ממש תולשים את הבגדים מהעור
כדי שנוכל להתפשט ולהתלבש חזרה.
ואז שוב, יום אחד, הגיע אותו אחד
עדנאן, שלקח אותנו לבחמדון
מהבית של סבא וסבתא ואמר
שאנחנו ניקח אתכם לצידון,

בצידון יש אונייה
שנוסעת לקפריסין,
וככה תצאו מלבנון.
הגענו לצידון,
חמש דקות אחרי שהאונייה
כבר עזבה את הנמל.
וחשבנו שהנה, אוטוטו אנחנו יוצאים מהתופת
הזאת ואנחנו מגיעים למקום שקט, אבל,
עוד תחנה,בדרך ואז הצטרכנו להישאר בצידון.
ישנו באיזו אכסניה או בית מלון,
אמרו לנו ללכת להשתכן שם.
במהלך הלילה, באו ולקחו את כל
הגברים של אותן משפחות יהודיות.
היו שם
מוסלמים שלקחו אותם

ואמרו להם שאתם לא תצאו
מפה, אתם נשארים בלבנון,
מי שיכול כן לצאת זה
רק הנשים והילדים,
כי כנראה אתם לא תחזרו, אם אתם
נשארים, אז המשפחות יחזרו לפה.
כנראה שהדרך שלכם,
המטרה שלכם זו ישראל.

בבוקר, כשקמנו, האבות עדיין
לא חזרו, לא שחררו אותם,
כי הם רצו להשאיר אותם שם.
הנשים, האימהות שלנו, אני זוכרת
שהן התרוצצו ממקום למקום, כדי
לראות איפה הגברים, איפה
האבות, איפה הבעלים
והאונייה שוב הגיעה והייתה
אמורה לצאת בשש בוקרמצידון לכיוון קפריסין וההחלטה הייתה
לגבי אותן אימהות, אותן נשים,
זה לקחת את הילדים ולצאת
את לבנון ולהינצל
ולהשאיר את הבעלים מאחור,
או להישאר בתוך התופת
ולראות איפה הבעלים נמצאים,
איפה הגברים נמצאים.
ועד ושוב, אותו עדנאן
הגיע

והבין שהגברים נמצאים,
עצורים אצל המוסלמים.
הוא ניגש אליהם
וז'וזף אמהדב, איש
הקהילה היהודית,
כנראה שהוא חשד באיזשהו
תסריט מעין זה,
הוא נתן לו כסף לעדנאן
ואמר לו 'אתה נותן להם שוחד במקרה וקורה
משהו ותצטרך את השוחד הזה לתת למישהו כדי
לאפשר להם לצאת מהמדינה.

ובאמת, הוא הלך ונתן להם שוחד
והם שיחררו את הגברים.
כמה דקות לפני שהאונייה
עזבה את צידון,
עלינו על סירות,
שכמעט מלאות במים,
לכיוון האונייה.
זאת הייתה אונייה יותר
אוניית קיט כזאת,
זו לא אונייה ממש.
עלינו באונייה,אימא עוד הספיקה בצידון לקנות
גרעינים, כי היא אמרה
'באונייה אנחנו נקבל סחרחורת, אז נאכל
גרעינים ככה שלא נקבל סחרחורת, מחלת ים'
והלכנו, עלינו באונייה, ישבנו,
והאונייה התחילה להפליג וכמובן
אני קיבלתי מחלת ים

והתחלתי להקיא.
אחד הנוסעים שם אמר לי 'תעלי למעלה
לסיפון, יש אוויר, את תוכלי
יהיה לך יותר טוב'
ובאמת עליתי לסיפון,
ומשם, מהסיפון, ראיתי
איך לבנון מתרחקת ממני.
איך המלחמה מתרחקת ממני.
הייתי בין שמיים ומים, הכל תכלת.

חופש.
ואז, באותו רגע
שאני אומרת 'חופש',
פרוז'קטורים,
נדלקו לכיוון האונייה.
ואז התחילו צעקות מכיוון
הפרוז'קטורים, לעצור את האונייה.
מה מסתבר? שהאונייה הזאת הייתה
אונייה של חיל הים הישראלי,שהיה להם מידע מודיעיני שעל
האונייה שלנו יש מחבלים
ורצו לעצור ולערוך חיפוש.
אז הקברניט של האונייה שלנו ביקש
מכל הילדים והנשים
לעלות לסיפון למעלה
ולהראות לחיילי, לחיל הים
הישראלי שזו אוניית פליטים.
ואכן, עלינו למעלה

וחיל הים ראו שבאמת זאת
אוניית פליטים, עזבו אותנו,
אבל האמת שבסופו של דבר, כן
היו מחבלים בתוך האונייה.
הם ירדו למטה לקומה
התחתונה, התחבאו
וחיל הים ראה רק את הפליטים,
ואני באותו רגע,
אני זוכרת טוב מאוד, אמרתי לאימא
"תגידי, תגידי לחיילים שאנחנו
יהודים, אנחנו בדרך לישראל'".

דיברתי איתה בערבית והיא ענתה לי
בעברית, כדי שלא יבינו אחרים.
אסור אסור, כלומר, אסור לדבר
ואימא שלי 'מה פתאום עכשיו אני אגיד?
נפתח פה מלחמה באמצע הים?'
והחיילים עזבו אותנו ואנחנו
המשכנו לכיוון צידון.
בצידון
הגענו לצידון, ההורים
שלי לא ידעו אנגלית,ושם לא ידעו ערבית, סליחה
לא צידון, הגענו לקפריסין.
הגענו לקפריסין.
הייתי בת 12, כשפרצה
המלחמה הייתי בת 10 וחצי.
במשך שנה וחצי היינו בתוך המלחמה
וכשעזבנו את לבנון הייתי
כבר קרובה לגיל 12.

הגענו לקפריסין, ירדנו בנמל,
הגענו לפקידי מעברי הגבול
וההורים שלי לא ידעו אנגלית,
הם ניסו בשפת סימנים,
לדבר, להבין,
ביקשנו להגיע
לבית מלון ששמענו שכל היהודים,
שמגיעים מלבנון, מגיעים
לבית מלון רומאנו.

אבל אמרו שאין שם מקום
ונתנו לנו בית מלון אחר.
היינו בבית המלון וביקשנו
להגיע לשגרירות ישראל.
אמרו לנו, בערך, איפה השגרירות
ועל השגרירות היה דגל ישראל, ראינו
את הדגל מרחוק והלכנו לכיוון הדגל,
בגאווה גדולה.
הגענו לשגרירות, דפקנו בדלת,פתחו לנו ואמרנו 'אנחנו משפחת
פיינה, הגענו מלבנון, משפחה יהודית'
ואז הם אמרו 'אבל אתם נכחדתם'.
אז 'מה פתאום נכחדנו?' 'כן,
אף אחד לא יודע איפה אתם'
ואמרנו 'נכון, ברחנו מתחנה לתחנה,
מעיירה לעיירה, ממקום למקום,
אבל, אנחנו חיים'.

ואז, באמת ניסו לברר שבאמת אנחנו
משפחת פיינה ולא עובדים עליהם
ולאחר שהבינו והיה להם
ברור שאנחנו משפחת פיינה,
אמרו לנו שתוך שלושה
ימים, אתם תטוסו לישראל.
הגענו לשדה התעופה,

והגענו, אנחנו הגענו
עם מזוודה אחת קטנה,
שש נפשות
ושטיח אחד
או כמה שטיחים, שאימא תפרה
להם יוטה ועטפה אותם
וכשהגענו
לשדה התעופה, בקפריסין,היה דין ודברים עם אימא, אני לא זוכרת
בדיוק מה, אני זוכרת שאנחנו הגענו למטוס,
אני והאחים שלי ואבא
ואימא לא הגיעה.
ושוב, נו, מה עכשיו קורה?
ואנחנו שומעים בכריזה
'גברת פיינה, לעלות למטוס. גברת פיינה
לעלות למטוס' וגברת פיינה לא מגיעה.
וכנראה היה דין ודברים על השטיח,
על המזוודה הקטנה והאומללה שהבאנו.

משהו היה שם ובסוף זה הסתדר,
הגיעה למטוס, עלתה אחרונה למטוס,
מטוס אל-על, של ארץ ישראל.
ועלינו וטסנו לכיוון ישראל.
נחתנו בעשרים לאוגוסט, שנת 1976,
יום הבת מצווה שלי, לפי הלועזי,
אני נולדתי בעשרים לאוגוסט.

זאת הייתה מתנת הבת מצווה שלי,
העלייה לארץ.
ירדנו מהמטוס,
נישקנו את האדמה,
כמו כל העולים שהגיעו
לארץ ישראל.
בירכנו את ברכת שהחיינו.
נכנסנו לאולם הנוסעים,
ואז מקבל אותנו מישהו,
בחור עם כיפה סרוגהואימא שלי אומרת "את רואה,
זה בטח החילוני במדינה".
חשבנו שמדינת היהודים זה
כולם דתיים, אז כיפה, עכשיו,
לא הייתה כיפה סרוגה בלבנון,
לא ידענו מה זה כיפה סרוגה.
זה היה כיפות שחורות או
לבנות מסאטן, זה מה שהלכו
ולא הלכו כל היום איתן,
הלכו בבית הכנסת, כשאכלו,
והוא קיבל אותנו,

אני זוכרת שהוא נתן לנו ארגז עם קופסאות
שימורים, וואו סוף סוף אוכל, אוכל אמיתי
ונתנו לנו גם, אני זוכרת,
על המקום, לחמנייה עם נקניק
ולא האמנו שאנחנו אוכלים כשר,
אוכלים בשר וזה כשר ומותר לאכול.
ואז הגענו לפקידת הקבלה,

אחרי שהוא עשה לנו איזשהו ראיון
וכולי, אז הגענו לפקידת הקבלה
ושם עברנו אחד-אחד,
'איך קוראים לך?'
כשאני הגעתי, אני אומרת
לה 'קוראים לי רוזי'.
אין שם כזה בארץ, מהיום,
קוראים לך שושנה.
באותו רגע אני, האמת, מאוד שמחתי, אוי, סוף
סוף יש לי שם עברי, שושנה, למה לא? כן.ורק אחר כך, אחרי תקופה,
של הסתגלות בארץ הבנתי שבעצם
על-ידי זה שהיא החליפה לי את השם
- היא שינתה לי את הזהות שלי.
אני לא שושנה, אני רוזי.
וכשהגעתי לגיל 16-17
הנפקתי תעודת זהות משלי,
אז הוספתי את השם שלי, החזרתי את
השם שלי, רוזי, לתעודת הזהות.

אחי, שארלו, הפך לשאול וזה בסדר,
כי באמת זה השם העברי, זה שאול.
אחי, פרז'י, פארש, זה
יהושוע, הפך ליהושוע.
אימא שלי, פרדוסה, דוסה,
לא ידעו איזה שמות לתת לה, אני אומרת
תמיד שיש לך 70 שמות כמו לירושלים.
נתנו לה חדווה ופרידה ודוסה ועדנה
והמון שמות.

אבל בסופו של דבר,
היא היום פרידה.
אבא שלי, הוא היחיד,
קוראים לו זאקי, שזה יצחק,
שזה שם כל כך יפה בעברית, אבל הוא
היחיד שהשאירו לו זאקי, לא יודעת למה.
ונסענו, לקחו אותו
באוטו למעון עולים
קסם, ברמת גן
וככה הגענו לארץ ישראל.הגענו לארץ בעשרים
לאוגוסט, כמו שאמרתי,
שבועיים אחר כך, ראשון
בספטמבר, פתיחת שנת הלימודים,
ההורים שלי רשמו אותנו בבית ספר
דתי 'מורשת ישראל' ברמת גן.
למדתי שמה מראשון בספטמבר
עד פסח, שני שליש.

הקליט בבית הספר הזה
הייתה לי מאוד מאוד קשה.
גם התלמידים וגם המורה לא
ידעו איך להתייחס אליי.
אני זוכרת שאנחנו
הגענו בלי בגדים, בלי
נעליים, בלי שום דבר, אז
מהשאריות שאימא אספה מפה
ומפה, זה מה שלבשנו בהתחלה

ואני הגעתי עם איזושהי
שמלה, נדמה לי,
לבית הספר ולא ידעתי את השפה.
שאלו אותי, הילדים, 'את יודעת
עברית?' אז אמרתי 'קצת'.
זה היה נשמע להם יותר מדי ערבי
ואז צחקקו וקראו לי 'ערבייה'.
בלבנון הייתי יהודייה
ופה הפכתי לערבייה
ונידו אותי, לא רצו קשר איתי.והמורה, היה לי מאוד קשה להבין עברית
והמורה יום אחד היא דיברה משהו,
כמו 'מלוכלך, מלוכלכת'
ושאלתי אותה, מה זה מלוכלך?
אז היא התקרבה אליי ואומרת לי 'את רואה?
זו השמלה שלך,
היא מלוכלכת.
ואני לא הבנתי, חשבתי שהיא
אומרת יפה, חשבתי שהיא אומרת

וכשהבנתי מה זה 'מלוכלכת' אמרתי, הכל היא
יכולה להגיד, שמלה לא יפה, שמלה בלויה,
הכל, אבל מלוכלכת?
היא לא יכולה להגיד.
זה לא היה אצלנו בבית.
ואחרי שני שליש שלמדתי שם,
עברנו לגור בדירה זמנית בחולון
ושם עברתי ללמוד
בבית ספר 'ישורון',

גם בית ספר דתי.
שם הייתה קליטה שונה
לגמרי וזה בזכות המורה,
הייתה מורה שקראו לה דבורה,
המורה דבורה, הגעתי ביום הראשון
לבית הספר, נכנסתי לכיתה,
היא באה ולקחה אותי מחדר המנהל.
הבינה שיש לי איזשהו סיפור
ואז היא נכנסה והיא אמרה לילדים:

'זאת שושי פיינה, היא
עלתה מלבנון לישראל,
לפני חצי שנה,
היא לא יודעת עברית,
יש לה סיפור קשה,
שעברה תלאות,
היא תספר לנו את
הסיפור, אבל בינתיים,
אתן 30 בנות, אני רוצה שכל יום,
אחת מכן תיקח אותה אליה הביתה

ותלמד אותה. תעשה איתה שיעורי בית,
תלמד אותה עברית, תלמד אותה חשבון',
אני שנה וחצי לא למדתי.
אז לא למדתי, אני לא יודעת שברים, אני לא
יודעת אחוזים, עם מתמטיקה הפסדתי חומר.
ובאמת, זה מה שעשו.
כל תלמידה לקחה
אותי כל יום הביתה,
כל פעם מישהי אחרת ולימדו אותי,
וככה התקדמתי.
הייתי בכיתה ז',

והמשכתי עד כיתה ח' איתן,
היה לי מאוד כיף והייתי מאוד מאוד חרוצה כי
רציתי להוכיח את עצמי ולהיות מקובלת ולהתקבל.
אז הצלחתי ללמוד ולהשיג הישגים
טובים, אז הבנות רצו את קרבתי.
אחר כך עברתי ללמוד
בתיכון בבית ספר יבנה,
במשך 4 שנים, אז לא היה חטיבות
ביניים, אז היה מכיתה ט' עד י"ב.

למדתי שם, עשיתי בגרות
ריאלית-ביולוגית,
ואפילו עשיתי גם כמה,
5 יחידות בערבית,
בלי שום קשר, לא למדו שם ערבית
אבל חבל לא לעשות עוד יחידות.
ורציתי רק להראות שאני כתבתי ספר,
על ההישרדות שלנו בלבנון.
הספר, קוראים לו "ארזי הלבנון",
הוא מספר מתחילת המלחמה,

כל התלאות שהיו,
עד שהגענו לארץ ישראל.
בפנים, גם סיפרתי על המנהגים
שלנו, המאכלים שלנו, הילדות שלי
בביירות.
המשחקים שהיה לנו,
הבילויים שעשינו.
זהו, זה ספר שכתבתי
בעצם בשביל ההורים שלי,

ובשביל האחיינים שלי והילדים שלי
שיידעו מאיפה באנו.
מקסים שושי, תודה רבה.
-וזהו, בכיף.

שושי רוזי חי
גלית כהן – קרספי  
בירות
לבנון
סיפורי חיים נוספים: