מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:02:30


קוראים לי קרולין רבוה
ממשפחת הנעורים,
זאת אומרת שם משפחת נעורים.
נולדתי ב- 1945 באלג'יר,
בעיר אלג'יר עצמה,
כמו כל בני המשפחה.
אנחנו יודעים את זה מ- 1745,
כולם היו באלג'יר מצד אימא שלי.

מצד אבא שלי יודעים
שבהתחלה היו באוראן,
אחר כך היו כולם באלג'יר גם.
אני הכרתי סבתא אחת,
מצד אימא שלי.
מצד אימא הסבא שלי נפטר
שלוש שנים לפני שנולדתי.
מצד האבא,

אבא שלי לא הכיר את אימא שלו כי
היא נפטרה כשהוא היה בן שנתיים,
ואבא שלו נפטר ב- 1937,
לא,  36'.
בהתחלה היו כל מיני משלוחי יד,
היו דייגים, פקידים בעירייה,
או פקידים בדברים אחרים, חייטים,
כל מיני.

עכשיו, אחר כך מצד אבא שלי
סבא וסבא רבא היו פחחים.
ומצד אימא היה,
זה היה "קונטרסיה" בצרפתית,
זה משלוח יד שדומה,
שכבר לא קיים גם בצרפת,
זה סוג של עורך דין.
ואימא שלי...אז אבא שלי למד בבית
ספר גבוה למסחר,
ואימא שלי היא הייתה מה
שקוראים היום נטורופת.
אז אימא שלי לא למדה
את זה בבית ספר,
למדה את זה מאימא שלה
שלמדה מאימא שלה...
וזהו, אבא שלי היה
בהתחלה פקיד בבנק,
 

00:05:00

אחר כך הוא לא היה מסוגל
להישאר ככה מאחורי האשנב,
אז הוא שינה את המקצוע שלו,
נהיה סוכן של חברות,
במיוחד באריזות של כמו
שקיות של קפה, דברים כאלה.
ומזה היה מתפרנס.
כמה ילדים הייתם?
-שניים.

אני הקטנה, אחי זכרונו לברכה
אני תמיד הייתי צוחקת על זה,
הוא פתח את המלחמה אני סגרתי.
הוא נולד ב- 38' זכרונו לברכה,
ואני נולדתי ב- 45'.
השפה הייתה צרפתית,
אימא שלי למדה ככה ערבית
בשביל לדבר עם העוזרות בית.

אבא שלי למד ערבית
ספרותית בבית ספר,
אבל הוא ידע לכתוב ולקרוא והכל.
אבל אנחנו לא היינו
מדברים ערבית בבית בכלל.
חוץ מביטויים כאלה או אחרים ש...
שכולם ידעו.
אבא שלי היה בגלל המסחר שלו,

אז הוא היה הרבה עוסק עם ערבים,
כי ערבים היו להם הרבה דברים,
חברות של קליית קפה ודברים כאלה
אז הוא היה מוכר מהם
שקיות לקפה וקרטונים
בשביל לארוז את השקיות וכולי.
אבל היו לו גם, בוודאי
גם יהודים וגם אחריםגדולים שהיו קליינטים,
וזה מה ש...
נוצרה בעיה בסוף מלחמת אלג'יר,
כשה- FLN חשבו שהוא סוכן כפול
בין FLN, בין ערבים לצרפתים.
וה- OAS גם כן חשב ש...

00:07:30

הוא הרבה הולך לערבים, הוא
זה היה בשביל הפרנסה,
והיה כמובן, אנחנו צרפתים, אנחנו
הייתה לנו חברה של צרפתים,
ואז נוצרה בעיה גדולה.
עד כדי כך שנודע לאבא שלי

פחות מעשרים וארבע שעות
לפני שבאו לקחת אותו
לשים אותו בספינה שיעוף ל...
ש... -יגרשו אותו.
-כן.
כי אמרו לו, אם אתה
עובר את הלילה אתה מת.
במשך... אבא שלי היה במה שנקרא

מחנה מעצר בדרום המדבר התוניסאי.
אימא שלי הייתה עם אח
שלי בבית באלג'יר,
ולאחר מכן, זאת אומרת כשהיה
משטר וישי פטן,
אז התחילו לעשות
רישום של היהודים.

יש לי כאן אפילו את השלושה תלושים
תעודות כאלה.
-שנתנו לאבא לאימא ולאחי.
אני עוד לא נולדתי
אז כך שיש שלושה.
והתחילו...
בני הדודים שלי, גירשו אותם
מבתי ספר בגלל ההגבלות,אני אחר כך סבלתי מהאנטישמיות
אבל בצורה אחרת.
נגמרת המלחמה ומתחיל הסיפור
של המלחמה האלג'ירית. -כן.
בשנת 54'.
זה התחיל בכמה פיגועים
כמו באלג'יר עצמה,
זאת אומרת לא בכל אלג'יריה,
אבל באלג'יר עצמה היה מקום

00:10:00

שכל הצרפתים היו
הולכים בימי ראשון
במוצאי שבת ובימי ראשון
לרקוד, להשתעשע.
ושם עשו פיגוע ענק כזה,
הראשון שהיה כזה גדול.
והיו הרבה שנפטרו, הרבה שנפצעו,

וזה איך אומרים הכניס פחד לאנשים.
אבל כולם, לכולם הייתה
תקווה שזה יסתדר,
שזה רק יעבור.
אבל לא ידעו שגם ממשלת צרפת

וגם האלה שהובילו את ה- FLN
עשו כבר, מכרו כבר את
אלג'יר ואת הצרפתים,
זה כבר, אנחנו ידענו את זה לא מזמן.
הכול התגלה לא מזמן,
לפני מספר שנים.
באלג'יר עצמה היו הרבה בתי כנסת,

אנחנו גרנו במקום
שהיו בסביבה שלושה
בתי כנסת גדולים,
ממש שתי דקות מהבית
היה מה שהיה נקרא "קול רביניק"
(בית הספר הרבני) הישן,
כי אחר כך בשנות ה- 60' התחילו, לא...בשנת אולי 56'-58' התחילו לבנות
בית ספר אחר שגם נקרא "קול רביניק"
(בית הספר הרבני) אבל החדש,
וזה היה כמה מטרים אחד
מהשני, אחד מול השני.
זה היה קודם כל, החדש
היה קודם כל בית ספר,

00:12:30

וגם אלה שרצו לשפר את הידע שלהם
ביהדות היו יכולים ללכת יותר עמוק.
עכשיו, בבית ספר הרבני כאילו הישן
היה תלמוד תורה.
זאת אומרת שפעמיים בשבוע

היו באים במיוחד בנים
שמכינים את בר המצווה.
אז היו באים לשם בימי ראשון וחמישי,
כי ביום חמישי...
ביום ראשון כל בתי הספר היו
סגורים, ביום חמישי גם,
זה במקום לסגור ביום שבת
אז היו סוגרים ביום חמישי.

ואח שלך ואת למדתם באחד
מבתי הספר האלה? -לא.
לא, כולנו, כל המשפחה כולנו
למדנו בבית ספר רגיל,
של הממשלה ו...
למדנו ככה כל מה ש...
כל המקצועות שמלמדים, כולל שפות.

ולעברית אנחנו למדנו
בימי ראשון בבוקר בבית,
עשינו חוג עם אנשים כמונו
שרצו ללמוד עברית,
שילמנו למורה פרטי.
נגיד פורים, אז אנחנו
כמובן אני זוכרת
שקצת לפני הפורים האימהות
היו מכינות עוגות,אז יש לכל אזור כמובן יש
עוגות, עוגיות מיוחדות.
אבל לאלג'יר היו עוגיות
לבנות עם גרגרים
כסף, צבע כסף או זהב,
או סתם גרגרים צבעוניים,
וזה היה בשביל לזכור,

00:15:00

לזכר ההתקפה של...
מתקפה של קרלוס החמישי,
זה ב- 1541 אם אני לא טועה,
באו ורצו קודם כל
לקבל כסף, הרבה כסף,
והרבה תכשיטים מהיהודים,

וקרה... קרה נס.
אחרי שהם לקחו את כל הכספים
הייתה סערה גדולה
מאוד בנמל אלג'יר,
וכל הספינות התרסקו.
אז מצאו את התכשיטים
בארגזים ככה צפים על הים,

היהודים לקחו את שלהם בחזרה,
ולקחו גם את העץ שממנו
היו עשויות הספינות,
ומזה עשו בית כנסת
שהיה במרכז אלג'יר.
אז זה נקרא פורים של
אלג'יר, יש שלושה כאלה,
יש שלוש מתקפות ש...

שהיו ממש, שהיהודים ניצלו בנס.
אז בפורים...
-עשו את העוגיות.
עשו את העוגיות כי הלבן של העוגייה
זה היה כאילו הקצף של הים,
והגרגרים של זהב או של כסף או צבעוניים
זה היה לדמות את התכשיטים.
הזהב ואת הכסף ואת התכשיטים.והיו דברים מיוחדים לאלג'יר,
זאת אומרת לאלג'יריה,
עושים שולחן קטן
בצד בשביל הילדים,
עם כלים קטנים מיניאטורה,
הכול בקטן, ועושים עוגיות
יותר קטנות בשביל הילדים.
ובערב של פורים

00:17:30

אחרי קריאת המגילה היו מדליקים
תפוזים או מנדרינות קטנות,
בהם נועצים נרות צבעוניים,
ומדליקים את זה גם
בערב וגם בבוקר.
זה מנהג של אלג'יר עצמה בפורים.
וכמובן היו מחליפים משלוחי מנות

עם כל העוגיות המסורתיות של שם.
בהתחלה חשבתי שזה רק של היהודים,
בסוף התברר שאלה עוגיות
רגילות של ערבים,
שאנחנו פשוט לקחנו במסורת שלנו.

פסח, פסח זה משהו אחר.
פסח היינו מתחילים
הרבה לפני פורים.
ובזמן שהייתי קטנה עוד לא
היו מזרנים עם קפיצים,
היו מזרנים של צמר,
אז האימהות היו לוקחות,
היו מגייסות ערביות

שיודעות לעשות את העבודה.
וגם היו קוראים למישהו
שמומחה בעשיית מזרנים,
אז היו לוקחים את הצמר,
מורידים, מרוקנים את המזרן,
לוקחים את הצמר, מכבסים אותו,
אחר כך היו עם מסרקים מיוחדיםהיו מסרקים את הצמר,
והבן אדם הזה היה בא
גם היינו שוטפים את הבד כמובן,
ואז הוא היה מכניס
את זה, תופר מסביב.
זה לוקח הרבה זמן.
והיו מכבסים הכול ביד,
באותה תקופה עוד לא
היו מכונות כביסה
כמו שיש היום בכל בית.

00:20:00

גם היו כמובן כמו בכל מקום
תריסים, חלונות, הכול.
והיו...
באותה תקופה גם עוד לא
היו חבילות של מצות,
היו בבית כנסת הזה שהיה
קרוב אלינו שאמרתי לך,
בית ספר רבני הישן,

היו שמים סדינים על הרצפה
באיזה מקום מיוחד,
ושמים את המצות ככה ב...
איך אומרים? -ערימה?
בערימות כן. ואז אנשים
היו קונים עשר עשרים,
כל אחד לפי יכולתו ולפי הצורך.
ואחר כך אבא שלי נתן ל...

לאדם הזה, ביטון, שמעון
ביטון זכרונו לברכה,
שהיה עושה את ה...
אופה את המצות האלה,
לעשות אותם בצורה
מכנית, תעשייתית מכנית,
ולארוז את זה שיהיה
יותר נקי, יותר נעים.
וככה זה התחיל.

אז אבא שלי זכרונו לברכה והאדם
הזה שאמרתי שמו שמעון ביטון
היו חברים טובים,
וזה המשיך עד אחרי הגירוש מאלג'יר,
ליוו אחד את השני בצרפת.
למדנו כולנו את אותו דבר,
כל אחד לפי החשק והאפשרות שלו.מה שמעתם על מדינת
ישראל, מה ידעת עליה?
אז זהו, בשנת 48' אימא
שלי סיפרה לי שנתנו
סיכות מאמייל כמו שיש עדיין היום,
של דגל ישראל וארצות
הברית או משהו אחר,
אבל נתנו סיכות כאלה
רק של דגל ישראל.

00:22:30

אבל כולם היו קצת מפחדים
לשים את זה בחוץ,
אבל כל אחד היה שומר את זה בבית.
אחר כך אחרי התחלת מלחמת אלג'יר,
אנחנו שמענו שיש בערב
בתשע בערב אני זוכרת,

שידור מירושלים.
זה היה נקרא "קול ציון לגולה".
-ברדיו? -כן, ברדיו.
אנדרה סממה אני חושבת קוראים לו,
ואז קנינו רדיו מיוחד כי הרדיו
שלנו לא היה יכול לתפוס את זה.
והיינו שומעים את
החדשות בצרפתית מפה,

ככה כאילו זה ממש משהו קדוש.
זה היה ממלא אותנו בשמחה, בגאווה.
ואחר כך אני אומרת לך היה...
את זה כל יום היינו שומעים.
כל פעם שזה היה ברור,
זאת אומרת שלא היו גלים שמפריעים.

וב- 56' אנחנו,
קרה במשפחה אסון,
דוד שלי נהרג,
ערבי בא והרג אותו ככה ממש.
והוא היה מאוד גבוה ומאוד חזק,
רץ אחריו,הגיע למקום שהיו
שם צנחנים צרפתיים,
והוא צעק "תעזרו לי".
הם השאירו את זה, הוא נפל מ...
איבד הרבה דם,
ונפטר כשהובילו אותו לבית החולים.
ואז אחרי השבעה אמרו לנו שעדיף

00:25:00

שנלך קצת לצרפת
לזמן מה, שיירגעו הדברים.
אימא שלי לקחה את כל זה,
כל המאורע הזה מאוד חזק.
נשארנו שנתיים בערך
בצרפת וחזרנו לאלג'יר.
במקום שיירגעו הרוחות
היה יותר גרוע.
כל פעם היה יותר...

האלימות הייתה עולה בשלבים.
-האלימות הייתה כלפיכם?
או כלפי הצרפתים בכלל?
-כלפי הצרפתים.
גם היו פה ושם כלפי היהודים,
אבל כלפי הצרפתים בכלל.
אני זוכרת שלילה אחד קמנו בבהלה,
שמענו צעקות, ממש צרחות,

ואחד ה... אנחנו היינו
בעורף של הבניין,
שכן שלנו שחלונותיו היו על הרחוב,
אמר, "תסגרו את הכול, תסגרו
את הכול, מחר נדבר".
ואז הוא סיפר כל מה שהוא ראה,
שערבים, ערביות ירדו עם שרשראות,

עם מקלות עם מסמרים,
דברים כמו שהיו בימי הביניים,
הם עשו אותו דבר,
והיה מאוד מאוד מפחיד
מאותו רגע, זאת אומרת למחרת
עם אבא שלי וכל הגברים של הבניין
החליטו לחזק את דלת
הכניסה של הבניין,
אבל לא רק זה,אנחנו...
אבא שלי הזמין בריח לכל חלון,
כדי לסגור כי התריסים היו מעץ,
כדי לסגור יותר טוב את התריסים,
ומאחורי הדלת אנחנו פירקנו את ה...
היה לנו שולחן יותר גדול מזה,
מעץ מלא,
פירקנו את השולחן,

00:27:30

וזה כל ערב היינו
שמים מאחורי הדלת.
עם משהו אחר ו...
-סגורים. -כן.
כדי שיהיה יותר חזק,
ואנחנו היינו ישנים בחדר אחד,
ההורים, אחי ואני,
ואבא שלי ביקש ממישהו
לעשות לנו שקע של טלפון בחדר
איפה שההורים היו ישנים.

זה היה...
אחר כך זה נרגע קצת,
אבל בינתיים זה הפחיד אותנו הרבה.
אימא שלי רצתה בסוף לצאת,
בינתיים היא גם חלתה עוד פעם
כי היינו יום ראשון אחד מטיילים,
ובית קפה מאוד פופולארי
ערבים זרקו פצצות שם, רימונים שם,

הרבה נפצעו, אנחנו היינו בבהלה,
אבא שלי נהג עם האוטו
בכל המהירות האפשרית,
וחזרנו הביתה, אבל היה מאוחר,
אימא שלי חלתה באגורפוביה.
היא במשך שנים לא
יכלה לצאת מהבית,
רק בקושי לרדת בחדר המדרגות

היא הייתה ממש מבוהלת.
זה המשיך במשך עשרים
שנה ככה היא סבלה.
אז זהו, אימא שלי דיברה עם אבא שלי
שצריך כבר לצאת.
שזה יותר הגיוני.
אבא שלי אמר טוב,
אנחנו נצא לחופש,אז בשנת 61' יצאנו
לחופש למרסיי, לצרפת.
והוא חזר לאלג'יר.
עד שאמרתי לך,
בינואר 62' באו ואמרו לו
החברים שלו שהיו ב- OAS,
אמרו לו, אתה רשום.

00:30:00

עדיף אנחנו נבוא בלילה ניקח
אותך נכניס אותך לספינה.
וככה היה, ואז הוא
בא למרסיי למחרת
והיה ממש מבוהל,
כי אף פעם הוא לא...
הוא אף פעם לא עשה רע לאף אחד,
וכל מה שהוא עשה תמיד היה ביושר.
והוא לא שיתף פעולה עם אף אחד.

אבל זה....
ואז לא חזרתם יותר לאלג'יר?
-לא.
בעצם לא לקחתם שום דבר מהבית?
-לא.
שלחו לנו
אחרי כמה חודשים
קיבלנו הזמנה ללכת לנמל במרסיי,

וקיבלנו את ה...
את הארון הזה,
ועוד כמה פריטים קטנים אבל זה לא...
לא הכול.
לא משמעותי.
-לא, בכלל לא.
אתם עזבתם ב- 61'?
-ביולי 61'.
יהודי אלג'יר כבר התחילו
לצאת אז בהמוניהם נכון?
ב- 62' כולם יצאו.

אחר כך מה שהיה המזל שלנו,
זה שב- 61' היו דירות להשכרה
ויכולנו למצוא קורת גג.
בשנת 62' כבר לא היו דירות.
והרבה אנשים סבלו
כי הם ישנו בנמל,בשדה התעופה, בתחנת
הרכבת, ברחובות אפילו.
ואז הסוכנות, לא הסוכנות, (ארגון צרפתי)
זה ארגון צרפתי בשביל היהודים,
מבחינה חברתית סוציאלית,
שכרו בתי מלון קטנים

00:32:30

ונתנו לכל משפחה חדר
אחד עד שיסתדרו.
אז היה קשה, אבא שלי
שהלך לראות את החברות
שהוא היה מציג אותן
באלג'יר אמרו לו
תראה, אין לנו עבודה בשבילך, תחפש.
אם יש לך לקוח פה לקוח שם,
אנחנו נכבד את ההזמנות,

אבל הוא כבר היה כמעט בן 60,
כי הוא נולד ב- 1906.
והוא הצטרך ללכת לחפש
בכל האזור עד ליון קליינטים.
ופעם בשבוע הוא היה נוסע לליון,
פעם בשבוע הוא היה
נוסע לדרום מערב צרפת,

וזהו זה, במרסיי עצמה היו לו
איזה שלושה קליינטים, ארבעה.
היה קשה, בהתחלה היו
שנים מאוד קשות.
אבא שלי גם חלה
כי באותה תקופה לא ידעו
לטפל טוב בפרוסטטה,
בבלוטת הערמונית,

אז עד שניתחו אותו
ועד שהחליטו בזה
עברה שנה וחצי,
עברו שנה ו...
בינתיים היה קצת קשה, דחוק,
ואני מבחינתי, אח שלי
קודם כל הוא היה בצבא,ואני נתקלתי במורה
שהייתה בבית ספר תיכון
ממש אנטישמית,
והייתה... בסופו של דבר
זרקו אותי מבית הספר.
זה היה כי כל המורות שלי כולן
ממש איך אומרים, עמדו להגנתי.

00:35:00

והמורה הזאת למתמטיקה והמנהלת
לא רצו לשמוע שום דבר.
כי בכל המקצועות האחרים
הייתי ממש מצוינת.
אז הגנו עלי ו...
תמיד הייתה אנטישמיות
בצרפת, תמיד הייתה.

תמיד. פשוט באותה תקופה
לא היו אומרים יהודי,
זה היה כאילו מילה גסה,
היו אומרים ישראלית.
אבל היום אם את אומרת ישראלית
הם מתבלבלים בין ישראלית וישראליה,
זאת אומרת, בין יהודי לישראלי.

ואז בגלל החברים שלנו
מעזה, נגיד ככה,
אז יש אנטישמיות, עכשיו זה לא
אנטי יהודי, זה אנטי ישראלי.
תראי אני הייתה לי בצרפת
חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה.

אבל... טוב רציתי...
זה כבר שהיית גדולה,
הייתי, כן כבר הייתי בת 34 שהחלטתי
שאני רוצה לעלות לארץ
אז עשיתי תיק בסוכנות,
כדי שיקלו עלי בשביל כל
ההליך האדמיניסטרטיבי.וההורים נשארו בצרפת?
נשארו עוד שנתיים, באו
הייתי, זאת אומרת,
עלו לארץ שנתיים אחרי.
אני בשנת 80', ההורים בשנת
82', בדיוק שנתיים אחרי.
אני 19 למרץ, היום...
היום? -יש לי 39 שנים.
-בארץ? -כן.

00:37:30

תראי אני אמרתי לעצמי
לפני שעליתי למטוס,
קודם כל אני רוצה להגיד דבר
אחד שאכזב אותי בהתחלה,
שעשיתי את התיקייה שלי בסוכנות
אמרו לי בשביל מה את
עולה, יש לך פה חנות,
את בסדר גמור פה, מה את
הולכת לחפש לך צרות.
בסוכנות אמרו?
-כן, אמרתי זה לא עניין שלך, זה עניין שלי.

אני מסתדרת לא מסתדרת
זה לא עניין שלך,
זה עניין שלי, אני רוצה
לעלות לארץ, אני מבקשת ממך
שום דבר אחרי מלעשות
את כל ההליך המנהלי.
ולפני שעליתי לארץ אמרתי דבר אחד,
אני מצליחה לא מצליחה, זה
עניין שלי ולא של ארץ ישראל.

זו לא הסיבה של כל
אחד שחוזר לצרפת,
"בישראל זה קשה..." אם אני
לא יכולה להסתגל זה בגללי,
זה לא בגלל הארץ.
וזהו, עליתי לארץ והיה
קשה כי הייתי לבד.
הייתה לי בת דודה בהרצליה,

אז הלכתי לגור בהרצליה.
אני לא אומרת שזה היה קל,
היה מאוד קשה, הייתי
צריכה למצוא עבודה,
הייתי צריכה לחפש לי חברה.
ודבר ראשון מה שעשיתי
זה שאמרתי אני בת 34אני לא יכולה ללכת
לצבא לעזור לארץ,
שאלתי את בעלה של בת דודתי,
אומר יש משמר אזרחי.
הלכתי למשמר אזרחי,
נגיד במירכאות "התגייסתי" לשנתיים.
וככה עשיתי...
-תרמת.

00:40:00

כן, תרמתי מה שיכלתי.
מצאתי עבודה וזהו,
ככה עד...
עד ששלוש שנים אחרי, כמעט
ארבע שנים אחרי שעליתי לארץ
התחתנתי.
והלכנו לגור בשומרון, בעמנואל.

וזהו, אחר כך, אחרי עוד שלוש שנים
בחסדי ה' קיבלתי בת מפוארת,
וזהו, אחר כך...
את יודעת החיים זה... צריך
לעשות מקום של כל אחד.
סבלתי הרבה פעמים
מאנטישמיות בצרפת,

והייתה תקופה במרסיי שיהודים קיבלו
כמו בריסטול כזה, ארון מתים,
עם השם של כל אחד.
ואמרתי זה לא...
אף אחד לא עושה שום דבר.

השכן שלנו היה עורך דין,
לא יהודי, כן?
ובגלל שעשינו חנוכת בית
אבא שלי אמר,
צריך להזמין את השכנים.
אז הזמנו אותו, את השכן השני,
אצלנו היה כשר כמובן
והיין שנתנו זה היה אזלא יודעת אם הוא עדיין
קיים היין הזה,
"אדום עתיק" של כרמל מזרחי.
והשכן הזה העורך דין אמר "וואו"
"איזה טעים היין הזה, מה זה?"
אז הוא לקח את הבקבוק,
אנחנו אמרנו זה רק בשבילו...
הבקבוק הזה,
אמר "מה, מאיפה זה בא, מישראל?"
אז אבא שלי אמר "כן"

00:42:30

"היין הכי טוב זה האדום
עתיק הזה מכרמל מזרחי".
למחרת,
היה יום... לא,
היה יום שני,
כי זה היה ביום ראשון חנוכת הבית,
יום שני הייתי, החנות
שלי הייתה סגורה בבוקר,
אני מגיעה בצהריים לפתוח,

אני מוצאת את הכול הרוס,
ומדבקות כאלה של
"תראו להם שהימין קיים".
וזה היה המפלגה של לה-פן,
אז הבנתי שיש קשר עם הבן אדם הזה.
אמרתי, אוקיי

המשכתי ככה ב...
איך אומרים, הייתה ממול
החנות שלי הייתה כנסיה,
והכומר הזה שם כל פעם
היה עושה לי צרות,
אמרתי, ריבונו של עולם
יש לנו מדינה
מה אני מתקלקלת פה,
בשביל מה?

חוץ מזה שהיית בת 34 ועוד
לא נשואה ולא הולך לי,
אמרתי, מבחינה מתמטית, למרות
שאני לא טובה במתמטיקה,
מבחינה מתמטית בארץ
אני אמצא בקילומטר מרובע,
אני אמצא יותר יהודים ל...
יותר... יהיה לי יותר מזל מאשר פה.אז אני צריכה לעוף.
והייתה לקוחה, כי הייתי גם,
חוץ מספרי קודש מוכרת גם
דברי כתיבה.
והייתה לקוחה שהייתה
גרה מעל החנות שלי,
הייתה באה לקחת כל דברי
הכתיבה שהיא הייתה צריכה,
מכשירי כתיבה,

00:44:30

ואני אומרת לה,
"טוב אני אומרת לך שלום"
"כי עוד שבוע אני טסה לארץ".
אז היא אומרת לי,
"את יודעת מה, את עושה בשכל
שם את תהיי במדינה שלך".
אמרתי לה "סליחה יש לך טעות",
אומרת לי "למה? את יהודייה".
אמרתי "כן".
אז אומרת "אז ישראל זה מדינה של היהודים".
אמרתי "כן".

"אבל אני צרפתייה מהמאה
ה-18 אנחנו צרפתים".
"ויש לי דודים", לא... יש לי,
כן "דודים שנפטרו
במלחמת העולם הראשונה",
"ויש לי עוד שניים שנפצעו לכל החיים"
"ואני חושבת שצרפת
זו גם מדינה שלי".

"אבל אם את אומרת אני מאמינה לך".
"אני אהיה יותר במדינה
שלי אני אהיה בבית".
"לא פה, אני הבית שלי זה לא פה".
וגם נכנס אצלי
אחד שהיה ראש עיר גסטון דה-פר
שהיה בהתחלה לא אוהב
את האלג'ירים,

אבל בסוף הוא היה אוהב את היהודים
ונתן הרבה דברים לטובת הקהילה.
והיה מישהו שרצה להיות במקומו,
אז הבחירות היו
קרבות, והוא בא אלי.
היות וזה היה עוד מעט פורים
היו ב...היו כל מיני מקלעות של
פורים ומסיכות. כך הייתי
מקשטת את המקום.
אז הוא הסתכל אומר לי "מה זה?"
אמרתי אתה נכנסת בחנות
של ספרים קדושים

00:47:00

ותשמישי קדושה של כל
האזור דרום מצרפת.
אני היחידה פה,
ואתה נכנסת פה אצלי
אבל אני אחסוך לך זמן,
אתה רוצה שאני אבחר בך,
אני לא אבחר בך.
כי אתה מוכר כאנטישמי
ואני אבחר בעד גסטון דה-פר.

אז הוא הלך.
בכל זאת לא בחרתי, לא באחד ולא
בשני כי עליתי לארץ בינתיים.
ובארץ באמת הרגשת בבית?
כן, הרגשתי יותר טוב.
אמנם היה לי קשה מכל הבחינות,
כי כל החיים שלי זה...
צריך להתמודד עם
הקושי, אבל ברוך השם.
מיד,

מיד נכנסתי פה בנעליים שלי.
הופתעת במשהו מהישראלים?
לא, אמרתי יש פה שבעים
שפות, שבעים עדות,
שבעים סגנונות אז...
את יודעת, צריך לקחת
כל אחד לפי מי שהוא.

כשבאת הרגשת כמו פליטה או כמו...?
-לא, לא. בכלל לא.
לא, לא, אמרתי לך, נכנסתי ל...
הגעתי לארץ
הרגשתי בבית, אני הרגשתי
שאני נושמת יותר טוב,
שאין לי...
אין לי מה ל...
-להסתיר? -להסתיר מה...
אני בבית, אני פה בבית שלי.יש אני חושבת שבכל...
בכל מקום יש דברים
טובים שצריך למצוא,
אז אני משתדלת להעביר
לה את הדברים ה...
מה שנראה לי טוב כמובן כל
אחד לפי האופטיקה שלו.

00:49:00

אני מנסה למסור לה, וגם
מבחינה קולינרית אני מוסרת לה,
כי זה דברים שנשארים לכל החיים.
תראי לכל חג יש את תסריט מיוחד.
אימא שלי הייתה אוהבת לבשל ולאפות,
והיא הייתה גם מנסה לשמור
על המסורת של אלג'יר

וגם היא הייתה מתעניינת בכל מיני,
בישול, כל הבישולים האפשריים,
ככה שבבית לא היינו
אוכלים כל פעם אותו דבר.
כל פעם הייתה מחליפה,
אז אכלנו מטבח מרוקאי,
תוניסאי, אלג'ירי כמובן,
צרפתי או פולני ואסיאתי,
הכול היא הייתה עושה.

זה נחמד, וזה מה שאני
מנסה למסור לבת שלי.
עכשיו כמובן שהיא נשואה והיא צריכה
לשמור גם על המנהגים של בעלה,
שזה עולם אחר.
כן, שמי שנמצא עדיין בחוץ לארץ
מהר מהר לעשות מזוודות ולבוא.

במקום לחכות שיצטרכו
לעזוב עם מזוודה קטנה,
שיבואו עם הדברים שלהם היקרים,
ופה בארץ הם ימצאו הכול,
הכול הכול הכול.
ובמיוחד חמימות לב.
תודה רבה קרולין.
-אין על מה.
תודה רבה.
-תודה לכם.

קרולין רבוה

מראיינ/ת -
אפרת קראוס    
אורך הסרטון:
00:46:15
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
אלג'יר
,
אלג'יריה
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש


קוראים לי קרולין רבוה
ממשפחת הנעורים,
זאת אומרת שם משפחת נעורים.
נולדתי ב- 1945 באלג'יר,
בעיר אלג'יר עצמה,
כמו כל בני המשפחה.
אנחנו יודעים את זה מ- 1745,
כולם היו באלג'יר מצד אימא שלי.

מצד אבא שלי יודעים
שבהתחלה היו באוראן,
אחר כך היו כולם באלג'יר גם.
אני הכרתי סבתא אחת,
מצד אימא שלי.
מצד אימא הסבא שלי נפטר
שלוש שנים לפני שנולדתי.
מצד האבא,

אבא שלי לא הכיר את אימא שלו כי
היא נפטרה כשהוא היה בן שנתיים,
ואבא שלו נפטר ב- 1937,
לא,  36'.
בהתחלה היו כל מיני משלוחי יד,
היו דייגים, פקידים בעירייה,
או פקידים בדברים אחרים, חייטים,
כל מיני.

עכשיו, אחר כך מצד אבא שלי
סבא וסבא רבא היו פחחים.
ומצד אימא היה,
זה היה "קונטרסיה" בצרפתית,
זה משלוח יד שדומה,
שכבר לא קיים גם בצרפת,
זה סוג של עורך דין.
ואימא שלי...אז אבא שלי למד בבית
ספר גבוה למסחר,
ואימא שלי היא הייתה מה
שקוראים היום נטורופת.
אז אימא שלי לא למדה
את זה בבית ספר,
למדה את זה מאימא שלה
שלמדה מאימא שלה...
וזהו, אבא שלי היה
בהתחלה פקיד בבנק,
 

אחר כך הוא לא היה מסוגל
להישאר ככה מאחורי האשנב,
אז הוא שינה את המקצוע שלו,
נהיה סוכן של חברות,
במיוחד באריזות של כמו
שקיות של קפה, דברים כאלה.
ומזה היה מתפרנס.
כמה ילדים הייתם?
-שניים.

אני הקטנה, אחי זכרונו לברכה
אני תמיד הייתי צוחקת על זה,
הוא פתח את המלחמה אני סגרתי.
הוא נולד ב- 38' זכרונו לברכה,
ואני נולדתי ב- 45'.
השפה הייתה צרפתית,
אימא שלי למדה ככה ערבית
בשביל לדבר עם העוזרות בית.

אבא שלי למד ערבית
ספרותית בבית ספר,
אבל הוא ידע לכתוב ולקרוא והכל.
אבל אנחנו לא היינו
מדברים ערבית בבית בכלל.
חוץ מביטויים כאלה או אחרים ש...
שכולם ידעו.
אבא שלי היה בגלל המסחר שלו,

אז הוא היה הרבה עוסק עם ערבים,
כי ערבים היו להם הרבה דברים,
חברות של קליית קפה ודברים כאלה
אז הוא היה מוכר מהם
שקיות לקפה וקרטונים
בשביל לארוז את השקיות וכולי.
אבל היו לו גם, בוודאי
גם יהודים וגם אחריםגדולים שהיו קליינטים,
וזה מה ש...
נוצרה בעיה בסוף מלחמת אלג'יר,
כשה- FLN חשבו שהוא סוכן כפול
בין FLN, בין ערבים לצרפתים.
וה- OAS גם כן חשב ש...

הוא הרבה הולך לערבים, הוא
זה היה בשביל הפרנסה,
והיה כמובן, אנחנו צרפתים, אנחנו
הייתה לנו חברה של צרפתים,
ואז נוצרה בעיה גדולה.
עד כדי כך שנודע לאבא שלי

פחות מעשרים וארבע שעות
לפני שבאו לקחת אותו
לשים אותו בספינה שיעוף ל...
ש... -יגרשו אותו.
-כן.
כי אמרו לו, אם אתה
עובר את הלילה אתה מת.
במשך... אבא שלי היה במה שנקרא

מחנה מעצר בדרום המדבר התוניסאי.
אימא שלי הייתה עם אח
שלי בבית באלג'יר,
ולאחר מכן, זאת אומרת כשהיה
משטר וישי פטן,
אז התחילו לעשות
רישום של היהודים.

יש לי כאן אפילו את השלושה תלושים
תעודות כאלה.
-שנתנו לאבא לאימא ולאחי.
אני עוד לא נולדתי
אז כך שיש שלושה.
והתחילו...
בני הדודים שלי, גירשו אותם
מבתי ספר בגלל ההגבלות,אני אחר כך סבלתי מהאנטישמיות
אבל בצורה אחרת.
נגמרת המלחמה ומתחיל הסיפור
של המלחמה האלג'ירית. -כן.
בשנת 54'.
זה התחיל בכמה פיגועים
כמו באלג'יר עצמה,
זאת אומרת לא בכל אלג'יריה,
אבל באלג'יר עצמה היה מקום

שכל הצרפתים היו
הולכים בימי ראשון
במוצאי שבת ובימי ראשון
לרקוד, להשתעשע.
ושם עשו פיגוע ענק כזה,
הראשון שהיה כזה גדול.
והיו הרבה שנפטרו, הרבה שנפצעו,

וזה איך אומרים הכניס פחד לאנשים.
אבל כולם, לכולם הייתה
תקווה שזה יסתדר,
שזה רק יעבור.
אבל לא ידעו שגם ממשלת צרפת

וגם האלה שהובילו את ה- FLN
עשו כבר, מכרו כבר את
אלג'יר ואת הצרפתים,
זה כבר, אנחנו ידענו את זה לא מזמן.
הכול התגלה לא מזמן,
לפני מספר שנים.
באלג'יר עצמה היו הרבה בתי כנסת,

אנחנו גרנו במקום
שהיו בסביבה שלושה
בתי כנסת גדולים,
ממש שתי דקות מהבית
היה מה שהיה נקרא "קול רביניק"
(בית הספר הרבני) הישן,
כי אחר כך בשנות ה- 60' התחילו, לא...בשנת אולי 56'-58' התחילו לבנות
בית ספר אחר שגם נקרא "קול רביניק"
(בית הספר הרבני) אבל החדש,
וזה היה כמה מטרים אחד
מהשני, אחד מול השני.
זה היה קודם כל, החדש
היה קודם כל בית ספר,

וגם אלה שרצו לשפר את הידע שלהם
ביהדות היו יכולים ללכת יותר עמוק.
עכשיו, בבית ספר הרבני כאילו הישן
היה תלמוד תורה.
זאת אומרת שפעמיים בשבוע

היו באים במיוחד בנים
שמכינים את בר המצווה.
אז היו באים לשם בימי ראשון וחמישי,
כי ביום חמישי...
ביום ראשון כל בתי הספר היו
סגורים, ביום חמישי גם,
זה במקום לסגור ביום שבת
אז היו סוגרים ביום חמישי.

ואח שלך ואת למדתם באחד
מבתי הספר האלה? -לא.
לא, כולנו, כל המשפחה כולנו
למדנו בבית ספר רגיל,
של הממשלה ו...
למדנו ככה כל מה ש...
כל המקצועות שמלמדים, כולל שפות.

ולעברית אנחנו למדנו
בימי ראשון בבוקר בבית,
עשינו חוג עם אנשים כמונו
שרצו ללמוד עברית,
שילמנו למורה פרטי.
נגיד פורים, אז אנחנו
כמובן אני זוכרת
שקצת לפני הפורים האימהות
היו מכינות עוגות,אז יש לכל אזור כמובן יש
עוגות, עוגיות מיוחדות.
אבל לאלג'יר היו עוגיות
לבנות עם גרגרים
כסף, צבע כסף או זהב,
או סתם גרגרים צבעוניים,
וזה היה בשביל לזכור,

לזכר ההתקפה של...
מתקפה של קרלוס החמישי,
זה ב- 1541 אם אני לא טועה,
באו ורצו קודם כל
לקבל כסף, הרבה כסף,
והרבה תכשיטים מהיהודים,

וקרה... קרה נס.
אחרי שהם לקחו את כל הכספים
הייתה סערה גדולה
מאוד בנמל אלג'יר,
וכל הספינות התרסקו.
אז מצאו את התכשיטים
בארגזים ככה צפים על הים,

היהודים לקחו את שלהם בחזרה,
ולקחו גם את העץ שממנו
היו עשויות הספינות,
ומזה עשו בית כנסת
שהיה במרכז אלג'יר.
אז זה נקרא פורים של
אלג'יר, יש שלושה כאלה,
יש שלוש מתקפות ש...

שהיו ממש, שהיהודים ניצלו בנס.
אז בפורים...
-עשו את העוגיות.
עשו את העוגיות כי הלבן של העוגייה
זה היה כאילו הקצף של הים,
והגרגרים של זהב או של כסף או צבעוניים
זה היה לדמות את התכשיטים.
הזהב ואת הכסף ואת התכשיטים.והיו דברים מיוחדים לאלג'יר,
זאת אומרת לאלג'יריה,
עושים שולחן קטן
בצד בשביל הילדים,
עם כלים קטנים מיניאטורה,
הכול בקטן, ועושים עוגיות
יותר קטנות בשביל הילדים.
ובערב של פורים

אחרי קריאת המגילה היו מדליקים
תפוזים או מנדרינות קטנות,
בהם נועצים נרות צבעוניים,
ומדליקים את זה גם
בערב וגם בבוקר.
זה מנהג של אלג'יר עצמה בפורים.
וכמובן היו מחליפים משלוחי מנות

עם כל העוגיות המסורתיות של שם.
בהתחלה חשבתי שזה רק של היהודים,
בסוף התברר שאלה עוגיות
רגילות של ערבים,
שאנחנו פשוט לקחנו במסורת שלנו.

פסח, פסח זה משהו אחר.
פסח היינו מתחילים
הרבה לפני פורים.
ובזמן שהייתי קטנה עוד לא
היו מזרנים עם קפיצים,
היו מזרנים של צמר,
אז האימהות היו לוקחות,
היו מגייסות ערביות

שיודעות לעשות את העבודה.
וגם היו קוראים למישהו
שמומחה בעשיית מזרנים,
אז היו לוקחים את הצמר,
מורידים, מרוקנים את המזרן,
לוקחים את הצמר, מכבסים אותו,
אחר כך היו עם מסרקים מיוחדיםהיו מסרקים את הצמר,
והבן אדם הזה היה בא
גם היינו שוטפים את הבד כמובן,
ואז הוא היה מכניס
את זה, תופר מסביב.
זה לוקח הרבה זמן.
והיו מכבסים הכול ביד,
באותה תקופה עוד לא
היו מכונות כביסה
כמו שיש היום בכל בית.

גם היו כמובן כמו בכל מקום
תריסים, חלונות, הכול.
והיו...
באותה תקופה גם עוד לא
היו חבילות של מצות,
היו בבית כנסת הזה שהיה
קרוב אלינו שאמרתי לך,
בית ספר רבני הישן,

היו שמים סדינים על הרצפה
באיזה מקום מיוחד,
ושמים את המצות ככה ב...
איך אומרים? -ערימה?
בערימות כן. ואז אנשים
היו קונים עשר עשרים,
כל אחד לפי יכולתו ולפי הצורך.
ואחר כך אבא שלי נתן ל...

לאדם הזה, ביטון, שמעון
ביטון זכרונו לברכה,
שהיה עושה את ה...
אופה את המצות האלה,
לעשות אותם בצורה
מכנית, תעשייתית מכנית,
ולארוז את זה שיהיה
יותר נקי, יותר נעים.
וככה זה התחיל.

אז אבא שלי זכרונו לברכה והאדם
הזה שאמרתי שמו שמעון ביטון
היו חברים טובים,
וזה המשיך עד אחרי הגירוש מאלג'יר,
ליוו אחד את השני בצרפת.
למדנו כולנו את אותו דבר,
כל אחד לפי החשק והאפשרות שלו.מה שמעתם על מדינת
ישראל, מה ידעת עליה?
אז זהו, בשנת 48' אימא
שלי סיפרה לי שנתנו
סיכות מאמייל כמו שיש עדיין היום,
של דגל ישראל וארצות
הברית או משהו אחר,
אבל נתנו סיכות כאלה
רק של דגל ישראל.

אבל כולם היו קצת מפחדים
לשים את זה בחוץ,
אבל כל אחד היה שומר את זה בבית.
אחר כך אחרי התחלת מלחמת אלג'יר,
אנחנו שמענו שיש בערב
בתשע בערב אני זוכרת,

שידור מירושלים.
זה היה נקרא "קול ציון לגולה".
-ברדיו? -כן, ברדיו.
אנדרה סממה אני חושבת קוראים לו,
ואז קנינו רדיו מיוחד כי הרדיו
שלנו לא היה יכול לתפוס את זה.
והיינו שומעים את
החדשות בצרפתית מפה,

ככה כאילו זה ממש משהו קדוש.
זה היה ממלא אותנו בשמחה, בגאווה.
ואחר כך אני אומרת לך היה...
את זה כל יום היינו שומעים.
כל פעם שזה היה ברור,
זאת אומרת שלא היו גלים שמפריעים.

וב- 56' אנחנו,
קרה במשפחה אסון,
דוד שלי נהרג,
ערבי בא והרג אותו ככה ממש.
והוא היה מאוד גבוה ומאוד חזק,
רץ אחריו,הגיע למקום שהיו
שם צנחנים צרפתיים,
והוא צעק "תעזרו לי".
הם השאירו את זה, הוא נפל מ...
איבד הרבה דם,
ונפטר כשהובילו אותו לבית החולים.
ואז אחרי השבעה אמרו לנו שעדיף

שנלך קצת לצרפת
לזמן מה, שיירגעו הדברים.
אימא שלי לקחה את כל זה,
כל המאורע הזה מאוד חזק.
נשארנו שנתיים בערך
בצרפת וחזרנו לאלג'יר.
במקום שיירגעו הרוחות
היה יותר גרוע.
כל פעם היה יותר...

האלימות הייתה עולה בשלבים.
-האלימות הייתה כלפיכם?
או כלפי הצרפתים בכלל?
-כלפי הצרפתים.
גם היו פה ושם כלפי היהודים,
אבל כלפי הצרפתים בכלל.
אני זוכרת שלילה אחד קמנו בבהלה,
שמענו צעקות, ממש צרחות,

ואחד ה... אנחנו היינו
בעורף של הבניין,
שכן שלנו שחלונותיו היו על הרחוב,
אמר, "תסגרו את הכול, תסגרו
את הכול, מחר נדבר".
ואז הוא סיפר כל מה שהוא ראה,
שערבים, ערביות ירדו עם שרשראות,

עם מקלות עם מסמרים,
דברים כמו שהיו בימי הביניים,
הם עשו אותו דבר,
והיה מאוד מאוד מפחיד
מאותו רגע, זאת אומרת למחרת
עם אבא שלי וכל הגברים של הבניין
החליטו לחזק את דלת
הכניסה של הבניין,
אבל לא רק זה,אנחנו...
אבא שלי הזמין בריח לכל חלון,
כדי לסגור כי התריסים היו מעץ,
כדי לסגור יותר טוב את התריסים,
ומאחורי הדלת אנחנו פירקנו את ה...
היה לנו שולחן יותר גדול מזה,
מעץ מלא,
פירקנו את השולחן,

וזה כל ערב היינו
שמים מאחורי הדלת.
עם משהו אחר ו...
-סגורים. -כן.
כדי שיהיה יותר חזק,
ואנחנו היינו ישנים בחדר אחד,
ההורים, אחי ואני,
ואבא שלי ביקש ממישהו
לעשות לנו שקע של טלפון בחדר
איפה שההורים היו ישנים.

זה היה...
אחר כך זה נרגע קצת,
אבל בינתיים זה הפחיד אותנו הרבה.
אימא שלי רצתה בסוף לצאת,
בינתיים היא גם חלתה עוד פעם
כי היינו יום ראשון אחד מטיילים,
ובית קפה מאוד פופולארי
ערבים זרקו פצצות שם, רימונים שם,

הרבה נפצעו, אנחנו היינו בבהלה,
אבא שלי נהג עם האוטו
בכל המהירות האפשרית,
וחזרנו הביתה, אבל היה מאוחר,
אימא שלי חלתה באגורפוביה.
היא במשך שנים לא
יכלה לצאת מהבית,
רק בקושי לרדת בחדר המדרגות

היא הייתה ממש מבוהלת.
זה המשיך במשך עשרים
שנה ככה היא סבלה.
אז זהו, אימא שלי דיברה עם אבא שלי
שצריך כבר לצאת.
שזה יותר הגיוני.
אבא שלי אמר טוב,
אנחנו נצא לחופש,אז בשנת 61' יצאנו
לחופש למרסיי, לצרפת.
והוא חזר לאלג'יר.
עד שאמרתי לך,
בינואר 62' באו ואמרו לו
החברים שלו שהיו ב- OAS,
אמרו לו, אתה רשום.

עדיף אנחנו נבוא בלילה ניקח
אותך נכניס אותך לספינה.
וככה היה, ואז הוא
בא למרסיי למחרת
והיה ממש מבוהל,
כי אף פעם הוא לא...
הוא אף פעם לא עשה רע לאף אחד,
וכל מה שהוא עשה תמיד היה ביושר.
והוא לא שיתף פעולה עם אף אחד.

אבל זה....
ואז לא חזרתם יותר לאלג'יר?
-לא.
בעצם לא לקחתם שום דבר מהבית?
-לא.
שלחו לנו
אחרי כמה חודשים
קיבלנו הזמנה ללכת לנמל במרסיי,

וקיבלנו את ה...
את הארון הזה,
ועוד כמה פריטים קטנים אבל זה לא...
לא הכול.
לא משמעותי.
-לא, בכלל לא.
אתם עזבתם ב- 61'?
-ביולי 61'.
יהודי אלג'יר כבר התחילו
לצאת אז בהמוניהם נכון?
ב- 62' כולם יצאו.

אחר כך מה שהיה המזל שלנו,
זה שב- 61' היו דירות להשכרה
ויכולנו למצוא קורת גג.
בשנת 62' כבר לא היו דירות.
והרבה אנשים סבלו
כי הם ישנו בנמל,בשדה התעופה, בתחנת
הרכבת, ברחובות אפילו.
ואז הסוכנות, לא הסוכנות, (ארגון צרפתי)
זה ארגון צרפתי בשביל היהודים,
מבחינה חברתית סוציאלית,
שכרו בתי מלון קטנים

ונתנו לכל משפחה חדר
אחד עד שיסתדרו.
אז היה קשה, אבא שלי
שהלך לראות את החברות
שהוא היה מציג אותן
באלג'יר אמרו לו
תראה, אין לנו עבודה בשבילך, תחפש.
אם יש לך לקוח פה לקוח שם,
אנחנו נכבד את ההזמנות,

אבל הוא כבר היה כמעט בן 60,
כי הוא נולד ב- 1906.
והוא הצטרך ללכת לחפש
בכל האזור עד ליון קליינטים.
ופעם בשבוע הוא היה נוסע לליון,
פעם בשבוע הוא היה
נוסע לדרום מערב צרפת,

וזהו זה, במרסיי עצמה היו לו
איזה שלושה קליינטים, ארבעה.
היה קשה, בהתחלה היו
שנים מאוד קשות.
אבא שלי גם חלה
כי באותה תקופה לא ידעו
לטפל טוב בפרוסטטה,
בבלוטת הערמונית,

אז עד שניתחו אותו
ועד שהחליטו בזה
עברה שנה וחצי,
עברו שנה ו...
בינתיים היה קצת קשה, דחוק,
ואני מבחינתי, אח שלי
קודם כל הוא היה בצבא,ואני נתקלתי במורה
שהייתה בבית ספר תיכון
ממש אנטישמית,
והייתה... בסופו של דבר
זרקו אותי מבית הספר.
זה היה כי כל המורות שלי כולן
ממש איך אומרים, עמדו להגנתי.

והמורה הזאת למתמטיקה והמנהלת
לא רצו לשמוע שום דבר.
כי בכל המקצועות האחרים
הייתי ממש מצוינת.
אז הגנו עלי ו...
תמיד הייתה אנטישמיות
בצרפת, תמיד הייתה.

תמיד. פשוט באותה תקופה
לא היו אומרים יהודי,
זה היה כאילו מילה גסה,
היו אומרים ישראלית.
אבל היום אם את אומרת ישראלית
הם מתבלבלים בין ישראלית וישראליה,
זאת אומרת, בין יהודי לישראלי.

ואז בגלל החברים שלנו
מעזה, נגיד ככה,
אז יש אנטישמיות, עכשיו זה לא
אנטי יהודי, זה אנטי ישראלי.
תראי אני הייתה לי בצרפת
חנות לספרי קודש ותשמישי קדושה.

אבל... טוב רציתי...
זה כבר שהיית גדולה,
הייתי, כן כבר הייתי בת 34 שהחלטתי
שאני רוצה לעלות לארץ
אז עשיתי תיק בסוכנות,
כדי שיקלו עלי בשביל כל
ההליך האדמיניסטרטיבי.וההורים נשארו בצרפת?
נשארו עוד שנתיים, באו
הייתי, זאת אומרת,
עלו לארץ שנתיים אחרי.
אני בשנת 80', ההורים בשנת
82', בדיוק שנתיים אחרי.
אני 19 למרץ, היום...
היום? -יש לי 39 שנים.
-בארץ? -כן.

תראי אני אמרתי לעצמי
לפני שעליתי למטוס,
קודם כל אני רוצה להגיד דבר
אחד שאכזב אותי בהתחלה,
שעשיתי את התיקייה שלי בסוכנות
אמרו לי בשביל מה את
עולה, יש לך פה חנות,
את בסדר גמור פה, מה את
הולכת לחפש לך צרות.
בסוכנות אמרו?
-כן, אמרתי זה לא עניין שלך, זה עניין שלי.

אני מסתדרת לא מסתדרת
זה לא עניין שלך,
זה עניין שלי, אני רוצה
לעלות לארץ, אני מבקשת ממך
שום דבר אחרי מלעשות
את כל ההליך המנהלי.
ולפני שעליתי לארץ אמרתי דבר אחד,
אני מצליחה לא מצליחה, זה
עניין שלי ולא של ארץ ישראל.

זו לא הסיבה של כל
אחד שחוזר לצרפת,
"בישראל זה קשה..." אם אני
לא יכולה להסתגל זה בגללי,
זה לא בגלל הארץ.
וזהו, עליתי לארץ והיה
קשה כי הייתי לבד.
הייתה לי בת דודה בהרצליה,

אז הלכתי לגור בהרצליה.
אני לא אומרת שזה היה קל,
היה מאוד קשה, הייתי
צריכה למצוא עבודה,
הייתי צריכה לחפש לי חברה.
ודבר ראשון מה שעשיתי
זה שאמרתי אני בת 34אני לא יכולה ללכת
לצבא לעזור לארץ,
שאלתי את בעלה של בת דודתי,
אומר יש משמר אזרחי.
הלכתי למשמר אזרחי,
נגיד במירכאות "התגייסתי" לשנתיים.
וככה עשיתי...
-תרמת.

כן, תרמתי מה שיכלתי.
מצאתי עבודה וזהו,
ככה עד...
עד ששלוש שנים אחרי, כמעט
ארבע שנים אחרי שעליתי לארץ
התחתנתי.
והלכנו לגור בשומרון, בעמנואל.

וזהו, אחר כך, אחרי עוד שלוש שנים
בחסדי ה' קיבלתי בת מפוארת,
וזהו, אחר כך...
את יודעת החיים זה... צריך
לעשות מקום של כל אחד.
סבלתי הרבה פעמים
מאנטישמיות בצרפת,

והייתה תקופה במרסיי שיהודים קיבלו
כמו בריסטול כזה, ארון מתים,
עם השם של כל אחד.
ואמרתי זה לא...
אף אחד לא עושה שום דבר.

השכן שלנו היה עורך דין,
לא יהודי, כן?
ובגלל שעשינו חנוכת בית
אבא שלי אמר,
צריך להזמין את השכנים.
אז הזמנו אותו, את השכן השני,
אצלנו היה כשר כמובן
והיין שנתנו זה היה אזלא יודעת אם הוא עדיין
קיים היין הזה,
"אדום עתיק" של כרמל מזרחי.
והשכן הזה העורך דין אמר "וואו"
"איזה טעים היין הזה, מה זה?"
אז הוא לקח את הבקבוק,
אנחנו אמרנו זה רק בשבילו...
הבקבוק הזה,
אמר "מה, מאיפה זה בא, מישראל?"
אז אבא שלי אמר "כן"

"היין הכי טוב זה האדום
עתיק הזה מכרמל מזרחי".
למחרת,
היה יום... לא,
היה יום שני,
כי זה היה ביום ראשון חנוכת הבית,
יום שני הייתי, החנות
שלי הייתה סגורה בבוקר,
אני מגיעה בצהריים לפתוח,

אני מוצאת את הכול הרוס,
ומדבקות כאלה של
"תראו להם שהימין קיים".
וזה היה המפלגה של לה-פן,
אז הבנתי שיש קשר עם הבן אדם הזה.
אמרתי, אוקיי

המשכתי ככה ב...
איך אומרים, הייתה ממול
החנות שלי הייתה כנסיה,
והכומר הזה שם כל פעם
היה עושה לי צרות,
אמרתי, ריבונו של עולם
יש לנו מדינה
מה אני מתקלקלת פה,
בשביל מה?

חוץ מזה שהיית בת 34 ועוד
לא נשואה ולא הולך לי,
אמרתי, מבחינה מתמטית, למרות
שאני לא טובה במתמטיקה,
מבחינה מתמטית בארץ
אני אמצא בקילומטר מרובע,
אני אמצא יותר יהודים ל...
יותר... יהיה לי יותר מזל מאשר פה.אז אני צריכה לעוף.
והייתה לקוחה, כי הייתי גם,
חוץ מספרי קודש מוכרת גם
דברי כתיבה.
והייתה לקוחה שהייתה
גרה מעל החנות שלי,
הייתה באה לקחת כל דברי
הכתיבה שהיא הייתה צריכה,
מכשירי כתיבה,

ואני אומרת לה,
"טוב אני אומרת לך שלום"
"כי עוד שבוע אני טסה לארץ".
אז היא אומרת לי,
"את יודעת מה, את עושה בשכל
שם את תהיי במדינה שלך".
אמרתי לה "סליחה יש לך טעות",
אומרת לי "למה? את יהודייה".
אמרתי "כן".
אז אומרת "אז ישראל זה מדינה של היהודים".
אמרתי "כן".

"אבל אני צרפתייה מהמאה
ה-18 אנחנו צרפתים".
"ויש לי דודים", לא... יש לי,
כן "דודים שנפטרו
במלחמת העולם הראשונה",
"ויש לי עוד שניים שנפצעו לכל החיים"
"ואני חושבת שצרפת
זו גם מדינה שלי".

"אבל אם את אומרת אני מאמינה לך".
"אני אהיה יותר במדינה
שלי אני אהיה בבית".
"לא פה, אני הבית שלי זה לא פה".
וגם נכנס אצלי
אחד שהיה ראש עיר גסטון דה-פר
שהיה בהתחלה לא אוהב
את האלג'ירים,

אבל בסוף הוא היה אוהב את היהודים
ונתן הרבה דברים לטובת הקהילה.
והיה מישהו שרצה להיות במקומו,
אז הבחירות היו
קרבות, והוא בא אלי.
היות וזה היה עוד מעט פורים
היו ב...היו כל מיני מקלעות של
פורים ומסיכות. כך הייתי
מקשטת את המקום.
אז הוא הסתכל אומר לי "מה זה?"
אמרתי אתה נכנסת בחנות
של ספרים קדושים

ותשמישי קדושה של כל
האזור דרום מצרפת.
אני היחידה פה,
ואתה נכנסת פה אצלי
אבל אני אחסוך לך זמן,
אתה רוצה שאני אבחר בך,
אני לא אבחר בך.
כי אתה מוכר כאנטישמי
ואני אבחר בעד גסטון דה-פר.

אז הוא הלך.
בכל זאת לא בחרתי, לא באחד ולא
בשני כי עליתי לארץ בינתיים.
ובארץ באמת הרגשת בבית?
כן, הרגשתי יותר טוב.
אמנם היה לי קשה מכל הבחינות,
כי כל החיים שלי זה...
צריך להתמודד עם
הקושי, אבל ברוך השם.
מיד,

מיד נכנסתי פה בנעליים שלי.
הופתעת במשהו מהישראלים?
לא, אמרתי יש פה שבעים
שפות, שבעים עדות,
שבעים סגנונות אז...
את יודעת, צריך לקחת
כל אחד לפי מי שהוא.

כשבאת הרגשת כמו פליטה או כמו...?
-לא, לא. בכלל לא.
לא, לא, אמרתי לך, נכנסתי ל...
הגעתי לארץ
הרגשתי בבית, אני הרגשתי
שאני נושמת יותר טוב,
שאין לי...
אין לי מה ל...
-להסתיר? -להסתיר מה...
אני בבית, אני פה בבית שלי.יש אני חושבת שבכל...
בכל מקום יש דברים
טובים שצריך למצוא,
אז אני משתדלת להעביר
לה את הדברים ה...
מה שנראה לי טוב כמובן כל
אחד לפי האופטיקה שלו.

אני מנסה למסור לה, וגם
מבחינה קולינרית אני מוסרת לה,
כי זה דברים שנשארים לכל החיים.
תראי לכל חג יש את תסריט מיוחד.
אימא שלי הייתה אוהבת לבשל ולאפות,
והיא הייתה גם מנסה לשמור
על המסורת של אלג'יר

וגם היא הייתה מתעניינת בכל מיני,
בישול, כל הבישולים האפשריים,
ככה שבבית לא היינו
אוכלים כל פעם אותו דבר.
כל פעם הייתה מחליפה,
אז אכלנו מטבח מרוקאי,
תוניסאי, אלג'ירי כמובן,
צרפתי או פולני ואסיאתי,
הכול היא הייתה עושה.

זה נחמד, וזה מה שאני
מנסה למסור לבת שלי.
עכשיו כמובן שהיא נשואה והיא צריכה
לשמור גם על המנהגים של בעלה,
שזה עולם אחר.
כן, שמי שנמצא עדיין בחוץ לארץ
מהר מהר לעשות מזוודות ולבוא.

במקום לחכות שיצטרכו
לעזוב עם מזוודה קטנה,
שיבואו עם הדברים שלהם היקרים,
ופה בארץ הם ימצאו הכול,
הכול הכול הכול.
ובמיוחד חמימות לב.
תודה רבה קרולין.
-אין על מה.
תודה רבה.
-תודה לכם.

קרולין רבוה
אפרת קראוס    
אלג'יר
אלג'יריה
סיפורי חיים נוספים: