מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

אני כהן אסתר,

נולדתי במתאמר,

זה כפר קטן של ערבים.

הייתה בו רק משפחה גדולה אחת

שאנחנו הדודים,

בית כנסת קטן,

היה מקווה בתוך הבית.

והיינו חיים (שם) עד מלחמת ששת הימים,

אחר כך התחילו הדברים...

לא להיות במקומם,

00:01:00

ואחר כך עברנו למדנין,

זה 6 ק"מ ממתאמר, זו עיירה קטנה.

היינו שם כמה שנים,

אחר כך אני עברתי לג'רבה עם אח שלי.

אבא שלי שלח אותי

לעזור לאח שלי.

הלכתי,

ההורים שלי עברו לתוניס עצמה,

ונשארתי 6 שנים שם, בג'רבה.

00:01:30

עבדתי בתור אחות של טיפת חלב,

לשקול את התינוקות,

כל ההכנה לחיסונים,

הכנת חלב,

לא היה חלב שקונים ככה, היינו מכינים,

רוחצים את הבקבוקים, מרתיחים

בקבוקי זכוכית,

והיינו מכינים חלב לנשים שאין להן,

לא יכולות להניק את התינוקות.

עבדתי ארבע שנים.

00:02:00

אחר כך התחתנתי,

נסעתי לתוניס והתחתנתי.

ובאתי לארץ בגיל 21,

בהיריון עם (הבן) הגדול שלי,

בדיוק כשהגעתי נכנסתי לתשיעי.

בחודש שביעי (יולי)

ילדתי אותו בקפלן.

וזהו, יש לי שישה,

אנחנו שישה אחים ואחיות.

00:02:30

שלושה בנים ושלוש בנות.

אנחנו היום מפוזרים בכל הארץ,

יש לי אחות בעכו,

אחות בירושלים,

אח באשקלון

ושני אחים בנתניה.

היה לי אבא,

קוראים לו צמח כהן

ואמא פורטונה.

אבא היה מנהל חשבונות,

היה עובד,

00:03:00

אמא לא עבדה אף פעם.

סבתא,

אני מכירה סבתא אחת מאבא,

כשהיא עלתה לארץ אני הייתי בת 4, 5,

הייתי ממש קטנה.

בשנת 1957, 1956,

משהו כזה.

הייתי ממש קטנה.

זוכרת את זה טוב.

וסבתא שלי וסבא שלי מצד האמא אני לא זוכרת,

אני זוכרת שאמא שלי כל הזמן סיפרה לנו

00:03:30

שסבא שלי מצד האמא,

שהוא נפטר מרעב,

לא היה להם מה לאכול

בזמן המלחמה,

בזמן המלחמה עם הגרמנים.

גם ההורים שלי סבלו הרבה,

הלכו ממקום למקום,

עברו,

כל הזמן היו נודדים מקום למקום,

וגנבו להם את כל מה שהיה להם בבית,

היה להם קשה, סבלו.

אני לא הייתי,

לאמא שלי היו שני בנים.

00:04:00

היה לה אחד בן 3 ואחד בן 9 חודשים,

אלה שאחד בנתניה ואחד באשקלון.

וזהו, בסך הכול, איך אומרים?

שרדנו את החיים.

את האמת,

בהתחלה היה יחס בסדר.

אמרתי לך, אנחנו עברנו למדנין

ונשארו המשפחה שלנו,

הדוד של אבא והדוד שלי.

00:04:30

ואנחנו עברנו,

אבל ממלחמת ששת הימים התחילו להציק להם.

אני בעצמי,

אני הייתי כל הזמן חברותית,

כל הזמן יש לי חברות,

אני הייתי אוהבת הרבה שמחה, כל הזמן.

עד עכשיו ברוך השם.

לא היו יהודיות, הייתה אחת ערביה...

שנסעתי לפני 20 שנה לג'רבה,

לא מצאתי אותה, אמרו לי שהיא עברה.

00:05:30

שום דבר, היינו בתוך הבית,

אסור לנו לצאת כי מפחדים עלינו.

מפחדים שיעשו לנו משהו,

אז לא היו נותנים לנו לצאת,

רק עם מישהו מבוגר.

עם אשתו של הדוד שלי לפעמים,

וזהו, לא נתנו לנו

לצאת הרבה בכלל.

אבל כשעברנו לעיירה הקטנה, מדנין,

00:06:00

אז שם היו לי חברות והיינו יוצאים

ומסתובבים בתוך העיירה.

וזהו, בג'רבה היה אחרת,

בג'רבה היו לי הרבה חברות, עבדתי.

היה אחרת לגמרי,

טיפלתי עם גיסתי בילדים.

היא הייתה גננת

ואח שלי היה אח.

00:06:30

אז כולנו עבדנו בג'וינט האמריקאי,

שמעת על זה?

ג'וינט אמריקאי.

זה מהסוכנות,

שעוזרים לאנשים וזה...

אז היה חדר אוכל לילדים

של בית הספר שהיו באים, בג'רבה,

מהמדרש, מבית המדרש.

היו באים לאכול צהריים,

בבוקר היו לוקחים שוקו ולחמנייה,

00:07:00

בצהריים ארוחת צהריים,

אבל לא היה...

בואי נגיד, לא היה כל יום בשר,

היה אוכל והיה טעים, לא חשוב מה.

היה, באמת היה זה...

ובערב, בארבע,

היו באים לקחת...

כריכים עם משהו, לא יודעת,

כל מיני דברים היו שמים להם,

חלבה, כל מיני כריכים כאלה.

אז היינו...

00:07:30

באמת, היו חיים אחרים בוא נגיד,

לא היינו חושבים על כלום.

כלום, שום דבר.

חושבים רק...

לצחוק ולדבר ולצאת ולטייל,

מסתובבים, הולכים לים בקיץ.

היה באמת אחרת לגמר,

בואי נגיד.

ואחר כך התחילו המחשבות והדאגות

וכל הדברים, רק כשהילדים גדלו,

ידענו מה לחשוב.

00:08:00

הייתי בת 16,

15, 16, משהו כזה, כן.

ובאיזו שפה דיברתם בבית?

ערבית.

ערבית שלנו,

לא ערבית ספרותית.

כי יש כמה סוגים,

אני מבינה את הכול,

מרוקאית, הכול אני מבינה,

כל השפות, גם צרפתית מדברת קצת.

לא... מבינה יותר מאשר מדברת.

00:08:30

כי אבא שלי והאחים שלי

היו מדברים צרפתית הרבה.

האחים שלי למדו בבית ספר,

אנחנו לא.

הבנות לא לומדות,

נשארות בבית.

ואמא שלך הייתה...

מה היא הייתה עושה?

מבשלת, מכבסת, עושה כלים.

אנחנו שגדלנו קצת,

בהתחלה היינו עוזרים לשכנים

ביום שישי.

-מה הייתם עושים?

עוזרים לשכנים, מטאטאים להם,

00:09:00

עוזרים להם בבישול

ואמא שלי, מסכנה, לבד עושה.

לא הבנו מה הקטע, אם אומרים

"בואו תעזרו לנו", עוזרים, והם יושבים

תופרים במכונת תפירה

כל מיני בגדים של הערבים,

ואנחנו עוזרות להם.

אז עד שנכנס השכל, בת עשר ככה, תשע,

אמרתי לאחותי "תגידי, אנחנו משוגעים או מה?"

00:09:30

למה שנעזור להם ואמא שלי כל ערב שבת,

מסכנה, כמעט נכנסה לה השבת.

את האמת?

מאותו זמן אנחנו עוזרים לאמא שלי.

עושים את כל מה שצריך,

הכול עושים.

ומגיל קטן קטן למדתי

לבשל, לעשות לחם בפרנה,

בטאבון הזה שבנוי באדמה,

אז עושים לחם שם.

00:10:00

עושה הכול.

מגיל ממש ממש קטן עושה הכול.

היה לכם בבית את הטאבון?

-כן, מחוץ לבית, בגינה.

למדתי, כל החיים שלי,

עד עכשיו אני לומדת.

בגיל 71 ואני לומדת.

כל פעם לומדת משהו אחר,

אני עושה את כל המאכלים של התוניסאים.

קוסקוס, כפיתות, טבחה...

כל המאכלים של התוניסאים אני עושה.

00:10:30

אין לי בעיה עם זה,

תוניס, ג'רבה,

בישראל, הכול.

כל המאכלים תמיד אני עושה.

הבת שלי האמצעית, היא למדה הכול לעשות.

כל המאכלים היא למדה לעשות.

הייתה לי בעיה, הסתבכתי בבית חולים,

בשנה שעברה, לפני שנה וחצי.

אז היו חגים: ראש השנה, כיפור וסוכות.

עשתה הכול לאבא שלה,

כי הוא לא אוכל אוכל של אף אחד.

בעייתי.

00:11:00

את האמת? בכפר עצמו,

בהתחלה היינו עושים רק פסח,

ובסוכות היינו משכירים דירה

במדנין, 6 ק"מ,

ומה זה שמחה הייתה,

עולים על העגלה עם חמור.

עולים על עגלה עם חמור,

הולכים, נוסעים לעיירה הקטנה.

מה זה שמחה!

כאילו עולים על לא יודעת מה,

על איזה אוטו,

עולים עליו או משהו.

00:11:30

היה אחרת. היינו הולכים מראש השנה

עד אחרי סוכות, משכירים בית

ואוכלים ושותים שם, חוגגים את החג

כי היה בית כנסת גדול יותר

וספרי תורה, כי בבית הכנסת שלנו

יש ספר תורה אחד ואחר כך לקחו אותו.

היה בית כנסת כמו הסלון, קטן.

אבל מה זה שכינה עליו,

את נכנסת...

משהו מיוחד היה.

00:12:00

עד היום לא נגעו בו הערבים.

אחיין שלי נמצא בתוניס,

הוא אמר לי "עד היום לא נגעו בו".

לא פותחים אותו, סגור.

אבל עוד במקום שלו.

הם פוחדים לגעת בו.

אנחנו היינו...

דוד אחד נסע בשנת 1956,

1957,

נסע לארץ, בא לארץ.

היה עוד דוד ואשתו ושתי בנות,

00:12:30

אבא שלי ואנחנו,

היינו שישה ילדים,

ודוד של אבא עם אשתו.

היינו בבית אחד כולם

ואוכלים ביחד כולם.

איך הייתם חוגגים שם? תספרי לי.

רגיל, מבשלים את האוכל של החג,

כל חג יש לו את המנהגים שלו.

הולכים לבית הכנסת,

00:13:00

הבנות לא הולכות לבית הכנסת,

רק ביום כיפור בערב ובראש השנה.

זה מה שהולכים.

את האמת, לא היינו מתפללים, לא ידענו להתפלל.

אני למדתי קצת רק בג'רבה, קצת עברית,

ובאתי לפה, למדתי מהילדים.

כשגדלו הילדים,

מכיתה א' התחלתי ללמוד איתם.

הגדול, כשהתחיל כיתה א',

התחלתי ללמוד איתו.

00:13:30

אז למדתי, למדתי ברוך השם.

למדתי עברית טוב.

ובת כמה היית כשעברתם למדנין?

הייתי בת 10.

הייתי בת 10.

מדנין זו הייתה עיר קטנה.

היו יהודים בה, היו כמה.

היו כמה עשרות יהודים.

היה בית כנסת,

עכשיו הרסו אותו הערבים.

מפריע להם באמצע.

00:14:00

והיה נחמד,

היינו בבית גדול, ענק.

יש בו רק שני חדרים,

אבל כשהלכתי לבקר

כשנסעתי לתוניס

לפני 20 שנה, נסעתי לתוניס,

כי ההורים שלי נפטרו בתוניס

ואני לא הייתי שם,

הייתי פה כשהם נפטרו.

רציתי לבקר את הקבר,

אבל לא עשה לי כלום.

מה לעשות?

00:14:30

נסעתי, הייתה נסיעה עם אחותי מירושלים,

נסענו לשבועיים.

הייתה חתונה בג'רבה, יפה,

חתונה יפה.

אז מישהו שאני מכירה את ההורים שלו, אמרתי לו

"אני רוצה לנסוע למדנין, מג'רבה למדנין"

אז נסעתי למדנין, נסענו לתוניס,

גם נסיעה ארוכה ארוכה.

מישהו גם לקח אותנו.

אז בתוניס לא...

לא הזיז לי שום דבר כי

00:15:00

היא לא כמו שהייתה,

בואי נגיד.

התחלפה לגמרי, לא נהייתה...

הייתה פעם,

אנחנו גרנו בתוניס מול רשות השידור,

אז היינו רואים את הזמרים,

את מגישי החדשות, מכירים את כולם.

היינו גרים למטה,

מול זה בדיוק.

00:15:30

אז היה אחרת. כשנסעתי הפעם,

גם המשביר, גמור לגמרי, אין בו כלום.

היה המשביר הזה מה זה תוסס,

חבל על הזמן, עם כל הדברים

שהיו בו ,

בקושי יש בו דברים.

בכלל, לא היה,

לא היה כיף, בואי נגיד.

היה לי כיף רק בחתונה,

זה היה נחמד, אנשים וחברות,

והרבה אנשים שאני מכירה לפני וזה,

אבל ככה...

00:16:00

לא... הבן שלי רוצה לנסוע לתוניס,

אמרתי לו "תיסע", לגדול.

גרנו מגיל 10 עד גיל 16,

שש שנים

גרנו שם.

היו לי חברות, הייתי מלמדת אותן,

בהתחלה לא ידעתי לרקום.

זה גם רקמתי.

זה רקמתי כשהייתי בגיל 16.

לקח לי הרבה זמן, אבל בסדר.

00:16:30

אבל הייתי רוקמת בבד, בחשבון, איקסים.

מעתיקה מהספרים ורוקמת.

סדינים, מפות, מה לא רקמתי,

רקמתי המון.

אז הבנות שם, כולן רצו ללמוד.

הייתי מלמדת אותן,

אחרי שאני למדתי.

אחרי שקלקלתי הרבה בדים והרבה חוטים...

אבל לא נורא,

קלקלתי ולמדתי לבד.

00:17:00

גם סריגה למדתי המון, סרגתי המון,

גם עכשיו אני סורגת מדי פעם.

עכשיו אני סורגת, הרוב בובות.

כל מיני בובות, כל מיני דברים, שכמיות...

-איפה למדת לסרוג?

לסרוג? שם, במדנין.

הייתה...

אז לפני שנסעתי לג'רבה הביאו לנו

איזו מורה ללמד אותנו עברית.

אז היינו הולכים שעה ביום, משהו כזה,

אחרי צהריים ללמוד.

00:17:30

אז היא לימדה אותנו צעיף, צעיפים.

זהו, מהצעיף התחלתי ללמוד

ולהוציא מהראש שלי...

כל הזמן סרגתי שכמיות.

עכשיו כל תינוקת שנולדת - שכמיה.

תינוק - שמיכה לעגלה.

כל נזמן, אני משוגעת עם הצמר

וקונה וכל הזמן...

תראה, זה מעביר לי את הזמן, אני לא יכולה

לצאת לבד, אני לא יוצאת לבד, קשה לי.

00:18:00

אבל אני זוכרת את הסריגה,

אני זוכרת את הצבע של הצעיף,

ירוק זוהר!

עד עכשיו...

אני יש לי זיכרון, את האמת יש לי הרבה זקרון.

ממש.

אני מגיל ארבע, חמש,

אני זוכרת את החתונה של דוד שלי.

אני זוכרת שהייתי יושבת,

הייתה זמרת עיוורת,

הייתי יושבת על ידה

ולומדת ממנה איך לשיר.

הייתי...

היו עושים לנו חינה,

00:18:30

חינה בידיים עם חוטים כאלה...

בשביל שיהיה יפה כזה בידיים,

לכלה היו עושים,

והייתי קטנה ואני, גם אני רוצה.

אז הייתי מישהי שם זקנה,

מבוגרת שהיא מאפרת ועושה את החינה,

"בואי, בואי תשבי.

תשבי ואני אעשה לך".

וישבתי, עשתה לי,

קשרה לי חוטים ואני יושבת לי...

מה אכפת לי מהעולם?

00:19:00

והיא עשתה לי, ואהבתי את זה

והיא עשתה לי, והיו...

למשל, החתונה של דוד שלי,

שהייתי בת חמש בקושי,

אז אני זוכרת הכול,

היו הולכים להביא מים מהבאר

הולכים עם התופים, דרבוקה וה...

רעשנים והזה...

לשיר, להביא את המים לבית,

מה, זה היה אחרת לגמרי, חיים אחרים לגמרי.

00:19:30

ועושים בבית את הלחם,

שוחטים את הכבשים בבית.

היה לנו רב,

דוד של אבא שלי היה שוחט.

אז הוא היה בא,

הוא היה בג'רבה אבל היה בא,

היה שוחט להם כבשים

וכל היום רק מבשלים ואוכלים

ושרים וזה הכול, אין...

אין להם הפסקות.

00:20:00

בחתונה? שבוע וחצי שבועיים

זה רק הדברים האלה, זה מה שהיו עושים.

אז אני הייתי מאוד זריזה,

הייתי נכנסת בכל חור.

נכנסת ורואה

וסקרנית לדעת כל דבר.

אבא שלי היה מנהל חשבונות,

ואמא שלי לא עשתה כלום, בבית.

בבית,

גם לא ידעה לרקום, לא ידעה.

00:20:30

ואז את עברת בגיל 16 לג'רבה,

-כן.

לעזור לאח שלך?

-כן, לעזור ובסוף ישבתי ועבדתי.

בשביל לעזור לכמה חודשים, חודשיים שלושה,

כי לגיסתי נחתכה היד,

והיה לה תינוק,

אז אבא שלי זכרונו לברכה אמר לי

"את חייבת ללכת עם אחיך,

לעזור לאשתו עם הילדים"

היו לו עוד שני ילדים קטנים ותינוק.

00:21:00

אז ישבתי שם.

גידלתי איתה חמישה ילדים.

וישבתי שם כמו ילדה טובה.

וזהו, אני יודעת?

זה חיים...

באמת היו אחרת, בואי נגיד.

לא היינו חושבים על כלום.

זה הדבר, פה בארץ הורגות אותנו המחשבות.

זה מה שגומר אותנו.

לחשוב על זה ועל זה ועל זה ועל זה

והראש שלך כבר בסרטים.

אבא שלי,

00:21:30

רצו שיעבוד בתוניס,

הלך, עבד בתוניס גם כמנהל חשבונות

בבית חרושת לחרסינה,

לקרמיקה, לכל הדברים האלה.

אז הוא היה עובד שם,

אחר כך הוא נפטר,

נפטר צעיר אבא שלי, בגיל 50.

גם רצו לחתוך לו את הרגל אז הוא פחד,

נפטר לפני שחתכו לו.

בגלל זה היום היה לנו קשה מאוד,

גם אחי הגדול היום כרתו לו רגל.

00:22:00

בגלל זה היה קשה.

-שירגיש טוב.

היה קשה כל הקטע הזה...

אני לא הייתי בתוניס, כשנפטר אבא שלי,

אבל אחותי מספרת לי

מה קרה, איך קרה.

ואמא שלי שם, נפטרה אחריו

בשנתיים.

הוא השאיר ילד,

אחי הקטן, בגיל 8 היה.

ואמא שלי, מסכנה,

לא שרדה.

00:22:30

 

לא שרדה את החיים.

ותספרי לי איך הכרת את בעלך?

הכרת אותו בג'רבה נכון?

לא, הם עברו למדנין.

גם בעלי, אבא שלו היה רב שוחט

וגם רב, מלמד ילדים.

אז הביאו אותו למדנין בשביל לעבוד שם

כי הרב של מדנין בא לארץ.

00:23:00

היו גרים ברחוב שלנו, הייתי חברה טובה

של אחותו לפני שידעתי שאני אתחתן איתו.

אני רק אחרי שש שנים התחתנתי איתו.

וזהו,

תראי, קשר איתו לא היה לי,

אבל עם המשפחה כן,

אבא שלו היה בא אלינו הרבה,

חבר של אבא שלי ואמא שלו...

אחותי הקטנה,

זאת שבעכו,

00:23:30

הייתה אוהבת אותה הרבה, כל הזמן הייתה מביאה

לה אוכל, מה שהיא מבשלת - מביאה למלכה.

קראו לה סולטנה

לסבתא רבתא שלי קראו לה סולטנה,

אז אחותי קרויה על השם השלה, מלכה.

וזהו, אני יודעת?

היו חיים אחרים לגמרי.

והיינו הרבה ביחד, כל המשפחות,

גם חג עשינו ביחד לפעמים.

00:24:00

אני הכרתי אותו,

שם לא היו יוצאים, מטיילים...

לא היה בזמני, בזמן שלי.

אז באו לבקש אותי בגיל 17

רצו שאני אתחתן איתו,

אמרתי "אני לא מתחתנת בגיל 17.

אין לי מה לעשות? להתחתן?"

טוב, נשארו עד גיל 20,

באו עוד פעם.

והוא התארס פעמיים.

ועזבו.

00:24:30

אז בפעם השנייה אמרתי "יאללה".

מה אני אעשה?

היו חיים אחרים לגמרי, לא יוצאים,

לא מטיילים, לא מדברים, כלום, לא טלפונים.

שום דבר.

מתחתנים.

-אל אללה, מתחתנים וזהו. התחתנתי בתוניס.

החתונה הייתה ב...

בחנוכה, אחרי חנוכה.

00:25:00

היה בבית הכנסת הגדול של תוניס, החתונה.

היו עושים את החתונה

בבית הכנסת הגדול

ולא, בלי אוכל.

מחלקים דרז'ה,

שקיות דרז'ה לכולם.

וקצת צימוקים ושקדים,

כף ככה ביד לכל אחד אחרי השבע ברכות.

אחר כך הולכים לאיזה מקום,

משכירים מקום,

מבשלים אוכל,

כל האוכל של תוניס,

00:25:30

ושם עושים את המסיבה אחרי השבע ברכות.

החינה, עשינו בבית, עשינו למעלה בגג,

היה לנו מקום גדול בתוניס.

עשו למעלה עם כל...

הלכתי להסתפר, וואו וואו...

איזה סיוט, הראש שלי היה כמו איזה...

ברזל.

כי אף פעם לא הייתי במספרה.

אז הלכתי בחינה,

צריך ללכת לעשות תספורת,

00:26:00

בתוניס, בג'רבה לא.

בג'רבה זה אחרת.

בג'רבה, חינה זה...

עושים פעמיים חינה: חינה קטנה וחינה גדולה.

אז זה אחרת לגמרי,

בג'רבה מתחילים מיום שלישי עד יום רביעי,

שבוע ויום, שבע ברכות.

ביום שלישי מתחילים,

ההורים של החתן מביאים אוכל לכלה.

כל יום מביאים לה משהו מבושל.

00:26:30

היא כבר בשבילו, שלו.

אז היא צריכה לאכול את האוכל שלו כל השבוע.

ועכשיו,

בגלל שכבר התרחקו כל הזה...

נותנים קצת כסף,

אומרים לה "זה בשביל האוכל שלך לשבוע".

את מבינה?

לא כמו שהיה פעם.

היו פעם מביאים לה,

לא מביאים לה צלחת קטנה, ככה!

מגש גדול,

או דגים מטוגנים או בשר, או...

כל יום מביאים לה משהו אחר.

00:27:00

אין, כל יום יש אוכל אחר.

אז החינה הקטנה הייתה יום חמישי.

יום שלישי מתחילים,

יום חמישי החינה הקטנה.

מה זה החינה הקטנה?

ההורים של החתן מביאים לכלה.

מביאים לה בגדים,

כמו שמלות כאלה וה...

זה שלובשים מעל זה, של התוניסאים,

אני אראה לך אחר כך את התמונות

00:27:30

אם היא ענייה נגיד,

אין לה כסף, אין להם במשפחה,

מביאים לה יותר דברים,

יותר בגדים, יותר זה...

מביאים לה סל... לא סל, סל,

כן סל, הסלים האלה של חוץ לארץ.

סל חיטה, סל שעורה, סל מהדוחן,

בלי לטחון,

זה בשביל הכלה לכל השבוע.

00:28:00

ומביאים לה...

היו מוכרים שם לחם, כיכרות לחם

שהם כמו צנימים,

יבשים כאלה ששוברים ושמים במרק,

שמים בכל מיני דברים.

מביאים לה חינה,

ומביאים לה זהב מי שיכול,

כל אחד מה שיכול.

כל מיני זהב מה שצריך,

צמידים, עגילים, כל מיני דברים.

00:28:30

ומביאים לה סוכריות,

זה בשביל שתהיה מתוקה,

זה הרעיון של הסוכריות.

ומה עוד?

זה מה שמביאים בחינה הקטנה.

אז החינה הקטנה היא

בשביל ההורים של הכלה.

והחינה הגדולה ביום ראשון, אחרי שבת,

עושים שבת כלה,

00:29:00

שכל הבנות שבוע שלם ישנות שם,

כמה ישנתי אצל כלות...

וישנים, בכלל לא ישנים, כל הלילה ערים,

שרים ומספרים וצוחקים,

ויש כאלה שאין להם בית גדול,

חדרים קטנים, אין להם מקום,

יושבים. את חושבת שהיינו, אכפת לנו

ואומרים שרוצים מיטה? אין דבר כזה.

יושבים כל הלילה,

הולכים הביתה מסטולים כולם.

00:29:30

ובחינה הגדולה החתן מביא

לכלה זהב

ושמים על ידה כסף,

היא יושבת ככה עם התלבושת,

שמים כסף ומטבעות ומברכים אותה.

כל אחד מברך אותה,

כל אחד זה...

והמשפחה של החתן,

הם עושים לה את החינה ביד.

00:30:00

לא הכלה, המשפחה של הכלה קיבלה

את המנה שלה ביום חמישי, אז לא עושים כלום.

וביום שני עושים לה חינה,

זה שאמרתי לך עם החוטים והזה,

מסכנה הכלה,

סובלת יומיים, יום וחצי עם זה.

יום שלישי הכלה הולכת למקווה,

אין לישון על ידה.

נותנים לה מנוחה,

אף אחת לא ישנה לידה

מהבנות שהיו ישנות שם.

00:30:30

ביום רביעי היו לוקחים אותה ברגל,

כי היו גרים כולם קרובים.

אני, לא עשו לי את זה,

היו לוקחים את הכלה,

באה המאפרת מהבוקר,

מסרקים אותה,

באות חברות שלה מסרקות אותה וזה,

סתם, בשביל המנהגים שלזה,

אחר כך המאפרת

מאפרת אותה, מסדרת אותה.

בסביבות ארבע, ארבע וחצי ככה,

00:31:00

אז יוצאים עם הכלה עם תזמורת,

עם אנשים, הרבה אנשים.

הפנים מכוסות, שתי ידיים מפה ומפה,

אמא של החתן ואמא של הכלה מחזיקות אותה.

כשמגיעים לבית של החתן, החתן צריך לשבור כד,

כמו פה ששוברים את הכוס.

שם שוברים כדים עם המים.

מלמעלה, מהגג

זורקים את הכד לפני שהכלה נכנסת.

00:31:30

לפני.

אז שוברים, הוא שובר שני כדים,

עוד לא התקלח, עוד לא כלום, אין...

לא עושה שום דבר

עד שהוא שובר את הכדים.

מכניסים את הכלה לבית של חמתה,

לבית שלה, איפה שהיא צריכה להיות.

לפני שהיא נכנסת, היו שמים לה ביצה פה, ביצה

פה, על המשקוף של הדלת היא הייתה שמה את זה.

לא יודעת למה זה,

עד עכשיו עוד לא הבנתי את הביצה הזאת.

00:32:00

עכשיו התחילו לשים בשקית, את הביצה.

היא הייתה מלכלכת את כל העולם.

ושמים את הכלה,

מאפרים אותה עוד, מסדרים אותה.

בינתיים החברים של החתן

לוקחים את החתן להתקלח, למקווה...

מלבישים אותו, מסדרים אותו,

מתפללים מנחה וערבית והכל,

ואחר כך בא, אחרי שגומר את הכול.

אז הייתי בג'רבה,

ובאמת עוד עושים את זה,

00:32:30

שהחתן לא מתלבש עד שמביאים את הכלה,

שובר את הכדים, ואחר כך מתלבש,

הולך להתלבש וזה.

ואחר כך בא החתן,

עושים שבע ברכות,

ואחר כך המסיבה מתחילה, בג'רבה.

אבל בתוניס זה אחרת,

בבית כנסת,

בג'רבה זה בבית.

מכינים חדר,

מקשטים אותו, צובעים,

מציירים על ידו,

מציירים בפנים,

00:33:00

עושים משהו באמת,

משהו יפה יפה, באמת.

אני אמרתי לך,

את החתונה אהבתי שם,

כי היה יפה, היה הכול...

נזכרת בדברים שהיו.

אחר כך שבת חתן,

כל השבוע החתן לא עובד, לא כלום.

כל יום שבע ברכות,

בבית של ההורים שלו.

כל יום על האש ואוכל וזה,

וכל יום מבשלים,

רק לבשל ולבשל ולבשל.

00:33:30

זה מה שיש שם.

וזהו, זה החתונה,

באמת היה נחמד, את האמת.

אני הייתי בחודש שמיני, בגדול,

והיינו גרים עם חמתי.

היו לנו שני חדרים קטנים.

לא היה לי נוח,

הייתי יום ולילה מדברת על זה,

00:34:00

שאני לא רוצה להיות שם.

או שתשכיר לי בית, או ישראל.

או זה או זה.

אז עלינו לארץ.

עלינו לארץ, לא נשארתי בכלל בצרפת,

כי היו נשארים בצרפת כמה ימים.

רגע, תספרי לי איך עליתם לארץ?

מתוניס למרסיי

בצרפת.

00:34:30

אז במרסיי לא השאירו אותי, כי אני הייתי,

בדיוק נכנסתי לתשיעי, ביום שהגעתי למרסיי.

אז יאללה, עלינו, העלו אותנו לישראל,

באנו לישראל, לשדה תעופה.

אני שומעת את השיר

של אליעזר בן יהודה.

עד עכשיו בראש שלי.

איזה שיר? תשירי.

אליעזר בן יהודה...

זה שיר שלו, אני לא יודעת.

00:35:00

אז זה היה באוטו, בטרנזיט שלקחו אותנו.

איפה לקחו אותי? לקריית אתא,

אותו ערב,

אני ובעלי, ואני נפוחה,

הרגליים נפוחות.

האצבעות נפוחות,

לא יכולה ללכת, בקושי זזה.

הלכנו לשם,

קמתי בבוקר...

הריח של המפעלים הרג אותי.

אמרתי לבעלי "אני לא נשארת פה"

ריח של מה?

00:35:30

של המפעלים.

ריח חזק ואני, הראש שלי מסתובב,

אמרתי לו, ולא מכירים אף אחד, אין אף אחד.

הביאו אותנו, שמו אותנו והלכו.

אז בעלי אמר לי "את יודעת מה? בואי.

"בואי ניסע לאחים שלי בנתיבות",

מחיפה, מקריית אתא,

"בואי ניסע לנתיבות, מה הבעיה?"

וואי, עד שהגענו לתחנה זה היה איזה חצי שעה

בשביל להגיע לתחנת אוטובוס

00:36:00

לחיפה,

מקריית אתא לחיפה.

אחר כך בחיפה, האלה של הסוכנות אומרים

"למה? המקום הזה יתפתח"

אמרתי לו "עד שיתפתח, אני לא אהיה פה,

"אני לא יכולה".

אין לי כוח לזה.

הלכנו, נסענו ברכבת, כמו ילדים טובים.

לא יודעים שום דבר.

לא יודעים לדבר, לא יודעים כלום.

נוסעים וזהו.

00:36:30

שאלנו איפה הרכבת לתל אביב,

נסענו לתל אביב.

עכשיו בתל אביב,

אנחנו לא יודעים איך לנסוע לנתיבות.

ואני מתה מרעב, ואין לי קול ולא...

לא יודעת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי,

אמרתי "יאללה, טוב. נעביר את זה".

אנחנו, אני ובעלי מסתובבים

בתחנת אוטובוסים בתל אביב,

00:37:00

איזה זקנה יושבת, אמרה

"פה, פה תחנת נתיבות", בערבית כזה.

טוב, אני... הזקנה הזאת

אף פעם לא שמעתי עליה גם.

יושבת על ידה, אז היא אומרת לי

"בת של מי את?"

אמרתי לה "בת צמח כהן".

אמרה לי "בן זורייה?",

אמא שלו, קוראים לה זורייה,

אמרתי לה "כן",

"ווי, אחותי!

זורייה היא אחותי!"

מי את בכלל?

אני לא שמעתי...

00:37:30

לא שמעתי עלייך בכלל!

באמת הייתה, זיכרונה לברכה,

היא נפטרה עכשיו...

הייתה כזאת חמודה, לקחת אותנו.

ירדנו בנתיבות.

פתאום בדרך אנחנו פוגשים מישהו זקן,

מבוגר קצת לא זקן,

בן דוד של אברהם,

שגם הוא לא זוכר אותו, אף פעם לא ראה אותו.

נסעו, הלכו לישראל אנשים ממש...

בשנות החמישים.

00:38:00

אז...

טוב, מדברים בדרך עד שהגענו

למושב בית הגדי, על יד נתיבות,

בנתיבות אבל...

הגענו לשם, אמרה לי "אני אראה לכם את גיסתך,

"היא בטח אצל ההורים שלה".

ישבנו, שתינו משהו,

וישבנו קצת,

ואחר כך הלכנו לגיסי שהיה בנתיבות.

בתחילת נתיבות הוא היה גר.

יש אחד שהוא גר בסוף נתיבות,

אחד בהתחלה ואחד בסוף.

00:38:30

הם, ממש מרחק ביניהם.

הלכתי,

ישבתי שם שבוע,

עד שנתנו לי את הדירה,

בקלישר, לא פה,

ברחוב המקביל,

בקומה רביעית.

אמרתי לו "קומה רביעית קשה לי",

אמר לי "אם את לא תגורי בקומה

רביעית, מי יגור?"

יש לי ברירה?

דירה חדשה,

הכול טוב, הכול יפה.

ישבתי שם, משתעממת לבד,

בא גיסי,

00:39:00

בא גיסי לידי, הלך וקנה עם בעלי

כמה דברים שחסרים, אין לי כלום,

הבגאז' לא מגיע עכשיו, לקח ארבעה חודשים

עד שהגיע הבגאז' שלי עם כל הדברים.

הבאתי איתי שתי מזוודות, מזוודה של הבגדים

של התינוק שאבא שלי קנה לי,

ומזוודה של הבגדים שלי ושל אברהם,

זה הכול, אני ובעלי.

00:39:30

חודש שלם, מאז שהגעתי, ואני מסתובבת.

עכשיו אני יושבת בבית, התחלתי לנקות קצת,

והיה לי קטע מה זה מצחיק.

הייתה כניסה של הודים,

ואני לא הכרתי הודים.

ואני טעיתי, במקום בכניסה שלי,

נכנסתי לכניסה הזאת ועליתי עד קומה רביעית.

אני רואה אחת גבוהה כזאת,

לבושה לבוש אחר...

ירדתי בחזרה, ועם הבטן!

00:40:00

ירדתי בחזרה.

טוב אני מנקה את הבית קצת וזה,

הוא חדש אבל צריך לנקות.

פתאום דופקים על הדלת, מי הגיע?

דוד שלי, מהמושב,

זה שאמרתי לך

שהוא נסע כשהייתי קטנה.

אז אני מסתכלת עליו, ואמרתי לו "דוד שמעון?"

הוא אמר לי "כן! איך ידעת?

"השארתי אותך קטנה כזאת!"

אמרתי לו "הפרצוף שלך הוא

עוד מול העיניים שלי, זה לא יעזור".

אשתו, את האמת,

לא הכרתי אותה בהתחלה.

00:40:30

ולקח אותי,

לקח אותי לקריית גת ומושב איתן,

שם באזור, שבוע הייתי אצלם.

הייתי אצלם, הלכנו לפה, הלכנו לשם,

הראה לי את המשפחה, הראה לי פה...

היה בסדר גמור, באנו,

עשינו שבת אחת לבד.

וואי, איזה שבת משעממת הייתה...

אין אף אחד.

אין, בבניין אין אף אחד,

עוד לא גר אף אחד בכניסה שלי.

אף אחד.

00:41:00

טוב, הלכנו לשוק ביום שישי,

אני זוכרת...

חמישים לירות? לא, מאה לירות...

לא יודעת כמה

קנינו הכול, עוף והכל,

ביום שישי, אין הכנות יום חמישי.

הכול יום שישי הכנתי,

לחם קנינו מוכן כי לא היה לי תנור.

יום ראשון אמרתי לאברהם אני ממש...

הוא התחיל לעבוד יום ראשון,

00:41:30

אמרתי לו "אני מאוד משועממת,

לא יודעת מה לעשות"

אין לי כלום, אין לי דברים בבית,

אין לי שום דבר.

טוב, ואז ביום רביעי אמרתי לו

"אתה יודע מה? נלך לעשות שבת אצל אחים שלך".

אני יורדת במדרגות עם הבטן ועם הזה,

ונפלתי את כל המדרגות.

עכשיו, אני צריכה ללדת.

אני הולכת לנתיבות וכואב לי הגב...

00:42:00

מה אני אעשה עכשיו? איפה, מי אומר לי

"תלכי לבית חולים, תבדקי, תראי?"

כלום. טוב, אני כואב לי הגב, נפלתי,

ובינתיים יש לי צירים ואני לא יודעת.

התינוק הראשון.

כל הלילה, ליל שבת וליל ראשון,

לא ישנתי מוצאי שבת.

במוצאי שבת גיסתי שהיינו אצלה, אמרה לבעלה

"צריך לקחת אותה לבית חולים, מה זה זה?

00:42:30

"מסכנה, כל הלילה לא ישנה.

נכנסת יוצא, נכנסת יוצאת, מה זה?"

לקחו אותי לבית חולים, מה אמרו לי?

פה בסורוקה

"מי אמר לך יש לך תינוק?"

עכשיו, אני קודם כל עולה חדשה,

דבר שני, זה תינוק ראשון,

מאיפה אני יודעת מה זה בכלל?

טוב, חזרתי הביתה,

החזירו אותי הביתה.

תראי איזו חוצפה!

החזירו אותי הביתה, חזרתי הביתה,

00:43:00

התחלתי להיכנס מהמרפסת

של המטבח למרפסת השנייה,

ממרפסת למרפסת למרפסת,

עד שדוד שלי ב-12 בערך בא,

ביום ראשון,

אמר לי "מה קרה לך? מה יש לך?

הפנים שלך אדומות"

אמרתי לו "הייתי בבית חולים והחזירו אותי,

אני לא יודעת"

אמר לי "לא, לא. אל תישארי פה,

אני אקח אותך, תלכי... תבואי למושב".

בזמן שהייתי צריכה ללדת,

על ידנו אמבולנס, על ידנו.

טוב, עכשיו אני לא יכולה לנסוע.

00:43:30

לא עלה לי בראש לכתוב לאברהם שאני נסעתי,

כי הוא בעבודה.

בא אברהם בשתיים, אמרתי לו....

אמר לי "יש אוכל?"

אמרתי לו

"אין אוכל, אין שום דבר.

"רוצה ביצים, לך תעשה שתי ביצים.

"אני לא אכלתי כבר ארבעה ימים!"

אז טוב, עשה ביצים ואכל,

ואז נסענו.

איך נסענו?

באוטובוס.

עכשיו, כל עצירה של האוטובוס,

יש לי ציר.

00:44:00

ואני מתאפקת בתוך האוטובוס

כמו משוגעת, לא יודעת.

לא הכינו אותי,

אין מי שיכין אותי.

אף אחד לא סיפר לי מה קורה בכלל.

טוב, הגענו למושב.

עכשיו, את הכניסה של המושב, איך אני אכנס?

מה עצר לנו?

אוטו של תנובה, הגדולים האלה של...

של תנובה, אמר לי "תעלי, את הבת של שמעון?"

אמרתי לו "לא, אני הבת של אח שלו".

עד שעליתי, הנשמה שלי יצאה.

00:44:30

טוב, הגעתי לבית של דוד שמעון,

שמחו שהגעתי וזה, דודה שלי,

נתן לי את החלוק, כל פעם שהייתי הולכת,

לובשת את החלוק שלי שם ויושבת,

עוזרת לה, עושה הכול.

אני מחכה, יש אורחים שם.

מחכה שהאורחים האלה ילכו כבר.

לא צריכה, מה?

אני מתה מכאבים, מה נעשה?

00:45:30

"אני לא רוצה ללכת לשם".

הלכנו לקפלן.

בקפלן על המקום קיבלו אותי,

אמרו לדוד שלי "תחכה".

נתנו לו את הבגדים שלי,

אמרו לו "תחכה, היא צריכה ללדת עכשיו".

עכשיו, למה אני מחכה?

לא יודעת אם זה בן או בת.

מחכה לשמוע את הבכי של התינוק,

כי אמרו לי "אין לך תינוק".

תראה איזה שכל, בן אדם לפעמים...

לא יודעים.

00:46:00

לא שאין שכל,

זה לא יודעים, לא מודעים לדברים.

ונולד קטן כזה, חמוד...

וואי וואי, איזו שמחה ששמעתי אותו!

בכה, אמרתי זהו.

אז הדוד שלי בא לבקר אותי

ואמר לאברהם "אל תבוא.

"אנחנו נלך אליה לבית חולים,

אנחנו נביא אותה,"

כי רק התחיל עבודה, ואין עבודה אז,

לא כמו שעכשיו.

אז עד שתופסים עבודה, זה קשה.

00:46:30

אז הוא בא ביום שישי, ביום....

לא, ביום רביעי, היה ערב ראש השנה.

יום רביעי יצאתי מבית

חולים, דוד שלי בא,

עשו לי את כל הבדיקות כי

היה לי המוגלובין נמוך,

ולקח מונית והביא אותי הביתה.

איזה פינוק,

אמרתי להם "הפינוק שקיבלתי

ביגאל, באף אחד לא קיבלתי".

אנחנו... הם חמישה.

שתי בנות, שלושה בנים.

00:47:00

הכול אני עושה כמו שעשינו בתוניס,

כמו שעשו ההורים שלי.

לא...

כמה שבאים, לפעמים אומרים

"ככה הדת אמרה, ככה אמר הרב הזה"

אומרת להם

"תשמעו, אני מה שעשיתי בג'רבה, בתוניס..."

מה?

כמו מה?

כל המאכלים שלנו, כל הדת בכלל.

פה כל אחד רוצה לעשות דת אחרת וזה בעיה,

זה מעצבן אותי, את האמת.

00:47:30

אני לא יודעת, אנחנו בג'רבה

היינו דת אחת הכול, כולם אותו דבר.

אין דבר כזה,

מי שחילוני זה מחוץ למסגרת,

והרוב דתיים, לא היו חילוניים,

אחד או שניים, אבל כולם אותו דבר.

אין לנו זה אסור וזה מותר, וזה העדה החרדית

וזה העדה הזה, וזה בד"צ וזה לא בד"צ,

00:48:00

מה זה? היום,

אני באמת יש דברים שמעצבנים אותי.

ואת, את שומרת על כל המסורת?

-הכול, אני אותו דבר כמו שבאתי,

גם לפעמים אומרים לי

"למה את לובשת ככה, שהשיער ככה?"

איך שאני באתי אני נמצאת, לא מעניין אותי,

ואני שמחה בחלקי, ברוך השם.

אין לי טענות.

היה לנו קשה קצת בהתחלה,

00:48:30

מבחינה כספית והסתדרתי,

אף פעם לא היה חסר אוכל בבית.

קניתי בגדים מהשוק, לילדים,

כי לא היה, מותרות לא היו.

ומה הייתם מדברים?

באיזו שפה, את ובעלך, כשהגעתם לישראל?

בערבית,

והבן שלי הגדול התחיל לדבר עברית.

לא יודעת איך הוא דיבר עברית.

כשבא חמי אחרי שנה,

00:49:00

אז הוא ראה אותו בגיל שנה,

שהוא התחיל לדבר, התחיל לדבר עברית,

אז חמי היה ממש בהלם, הוא אמר

"איך? אנחנו בבית מדברים כולנו ערבית, איך?"

אז אמרתי לו

"איך? הנה, תראה".

אבל אני אומרת,

בן אדם, אם הוא רוצה להסתדר,

רוצה לעשות את החיים שלו קלים,

הוא יכול.

הוא יכול, מאוד.

00:49:30

אני הסתדרתי, חמישה ילדים,

בקומה רביעית,

עולה ויורדת כל הזמן,

הולכת לשוק עם בטן ככה, שני סלים ביד,

עולה, יורדת, עולה.

אף פעם לא אמרתי שקשה לי ולא עייפה,

אף פעם.

עכשיו קשה...

לא, לא אז,

אז לא היה לי קשה, באמת.

אני גידלתי את הילדים

כשכל הזמן אני סביבם.

והבן שלי הגדול תמיד,

כל הזמן הוא בא אליי ואומר לי "אמא,

00:50:00

"החמימות שנתת לנו בבית,

אני בעצמי לא יכול לתת,

"חוץ מכסף... זה מה שאני יכול.

אני לא יכול אני עובד מהבוקר עד הערב".

והוא צודק.

אז אני לא עבדתי,

אבל טיפלתי,

היו שנים שטיפלתי בקצת ילדים,

פה בבית.

הבאתי מבית הספר, הבאתי מהגן,

עם הילדים שלי, אני טיפלתי.

טיפלתי בהרבה ילדים.

00:50:30

וברוך השם,

תודה לאל, עד היום...

אבל ברוך השם, היום אנחנו נמצאים,

מבחינה כספית, יותר טוב ממה שהיינו,

בואי נגיד,

באמת.

חיתנו ילדים שיהיו בריאים,

יש את הנכדים, באים כל הזמן,

יש כל... גרים רחוק

אבל קרובים ללב.

ובאמת באמת,

אני אומרת, מי שרוצה להסתדר...

00:51:00

הסתדרתי, וכל יום היו יודעים מה הם אוכלים,

ולא הייתה שום תלונה ושום בעיה,

אין "אני לא אוכל את זה, תכיני לי את זה"

אין דבר כזה, לא היה, אין.

מה שאני מבשלת - אוכלים.

היום?

אני, לפעמים מרגיזים אותי הדברים האלה,

שכל מה שרוצים מכינים להם.

היו לך מאכלים קבועים שהכנת כל יום?

אני הייתי...

כן, הייתי מכינה כל יום,

00:51:30

למשל,

יום ראשון הייתי מכינה מרק של אפונה,

הלחם שנשאר של שבת,

אנחנו עושים ממנו צנימים,

ואוכלים בו את האוכל.

יום שני אני עושה מרק של דגים,

אני עושה פיתות בלי שמרים

בתנור,

והם אוכלים עם זה.

יום שלישי קוסקוס,

יום רביעי או מקרונים עם סלסה,

00:52:00

פסטה עם סלסה או פיצה.

יום חמישי מה היה?

באמת, כל יום היינו מכינים משהו אחר.

-מה היה ביום חמישי?

יום חמישי....

לא יודעת, הייתי מחליפה כל פעם.

פעם בתנור, פעם בזה,

כל פעם משהו אחר.

-וביום שישי?

יום שישי קוסקוס,

בצהריים כפיתות זה שאני מטגנת...

מכירה מה זה כפיתות?

00:52:30

הקציצות האלה שמטגנים אותן?

ולחם טרי,

וסלט דלעת.

הם היו מתים על זה ביום שישי.

יום שישי, כשהיו בבית הספר פה לידנו,

היו באות הבנות, החברות של הבנות שלי

עם שקית,

כל אחת שתי כפיתות בשקית.

היו בורחות מבית הספר ובאות לפה.

וזהו, תשמעי,

עשינו אוכל, כל יום משהו אחר,

00:53:00

כל יום זה...

והיה באמת, היה...

היה כיף,

היו כולם אוכלים אותו דבר,

אין כזה, ככה זה לא, ככה,

תזרקי מפה, תזרקי משם, אין.

נגמרו העסקים האלה,

הילדים לא הרגלתי אותם לזה.

הנכדים עכשיו גם, יש להם את הקטע הזה שכל פעם

מישהו אחר רוצה ככה, מישהו אחר רוצה ככה,

אבל כשהם באים לפה,

הם אוכלים הכול.

00:53:30

אני עושה גם את העיגולים האלה

עם סולת וביצה

ומייבשת אותם,

עושה אותם עיגולים-עיגולים, מייבשת,

כמו פתיתים כאלה, ניקיטוש קוראים לזה בתוניס,

זה בתוניס, לא בג'רבה.

זה למדתי בתוניס.

אז אני עושה להם את זה כמו חמין,

עם מרק עוף, עוף וביצים ומרק,

ושמה על הפלטה כל הלילה. 

עכשיו, הנכדה שלי מקודם אמרה לאמא שלה

"אביה מחכה לניקיטוש"

אמרתי לה

"תגידי לה שתבוא היא ותעשה את הניקיטוש".

אני עוד עייפה.

מה לעשות?

וזהו.

-תודה אסתר.

אין בעד מה.

אסתר כהן

מראיינ/ת -
גלית כהן     
אורך הסרטון:
00:50:41
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
ג'רבה
,
תוניסיה
פלייליסט (0)
00:00:00
חיפוש

אני כהן אסתר,

נולדתי במתאמר,

זה כפר קטן של ערבים.

הייתה בו רק משפחה גדולה אחת

שאנחנו הדודים,

בית כנסת קטן,

היה מקווה בתוך הבית.

והיינו חיים (שם) עד מלחמת ששת הימים,

אחר כך התחילו הדברים...

לא להיות במקומם,

ואחר כך עברנו למדנין,

זה 6 ק"מ ממתאמר, זו עיירה קטנה.

היינו שם כמה שנים,

אחר כך אני עברתי לג'רבה עם אח שלי.

אבא שלי שלח אותי

לעזור לאח שלי.

הלכתי,

ההורים שלי עברו לתוניס עצמה,

ונשארתי 6 שנים שם, בג'רבה.

עבדתי בתור אחות של טיפת חלב,

לשקול את התינוקות,

כל ההכנה לחיסונים,

הכנת חלב,

לא היה חלב שקונים ככה, היינו מכינים,

רוחצים את הבקבוקים, מרתיחים

בקבוקי זכוכית,

והיינו מכינים חלב לנשים שאין להן,

לא יכולות להניק את התינוקות.

עבדתי ארבע שנים.

אחר כך התחתנתי,

נסעתי לתוניס והתחתנתי.

ובאתי לארץ בגיל 21,

בהיריון עם (הבן) הגדול שלי,

בדיוק כשהגעתי נכנסתי לתשיעי.

בחודש שביעי (יולי)

ילדתי אותו בקפלן.

וזהו, יש לי שישה,

אנחנו שישה אחים ואחיות.

שלושה בנים ושלוש בנות.

אנחנו היום מפוזרים בכל הארץ,

יש לי אחות בעכו,

אחות בירושלים,

אח באשקלון

ושני אחים בנתניה.

היה לי אבא,

קוראים לו צמח כהן

ואמא פורטונה.

אבא היה מנהל חשבונות,

היה עובד,

אמא לא עבדה אף פעם.

סבתא,

אני מכירה סבתא אחת מאבא,

כשהיא עלתה לארץ אני הייתי בת 4, 5,

הייתי ממש קטנה.

בשנת 1957, 1956,

משהו כזה.

הייתי ממש קטנה.

זוכרת את זה טוב.

וסבתא שלי וסבא שלי מצד האמא אני לא זוכרת,

אני זוכרת שאמא שלי כל הזמן סיפרה לנו

שסבא שלי מצד האמא,

שהוא נפטר מרעב,

לא היה להם מה לאכול

בזמן המלחמה,

בזמן המלחמה עם הגרמנים.

גם ההורים שלי סבלו הרבה,

הלכו ממקום למקום,

עברו,

כל הזמן היו נודדים מקום למקום,

וגנבו להם את כל מה שהיה להם בבית,

היה להם קשה, סבלו.

אני לא הייתי,

לאמא שלי היו שני בנים.

היה לה אחד בן 3 ואחד בן 9 חודשים,

אלה שאחד בנתניה ואחד באשקלון.

וזהו, בסך הכול, איך אומרים?

שרדנו את החיים.

את האמת,

בהתחלה היה יחס בסדר.

אמרתי לך, אנחנו עברנו למדנין

ונשארו המשפחה שלנו,

הדוד של אבא והדוד שלי.

ואנחנו עברנו,

אבל ממלחמת ששת הימים התחילו להציק להם.

אני בעצמי,

אני הייתי כל הזמן חברותית,

כל הזמן יש לי חברות,

אני הייתי אוהבת הרבה שמחה, כל הזמן.

עד עכשיו ברוך השם.

לא היו יהודיות, הייתה אחת ערביה...

שנסעתי לפני 20 שנה לג'רבה,

לא מצאתי אותה, אמרו לי שהיא עברה.

שום דבר, היינו בתוך הבית,

אסור לנו לצאת כי מפחדים עלינו.

מפחדים שיעשו לנו משהו,

אז לא היו נותנים לנו לצאת,

רק עם מישהו מבוגר.

עם אשתו של הדוד שלי לפעמים,

וזהו, לא נתנו לנו

לצאת הרבה בכלל.

אבל כשעברנו לעיירה הקטנה, מדנין,

אז שם היו לי חברות והיינו יוצאים

ומסתובבים בתוך העיירה.

וזהו, בג'רבה היה אחרת,

בג'רבה היו לי הרבה חברות, עבדתי.

היה אחרת לגמרי,

טיפלתי עם גיסתי בילדים.

היא הייתה גננת

ואח שלי היה אח.

אז כולנו עבדנו בג'וינט האמריקאי,

שמעת על זה?

ג'וינט אמריקאי.

זה מהסוכנות,

שעוזרים לאנשים וזה...

אז היה חדר אוכל לילדים

של בית הספר שהיו באים, בג'רבה,

מהמדרש, מבית המדרש.

היו באים לאכול צהריים,

בבוקר היו לוקחים שוקו ולחמנייה,

בצהריים ארוחת צהריים,

אבל לא היה...

בואי נגיד, לא היה כל יום בשר,

היה אוכל והיה טעים, לא חשוב מה.

היה, באמת היה זה...

ובערב, בארבע,

היו באים לקחת...

כריכים עם משהו, לא יודעת,

כל מיני דברים היו שמים להם,

חלבה, כל מיני כריכים כאלה.

אז היינו...

באמת, היו חיים אחרים בוא נגיד,

לא היינו חושבים על כלום.

כלום, שום דבר.

חושבים רק...

לצחוק ולדבר ולצאת ולטייל,

מסתובבים, הולכים לים בקיץ.

היה באמת אחרת לגמר,

בואי נגיד.

ואחר כך התחילו המחשבות והדאגות

וכל הדברים, רק כשהילדים גדלו,

ידענו מה לחשוב.

הייתי בת 16,

15, 16, משהו כזה, כן.

ובאיזו שפה דיברתם בבית?

ערבית.

ערבית שלנו,

לא ערבית ספרותית.

כי יש כמה סוגים,

אני מבינה את הכול,

מרוקאית, הכול אני מבינה,

כל השפות, גם צרפתית מדברת קצת.

לא... מבינה יותר מאשר מדברת.

כי אבא שלי והאחים שלי

היו מדברים צרפתית הרבה.

האחים שלי למדו בבית ספר,

אנחנו לא.

הבנות לא לומדות,

נשארות בבית.

ואמא שלך הייתה...

מה היא הייתה עושה?

מבשלת, מכבסת, עושה כלים.

אנחנו שגדלנו קצת,

בהתחלה היינו עוזרים לשכנים

ביום שישי.

-מה הייתם עושים?

עוזרים לשכנים, מטאטאים להם,

עוזרים להם בבישול

ואמא שלי, מסכנה, לבד עושה.

לא הבנו מה הקטע, אם אומרים

"בואו תעזרו לנו", עוזרים, והם יושבים

תופרים במכונת תפירה

כל מיני בגדים של הערבים,

ואנחנו עוזרות להם.

אז עד שנכנס השכל, בת עשר ככה, תשע,

אמרתי לאחותי "תגידי, אנחנו משוגעים או מה?"

למה שנעזור להם ואמא שלי כל ערב שבת,

מסכנה, כמעט נכנסה לה השבת.

את האמת?

מאותו זמן אנחנו עוזרים לאמא שלי.

עושים את כל מה שצריך,

הכול עושים.

ומגיל קטן קטן למדתי

לבשל, לעשות לחם בפרנה,

בטאבון הזה שבנוי באדמה,

אז עושים לחם שם.

עושה הכול.

מגיל ממש ממש קטן עושה הכול.

היה לכם בבית את הטאבון?

-כן, מחוץ לבית, בגינה.

למדתי, כל החיים שלי,

עד עכשיו אני לומדת.

בגיל 71 ואני לומדת.

כל פעם לומדת משהו אחר,

אני עושה את כל המאכלים של התוניסאים.

קוסקוס, כפיתות, טבחה...

כל המאכלים של התוניסאים אני עושה.

אין לי בעיה עם זה,

תוניס, ג'רבה,

בישראל, הכול.

כל המאכלים תמיד אני עושה.

הבת שלי האמצעית, היא למדה הכול לעשות.

כל המאכלים היא למדה לעשות.

הייתה לי בעיה, הסתבכתי בבית חולים,

בשנה שעברה, לפני שנה וחצי.

אז היו חגים: ראש השנה, כיפור וסוכות.

עשתה הכול לאבא שלה,

כי הוא לא אוכל אוכל של אף אחד.

בעייתי.

את האמת? בכפר עצמו,

בהתחלה היינו עושים רק פסח,

ובסוכות היינו משכירים דירה

במדנין, 6 ק"מ,

ומה זה שמחה הייתה,

עולים על העגלה עם חמור.

עולים על עגלה עם חמור,

הולכים, נוסעים לעיירה הקטנה.

מה זה שמחה!

כאילו עולים על לא יודעת מה,

על איזה אוטו,

עולים עליו או משהו.

היה אחרת. היינו הולכים מראש השנה

עד אחרי סוכות, משכירים בית

ואוכלים ושותים שם, חוגגים את החג

כי היה בית כנסת גדול יותר

וספרי תורה, כי בבית הכנסת שלנו

יש ספר תורה אחד ואחר כך לקחו אותו.

היה בית כנסת כמו הסלון, קטן.

אבל מה זה שכינה עליו,

את נכנסת...

משהו מיוחד היה.

עד היום לא נגעו בו הערבים.

אחיין שלי נמצא בתוניס,

הוא אמר לי "עד היום לא נגעו בו".

לא פותחים אותו, סגור.

אבל עוד במקום שלו.

הם פוחדים לגעת בו.

אנחנו היינו...

דוד אחד נסע בשנת 1956,

1957,

נסע לארץ, בא לארץ.

היה עוד דוד ואשתו ושתי בנות,

אבא שלי ואנחנו,

היינו שישה ילדים,

ודוד של אבא עם אשתו.

היינו בבית אחד כולם

ואוכלים ביחד כולם.

איך הייתם חוגגים שם? תספרי לי.

רגיל, מבשלים את האוכל של החג,

כל חג יש לו את המנהגים שלו.

הולכים לבית הכנסת,

הבנות לא הולכות לבית הכנסת,

רק ביום כיפור בערב ובראש השנה.

זה מה שהולכים.

את האמת, לא היינו מתפללים, לא ידענו להתפלל.

אני למדתי קצת רק בג'רבה, קצת עברית,

ובאתי לפה, למדתי מהילדים.

כשגדלו הילדים,

מכיתה א' התחלתי ללמוד איתם.

הגדול, כשהתחיל כיתה א',

התחלתי ללמוד איתו.

אז למדתי, למדתי ברוך השם.

למדתי עברית טוב.

ובת כמה היית כשעברתם למדנין?

הייתי בת 10.

הייתי בת 10.

מדנין זו הייתה עיר קטנה.

היו יהודים בה, היו כמה.

היו כמה עשרות יהודים.

היה בית כנסת,

עכשיו הרסו אותו הערבים.

מפריע להם באמצע.

והיה נחמד,

היינו בבית גדול, ענק.

יש בו רק שני חדרים,

אבל כשהלכתי לבקר

כשנסעתי לתוניס

לפני 20 שנה, נסעתי לתוניס,

כי ההורים שלי נפטרו בתוניס

ואני לא הייתי שם,

הייתי פה כשהם נפטרו.

רציתי לבקר את הקבר,

אבל לא עשה לי כלום.

מה לעשות?

נסעתי, הייתה נסיעה עם אחותי מירושלים,

נסענו לשבועיים.

הייתה חתונה בג'רבה, יפה,

חתונה יפה.

אז מישהו שאני מכירה את ההורים שלו, אמרתי לו

"אני רוצה לנסוע למדנין, מג'רבה למדנין"

אז נסעתי למדנין, נסענו לתוניס,

גם נסיעה ארוכה ארוכה.

מישהו גם לקח אותנו.

אז בתוניס לא...

לא הזיז לי שום דבר כי

היא לא כמו שהייתה,

בואי נגיד.

התחלפה לגמרי, לא נהייתה...

הייתה פעם,

אנחנו גרנו בתוניס מול רשות השידור,

אז היינו רואים את הזמרים,

את מגישי החדשות, מכירים את כולם.

היינו גרים למטה,

מול זה בדיוק.

אז היה אחרת. כשנסעתי הפעם,

גם המשביר, גמור לגמרי, אין בו כלום.

היה המשביר הזה מה זה תוסס,

חבל על הזמן, עם כל הדברים

שהיו בו ,

בקושי יש בו דברים.

בכלל, לא היה,

לא היה כיף, בואי נגיד.

היה לי כיף רק בחתונה,

זה היה נחמד, אנשים וחברות,

והרבה אנשים שאני מכירה לפני וזה,

אבל ככה...

לא... הבן שלי רוצה לנסוע לתוניס,

אמרתי לו "תיסע", לגדול.

גרנו מגיל 10 עד גיל 16,

שש שנים

גרנו שם.

היו לי חברות, הייתי מלמדת אותן,

בהתחלה לא ידעתי לרקום.

זה גם רקמתי.

זה רקמתי כשהייתי בגיל 16.

לקח לי הרבה זמן, אבל בסדר.

אבל הייתי רוקמת בבד, בחשבון, איקסים.

מעתיקה מהספרים ורוקמת.

סדינים, מפות, מה לא רקמתי,

רקמתי המון.

אז הבנות שם, כולן רצו ללמוד.

הייתי מלמדת אותן,

אחרי שאני למדתי.

אחרי שקלקלתי הרבה בדים והרבה חוטים...

אבל לא נורא,

קלקלתי ולמדתי לבד.

גם סריגה למדתי המון, סרגתי המון,

גם עכשיו אני סורגת מדי פעם.

עכשיו אני סורגת, הרוב בובות.

כל מיני בובות, כל מיני דברים, שכמיות...

-איפה למדת לסרוג?

לסרוג? שם, במדנין.

הייתה...

אז לפני שנסעתי לג'רבה הביאו לנו

איזו מורה ללמד אותנו עברית.

אז היינו הולכים שעה ביום, משהו כזה,

אחרי צהריים ללמוד.

אז היא לימדה אותנו צעיף, צעיפים.

זהו, מהצעיף התחלתי ללמוד

ולהוציא מהראש שלי...

כל הזמן סרגתי שכמיות.

עכשיו כל תינוקת שנולדת - שכמיה.

תינוק - שמיכה לעגלה.

כל נזמן, אני משוגעת עם הצמר

וקונה וכל הזמן...

תראה, זה מעביר לי את הזמן, אני לא יכולה

לצאת לבד, אני לא יוצאת לבד, קשה לי.

אבל אני זוכרת את הסריגה,

אני זוכרת את הצבע של הצעיף,

ירוק זוהר!

עד עכשיו...

אני יש לי זיכרון, את האמת יש לי הרבה זקרון.

ממש.

אני מגיל ארבע, חמש,

אני זוכרת את החתונה של דוד שלי.

אני זוכרת שהייתי יושבת,

הייתה זמרת עיוורת,

הייתי יושבת על ידה

ולומדת ממנה איך לשיר.

הייתי...

היו עושים לנו חינה,

חינה בידיים עם חוטים כאלה...

בשביל שיהיה יפה כזה בידיים,

לכלה היו עושים,

והייתי קטנה ואני, גם אני רוצה.

אז הייתי מישהי שם זקנה,

מבוגרת שהיא מאפרת ועושה את החינה,

"בואי, בואי תשבי.

תשבי ואני אעשה לך".

וישבתי, עשתה לי,

קשרה לי חוטים ואני יושבת לי...

מה אכפת לי מהעולם?

והיא עשתה לי, ואהבתי את זה

והיא עשתה לי, והיו...

למשל, החתונה של דוד שלי,

שהייתי בת חמש בקושי,

אז אני זוכרת הכול,

היו הולכים להביא מים מהבאר

הולכים עם התופים, דרבוקה וה...

רעשנים והזה...

לשיר, להביא את המים לבית,

מה, זה היה אחרת לגמרי, חיים אחרים לגמרי.

ועושים בבית את הלחם,

שוחטים את הכבשים בבית.

היה לנו רב,

דוד של אבא שלי היה שוחט.

אז הוא היה בא,

הוא היה בג'רבה אבל היה בא,

היה שוחט להם כבשים

וכל היום רק מבשלים ואוכלים

ושרים וזה הכול, אין...

אין להם הפסקות.

בחתונה? שבוע וחצי שבועיים

זה רק הדברים האלה, זה מה שהיו עושים.

אז אני הייתי מאוד זריזה,

הייתי נכנסת בכל חור.

נכנסת ורואה

וסקרנית לדעת כל דבר.

אבא שלי היה מנהל חשבונות,

ואמא שלי לא עשתה כלום, בבית.

בבית,

גם לא ידעה לרקום, לא ידעה.

ואז את עברת בגיל 16 לג'רבה,

-כן.

לעזור לאח שלך?

-כן, לעזור ובסוף ישבתי ועבדתי.

בשביל לעזור לכמה חודשים, חודשיים שלושה,

כי לגיסתי נחתכה היד,

והיה לה תינוק,

אז אבא שלי זכרונו לברכה אמר לי

"את חייבת ללכת עם אחיך,

לעזור לאשתו עם הילדים"

היו לו עוד שני ילדים קטנים ותינוק.

אז ישבתי שם.

גידלתי איתה חמישה ילדים.

וישבתי שם כמו ילדה טובה.

וזהו, אני יודעת?

זה חיים...

באמת היו אחרת, בואי נגיד.

לא היינו חושבים על כלום.

זה הדבר, פה בארץ הורגות אותנו המחשבות.

זה מה שגומר אותנו.

לחשוב על זה ועל זה ועל זה ועל זה

והראש שלך כבר בסרטים.

אבא שלי,

רצו שיעבוד בתוניס,

הלך, עבד בתוניס גם כמנהל חשבונות

בבית חרושת לחרסינה,

לקרמיקה, לכל הדברים האלה.

אז הוא היה עובד שם,

אחר כך הוא נפטר,

נפטר צעיר אבא שלי, בגיל 50.

גם רצו לחתוך לו את הרגל אז הוא פחד,

נפטר לפני שחתכו לו.

בגלל זה היום היה לנו קשה מאוד,

גם אחי הגדול היום כרתו לו רגל.

בגלל זה היה קשה.

-שירגיש טוב.

היה קשה כל הקטע הזה...

אני לא הייתי בתוניס, כשנפטר אבא שלי,

אבל אחותי מספרת לי

מה קרה, איך קרה.

ואמא שלי שם, נפטרה אחריו

בשנתיים.

הוא השאיר ילד,

אחי הקטן, בגיל 8 היה.

ואמא שלי, מסכנה,

לא שרדה.

 

לא שרדה את החיים.

ותספרי לי איך הכרת את בעלך?

הכרת אותו בג'רבה נכון?

לא, הם עברו למדנין.

גם בעלי, אבא שלו היה רב שוחט

וגם רב, מלמד ילדים.

אז הביאו אותו למדנין בשביל לעבוד שם

כי הרב של מדנין בא לארץ.

היו גרים ברחוב שלנו, הייתי חברה טובה

של אחותו לפני שידעתי שאני אתחתן איתו.

אני רק אחרי שש שנים התחתנתי איתו.

וזהו,

תראי, קשר איתו לא היה לי,

אבל עם המשפחה כן,

אבא שלו היה בא אלינו הרבה,

חבר של אבא שלי ואמא שלו...

אחותי הקטנה,

זאת שבעכו,

הייתה אוהבת אותה הרבה, כל הזמן הייתה מביאה

לה אוכל, מה שהיא מבשלת - מביאה למלכה.

קראו לה סולטנה

לסבתא רבתא שלי קראו לה סולטנה,

אז אחותי קרויה על השם השלה, מלכה.

וזהו, אני יודעת?

היו חיים אחרים לגמרי.

והיינו הרבה ביחד, כל המשפחות,

גם חג עשינו ביחד לפעמים.

אני הכרתי אותו,

שם לא היו יוצאים, מטיילים...

לא היה בזמני, בזמן שלי.

אז באו לבקש אותי בגיל 17

רצו שאני אתחתן איתו,

אמרתי "אני לא מתחתנת בגיל 17.

אין לי מה לעשות? להתחתן?"

טוב, נשארו עד גיל 20,

באו עוד פעם.

והוא התארס פעמיים.

ועזבו.

אז בפעם השנייה אמרתי "יאללה".

מה אני אעשה?

היו חיים אחרים לגמרי, לא יוצאים,

לא מטיילים, לא מדברים, כלום, לא טלפונים.

שום דבר.

מתחתנים.

-אל אללה, מתחתנים וזהו. התחתנתי בתוניס.

החתונה הייתה ב...

בחנוכה, אחרי חנוכה.

היה בבית הכנסת הגדול של תוניס, החתונה.

היו עושים את החתונה

בבית הכנסת הגדול

ולא, בלי אוכל.

מחלקים דרז'ה,

שקיות דרז'ה לכולם.

וקצת צימוקים ושקדים,

כף ככה ביד לכל אחד אחרי השבע ברכות.

אחר כך הולכים לאיזה מקום,

משכירים מקום,

מבשלים אוכל,

כל האוכל של תוניס,

ושם עושים את המסיבה אחרי השבע ברכות.

החינה, עשינו בבית, עשינו למעלה בגג,

היה לנו מקום גדול בתוניס.

עשו למעלה עם כל...

הלכתי להסתפר, וואו וואו...

איזה סיוט, הראש שלי היה כמו איזה...

ברזל.

כי אף פעם לא הייתי במספרה.

אז הלכתי בחינה,

צריך ללכת לעשות תספורת,

בתוניס, בג'רבה לא.

בג'רבה זה אחרת.

בג'רבה, חינה זה...

עושים פעמיים חינה: חינה קטנה וחינה גדולה.

אז זה אחרת לגמרי,

בג'רבה מתחילים מיום שלישי עד יום רביעי,

שבוע ויום, שבע ברכות.

ביום שלישי מתחילים,

ההורים של החתן מביאים אוכל לכלה.

כל יום מביאים לה משהו מבושל.

היא כבר בשבילו, שלו.

אז היא צריכה לאכול את האוכל שלו כל השבוע.

ועכשיו,

בגלל שכבר התרחקו כל הזה...

נותנים קצת כסף,

אומרים לה "זה בשביל האוכל שלך לשבוע".

את מבינה?

לא כמו שהיה פעם.

היו פעם מביאים לה,

לא מביאים לה צלחת קטנה, ככה!

מגש גדול,

או דגים מטוגנים או בשר, או...

כל יום מביאים לה משהו אחר.

אין, כל יום יש אוכל אחר.

אז החינה הקטנה הייתה יום חמישי.

יום שלישי מתחילים,

יום חמישי החינה הקטנה.

מה זה החינה הקטנה?

ההורים של החתן מביאים לכלה.

מביאים לה בגדים,

כמו שמלות כאלה וה...

זה שלובשים מעל זה, של התוניסאים,

אני אראה לך אחר כך את התמונות

אם היא ענייה נגיד,

אין לה כסף, אין להם במשפחה,

מביאים לה יותר דברים,

יותר בגדים, יותר זה...

מביאים לה סל... לא סל, סל,

כן סל, הסלים האלה של חוץ לארץ.

סל חיטה, סל שעורה, סל מהדוחן,

בלי לטחון,

זה בשביל הכלה לכל השבוע.

ומביאים לה...

היו מוכרים שם לחם, כיכרות לחם

שהם כמו צנימים,

יבשים כאלה ששוברים ושמים במרק,

שמים בכל מיני דברים.

מביאים לה חינה,

ומביאים לה זהב מי שיכול,

כל אחד מה שיכול.

כל מיני זהב מה שצריך,

צמידים, עגילים, כל מיני דברים.

ומביאים לה סוכריות,

זה בשביל שתהיה מתוקה,

זה הרעיון של הסוכריות.

ומה עוד?

זה מה שמביאים בחינה הקטנה.

אז החינה הקטנה היא

בשביל ההורים של הכלה.

והחינה הגדולה ביום ראשון, אחרי שבת,

עושים שבת כלה,

שכל הבנות שבוע שלם ישנות שם,

כמה ישנתי אצל כלות...

וישנים, בכלל לא ישנים, כל הלילה ערים,

שרים ומספרים וצוחקים,

ויש כאלה שאין להם בית גדול,

חדרים קטנים, אין להם מקום,

יושבים. את חושבת שהיינו, אכפת לנו

ואומרים שרוצים מיטה? אין דבר כזה.

יושבים כל הלילה,

הולכים הביתה מסטולים כולם.

ובחינה הגדולה החתן מביא

לכלה זהב

ושמים על ידה כסף,

היא יושבת ככה עם התלבושת,

שמים כסף ומטבעות ומברכים אותה.

כל אחד מברך אותה,

כל אחד זה...

והמשפחה של החתן,

הם עושים לה את החינה ביד.

לא הכלה, המשפחה של הכלה קיבלה

את המנה שלה ביום חמישי, אז לא עושים כלום.

וביום שני עושים לה חינה,

זה שאמרתי לך עם החוטים והזה,

מסכנה הכלה,

סובלת יומיים, יום וחצי עם זה.

יום שלישי הכלה הולכת למקווה,

אין לישון על ידה.

נותנים לה מנוחה,

אף אחת לא ישנה לידה

מהבנות שהיו ישנות שם.

ביום רביעי היו לוקחים אותה ברגל,

כי היו גרים כולם קרובים.

אני, לא עשו לי את זה,

היו לוקחים את הכלה,

באה המאפרת מהבוקר,

מסרקים אותה,

באות חברות שלה מסרקות אותה וזה,

סתם, בשביל המנהגים שלזה,

אחר כך המאפרת

מאפרת אותה, מסדרת אותה.

בסביבות ארבע, ארבע וחצי ככה,

אז יוצאים עם הכלה עם תזמורת,

עם אנשים, הרבה אנשים.

הפנים מכוסות, שתי ידיים מפה ומפה,

אמא של החתן ואמא של הכלה מחזיקות אותה.

כשמגיעים לבית של החתן, החתן צריך לשבור כד,

כמו פה ששוברים את הכוס.

שם שוברים כדים עם המים.

מלמעלה, מהגג

זורקים את הכד לפני שהכלה נכנסת.

לפני.

אז שוברים, הוא שובר שני כדים,

עוד לא התקלח, עוד לא כלום, אין...

לא עושה שום דבר

עד שהוא שובר את הכדים.

מכניסים את הכלה לבית של חמתה,

לבית שלה, איפה שהיא צריכה להיות.

לפני שהיא נכנסת, היו שמים לה ביצה פה, ביצה

פה, על המשקוף של הדלת היא הייתה שמה את זה.

לא יודעת למה זה,

עד עכשיו עוד לא הבנתי את הביצה הזאת.

עכשיו התחילו לשים בשקית, את הביצה.

היא הייתה מלכלכת את כל העולם.

ושמים את הכלה,

מאפרים אותה עוד, מסדרים אותה.

בינתיים החברים של החתן

לוקחים את החתן להתקלח, למקווה...

מלבישים אותו, מסדרים אותו,

מתפללים מנחה וערבית והכל,

ואחר כך בא, אחרי שגומר את הכול.

אז הייתי בג'רבה,

ובאמת עוד עושים את זה,

שהחתן לא מתלבש עד שמביאים את הכלה,

שובר את הכדים, ואחר כך מתלבש,

הולך להתלבש וזה.

ואחר כך בא החתן,

עושים שבע ברכות,

ואחר כך המסיבה מתחילה, בג'רבה.

אבל בתוניס זה אחרת,

בבית כנסת,

בג'רבה זה בבית.

מכינים חדר,

מקשטים אותו, צובעים,

מציירים על ידו,

מציירים בפנים,

עושים משהו באמת,

משהו יפה יפה, באמת.

אני אמרתי לך,

את החתונה אהבתי שם,

כי היה יפה, היה הכול...

נזכרת בדברים שהיו.

אחר כך שבת חתן,

כל השבוע החתן לא עובד, לא כלום.

כל יום שבע ברכות,

בבית של ההורים שלו.

כל יום על האש ואוכל וזה,

וכל יום מבשלים,

רק לבשל ולבשל ולבשל.

זה מה שיש שם.

וזהו, זה החתונה,

באמת היה נחמד, את האמת.

אני הייתי בחודש שמיני, בגדול,

והיינו גרים עם חמתי.

היו לנו שני חדרים קטנים.

לא היה לי נוח,

הייתי יום ולילה מדברת על זה,

שאני לא רוצה להיות שם.

או שתשכיר לי בית, או ישראל.

או זה או זה.

אז עלינו לארץ.

עלינו לארץ, לא נשארתי בכלל בצרפת,

כי היו נשארים בצרפת כמה ימים.

רגע, תספרי לי איך עליתם לארץ?

מתוניס למרסיי

בצרפת.

אז במרסיי לא השאירו אותי, כי אני הייתי,

בדיוק נכנסתי לתשיעי, ביום שהגעתי למרסיי.

אז יאללה, עלינו, העלו אותנו לישראל,

באנו לישראל, לשדה תעופה.

אני שומעת את השיר

של אליעזר בן יהודה.

עד עכשיו בראש שלי.

איזה שיר? תשירי.

אליעזר בן יהודה...

זה שיר שלו, אני לא יודעת.

אז זה היה באוטו, בטרנזיט שלקחו אותנו.

איפה לקחו אותי? לקריית אתא,

אותו ערב,

אני ובעלי, ואני נפוחה,

הרגליים נפוחות.

האצבעות נפוחות,

לא יכולה ללכת, בקושי זזה.

הלכנו לשם,

קמתי בבוקר...

הריח של המפעלים הרג אותי.

אמרתי לבעלי "אני לא נשארת פה"

ריח של מה?

של המפעלים.

ריח חזק ואני, הראש שלי מסתובב,

אמרתי לו, ולא מכירים אף אחד, אין אף אחד.

הביאו אותנו, שמו אותנו והלכו.

אז בעלי אמר לי "את יודעת מה? בואי.

"בואי ניסע לאחים שלי בנתיבות",

מחיפה, מקריית אתא,

"בואי ניסע לנתיבות, מה הבעיה?"

וואי, עד שהגענו לתחנה זה היה איזה חצי שעה

בשביל להגיע לתחנת אוטובוס

לחיפה,

מקריית אתא לחיפה.

אחר כך בחיפה, האלה של הסוכנות אומרים

"למה? המקום הזה יתפתח"

אמרתי לו "עד שיתפתח, אני לא אהיה פה,

"אני לא יכולה".

אין לי כוח לזה.

הלכנו, נסענו ברכבת, כמו ילדים טובים.

לא יודעים שום דבר.

לא יודעים לדבר, לא יודעים כלום.

נוסעים וזהו.

שאלנו איפה הרכבת לתל אביב,

נסענו לתל אביב.

עכשיו בתל אביב,

אנחנו לא יודעים איך לנסוע לנתיבות.

ואני מתה מרעב, ואין לי קול ולא...

לא יודעת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי,

אמרתי "יאללה, טוב. נעביר את זה".

אנחנו, אני ובעלי מסתובבים

בתחנת אוטובוסים בתל אביב,

איזה זקנה יושבת, אמרה

"פה, פה תחנת נתיבות", בערבית כזה.

טוב, אני... הזקנה הזאת

אף פעם לא שמעתי עליה גם.

יושבת על ידה, אז היא אומרת לי

"בת של מי את?"

אמרתי לה "בת צמח כהן".

אמרה לי "בן זורייה?",

אמא שלו, קוראים לה זורייה,

אמרתי לה "כן",

"ווי, אחותי!

זורייה היא אחותי!"

מי את בכלל?

אני לא שמעתי...

לא שמעתי עלייך בכלל!

באמת הייתה, זיכרונה לברכה,

היא נפטרה עכשיו...

הייתה כזאת חמודה, לקחת אותנו.

ירדנו בנתיבות.

פתאום בדרך אנחנו פוגשים מישהו זקן,

מבוגר קצת לא זקן,

בן דוד של אברהם,

שגם הוא לא זוכר אותו, אף פעם לא ראה אותו.

נסעו, הלכו לישראל אנשים ממש...

בשנות החמישים.

אז...

טוב, מדברים בדרך עד שהגענו

למושב בית הגדי, על יד נתיבות,

בנתיבות אבל...

הגענו לשם, אמרה לי "אני אראה לכם את גיסתך,

"היא בטח אצל ההורים שלה".

ישבנו, שתינו משהו,

וישבנו קצת,

ואחר כך הלכנו לגיסי שהיה בנתיבות.

בתחילת נתיבות הוא היה גר.

יש אחד שהוא גר בסוף נתיבות,

אחד בהתחלה ואחד בסוף.

הם, ממש מרחק ביניהם.

הלכתי,

ישבתי שם שבוע,

עד שנתנו לי את הדירה,

בקלישר, לא פה,

ברחוב המקביל,

בקומה רביעית.

אמרתי לו "קומה רביעית קשה לי",

אמר לי "אם את לא תגורי בקומה

רביעית, מי יגור?"

יש לי ברירה?

דירה חדשה,

הכול טוב, הכול יפה.

ישבתי שם, משתעממת לבד,

בא גיסי,

בא גיסי לידי, הלך וקנה עם בעלי

כמה דברים שחסרים, אין לי כלום,

הבגאז' לא מגיע עכשיו, לקח ארבעה חודשים

עד שהגיע הבגאז' שלי עם כל הדברים.

הבאתי איתי שתי מזוודות, מזוודה של הבגדים

של התינוק שאבא שלי קנה לי,

ומזוודה של הבגדים שלי ושל אברהם,

זה הכול, אני ובעלי.

חודש שלם, מאז שהגעתי, ואני מסתובבת.

עכשיו אני יושבת בבית, התחלתי לנקות קצת,

והיה לי קטע מה זה מצחיק.

הייתה כניסה של הודים,

ואני לא הכרתי הודים.

ואני טעיתי, במקום בכניסה שלי,

נכנסתי לכניסה הזאת ועליתי עד קומה רביעית.

אני רואה אחת גבוהה כזאת,

לבושה לבוש אחר...

ירדתי בחזרה, ועם הבטן!

ירדתי בחזרה.

טוב אני מנקה את הבית קצת וזה,

הוא חדש אבל צריך לנקות.

פתאום דופקים על הדלת, מי הגיע?

דוד שלי, מהמושב,

זה שאמרתי לך

שהוא נסע כשהייתי קטנה.

אז אני מסתכלת עליו, ואמרתי לו "דוד שמעון?"

הוא אמר לי "כן! איך ידעת?

"השארתי אותך קטנה כזאת!"

אמרתי לו "הפרצוף שלך הוא

עוד מול העיניים שלי, זה לא יעזור".

אשתו, את האמת,

לא הכרתי אותה בהתחלה.

ולקח אותי,

לקח אותי לקריית גת ומושב איתן,

שם באזור, שבוע הייתי אצלם.

הייתי אצלם, הלכנו לפה, הלכנו לשם,

הראה לי את המשפחה, הראה לי פה...

היה בסדר גמור, באנו,

עשינו שבת אחת לבד.

וואי, איזה שבת משעממת הייתה...

אין אף אחד.

אין, בבניין אין אף אחד,

עוד לא גר אף אחד בכניסה שלי.

אף אחד.

טוב, הלכנו לשוק ביום שישי,

אני זוכרת...

חמישים לירות? לא, מאה לירות...

לא יודעת כמה

קנינו הכול, עוף והכל,

ביום שישי, אין הכנות יום חמישי.

הכול יום שישי הכנתי,

לחם קנינו מוכן כי לא היה לי תנור.

יום ראשון אמרתי לאברהם אני ממש...

הוא התחיל לעבוד יום ראשון,

אמרתי לו "אני מאוד משועממת,

לא יודעת מה לעשות"

אין לי כלום, אין לי דברים בבית,

אין לי שום דבר.

טוב, ואז ביום רביעי אמרתי לו

"אתה יודע מה? נלך לעשות שבת אצל אחים שלך".

אני יורדת במדרגות עם הבטן ועם הזה,

ונפלתי את כל המדרגות.

עכשיו, אני צריכה ללדת.

אני הולכת לנתיבות וכואב לי הגב...

מה אני אעשה עכשיו? איפה, מי אומר לי

"תלכי לבית חולים, תבדקי, תראי?"

כלום. טוב, אני כואב לי הגב, נפלתי,

ובינתיים יש לי צירים ואני לא יודעת.

התינוק הראשון.

כל הלילה, ליל שבת וליל ראשון,

לא ישנתי מוצאי שבת.

במוצאי שבת גיסתי שהיינו אצלה, אמרה לבעלה

"צריך לקחת אותה לבית חולים, מה זה זה?

"מסכנה, כל הלילה לא ישנה.

נכנסת יוצא, נכנסת יוצאת, מה זה?"

לקחו אותי לבית חולים, מה אמרו לי?

פה בסורוקה

"מי אמר לך יש לך תינוק?"

עכשיו, אני קודם כל עולה חדשה,

דבר שני, זה תינוק ראשון,

מאיפה אני יודעת מה זה בכלל?

טוב, חזרתי הביתה,

החזירו אותי הביתה.

תראי איזו חוצפה!

החזירו אותי הביתה, חזרתי הביתה,

התחלתי להיכנס מהמרפסת

של המטבח למרפסת השנייה,

ממרפסת למרפסת למרפסת,

עד שדוד שלי ב-12 בערך בא,

ביום ראשון,

אמר לי "מה קרה לך? מה יש לך?

הפנים שלך אדומות"

אמרתי לו "הייתי בבית חולים והחזירו אותי,

אני לא יודעת"

אמר לי "לא, לא. אל תישארי פה,

אני אקח אותך, תלכי... תבואי למושב".

בזמן שהייתי צריכה ללדת,

על ידנו אמבולנס, על ידנו.

טוב, עכשיו אני לא יכולה לנסוע.

לא עלה לי בראש לכתוב לאברהם שאני נסעתי,

כי הוא בעבודה.

בא אברהם בשתיים, אמרתי לו....

אמר לי "יש אוכל?"

אמרתי לו

"אין אוכל, אין שום דבר.

"רוצה ביצים, לך תעשה שתי ביצים.

"אני לא אכלתי כבר ארבעה ימים!"

אז טוב, עשה ביצים ואכל,

ואז נסענו.

איך נסענו?

באוטובוס.

עכשיו, כל עצירה של האוטובוס,

יש לי ציר.

ואני מתאפקת בתוך האוטובוס

כמו משוגעת, לא יודעת.

לא הכינו אותי,

אין מי שיכין אותי.

אף אחד לא סיפר לי מה קורה בכלל.

טוב, הגענו למושב.

עכשיו, את הכניסה של המושב, איך אני אכנס?

מה עצר לנו?

אוטו של תנובה, הגדולים האלה של...

של תנובה, אמר לי "תעלי, את הבת של שמעון?"

אמרתי לו "לא, אני הבת של אח שלו".

עד שעליתי, הנשמה שלי יצאה.

טוב, הגעתי לבית של דוד שמעון,

שמחו שהגעתי וזה, דודה שלי,

נתן לי את החלוק, כל פעם שהייתי הולכת,

לובשת את החלוק שלי שם ויושבת,

עוזרת לה, עושה הכול.

אני מחכה, יש אורחים שם.

מחכה שהאורחים האלה ילכו כבר.

לא צריכה, מה?

אני מתה מכאבים, מה נעשה?

"אני לא רוצה ללכת לשם".

הלכנו לקפלן.

בקפלן על המקום קיבלו אותי,

אמרו לדוד שלי "תחכה".

נתנו לו את הבגדים שלי,

אמרו לו "תחכה, היא צריכה ללדת עכשיו".

עכשיו, למה אני מחכה?

לא יודעת אם זה בן או בת.

מחכה לשמוע את הבכי של התינוק,

כי אמרו לי "אין לך תינוק".

תראה איזה שכל, בן אדם לפעמים...

לא יודעים.

לא שאין שכל,

זה לא יודעים, לא מודעים לדברים.

ונולד קטן כזה, חמוד...

וואי וואי, איזו שמחה ששמעתי אותו!

בכה, אמרתי זהו.

אז הדוד שלי בא לבקר אותי

ואמר לאברהם "אל תבוא.

"אנחנו נלך אליה לבית חולים,

אנחנו נביא אותה,"

כי רק התחיל עבודה, ואין עבודה אז,

לא כמו שעכשיו.

אז עד שתופסים עבודה, זה קשה.

אז הוא בא ביום שישי, ביום....

לא, ביום רביעי, היה ערב ראש השנה.

יום רביעי יצאתי מבית

חולים, דוד שלי בא,

עשו לי את כל הבדיקות כי

היה לי המוגלובין נמוך,

ולקח מונית והביא אותי הביתה.

איזה פינוק,

אמרתי להם "הפינוק שקיבלתי

ביגאל, באף אחד לא קיבלתי".

אנחנו... הם חמישה.

שתי בנות, שלושה בנים.

הכול אני עושה כמו שעשינו בתוניס,

כמו שעשו ההורים שלי.

לא...

כמה שבאים, לפעמים אומרים

"ככה הדת אמרה, ככה אמר הרב הזה"

אומרת להם

"תשמעו, אני מה שעשיתי בג'רבה, בתוניס..."

מה?

כמו מה?

כל המאכלים שלנו, כל הדת בכלל.

פה כל אחד רוצה לעשות דת אחרת וזה בעיה,

זה מעצבן אותי, את האמת.

אני לא יודעת, אנחנו בג'רבה

היינו דת אחת הכול, כולם אותו דבר.

אין דבר כזה,

מי שחילוני זה מחוץ למסגרת,

והרוב דתיים, לא היו חילוניים,

אחד או שניים, אבל כולם אותו דבר.

אין לנו זה אסור וזה מותר, וזה העדה החרדית

וזה העדה הזה, וזה בד"צ וזה לא בד"צ,

מה זה? היום,

אני באמת יש דברים שמעצבנים אותי.

ואת, את שומרת על כל המסורת?

-הכול, אני אותו דבר כמו שבאתי,

גם לפעמים אומרים לי

"למה את לובשת ככה, שהשיער ככה?"

איך שאני באתי אני נמצאת, לא מעניין אותי,

ואני שמחה בחלקי, ברוך השם.

אין לי טענות.

היה לנו קשה קצת בהתחלה,

מבחינה כספית והסתדרתי,

אף פעם לא היה חסר אוכל בבית.

קניתי בגדים מהשוק, לילדים,

כי לא היה, מותרות לא היו.

ומה הייתם מדברים?

באיזו שפה, את ובעלך, כשהגעתם לישראל?

בערבית,

והבן שלי הגדול התחיל לדבר עברית.

לא יודעת איך הוא דיבר עברית.

כשבא חמי אחרי שנה,

אז הוא ראה אותו בגיל שנה,

שהוא התחיל לדבר, התחיל לדבר עברית,

אז חמי היה ממש בהלם, הוא אמר

"איך? אנחנו בבית מדברים כולנו ערבית, איך?"

אז אמרתי לו

"איך? הנה, תראה".

אבל אני אומרת,

בן אדם, אם הוא רוצה להסתדר,

רוצה לעשות את החיים שלו קלים,

הוא יכול.

הוא יכול, מאוד.

אני הסתדרתי, חמישה ילדים,

בקומה רביעית,

עולה ויורדת כל הזמן,

הולכת לשוק עם בטן ככה, שני סלים ביד,

עולה, יורדת, עולה.

אף פעם לא אמרתי שקשה לי ולא עייפה,

אף פעם.

עכשיו קשה...

לא, לא אז,

אז לא היה לי קשה, באמת.

אני גידלתי את הילדים

כשכל הזמן אני סביבם.

והבן שלי הגדול תמיד,

כל הזמן הוא בא אליי ואומר לי "אמא,

"החמימות שנתת לנו בבית,

אני בעצמי לא יכול לתת,

"חוץ מכסף... זה מה שאני יכול.

אני לא יכול אני עובד מהבוקר עד הערב".

והוא צודק.

אז אני לא עבדתי,

אבל טיפלתי,

היו שנים שטיפלתי בקצת ילדים,

פה בבית.

הבאתי מבית הספר, הבאתי מהגן,

עם הילדים שלי, אני טיפלתי.

טיפלתי בהרבה ילדים.

וברוך השם,

תודה לאל, עד היום...

אבל ברוך השם, היום אנחנו נמצאים,

מבחינה כספית, יותר טוב ממה שהיינו,

בואי נגיד,

באמת.

חיתנו ילדים שיהיו בריאים,

יש את הנכדים, באים כל הזמן,

יש כל... גרים רחוק

אבל קרובים ללב.

ובאמת באמת,

אני אומרת, מי שרוצה להסתדר...

הסתדרתי, וכל יום היו יודעים מה הם אוכלים,

ולא הייתה שום תלונה ושום בעיה,

אין "אני לא אוכל את זה, תכיני לי את זה"

אין דבר כזה, לא היה, אין.

מה שאני מבשלת - אוכלים.

היום?

אני, לפעמים מרגיזים אותי הדברים האלה,

שכל מה שרוצים מכינים להם.

היו לך מאכלים קבועים שהכנת כל יום?

אני הייתי...

כן, הייתי מכינה כל יום,

למשל,

יום ראשון הייתי מכינה מרק של אפונה,

הלחם שנשאר של שבת,

אנחנו עושים ממנו צנימים,

ואוכלים בו את האוכל.

יום שני אני עושה מרק של דגים,

אני עושה פיתות בלי שמרים

בתנור,

והם אוכלים עם זה.

יום שלישי קוסקוס,

יום רביעי או מקרונים עם סלסה,

פסטה עם סלסה או פיצה.

יום חמישי מה היה?

באמת, כל יום היינו מכינים משהו אחר.

-מה היה ביום חמישי?

יום חמישי....

לא יודעת, הייתי מחליפה כל פעם.

פעם בתנור, פעם בזה,

כל פעם משהו אחר.

-וביום שישי?

יום שישי קוסקוס,

בצהריים כפיתות זה שאני מטגנת...

מכירה מה זה כפיתות?

הקציצות האלה שמטגנים אותן?

ולחם טרי,

וסלט דלעת.

הם היו מתים על זה ביום שישי.

יום שישי, כשהיו בבית הספר פה לידנו,

היו באות הבנות, החברות של הבנות שלי

עם שקית,

כל אחת שתי כפיתות בשקית.

היו בורחות מבית הספר ובאות לפה.

וזהו, תשמעי,

עשינו אוכל, כל יום משהו אחר,

כל יום זה...

והיה באמת, היה...

היה כיף,

היו כולם אוכלים אותו דבר,

אין כזה, ככה זה לא, ככה,

תזרקי מפה, תזרקי משם, אין.

נגמרו העסקים האלה,

הילדים לא הרגלתי אותם לזה.

הנכדים עכשיו גם, יש להם את הקטע הזה שכל פעם

מישהו אחר רוצה ככה, מישהו אחר רוצה ככה,

אבל כשהם באים לפה,

הם אוכלים הכול.

אני עושה גם את העיגולים האלה

עם סולת וביצה

ומייבשת אותם,

עושה אותם עיגולים-עיגולים, מייבשת,

כמו פתיתים כאלה, ניקיטוש קוראים לזה בתוניס,

זה בתוניס, לא בג'רבה.

זה למדתי בתוניס.

אז אני עושה להם את זה כמו חמין,

עם מרק עוף, עוף וביצים ומרק,

ושמה על הפלטה כל הלילה. 

עכשיו, הנכדה שלי מקודם אמרה לאמא שלה

"אביה מחכה לניקיטוש"

אמרתי לה

"תגידי לה שתבוא היא ותעשה את הניקיטוש".

אני עוד עייפה.

מה לעשות?

וזהו.

-תודה אסתר.

אין בעד מה.

אסתר כהן
גלית כהן     
ג'רבה
תוניסיה
סיפורי חיים נוספים: