מסמכי רשת
קבצים
ניהול
פותח על ידי קלירמאש פתרונות בע"מ -
אודות
English
תמלול
פרטים נוספים
התמלול יעלה בקרוב
00:00:30

קוראים לי אלי זיתוני.

אני יליד לבנון.

נולדתי ב-53'.

ובליל ל"ג בעומר, זה קל לי יותר להגיד תמיד.

י"ח באייר.

-כן.

באיזו שנה?

-ב-53'.

53', איפה?

-כן, בלבנון, בביירות.

בביירות.

-כן.

אני בעיקרון, בשנים האחרונות,

מאז קום המדינה, בלבנון היו,

למעשה, שתי קהילות מרכזיות,

00:01:00

קהילה אחת בביירות, קהילה גדולה,

קהילה הרבה יותר קטנה בצידון.

כן.

-אבל בעבר היו עוד קהילות בלבנון,

היו בטריפולי,

אנחנו, למשל, המוצא שלנו

הוא מאזור שנקרא דיר אל-קמר, באזור השוף.

בשנים האחרונות,

בית התפוצות, סליחה, מכון בן צבי,

00:01:30

מוציא קבצים על קהילות, ספרים על קהילות.

ואז הוא רצה לספח קהילת סוריה ולבנון.

והובלנו שם מלחמה עיקשת, בשנת 2007,

הקמנו ארגון שנקרא איל"י,

ארגון יוצאי לבנון בישראל,

בראשם של יעקב קמחין, ומשה זעפרני,

יצחק לחם, שבתאי סרור,

ועוד חברים אחרים,

00:02:00

ונלחמנו מאוד במשרד החינוך,

והובלנו מהלך להפריד בין סוריה ללבנון,

כי יהודי לבנון הם בכל זאת שורשיים יותר,

יש להם שורשים בלבנון,

לאו דווקא מה שמקובל לחשוב היום,

שיהודי לבנון הם יהודים שברחו מכל מיני

פרעות מסוריה, אם זה מדמשק או אם זה מחלב,

או אם זה מכמיש למקומות אחרים.

יש, היו קהילות שורשיות בלבנון,

00:02:30

חוזרות לפני, אפילו תקופת בית ראשון,

תקופת שלמה המלך,

ואנחנו מאחת המשפחות האלה,

שבאו מאזור שנקרא דיר אל-קמר,

הישוב בדיר אל-קמר היה עד 1860,

עד מלחמת האזרחים בין הנוצרים לדרוזים.

כידוע, לבנון כל הזמן מלחמות אזרחים,

-כן.

אז ב-1840 הייתה מלחמת אזרחים

בין הנוצרים לדרוזים,

00:03:00

הצרפתים התערבו והסדירו את העניין,

אבל ב-1860 חזרה, פרצה מלחמה בצורה מחרידה,

שאומרים שהדם הגיע עד לברכיים.

ואז, משתי העדות האלה,

גם הנצרות וגם הדרוזים,

הציעו ליהודים, שהם לא חלק מהעניין,

לעזוב את המקום,

וכשישרור שלום, יחזרו.

ואז אנחנו באמת, המשפחה שלנו, ירדה לביירות,

00:03:30

התפצלה, למעשה.

חלק היגרו לדמשק,

חלק ירדו לצידון, חלק הלכו למצרים,

לקהיר, לאלכסנדריה,

וחלק הגיע לביירות,

אנחנו מהענף שהגיע לביירות,

אנחנו זה המשפחה של אבא?

-של אבא וגם אימא,

כי אימא ואבא הם בני דודים.

אני אספר על זה יותר מאוחר,

הסבים שלי הם אחים.

סבא היה אחד רב,

והשני היה קצת יותר גדול מרב, היה,

00:04:00

יהודי בעל עסק, בעל בית מה שנקרא,

אבל יהודי, מאוד איש חסד גדול, ולמדן גדול,

נתחיל מהסבים.

האבא של הסבא, האבא של השני סבים,

הוא עוד היה מאלה שהיו פליטים

מאזור דיר אל-קמר, מה שנקרא,

והוא הגיע ללבנון,

הוא היה אדם מאוד מאוד מכובד,

היה איש עסקים, היה רפד.

00:04:30

רוב היהודים אז עסקו ברפדות,

והגיעו לביירות, ופיתחו את המקצוע הזה.

הוא היה ראש הרפדים באזור ביירות,

והוא היה אדם מאוד מכובד,

גידל ארבעה בנים,

וכמה בנות.

שני בנים, אחד זה היה הרב,

קראו לו חכם אליהו חביר זיתוני,

ואחיו היה מרדכי, או מורדוך,

אמרד זיתוני, זה אחיו.

00:05:00

ואבא שלי הבן של הרב,

אימא שלי הבת של מרדכי.

זה היה מקובל, הנישואים?

-כן, כן, כן, בעדה אצלנו,

בקהילה, ובמשפחה יותר,

זאת אומרת, הסבא שלי, גם, הרב,

נשוי עם בת דוד שלו.

ואחותו נשואה עם בן דוד שלה,

מאוד, מאוד, כל תוך המשפחה אצלנו,

זה היה לפעמים מאוד מוזר כזה,

שמישהי לקחה, מישהו לא בן דוד או לא בן דודה.

00:05:30

אבל זה מאוד מקובל, בכלל בעדות המזרח,

ובהווי בחברה הערבית.

במזרח התיכון יש ביטוי, שאומר,

הבת דוד לבן דוד.

כאילו זה, -ערבית-, ככה זה,

וזה מאוד מאוד מקובל.

סבא שלי, בשנת 1914, במלחמת העולם הראשונה,

00:06:00

היה צריך להתגייס לצבא הטורקי.

הייתה פשיטה על כל הבחורים בקהילה בביירות,

והצבא הטורקי, היה חסר לו כוחות,

ורצה לגייס אנשים,

אז הסבא מצד האימא גויס, הלך,

היינו משפחה, משפחה גדולה,

ונשארו לבד במשך כל המלחמה, בעוני,

לעומת זה, הסבא שהיה רב,

החוק הטורקי אומר, אנשי דת לא מתגייסים.

00:06:30

בעקבות זאת, הרבה מאוד,

קרוב ל-200, 250 בחורים בביירות,

התלבשו, התחפשו כביכול לרבנים.

-לרבנים.

אבל המגייס מטעם הסולטן,

מטעם האמיר בביירות,

לא עשה חשבון לאף אחד,

ולקחו את כולם ברכבת לדמשק,

שמה ישב הוואלי, האחראי, המושל,

כן.

-של דמשק, והוא היה צריך להחליט,

מי הולך להיות רב, מי לא.

00:07:00

וכשהגיעו אליו, ראה,

זה התרבוש שלו עקום,

וזה הזקן שלו לא מסודר,

וזה הגלימה שלו,

כן.

-לא מסודרת בדיוק, והוא עשה ככה.

כן צבא, לא צבא, לא צבא.

אז כשנכנס הסבא, הוא היה גבוה,

וזה, הוא היה לבוש,

הוא היה כבר רב, היה רב בפועל,

אז הוואלי עמד,

והושיב אותו לידו, המשיך לספור,

וככה עברו עוד אחד ועוד אחד, שלושה למעשה,

שאמר, אלה רבנים אמיתיים,

00:07:30

תחזירו אותם לביירות.

-צדק.

הוא צדק, הוא צדק, כן, שלושתם היו רבנים.

והוא החזיר אותם לביירות,

והסבא המשיך בתפקידו/

הוא בתקופה מסוימת, נדמה לי ב-23...

לא, יותר, 27,

1927, הוא מתבקש על ידי הקהילה,

של יוצאי, הקהילה הפורטוגזית במנצ'סטר,

לבוא לשרת שם,

00:08:00

הוא נסע לשנה-שנתיים בערך,

והאבא שלו, היה מאוד מאוד קשור אליו,

כתב לו שאם הוא לא יחזור,

הוא לא יכול להחזיק מעמד,

ואז באמת הוא היה צריך לעזוב את הקהילה,

וחזר ללבנון,

בלבנון היא שימש במשך

כל התקופה הזו כראש השוחטים,

וסגן הרב הראשי.

בתקופה מסוימת, אחרי שנפטר הרב שבתאי בחבוט,

שהיה הרב הראשי,

00:08:30

שהיה הרב מטעם השלטונות,

מטעם הסולטן בטורקיה, והכירו בו כחכם באשי,

היה לו כל... וכל האישורים,

אז כשהוא נפטר, הקהילה הביאה,

נשלח מהארץ,

הייתה קהילה אשכנזית, דרך אגב, בביירות,

נשלח להיות רב קהילה,

הרב ליכטמן, הרב בן ציון ליכטמן הלוי,

והוא שימש כשוחט.

-הוא הסתדר עם כולם?

00:09:00

אז או, הוא נבחר כרב ראשי,

ב... לא משנה.

כן.

-ואז, הוא לא ידע את השפה הערבית,

ואז, כמובן, תביני מאליו, שהסבא, שהיה סגן,

הפך להיות כביכול, הרב בפועל.

כן.

-כן, אז הוא, הרב ליכטמן,

גם כותב את זה במכתב הפרידה שלו,

שהוא מודה לקהילה,

שאפשרו לו 36 שנה,

זה אחרי שהסבא נפטר, והוא עלה לארץ,

00:09:30

אז כותב שהוא מודה לקהילה, שבמשך 36 שנה

אפשרו לו לשבת וללמוד ולכתוב ספרים,

הוא חיבר שישה ספרים, בני ציון, יש לו עוד,

הוא היה נחמד, בקהילה, כאילו,

הסתדר וזרם והכול,

אבל הסבא היה היותר דומיננטי.

אנחנו רואים את זה במכתבים, שהרב ליכטמן רצה

לייסד בית דין, ולמסד את הקהילה,

אחרי פטירתו של הרב בוחבוט,

00:10:00

אז הוא כותב שם, מי שרוצה את הרב הראשי,

אז צריך לשלם בחופה,

למי שהוא עורך חופה,

צריך לשלם 10 לירות,

מי שרוצה את חכם אליהו זיתוני,

אז לשלם 5 לירות,

ומי שרוצה רב אחר, 2 לירות.

כן.

-אז זה היה...

זה הסדר...

-כן.

אז זה מביא גם לידי ביטוי את ההתייחסות

כאילו, של הקהילה לסבא, היה מאוד מאוד מקובל,

היה אדם אמיץ.

00:10:30

הוא חינך את הילדים שלו, על אהבת הארץ,

היו לו שני בנים,

שלושה, אחד נפטר בגיל צעיר,

ושלוש בנות.

הבן הבכור, הגדול, קראו לו סאלים,

הוא שלח אותו ללמוד אז במקווה ישראל,

למד מהנדס אגרונום,

ו... בשנות ה-30.

-... זה בשנות ה-30?

שלושים ומשהו,

00:11:00

והוא למד אגרונום במקווה ישראל, חזר ללבנון,

ומאז הוא שימש במשרד החקלאות בלבנון,

עלה ועלה ועלה,

עד שהגיע לרמה של סגן שר החקלאות,

אבל היותו יהודי, לפי החוק של העדות שמה,

הוא לא יכול לשמש שר.

אבל היה מאוד מאוד אהוב, מאוד מאוד מכובד,

והיה לו דור גדול, תפקיד גדול,

00:11:30

במלחמת האזרחים, 76-77, בהצלת הקהילה שנשארה,

הפליטים שנשארו שם.

האבא, בשנת 42' הגיע ושירת

בבריגדה, עד שנת 46',

כולם גרו בלבנון כל הזמן,

עד שנת 68', שאנחנו עלינו,

והדוד, בשנת 77' במלחמת האזרחים,

נסע לילדים שלו בלונדון ובפריז,

ולאחר מכן בא לביקורים בארץ.

00:12:00

האבא הלך, התגייס לבריגדה,

היה נוסע המון לארץ,

המעבר היה חופשי.

-חופשי, שנת 42', המעבר היה חופשי,

היה לנו דוד, אחות של אימא, בטבריה,

הסבא מצד האימא, הסבא מצד האבא,

הסבא מצד האימא היה נציג,

של ישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה,

המוסדות של טבריה.

הוא היה הנציג שלהם בביירות,

הסבא מצד האבא, הרב, היה בקשר הדוק מאוד,

00:12:30

עם רבני טבריה, רבני צפת,

-צפון ארץ ישראל כזה.

אנחנו הוכחנו, ויש לי הוכחות חד משמעיות,

למה האקדמיה הסכימה

להפריד בינינו לבין סוריה,

כי אני הוכחתי בפירוש שהקהילה בדיר אל-עמר,

אפשר להגיד גם בביירות,

הייתה קשורה בתחבורה לצפת ולטבריה,

כי זה המשך של השרשרת הרים,

מי שמכיר את הגיאוגרפיה,

00:13:00

אז אזור השוף,

אז ההמשך שלו זה החרמון והגליל,

כן, הגליל, אנחנו אגב, בל"ג בעומר,

אולי אני אספר על זה יותר מאוחר.

היינו עולים לאזור שנקרא סוג'וד,

אהליאב בן אחיסמך, שהוא קבור שם,

וההר הזה סוג'וד, זה מול הבופור.

ממש, שני הרים אחד ליד השני,

ומשם היינו רואים את מירון.

שהיו עושים את ההדלקות.

-כן.

באזור הזה.

00:13:30

אז אבא שירת בבריגדה בתקופה ההיא,

ויצא להשתתף בקרב על אל אללה מן,

ואחר כך היה באיטליה,

בשחרור המחנות באיטליה,

אחר עלו לנהריים,

ושמה השתתפו,

בכל מיני דברים, זה מאוד מעניין,

בשנת...

62-63 היינו ילדים קטנים,

יום אחד מגיע הדואר,

דואר רשום,

00:14:00

ממלכת אנגליה,

חבילה.

אימא חתמה, היינו ילדים, חתמה על החבילה,

שמה אותה בצד, לא הבינה מה זה מלכת אנגליה,

והנה, אבא מגיע בצהריים, בערב,

אז היא אומרת, שמע יש מכתב רשום,

הגיעה חבילה רשומה,

מלכת אנגליה.

ואז פותחים את החבילה,

ושש אותות קרבות...

00:14:30

זה שהיה של הבריגדה, איך קראו להם?

החיל, ח' י' ל'.

כן, היו חייל ישראלי, משהו כזה.

-כן.

כן, ואז את הסמל של החיל,

ואת הסמל של ממלכת אנגליה,

המלכות.

-כן, המלכות האנגלית,

ושישה קרבות שהוא השתתף בהם.

אז אימא פחדה, ודוד שלי, הוא היה פחדן מאוד,

כי הוא היה עובד בממשלה.

00:15:00

בוא, נשרוף את זה, נזרוק את זה, וזה,

אבא שלי אומר, תביא לי, זה שלי.

יעצרו אותי, אני,

אבא שלי היה מאוד מאוד גיבור,

לא פחד, מעולם לא פחד,

במלחמת ששת הימים הוא התנהג בגבורה,

ממש בגאווה, הלך ברובע היהודי.

אני זהו, גדלנו בבית לאומי.

זאת אומרת, לאומי מבחינת מדינת ישראל.

מדינת ישראל.

00:15:30

אני זוכר, בלילי העצמאות,

היינו יושבים בבית, עם הרדיו הישן,

את מכירה את הרדיו הישן, עם הגלים,

עם האלה.

-כן, ומכווננים את הגלים ומוציאים את החוטים,

לקלוט אנטנות, והיינו אז,

אז לא הייתה טלוויזיה, בלבנון אולי התחילה,

בארץ עוד לא, אפילו,

ואז היינו שומעים את כל הטקסים.

00:16:00

של מצעד העצמאות, היו מצעדים, אז.

-נכון.

כן, אז ביום העצמאות היינו,

היה לנו בית גדול מאוד,

הסלון אצלנו בבית היה פי 3

ממה שאת רואה פה, באורך,

בית ענק, אחד החדר של סבא.

-איפה?

בביירות.

-בשכונה היהודית?

בשכונה היהודית, בקצה של השכונה היהודית,

אנחנו גרנו ממש בקצה הרובע,

בכניסה לרובע,

00:16:30

והחדר של סבא היה בגודל של כל הדירה הזו,

חדר אחד.

אני, החדר שלי קיבלתי חדר של דודה,

זה כמו הסלון עם המטבח עם השירותים, וזה,

ואז ביום העצמאות היינו מזמינים,

כל המשפחה היו מגיעים אלינו הביתה,

סוגרים את החלונות, יושבים, שומעים.

היה אז, לא היה חידון התנ"ך,

עוד היה, אבל היה,

00:17:00

היו עושים תפילות לכבוד מדינת ישראל,

כל מיני פייטנים וזמרים וכדומה,

בעדות המזרח היו שרים,

ואז היו מאוד מאוד, כולם קשובים לרדיו,

אצלנו בבית המדרש...

-זה היה מסוכן?

אני לא, לא, בלבנון היה לנו חופש,

היו לנו כמה סיפורים,

כשאבא הציג את עצמו כיהודי לבנוני,

והשיג מה שהוא רצה להשיג,

00:17:30

היה... אני קופץ, במלחמת ששת הימים,

-כן.

באמצע הרובע היהודי,

הייתה מאפייה,

מאפייה של המוסלמי שהגיע, פליט מדמשק.

המון פליטים היו,

אבל הסורים לא היו אהובים בלבנון.

ואז, הוא היה מתפרנס מכל הקהילה,

הוא היה באמצע הרובע היהודי,

וכולם קראו לו אבו אדהם,

00:18:00

ודוד שלי גר בקצה השני של הרובע.

זאת אומרת, זה מרחק של איזה שני קילומטרים.

ממש בקצה,

בכניסה השנייה של הרובע, של הוואדי,

וכשאימא התקשרה לאבא,

לך תביא את הילדים מבית הספר,

הוא הלך, הביא אותם, ואז היא מתקשרת אליו,

אומרת לו, תביא גם את הילדים של אח שלך,

תביא את אשתו, והוא בדרך אלינו.

00:18:30

לא היו הרבה טלפונים אז בלבנון,

אז אצל השכנים שלנו, שהם בני דודים שלנו,

היה טלפון, ואז אימא הייתה מתקשרת לעבודה,

אצל דוד שלי, בגלל שהוא עבד במשרד ממשלתי,

אז היה לו טלפון.

אז התקשרה לדודה שלי, תכיני את הילדים והכול,

ואז הוא הולך, מביא אותם,

עוברים בכל הרובע, ו...

תנועה רצינית, הייתה תחושה ממש של מלחמה,

כל היהודים, זה רץ, זה רץ,

זה פה, שם, תראי, אנשים אורזים את הדברים,

00:19:00

ובורחים לאזור השוף, להר.

ואנחנו עוברים, הם עוברים ליד המאפייה הזאת,

ואבא הלך קדימה, לא שם לב,

והבן דוד היה בן 11,

הלך לידם, זכרונו לברכה,

הוא אומר להם, המאפייה,

הוא אומר להם, חכו חכו,

מחר יכנסו פה הערבים,

00:19:30

אנחנו נשחט אתכם, אנחנו ניקח את הבתים שלכם.

לבנות הוא אומר,

ואתן תהיו כלות של הילדים שלי.

והם התחילו לבכות, לרעוד,

ולא סיפרו כלום לאבא,

כי הם ידעו שהוא לא ישתוק,

ואז הגיעו הביתה, והם רועדות רועדות רועדות,

אז סיפרו לאימא,

אז האבא שם אוזן לזה,

ופתאום שומע, יש פה משהו,

כן.

-לא, ואז באמת לחץ אותם,

אז הבן דוד קפץ ואמר,

דוד, כך וכך אמר אבו אדהם.

00:20:00

הוא לא עשה חשבון, ישר ירד,

רץ למאפייה, נכנס אליו, היה לו שם טלפון,

אז הוא לא דיבר איתו.

אומר לו אבו אדהם, אתה תכף תשלם על מה שעשית,

מה עשיתי?

אומר לו לא, אתה לא עשית כלום,

תכף אתה תשלם, לקח את הטלפון,

והתקשר, בביירות הייתה משטרה

מאוד מאוד מיוחדת, לסדר בתוך ביירות.

קראו לה פלוגה 16,

00:20:30

אז הוא חייג 16 בטלפון, אומר,

אני נמצא במאפייה זו וזו,

אני יהודי, יש פה איזה סורי שקילל אותי,

אני מאוד מבקש, טיפולכם.

לא עברו שניות, והגיעה פלוגה 16,

ארבעה חיילים,

ירדו מהג'יפ, איפה איפה, נכנסו לזה,

אומר להם, זה.

מה קרה? הוא אומר,

אני יהודי לבנוני, זו תעודת זהות שלי,

אני אזרח כאן, כמו כל האזרחים,

00:21:00

זה סורי, פליט, אין לו זכות להיות פה,

הוא איים על הבנות שלי שיישחט אותן וכדומה,

בלי דין ודברים,

הכניסו לו מכות רצח, הכניסו אותו לאוטו,

הילדים שלו באו לרב,

אחרי זה, להתחנן שידבר עם אבא,

לוותר על התביעה.

-תביעה.

עכשיו, זו הייתה הדמות של אבא.

עוד סיפור קטן בנושא הזה,

כשאימא התקשרה אליו,

אז הוא היה בעבודה,

שילך להביא אותנו מבית הספר,

00:21:30

אנחנו למדנו בעליארוס.

-כן.

אני למדתי באזור תלמוד תורה, בבית ספר

של עליארוס למעלה, ואחיות שלי למדו בעליארוס,

מרחק של כמה מאות מטרים.

אז התקשרה אליו, שילך להביא אותנו,

אמרה לו, פרצה מלחמה, לך תביא את הילדים,

ואז הוא יוצא עם הפיאט שלו מאזור המסחר,

ועובר ברחוב אלנבי, יש שם רחוב,

גם, רחוב אלנבי, פינת רחוב פוש,

רמזור, הוא לא, הוא בלחץ וזה,

בכלל לא התייחס,

00:22:00

עבר את הרמזור, עוצר אותו שוטר.

טוב, אותו שוטר אומר,

ריבונו של עולם, נו מה נעשה עכשיו?

מבקש ממנו את המסמכים, נותן לו,

והשוטר מעיין ומעיין ומעיין, ואבא על גחלים,

אז הוא אומר לו, נו, נו,

תרשום דו"ח, תן לי ללכת.

הוא אומר לו לא, יש לי בעיה. הוא אומר,

מה עכשיו, מה הבעיות? איזה בעיות יש לך?

הוא אומר, תשמע, אני לא מבין, אם אתה

תפתור לי את הבעיה, אני אשחרר אותך בלי דו"ח.

אבא אומר לו, לא צריך, תכתוב דו"ח,

תכתוב, לא צריך לפתור את הבעיה עכשיו.

לא, לא, לא, לא, לא, אתה חייב להסביר לי,

הוא אומר, מה אני אסביר לך?

00:22:30

הוא אמר, אתה קוראים לך אלבר.

אלבר זה שם נוצרי, כביכול.

אלבר זה אברהם.

אז הוא אומר לו נו,

אז הוא אומר לו, אבא שלך קוראים לו אליהו.

אז הוא אומר לו אז מה?

הוא אומר, זה שם יהודי.

הוא אומר, לאימא שלך, קוראים לה לטיפה,

לטיפה זה שם ערבי,

אז הוא אומר לו, איך זה יכול להיות,

אתה נוצרי, אבא שלך יהודי, אימא שלך ערבייה,

אז הוא אומר לו, אין לי הסבר, תכתוב דו"ח.

אבא עסק במסחר.

קצת אחרי שהוא השתחרר

מהבריגדה, הגיע לביירות,

00:23:00

האמת, היו לו את כל הזכויות,

לחזור לארץ, ולקבל מה שקיבלו חיילי הבריגדה.

אבל הוא לא רצה לעזוב את אבא שלו,

לסבא היה בית מדרש, הייתה לו ספרייה, ספרייה,

נמצאת פה, אם יהיה לכם זמן, ניקח אתכם,

זו ספרייה שפעמיים הצלחנו להוציא משם ספרים,

זו הספרייה הגדולה ביותר

שהייתה באזור המזרח התיכון, פרטית.

פרטית.

00:23:30

מחוברת מארבע ספריות שהביאו מדמשק,

ועוד דברים אחרים,

שפעם ראשונה, בשנת 77', הדוד,

ארז כמה ארגזים טובים,

ובסייעו, בתיווכו,

של אדמונד ספרא עליו השלום,

דרך יאסר ערפת,

שספרא דיבר איתו והבטיח לו איזה שוחד,

הצליחו להוציא את זה מביירות המערבית לצידון,

ומצידון ללמאסול, ומלמאסול לפה,

00:24:00

ופעם שנייה, רוב הספרייה, שהייתה מוברחת

מפחמדון ומכל מיני אזורים אחרים בלבנון,

כשאני הייתי כבר קצין בצה"ל, ונכנסנו,

הייתי מסופח ליחידת צנחנים, מטעם היחידה שלי,

ואז שמה היה איזה סיפור,

מלחמת לבנון.

-מלחמת לבנון הראשונה,

ואז שמה גם, הצלחתי להוציא,

דרך ערפת, גם הוא סייע מאוד בעניין הזה,

00:24:30

ועל זה יש גם בסרט הדוקומנטרי שעשינו על זה,

מאוד מעניין, אז הספרייה נמצאת פה,

שוכנת פה, בארץ.

אמרת שאבא לא בא לארץ, אלא חזר ללבנון.

כי היה מאוד קשור לסבא,

סבא היה לו בית מדרש של המשפחה,

שהאבא שלו עוד הקים את זה,

בשנת תרס"ז,

יהודי, כמו שאמרתי,

יהודי דיר אל-קמר הגיעו לביירות,

00:25:00

ואז הייתה בביירות גם קהילת הביירותים,

מה שנקרא,

ואז כבר משנת 1905, התחילו להגיע אחרי,

עלילת הדם בדמשק, 1900,

הייתה עלילת דם בדמשק,

ואז התחילו להגיע יהודים משם.

יהודי סוריה, יהודי דמשק בעיקר,

לביירות, ולאחר מכן, בשנת 1951,

כששרפו את בית הכנסת בחלב, הגיעו גם.

00:25:30

דרך אגב, במאמר מוסגר, יש לציין,

שקהילת יהודי לבנון זו הקהילה היחידה בעולם,

אבל ממש היחידה בעולם,

שהיא הלכה וצמחה אחרי קום מדינת ישראל.

וזה דבר בלתי נתפס.

כל הקהילות, וזה לא משנה,

אפילו קהילת ארצות הברית,

הצטמצמה טיפה, חלק מהם עלו לארץ.

בכל המדינות האחרות, רוב רובם עלו לארץ,

והקהילות הלכו ודעכו והצטמצמו,

00:26:00

קהילת לבנון, קהילת ביירות,

היא היחידה שהלכה וצמחה.

כי דרכה עברו כל מיני פליטים,

והם הרגישו שזה, מדינת ישראל,

אנחנו הרגשנו בלבנון כמדינת ישראל.

הגבולות הם אמורים להגיע עד למעלה.

דרך אגב, בצידון, חגגו

יום טוב אחד של גלויות, לא עשו שני ימים.

אה, באמת?

-כן.

הרב שמואל הלר, והבעל... הלכתי כתבו נגד,

ורבני ירושלים כתבו בעד,

00:26:30

אבל המנהג שככה.

-כן.

כן, אנחנו הרגשנו כמו ארץ ישראל,

ממש, לכל דבר,

בעצמאות, למשל, בבית המדרש אצלנו,

שזה בית מדרש האיזלו, שנת תרס"ז,

הסבא של ה... תכף אני אספר,

אז אמרו את הקדושה בליל העצמאות

בנעימה של התקווה.

בתוך ביירות, את מבינה שמתנגנת...

-כן.

00:27:00

אז כמו שאמרתי,

יהודי דיר אל-קמר הגיעו לביירות,

וגם, כמו בכל קהילות

שבאים פליטים זרים וכדומה,

אז יש חיכוכים, ואז האבא של הסבא,

עם הסבא החליטו להקים

בית מדרש מיוחד ליוצאי דיר אל-קמר.

דרך אגב, היו קרוב ל-17 בתי מדרש בביירות,

וזה הלך לפי משפחות.

00:27:30

משפחת צור, משפחת ספרא,, משפחת דנעא,

משפחת חבייה אצלנו, משפחת עידי,

היו בתי מדרש.

ואז הקימו את הבית מדרש הזה,

ושם הייתה שוכנת הספרייה של סבא,

זה גם היה מקור, שהגיעו לשם.

רוב הרבנים הפליטים,

או העוברי דרך,

אמרנו, ביירות היא על אם הדרך.

היו מגיעים מחלב, מדמשק, מעיראק,

00:28:00

לעלות לארץ, ואז תמיד היו מגיעים

הרבנים או תלמידי חכמים,

עברו תמיד דרך בית המדרש הזה,

לא היה מנעול בדלת.

אמת, לא, הדלת, היית דוחפת ואת נכנסת,

24 שעות, קראו לזה בהתחלה מדרש תיקון חצות.

שהיו בזה, וכל הזמן היה פתוח,

והיה כיבוד, והיו דואגים לכולם,

00:28:30

כמו הכנסת אורחים כזו, בגלל הספרייה

ישבו שם רבנים עצומים, בעלי שם,

שעברו כולם דרך ביירות, והגיעו לשם,

לכן אבא הרגיש כהמשך שליחות של הסבא,

והוא היה מחזיק את הבית מדרש.

האמת שמי שהחזיק, כספית, כלכלית,

זה הבן דוד, אח של אימא.

היו ארבעה אחים, אחד מהם,

השני, הוא היה גביר גדול,

00:29:00

והוא היה גם יהודי ירא שמיים,

הוא היה בין הבודדים שהיה יוצא לחו"ל,

עם, אפילו, תלית קטן על הגוף,

את יודעת בשדה תעופה היו מחפשים,

הוא לא פחד, היו הולכים

עם התלית קטן, עם הציצית.

והוא היה אחד המחזיקים

של בית המדרש הזה מאחורי הקלעים,

והאבא היה המנהל האדמיניסטרטיבי,

הגבאי, מה שנקרא.

00:29:30

לכן הוא הרגיש שהוא,

כן, צריך להישאר ליד הסבא,

כן.

למה עלינו, אם אנחנו הרגשנו שם ארץ ישראל?

אני אגיד לך, אני הגשתי טיפה שונה,

זה לפעמים הפריע, לפעמים זה חיזק.

במה? אני הרגשתי שאנחנו,

אני בן של המשפחה של הרב,

משפחה של הרב, היית הולך,

בכל מקום, בכל פינה,

00:30:00

הנכד של הרב, הנכד של הרב, בפורים, למשל,

היה לנו תחרות של תחפושות,

ואז אנחנו התחפשנו,

אחותי ואני, אני התחפשתי לרב,

הסבא סידר לי את כל התחפושת,

עם הגלימה, עם הכול,

נתן לי את הגלימה הישנה שלו, אימא תפרה,

ואחותי, ושתי האחיות שלי,

אחת כלה ואחד חתן,

הלכנו עם הכוס קידוש,

וזכינו בפרס הראשון של הזה.

00:30:30

אז הרגשנו, אז כולם אמרו, כן, בטח יקבלו

פרס ראשון, נכדים של הרב, נכדים של הרב,

אבל מצד שני, הרגשנו יופי, באמת,

היה לנו אבא נהדר, היה לוקח אותנו לכל מקום,

יהודי לבנון,

אני חייב להפריד, אנשים לא מכירים את זה,

אבל יסכימו איתי,

יהודי לבנון היו שתי קבוצות,

00:31:00

היו יהודי לבנון של יהודי לבנון, כמו שאמרתי,

מדיר אל-קמר, ושורשיים, מקוריים וכדומה,

שבתעודת זהות שלהם כתוב,

יהודי לבנוני, אגב,

בתעודת זהות לבנונית,

לא כתוב יהודי, כתוב ישראלי.

בדמשק כתוב מושוואי, כאילו דת משה.

אבל אצלנו כתוב ישראלי.

והיה כמה פעמים סיפורים,

שאנחנו עברנו את האזורים,

לכיוון גבול ישראל לבנון,

כאילו האזורים הגובלים,

00:31:30

כן.

-ואז עצרו את, עצרו את אבא כמה פעמים,

מחסומים של הצבא,

אז היו כאלה שהבינו, כתובה הדת,

ישראלי, אז הבינו,

היו כאלה טיפשים, ראו ישראלי,

אז עצרו אותם,

זה היה סיפור מאוד מאוד מעניין,

הרי הסבא היה, חוץ מזה שהיה

סגן הרב של ביירות, היה הרב הראשי של עלי.

עלי זה היה עיירת נופש,

-כן.

ששמה היו קרוב לארבעה חודשים,

עולים בתקופת הקיץ.

00:32:00

והוא היה מאוד מאוד מקובל על הדרוזים,

מאוד מאוד אהוב.

ושמה שלטנו, כמעט, אפשר להגיד,

המשפחה, בתוך עלי, כמו בשלנו.

אז באחת הנסיעות של אבא, המסחריות,

נעצר באזור צור, על ידי מחסום,

והוא ושותף שלו, אלברט ביילה,

ואז היה שם איזה חייל כזה,

שיעי, ראה ישראלי, עצר אותם,

לקח אותם לצידון,

00:32:30

שם להם חלאבושים,

והם מדברים איתו, והוא לא מוכן לשמוע.

ומחכים שיבוא הקצין,

פתאום נכנס קצין,

אז עומד החייל, מצדיע לו, אז אבא שלי

רואה את הקצין, הקצין רואה את אבא,

אומר לו, אלבר, מה אתה עושה פה?

מתברר שהוא קצין, וממוצא דרוזי מעלי,

אז הוא אומר לו החמור הזה הביא אותי לפה.

אז הוא הסתכל עליו, הוא אומר לו, למה

הבאת אותו לפה, מה הוא עשה, מה האשמה שלו?

הוא אומר, זה ישראלי, זה מרגל.

00:33:00

הוא אומר, עוף מפה לפני שאני

מוריד לך את הראש, זה כתוב דת, ישראלי.

לא כאילו, זה היה, קוריוזים,

כאלה, ככה, דברים קטנים.

אז אנחנו היינו יוצאים,

אבא לא היה לו פחד משום מקום,

לוקח אותנו לאגם קראון, אגם קראון, דרך אגב,

זה היה אזור צבאי, אזור סגור,

אנחנו נדמה לי היחידים,

שאחרי זה, חוזרים לבית ספר אחרי החופש,

ומספרים, היינו פה, היינו שם,

הרבה ילדים היו מקנאים, כאילו,

00:33:30

אז היינו הולכים לטייל בכל לבנון,

לא היה לנו פחד.

למדנו בעליארוס, אני למדתי בבית ספר עליארוס,

והאחיות שלי גם,

היה בית ספר שנפתח בתקופה שלי, איפה שאני,

זה קראו לו בית ספר של יוצאי ארם צובא,

יוצאי דמשק,

אבל הייתה ממש כמות קטנה של ילדים,

היו בכל כיתה שלושה-ארבעה ילדים,

ואז אני זוכר, אלבר, דוד אליה,

00:34:00

הוא בא לאבא שלי, ואומר, אני מאוד מאוד מבקש,

תרשום את הבן שלך בבית הספר הזה, למה?

הרבה מהקהילה יראו, הנכד של הרב נרשם שמה,

אז גם הם יבואו.

אז אבא לא רצה, רצה שאקבל

את החינוך היותר מבוסס.

ואז אימא הלכה לרשום אותי בעליארוס,

ואני נולדתי, כמו שאמרתי, בל"ג בעומר,

זה באמצע השנה.

00:34:30

והעליארוס היה מפוצץ, כיתות היו מלאות,

ואז חלק מהכיתות, העבירו אותם לאזור

בית ספר תלמוד תורה, כמו שאמרת קודם,

למעלה, קראו לזה פופילר.

וזה לעלות איזה 90 מדרגות,

אז הוא בא ואומר לאימא שלי, מנהל בית הספר,

מסיה פרסייגו,

אין מקום, אני ארשום אותו בפופילר.

אומרת לו, מה תרשום אותו בפופילר?

ילד קטן יעלה 90 מדרגות?

זה מה יש.

00:35:00

אז מזכיר הקהילה,

שנחטף לאחר מכן על ידי הסורים,

דוקטור אלבר אליה,

ואח שלו, דוד אליה,

היו מאוד מאוד מאוד אוהבים את הסבא.

וכל יום שהוא כבר בשנים האחרונות,

הוא לא יצא מהבית, כל צהריים היו עולים אליו,

ומספרים לו,

מה מתרחש בקהילה, בוועד הקהילה,

מתייעצים איתו, מה לעשות פה, מה לעשות שם,

על פיו היה, מה שנקרא, יישק דבר,

00:35:30

ואז נכנס דוד אליה, אליהו אומר לי, בוא בוא.

לפני שאתם תדברו, אני רוצה לדבר היום.

מה קרה?

אומר, הבבי סקאי הזה,

לא רוצה לרשום את הנכד שלי בעליארוס.

תלכו, תגידו לו.

אם הוא לא ירשום אותו,

אני תוך יומיים מחזיר אותו לדמשק,

ודואג למנהל אחר, לבנוני, שיהיה בבית הספר.

אז אימא, למחרת,

הם הלכו, כנראה, עשו מה שעשו,

00:36:00

למחרת באים אל האימא, אומרים,

עכשיו את תלכי עם הילד לבית הספר,

אומרת להם, השעה אחת בצהריים,

עכשיו תלכי.

טוב, לקחה אותי, הלכה לבית הספר,

אמר לה טוב טוב טוב,

אין לי ברירה, רשם את הילד.

אחותי נולדה 11 חודש אחרי.

גם בל"ג בעומר, שבוע לפני,

אנחנו ארבעה ילדים, בן ושלוש בנות,

אני נולדתי בל"ג בעומר,

אחותי שבוע לפני ל"ג בעומר,

אחותי השנייה גם ביום ל"ג בעומר,

00:36:30

אז כשאימא הלכה בשנה אחרי זה לרשום את אחותי,

אז הוא מסתכל, רואה אותה,  עושה לה,

אוי ואבוי, מה כל שנה תביאי לי ילד?

אז היא לא עשתה חשבון,

חזרה הביתה, סיפרה לסבא,

עוד פעם באו, הביאה, אמר להם,

תראו, הוא מתחיל להתחצף יותר מדי.

הוא צריך לדעת את מקומו.

הוא בסך הכול יגיד תודה רבה

שקהילת ביירות קיבלה אותו,

שמה אותו מנהל בית ספר פה.

אז הוא צריך לדעת את ה...

00:37:00

ואז באמת, נרשמנו, שנה אחרי זה כבר, אחותי,

שנתיים אחרי זה,

אחותי הקטנה, לא הייתה לה בעיה,

נרשמה בקלי קלות,

והקטנה קטנה, כבר עלינו לארץ, הייתה בת 3,

אז עוד לא,

כן.

-היא נרשמה דווקא בגיל 3 ל... יוצאי חלב,

לארם צובא, לשנה אחת, ואחר כך עלינו לארץ.

האמת שאנחנו למדנו את רוב החומר,

גם בצרפתית וגם בערבית.

00:37:30

זאת אומרת, גיאוגרפיה למדנו בצרפתית,

גיאוגרפיה לבנונית, של לבנון,

גם בצרפתית, גם בערבית.

חשבון למדנו צרפתית וערבית.

כל דבר, למדנו...

-בבית, מה דיברתם?

לא, בבית אנחנו דיברנו ערבית,

אצלנו דיברו קצת עברית,

בכלל, בקהילה, גם, תראי,

אני חייב להגיד,

קהילת לבנון היא מאוד מיוחדת.

מאוד מאוד מיוחדת,

חוק הצליחה להעביר בכנסת,

00:38:00

בפרלמנט,

עד היום החוק קיים,

הוא לא בטל, החוק הזה,

שמי שרוצה לעשות בחינות בגרות,

בשפה ראשונה, שפה זרה ראשונה, עברית,

הרשות בידו.

והרבה יהודים,

גם לא יהודים,

עשו את הבחינות בגרות בשפה זרה ראשונה עברית,

היו מורים, האבר, עליו השלום,

ושיבדל לחיים ארוכים בן דוד שלו,

אלברן האבר,

00:38:30

היו מלמדים בכל מיני מוסדות,

באוניברסיטה וכדומה, מלמדים עברית,

אלברן האבר, שיהיה בריא, מארצות הברית,

נראה לי היה מלמד גם,

בצבא הלבנוני, במודיעין,

מורה קמחין, שהיה המורה המפורסם,

שהנחיל את השפה העברית,

ואת השורשיות,

הייתה מאדאם דויד, שלימדה גם כן עברית,

00:39:00

והשפה העברית הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה.

זאת אומרת, כשישבנו בבית המדרש,

ולמדנו, למדנו בעברית,

גם, הרב היה מסביר בערבית, היה מתרגם לערבית,

אבל רוב השיעור התנהל בעברית,

לאלה, כמובן, שהגיעו לבית המדרש.

-כן.

אלה שלא הגיעו הפסידו.

אבל העברית הייתה,

קוריוז, בשנת 1932,

00:39:30

או 37, אני לא זוכר,

יש לי את הספר, החוברת, בספרייה,

משרד התיירות הלבנוני,

הוציא חוברת שלוש שפות,

עברית, ערבית, צרפתית,

למה כדאי לטייל בלבנון.

אתרי נופש, אתרי טיול.

אם זה בחרדו וברובע, ובכל מיני מקומות,

והוציא את זה בשלוש שפות,

עברית, ערבית וצרפתית.

00:40:00

משרד התיירות בלבנון.

את ראית משרד התיירות בצרפת עושה כזה דבר?

אני לא חושב.

משרד התיירות באנגליה עושה כזה? לא.

משרד התיירות בגרמניה? לא.

בלבנון הייתה חוברת בעברית לתיירים,

לעודד תיירות, להגיע ללבנון.

אז פלסטין, והיו האנגלים בארץ,

והצרפתים פה, והיו מעברים,

מעברים חופשיים.

-חופשיים.

00:40:30

והייתה חברת מוניות,

מביירות לחיפה,

של שני שותפים,

לפו ובחבוט קראו להם,

יש אפילו, יש לי את הלוגו שלהם, והפרסומות,

מתי המוניות יוצאות מחיפה לביירות,

ומביירות לחיפה, דרך צידון, צור,

ראש הנקרה, עכו וכדומה, זה היה המסלול שלהם.

זה היה פתוח, היה,

00:41:00

מי שהכניס את השנאה בלבנון, בביירות,

נגד היהודים אלו היו הפלסטינאים.

שהתחילו לבוא מ-48.

-הם באו מ-48, אבל היו שקטים, עד,

בואי נגיד, עד 67.

ב-67, אם את, בטח את זוכרת.

מלחמת ששת הימים.

-כן.

אז במלחמת ששת הימים,

ג'מאל עבד אל נאצר, בגלל הכישלון שלו,

00:41:30

התפטר, הגיש התפטרות,

זה היה יום שישי בלילה, ליל שבת.

ואז מהומות בכל מדינות ערב,

שיצאו נגד ההתפטרות, וכדומה,

בין היתר, גם הפלסטינים בביירות.

ואז הם הובילו תהלוכה לכיוון הרובע היהודי,

ורצו להיכנס לרובע,

והקהילה מיד הזעיקה את הצבא, וסגרו,

זה היה אזור הרובע,

00:42:00

אנחנו גרנו בקצה הראשון,

ודוד שלי בקצה השני,

ובשני הצדדים היו שריוניות, שסגרו את הרובע,

למחרת יצאו בהפגנות,

שרצו להיכנס לתוך הרובע,

ולא נתנו להם, ואמרו להם להקיף,

דרך רחוב שערה פרנס קראו לזה,

רחוב צרפת.

שזה היה גובל את הרובע מלמעלה,

והסיטו את כל ההפגנות משם,

00:42:30

מעניין, היה באמצע הרובע,

אחד גם כן, מוסלמי, שונא יהודים,

שהבן שלו למד בגרמניה,

ושלושה ימים לפני כן חזר,

והביא איתו מרצדס, מרצדס חדישה,

מרצדס הכי הכי מפוארת,

והוא שמע בלילה, בליל שבת,

שעומדים להיכנס למחרת לרובע,

ואמר, בטח אלה יראו מכונית חדישה,

יחשבו שזה של יהודים, ישרפו אותה,

00:43:00

אז הוא הוציא אותה מחוץ לרובע,

שם אותה בפראנס, קראו לזה, הרחוב הצרפתי.

רחוב צרפת.

וכשהצבא לא נתן להפגנות להיכנס לרובע,

והסיט אותם דרך רחוב צרפת,

הם ראו שמה את המכונית, ושרפו אותה.

הם צעקו בהפגנה הזו,

אנחנו נתחיל בשבת, ונגמור ביום ראשון.

זאת אומרת, הם נתנו רמז לנוצרים גם,

שביירות לא תהיה יותר נוצרית,

00:43:30

אנחנו נוציא מפה נוצרים.

ואז הנוצרים ששמעו את הדברים האלו,

נוצרים הם לא לוחמנים.

הם רוצים שלום, רוצים שקט.

אז תפסו את הרגליים, התחילו להגר.

משרד הפנים ראה שמהגרים, מהגרים, מהגרים,

ויהודים התחילו לפחד ולצאת,

ואז השר סגר את הדרכונים לכל העדות.

כשמשרד הפנים מפסיק לתת דרכונים,

00:44:00

אז אדרבה, זה מעודד עוד יותר ועוד יותר

את הקהילה לקום ולצאת.

ומה שקרה, התחילה דרישה רצינית,

כי מתחיל הפחד, שמא הדרך תיסגר.

-בדיוק.

ודאי, ואז התחיל,

לא הייתה דרך, אנחנו דרך,

טורקיה, צרפת, וכדומה,

לא פלסטין, הגבול היה סגור.

כן.

-אבל, היה פחד.

ואז התחילה בקשת דרכונים המונית.

00:44:30

והיה רעש גדול בכל הקהילה,

עד שבא דוקטור עתייה, יושב ראש הקהילה,

לרב הראשי, חכם שראם עליו השלום,

והלכו שניהם לפטריארך.

אני לא יודע אם יודעים, אבל לבנון,

היא מדינה, בגדול, מוצהר, נוצרית.

והמילה של הפטריארך, המרוני,

00:45:00

היא מאוד מאוד, יש לה מקום,

אצל הנשיא, ואצל שרי הממשלה וכדומה.

ואז הם הלכו לפטריארך,

ולקחו לו מתנה.

לקחו לו, עשו לו כתר תורה מזהב,

עם עשרת הדיברות, על זה כתר,

ומגן דוד גדול,

וכתבו לו שם, לכבוד הפטריארך, וכדומה,

00:45:30

והלכו אליו, וביקשו, כמו שאמרתי, ראש הקהילה,

הרב הראשי ודוקטור אליה, אלבא אליה,

ואז ניגשו אליו, וביקשו ממנו שיתערב,

הוא אמר להם, אוקיי, אני אטפל בזה.

ואז הוא ביקש משר הפנים שיבוא אליו,

שר הפנים הוא נוצרי,

ממושמע, הוא מרוני,

ושניהם ביחד הלכו לנשיא,

00:46:00

שהוא גם נוצרי, וגם מרוני,

ואז אמרו לו, במילים האלה:

מי שיש לו אוהב,

מכניס אותו לבית סוהר,

יש לו בן, אתה מכניס אותו לבית סוהר?

אומר להם לא.

אומר לו, מי שיש לו שונא,

משאיר אותו על השולחן שלו?

הוא אומר לו, לא.

אז אומרים לו, תראה,

אם היהודים הם בנים שלנו,

אזרחים כמונו, אז למה לסגור להם את הדרכונים?

למה להפסיק לתת להם?

00:46:30

ואם הם שונאים שלנו, אז נשלח את כולם,

כמו שעשה אבו נאסר.

תגרש אותם מפה.

אז הוא הבין את הרמז,

ולמחרת התחילו לשחרר דרכונים.

150 דרכונים יצאו,

ושבוע אחרי זה, המוכתר הגיע לרובע היהודי,

וכולם שמעו שהוא בדרך עם דרכונים,

עפו עליו, כמעט דרסו אותו,

כל אחד רוצה לדעת אם הוא בתוך הרשימה.

וככה כל שבוע, אנחנו היינו, נדמה לי,

בנגלה השנייה או השלישית,

00:47:00

שקיבלנו דרכונים, ויצאנו.

התחילה להתרוקן, אבל נשאר עדיין,

עד 76-77.

אבל פה אני רוצה לספר למה אנחנו עלינו.

-כן.

אני, בשנת 66 היה לי בר מצווה.

ודוד שלי, שהיה עוזר שר החקלאות,

רצה להביא לי מתנה טובה, מזכרת,

היה לי דוד, בעלה של דודה שלי,

הבת של הרב, אחות של אבא,

שהוא היה צלם,

00:47:30

שגם נשואה עם בן דוד שלה,

הוא היה צלם משפחת גרגו, אבל בן דוד.

ואז בא דוד שלי, אומר לו, אתה תביא לו

את המצלמה הכי טובה בעולם, שהייתה אז.

אז הוא קנה לי מצלמה, כזאת,

ככה, עד היום יש לי אותה,

קוראים לזה דקורה, זו חברה,

מאוד מאוד, הייתה, בזמנו.

ואז הביאו לי מצלמה דקורה,

כמו שאמרתי, אנחנו היינו משפחה,

00:48:00

מאוד מאוד חופשית, יוצאים לטייל,

לא עושים חשבון, ובאמת הולכים,

ואיזה יום ראשון,

נסענו כל המשפחה, זה שישה שבעה רכבים,

אני לא אגזים, כשאגיד, 14 ילדים,

דחסו אותנו בתוך 3 מכוניות.

ונסענו לאזור שנקרא ג'בל.

00:48:30

ג'בל זה אזור נופש, צפונית לג'ונייה,

והצטלמנו שם, בתור ילדים, בר מצווה,

ואני צילמתי, צילמתי, צילמתי,

חזרנו מהטיול מותשים, הרוגים,

יום ראשון אחרי צהריים,

ואני תליתי את המצלמה על החלון של החדר שלי,

שהוא צופה לכניסה של הרובע היהודי.

אמרתי שבאותה שבת הגיעו שריוניות, וסגרו

את הרובע, זה היה בדיוק מתחת לבית שלנו,

00:49:00

ואת יודעת, בתור ילד, בגיל בר מצווה,

מתפתח, רואה צבא, מתיידד איתם, מתחבר איתם,

אבא שלי היה איש צבא,

ואז היה כל יום בבוקר יורדים,

אנחנו היינו יורדים מוקדם מאוד,

הולכים 2 וחצי 3 לבית הכנסת,

לומדים, יש זה, בעלי בתים,

ככה היה נהוג,

יושבים ולומדים,

ואחר כך מתפללים וחוזרים.

אז כשיורדים בשעה 3 וחצי, 4,

אבא היה לוקח להם,

00:49:30

קפה, תה, בשעה שש, לפני שהוא, חוזר הביתה,

לפני שהוא הולך לעבודה, מורידים להם,

איזשהו, דמוי ארוחת בוקר,

ודברים כאלה,

והתיידדתי עם שני אחים, שהיו בתוך אותה,

פלוגה, מחלקה של השריוניות,

אחד קראו לו ז'א, והשני אלי,

זה השם שלי, והיינו ידידים, התיידדנו,

00:50:00

המלחמה הייתה ביוני, נגיד עד סוף אוגוסט,

היינו ידידים טובים מאוד מאוד מאוד מאוד.

עד אותו יום, שתליתי את המצלמה על החלון,

ואני הלכתי לישון, אבא חזר

עם כאבי שיניים, נכנס לישון.

ופתאום אימא שומעת

דפיקות, דפיקות, דפיקות בדלת,

חזקות, קשות.

פותחת, דוחפים אותה שני האחים האלה,

במדי צבא וכדומה,

00:50:30

וישר נכנסים לחדר, נכנסים לזה,

לוקחים את המצלמה, מחרימים אותה,

ושואלים אותה, של מי המצלמה?

אז היא אומרת, של אלי.

מעירים אותי, לוקחים אותי,

ואז אומרים רגע, רגע, רגע, מה אתם עושים?

הוא אפילו לא הגיע לגיל בגרות,

כאילו, יש לו אפוטרופוס, אבא שלו.

טוב, תעירי אותו, תביאי אותו,

ולקחו אותנו, את שנינו,

שמו אותנו בג'יפ, והעלימו אותנו.

אני זוכר, ממחנה למחנה,

ממחנה למחנה,

00:51:00

הכניסו אותנו, חקירות, בשתיים בלילה,

ארבע לפנות בוקר,

שופכים מים, אתה מרגל, אתה לא מרגל,

מי ביקש ממך לצלם,

למה צילמת, ומי נתן לך רשות,

ואיך ביקשת, ומי שלח אותך, וכמה כסף קיבלת,

בתור ילד.

במקביל, אימא הזעיקה את הדוד.

הדוד הוא היה, פחדן גדול.

-מהממשלה.

הגיע אלינו, כל המסמכים, וכל הניירות,

של הבריגדה, ושל...

00:51:30

אפילו מכתבי רבנות,

שהסבא היה מתכתב עם רבנים בכל,

גם בארץ, גם מאנגליה,

כל המסמכים, בקיצור, כל המסמכים,

התחילו לשרוף.

התחילו לשרוף, ופתאום מגיע דוד אחר,

בן דוד של הצלם,

אח שלו, סליחה, אח שלו.

קראו לו סזאר, הוא היה בעל חברת צילומים,

גם כן, היה עושה סרטים.

תכף אני אזכור, ליון...

00:52:00

הוא היה נציג שלהם אז,

הסריטו כמה סרטים בטורקיה, וזה,

אז הוא מגיע מרחוק,

הוא רואה שהארובה מעלה עשן.

הוא ישר קפץ הביתה, התחיל לצעוק על הדוד,

מה אתה עושה?

עכשיו כולם יראו שאתם שורפים דברים,

אז יתחילו להחשיד אתכם עוד יותר.

אז כיבו מה שכיבו,

השאירו מה שהשאירו, לא נשאר הרבה,

מסמכים מלפני 400 שנה, 500 שנה,

כתבי יד וכדומה,

ודברים מאוד עתיקים, הכול,

נשרף.

-הלך לטמיון.

00:52:30

בינתיים, בתוך המהלומה הזאת,

בשעה 4 לפנות בוקר,

מגיע, לא פחות ולא יותר, אלינו הביתה,

מאשר פייר ג'ומאייל, ראש הפלנגות.

הוא פותח חפ"ק אצלנו בבית,

ומהבית מתחיל לנהל את כל המצוד אחרינו,

לראות איפה אנחנו.

התחיל לשלוח את האנשים שלו, מגיעים למחנות,

מי זה זה שחטף אתכם?

-הצבא.

ופייר...

-פלנגות הם לא צבא.

פייר ג'ומאייל, זה היה פלנגות.

-פלנגות.

פלנגות הם לא צבא.

-הבנתי.

00:53:00

הם מיליציה אזרחית.

אבל יש לה כוח, היו נוצרים, אז, וכדומה,

ואז הפלנגות, ובמקביל,

ובמקביל לפלנגות, לפייר שומאייל,

כל היהודים, שכל אחד היה לו קשר, דרך אגב,

היהודים נמנו ברוב רובם, עם הנוצרים המרונים,

בבחירות היו מצביעים להם.

או לדרוזים.

ואז, מי שהיה לו קשר עם הקמיל שם,

הוא מהפלג השני של המרונים,

גם הפעיל אותו, ואז הגיעו כולם אלינו הביתה.

00:53:30

בקיצור, הבית שלנו הפך להיות,

זה בית ענק, בית של שבעה חדרים,

ועוד סלון, אמרתי לכם, ענק.

ואז זה הפך להיות חפ"ק מלחמה כזה.

עד שאיתרו אותנו, איפה אנחנו נמצאים,

באיזה מחנה,

ולא יודע מה קרה שם,

בקיצור, אחרי יומיים,

אני עייף, מותש, ילד בן 14,

לוקחים אותי, קוראים לי,

00:54:00

קוראים לאבא,

למפקד החקירות,

מושיב אותנו ליד שולחן, ואני ככה,

אני זוכר, אני כבוי, כזה,

ואז הוא אומר לו, הנה, קח את המצלמה,

קח את הפילם, תגיד לבן שלך, שפעם הבאה,

יצלם פרות וחמורים,

ולא יצלם את הצבא הלבנוני.

אז האבא, בלי פחד אומר לו,

תגיד לי, היה שם משהו בתמונות?

00:54:30

אומר לו לא.

אז הוא אומר, למה אתה אומר ככה?

הוא צילם את הצבא הלבנוני?

מה יש לצלם, הרי כל מה שיש לכם פה,

זה כמו גלגל אחד של אופניים בצבא הישראלי.

ואז אבא אומר להם, מה הצבא הישראלי

צריך את הצילומים של ילד בן 13 14 וכדומה,

ואז, אני זוכר שאנחנו חזרנו,

מן הסתם, החבר'ה האלה קיבלו דיווח,

00:55:00

כמובן, אנחנו הפסקנו להוריד להם שתייה ומים,

וקוקה קולה, וקפה בבוקר, וכדומה,

וארוחת בוקר בטח הם הפסידו,

ואחרי צהריים, את הפירות,

האבטיחים הקרים, וזה.

אז הם ניסו להתנצל, וזה הכול,

ואימא שלי אמרה להם, פה אין לכם דריסת רגל.

המקום שלכם זה למטה,

אם אתם תעברו מטר אחד,

אני אדווח עליכם למפקדת הצבא,

שיחליפו אתכם מפה.

00:55:30

הם, לא לקח להם הרבה זמן,

ובאמת התחלפו, ובא כוח אחר.

ואז אימא שלי ואבא שלי אומרים,

אתה לא מתיידד עם אף אחד,

אתה לא מתחבר עם אחד.

וזו הייתה הסיבה, שבאמת זירזה אותנו לעלות.

-לקום ולצאת.

לקום ולצאת.

אני זוכר שהיינו...

-מזל.

מזל.

כשהיינו קטנים יותר,

באמת חיי המשפחה היו מאוחדים.

הסבא נפטר בשנת 59',

00:56:00

אבל הסבתא מצד האימא הייתה עוד בחיים.

והיה, כל שבת,

אחרי שאנחנו יוצאים מבית הכנסת,

כל המשפחה, הדודים והדודות,

ואמרתי, האימא ואבא הם בני דודים,

אז גם המשפחה של האבא היו באים לסבתא

מצד האימא, כי היא נשארה, זקנה במשפחה,

יש פה, זוכר סיפור שמלווה אותי כל החיים,

כל שבת היינו נכנסים אליה,

00:56:30

ומברכים אותה, הייתה אישה אצילה,

ממשפחת כהן.

אשכר כהן, משפחה מאוד מיוחסת.

היא הייתה הילדה ה-18 מהמשפחה,

שכל ה-17 הקודמים נפטרו בגיל נערות, כאילו,

שנה שנתיים שלוש.

וכשנולדה, אז קראו לה אשל,

אשל בערבית זה חייה, שתחיה.

ואז אימא שלה עשתה לה נדר,

שהיא הלבישה אותה בגדים לבנים.

00:57:00

אמרה שהיא לא תחליף לה לבגדים צבעוניים,

עד שהילדה תגדל ותבקש.

זה הנדר.

והיא גדלה.

הלכה לבית ספר בגיל 5, 6, 7,

וכל הזמן, שמלה לבנה, לבנה,

לבנה, לבנה, לבנה, כל הזמן.

ופתאום יום אחד, נכנסת הביתה ובוכה.

אימא.

למה לבן?

בוכה.

00:57:30

ואז הסבתא, כאילו, האימא של הסבתא,

התחילה לבכות.

אמרה, זהו.

-זהו.

נגמר הנדר.

-כן.

מתרגש.

-זהו.

ואז הסבתא הזאת,

אימא שלי הייתה מאוד קשורה אליה.

הייתה לה עוד אחות, לאימא שלי,

היו שתי אחיות,

שקראו להם אדל ויודה,

והם 11 חודש ביניהם,

00:58:00

כמו תאומות, אימא שלי, הייתה לה תאומה,

שנפטרה בגיל צעיר,

ואחר כך נולדה זו, אחותה,

אז היו מאוד קשורות לסבתא.

וכל ערב שבת לפני ראש חודש,

היו הולכות לשוק של המטפחות ממשי,

מטפחות ראש ממשי,

נשים בלבנון, נשים נשואות,

נהגו לכסות את הראש במטפחות משי.

00:58:30

המשפחות המכובדות, אצילות,

והאחרות, מטפחות רגילות.

אז אימא שלי הייתה כל ערב שבת,

שלפני ראש חודש,

הולכת וקונה לה מטפחת,

מטפחת של משי.

והיינו מאוד קשורים לסבתא,

למה אני מספר את זה,

כי שבת אחת, בערב חנוכה,

סבא שלי נפטר בליל חנוכה.

והיא, 25 שנה לפניה.

00:59:00

והיא הייתה מתפללת כל החיים שלה,

שהיא רוצה למות בליל חנוכה,

כדי שהילדים שיקומו לומר קדיש, וזה,

שלא יצטרכו לקום בחורף פעמיים,

כאילו להטריח אותם, כן.

ואז ביום שבת, זה היה

ערב חנוכה, בלילה של חנוכה,

הייתה חולה מסוכנת מאוד,

אני לא ידעתי.

הייתי ילד בן 8, כן, אפשר.

00:59:30

יום שבת, ערב חנוכה,

כנראה הייתה חולה מאוד,

והיו לי דודים שהיו בחברה קדישא,

ומתמצאים בדברים האלה מאוד מאוד,

היה המוהל שלי, שחי 118 שנה,

היה נושי עם אחות של הרב,

הוא היה ראש החברה קדישא, ואז,

החליטו שמביאים את כל הילדים,

ואני הייתי בבית כנסת, בגיל 8-9,

רואה, שום דוד לא בבית כנסת,

אבא שלי לא בבית כנסת, לא הבנתי, ילד.

01:00:00

ואז, טוב, מה אני אעשה,

סיימנו את התפילה,

יצאתי מבית הכנסת לכיוון הבית של הסבתא,

ואני נכנס לבית, רואה, כל המשפחה.

כל הבני דודים הגדולים,

והדודים והכלות, והחתנים,

כולם בבית בסלון,

ויושבות נשים, מדמעות, בוכות, וזה.

ואני לא עושה חשבון, ילד,

,פותח את הדלת של החדר של סבתא,

וניגש ישר למיטה שלה.

01:00:30

עכשיו, היא הייתה על מיטה,

כמו שכתוב, אז,

עולים למיטה, למה עולים למיטה,

כי הייתה מדרגה שהיו עולים עליה.

היו צריכים לעלות שלוש מדרגות,

ואז עולים למיטה,

ומיטה עם סורגים, ועם כילה וזה,

והיא שוכבת במיטה, כולה,

מכוסה, אבל רק הראש זה,

ומתברר שהיא נפטרה באותו רגע, ואני לא ידעתי.

01:01:00

אז אני עולה בדרגש, מנשק לה את היד,

ואומר לה שבת שלום סבתא.

ואז אחד הדודים אומר,

תוציאו אותו, תוציאו אותו.

אז זה שאמרתי, שהיה המוהל שלי,

היה בחברה קדישא, אומר,

עזבו אותו, אל תבהילו את הילד.

הוא לא מבין, כלום, עזבו אותו.

כן, ואז נישקתי לה את היד,

ואמרתי לה שבת שלום, ויצאתי,

ואז מתברר, שממש שנייה לפני שנכנסתי,

01:01:30

היא נפטרה, ואמרו לה קריאת שמע.

אז זהו, הסבתא הזאת,

הייתה סבתא קשה, כמה שאהבנו אותה,

הייתה סבתא קשה, אנחנו גרנו,

כמו שאמרתי, בקצה הרובע,

והיא הייתה גרה באמצע רחוב צרפת,

מה שאמרתי לכם קודם.

ומתחת לבית שלנו ממש, הייתה אחת

הקונדיטוריות הגדולות ביותר של לבנון.

של לבנון, היו לה כמה סניפים,

01:02:00

קראו לזה ארלוקה,

זה על שם השיר הצרפתי שלמדנו אז.

שהיינו קטנים, בכיתה, ארלוקה מריספיר,

לא חשוב,

אז הקונדיטוריה הזו קראו לה ארלוקה,

והייתה שמה מעדניה בתוך הקונדיטוריה.

ומתחת לבית של סבתא הייתה חנות מכולת.

אז היינו באים מרחק של בערך

קילומטר וחצי אליה, בתור ילדים,

עולים אליה, סבתא את רוצה משהו?

אומרת כן.

01:02:30

הנה, קחו, זה חצי לירה, תלך, תביא לי

שני בקבוקי קוקה קולה מארלוקה, ככה אומרת.

אומר לה, אבל פה, סלים למטרה,

לא, לא, לא, לא, לא, אני לא רוצה ממנו.

הוא אדם רע, הוא גוי.

גוי, אצל יהודי לבנון,

בכלל, יהודי סוריה ולבנון,

המילה גוי, זה מוסלמי.

וערל, זה נוצרי.

ככה היינו מבדילים ביניהם.

אז היא אומרת, לא אני לא רוצה, זה גוי.

אני רוצה, תלך לערל, תקנה לי משמה.

01:03:00

כן, טוב, אז היינו הולכים,

קונים מארלוקה, חוזרים,

קח, הנה עוד חצי לירה, כביכול,

לך תביא לי 200 גרם גבינה כזאת וכזאת.

טוב סבתא, היינו עכשיו שמה, למה?

לא, לא, לא, לא, לא, אתה תשכח, קח עכשיו, זה,

הולכים, חוזרים.

טוב, עכשיו קח עוד חצי לירה,

לך תביא לי קופסה של לבן.

טוב, הולכים, מביא לה קופסה של...

01:03:30

עכשיו קח חצי לירה,

לך תביא לי שני בגטים צרפתיים ממנו.

ככה, זה היה הביקור אצל סבתא,

כל יום ראשון אחרי הצהריים.

הולכים אליה לשעתיים-שלוש,

מבלים אותם על הדרך,

תלך תבוא, תלך תבוא, תלך תבוא.

הייתה לי בת דודה.

קראו לה לילי,

היא בת יחידה בין שלשוה בנים,

היא הייתה חוצפנית כזאת,

אז הייתה נותנת לה כסף, כשאנחנו לא היינו,

אומרת לה, תלכי לארלוקה.

01:04:00

אז היא הייתה יורדת למטה, למכולת,

קונה מסטיק, משחקת וזה,

חוזרת אחרי עשרים דקות, חצי שעה,

כדי שהיא תחשבו שהיא הייתה,

הלכה את הדרך וחזרה,

ואז נותנת לה.

אבל היינו מאוד קשורים לסבתא הזאת.

מאוד מאוד קשורים,

היא לימדה אותי לסרוג.

כן, אני, את לא...

לימדה אותי לסרוג,

ולמידה את האחיות שלי כל מיני דברים.

01:04:30

כן, אני זוכר, כן בטח.

ליל פסח,

היה נעשה אצלנו בבית.

כל המשפחה מצד האבא,

ומצד הסבתא, אישתו של הרב,

שהיא גם בת דוד שלו,

-כן.

כולם היו מגיעים אלינו.

כי מצד הסבא השני, היו לו ארבעה בנים,

ושאר הבנות, היו הולכים אליו.

01:05:00

ואצלנו היו עושים את ליל הסדר,

אצל סבא, סלון ענק,

אני זוכר, הסבא היה

שוכב לו על ספה, ליד החלון.

בהטיה, כל ליל הסדר, ממש,

מוטה כל ליל הסדר,

אם זה חל באמצע השבוע, אז אימא ודודה,

אישתו של דוד, למעשה,

היו מכינות נרגילות,

מותר לעשן בחג.

אז היו מכינות לכל הגברים נרגילות,

01:05:30

והיו עושים את הסדר בכיף,

בעברית, בערבית,

שואלים את הילדים,

היותר גדולים, היותר קטנים,

מה למדת על ההגדה, מה פה, מה שם.

תלמיד של סבא, קראו לו חכם בראים שרמן,

הוא אחר כך עלה לארץ,

היה חזן של בית הכנסת של יוצאי לבנון בבת ים,

01:06:00

והוא היה אחד המורים של העברית בעליארוס,

אחרי שסבא כבר הפסיק ללכת,

היה הוא, היה מורה סקאבה, היה מורה האדים,

עוד מורים האדים, כן, כאילו,

היו כמה, אבל הוא לימד,

אני זוכר, בכיתה מסוימת,

ואז הוא לימד אותנו את ההגדה בערבית.

ויום אחד הוא אומר לי, זיתוני, בוא הנה.

היה קורא לי חכם אליהו ג'וניור, קטן.

בוא הנה, באתי, אני לא עשיתי כלום,

כיתה של ארבעים ילדים,

01:06:30

כן, תשכב על הרצפה,

אני שוכב על הרצפה,

קורא לשני ילדים, תורידו לו את הנעליים,

תורידו את הגרביים, ועושה לי פלאקות.

מה עשיתי?

הוא אומר לי, אני אגיד לך אחר כך.

וזהו.

היה מקובל, שבחג,

היו באים הקהילה, לבקר את הרב,

ואחר כך הולכים לבקר אחד את השני.

זה מנהג אצל יהודי סוריה ולבנון.

ואז, ביום פסח,

01:07:00

אני באתי כמובן, לפני פסח, סיפרתי לסבא,

בוכה, ודמעות, וזה,

הוא אומר לי, אל תדאג, הוא יבוא בפסח,

אני, נראה מה נעשה איתו.

מגיעים, אנשים אנשים ביום החג,

ופתאום נכנס המורה הזה, חכם בראים שרמן,

ויושב, ומגישים להם שתייה,

יין, כמובן, יין ביתי,

01:07:30

כי, הוא היה לו, הוא היה עושה יין

כשר לפסח, כשר בכלל, לכל השנה.

וקרא לו אשכול, והוא נעצר על ידי זה,

בגלל זה, במלחמת ששת הימים.

זה סיפור אחר.

אבל היו מגישים יין ביתי,

וכל אישה הייתה מתגאה ביין,

ובמאפים שהיו עושים, ביתיים, כשר לפסח.

אחרי שהוא בירך, והכל, וזה, הסבא לא רצה

להוציא לו את הרוח מהמפרשים בהתחלה,

נתן לו לשבת,

לאחר מכן אומר לו, תגיד לי, חכם בראים.

01:08:00

אתה נתת פלאקות לנכד שלי השבוע בבית ספר?

אז הוא אומר לו, כן.

אומר לו, למה, מה הוא עשה?

תגיד לי, אני אפרום לו את האוזניים.

אם הוא מפריע לך, הוא יקבל חינוך כמו שצריך.

אז הוא אומר לו, לא לא, הוא לא עשה כלום.

אז הוא אומר לו, למה נתת לו פלאקות?

הוא אומר, תשמע, כבוד הרב,

יש כמה, שלושה ארבעה ילדים בכיתה,

שכל כיתה עושים אותה ארבע פעמים.

בחורים גדולים, אני לא יכול עליהם,

והם מפריעים, והם מסיתים,

01:08:30

אז אני קראתי לנכד של הרב, נתתי לו מכות,

שהם יראו שאין פרוטקציות פה.

ככה שהם יפחדו.

אז הוא אומר לו, בוא תשכב פה,

עכשיו אני אעשה פלאקות לך.

אז בקיצור, אנחנו נחזור לפסח,

היה לילה מאוד מאוד מאוד,

מיוחד.

-מיוחד.

מה מיוחד בזה?

שאנחנו ינקנו את המסורת מבית אבא,

ואני חייב לספר לכם סיפור פה.

01:09:00

לפני כמה שנים טובות ישב פה פרופסור עסיס,

שהיה אז, בזמנו, מנהל מכון בן צבי,

זכרונו לברכה.

זוכרת אותו?

-לא.

אוקיי.

הוא יליד חלב, אבל בגיל קטן

מאוד מאוד מאוד הגיע ללבנון,

גדל בלבנון, תקופה מסוימת הוא יצא לטורקיה,

ולאחר מכן יצא בשליחות לספרד,

בקיצור, היה בהרבה מדינות.

הוא ישב פה, ומשה זעפרני אומר לו,

01:09:30

תגיד, אתה לבנוני, טורקי, חלבי, ספרדי?

מה אתה, מה, אתה שעטנז, כזה, מה אתה מרגיש?

הוא אומר, בואו תראו,

אני גדלתי רוב ימי בלבנון,

ואני מרגיש לבנוני לכל דבר.

רק פעם בשנה אני מרגיש חלבי.

אז הוא אומר לו, למה, מתי?

אומר לו, בליל פסח.

שואל אותו, למה בליל פסח?

הוא אומר, ליל פסח, זה הלילה היחיד,

01:10:00

שההורים מעניקים לילדים

מה שהם ינקו מבית אבא.

זאת אומרת, הם לא לוקחים את זה מהרחוב.

ילד שמגיע ממדינה אחרת לפה,

גדל עם הזה, משתלב, מתערב, מעצם בכל הקהילה,

ואז הוא הולך עם הילדים, זורם עם הזרם,

בבית ספר, ברחוב, בכיתה, במסחר,

אבל בליל הסדר זה הלילה היחיד שהוא,

האבא מעביר לילדים, לנכדים מה שהוא קיבל.

01:10:30

איך אני אגיד לך את זה, הבן שלי, גם היום,

הבן שלי הקים אתר,

שנקרא כארז בלבנון.

אם אתם רוצות שמה,

יש את כל הקהילות שהיו בביירות.

צידון, טריפולי, צור, ממש,

הוא תיאר את הכול, דברים אדירים.

הוא הגיע עד לחמישים רבנים,

לפני 400 שנה, 500 שנה,

בקיצור, הוא מרגיש שהוא מדיר אל-קמר.

הוא יליד הארץ, אימא שלו טריפוליטאית והכול,

אבל הוא, יש לו את ההמשכיות

של יהודי דיר אל-קמר.

01:11:00

למה, כי הוא שומע את זה בבית, הוא מרגיש,

זה גם מה שינקנו בליל הסדר.

זה היה בליל הסדר.

לעומת זה, פורים,

זה היה המוני, מאוד יפה.

בפורים היה הבלמשקה, והיה הקרמס,

קרמס זה היה תחרויות של משחקים,

והיינו, כל בתי הספר היהודים מתאספים בחצר,

של בית היתומים, ואז שמה היו משחקים ופרסים,

ולאחר מכן הייתה תחרות תחפושות,

ואז כולנו היינו ביחד.

01:11:30

ט"ו בשבט היה לילה מאוד מאוד מעניין,

מאוד יפה.

שהיו, היינו מסבים ליד שולחנות,

ובסוף הערב היו לוקחים שקיות גדולות,

לכל ילד, שמים לו מכל סוגי הפירות,

למחרת לוקחים זה לבית ספר, ועושים תחרויות,

זה אתה קיבלת, זה אתה לא קיבלת את זה,

אבא שלי קנה תפוחים, אבא שלך הביא זה,

אז זה היה, גם, משותף לכל הקהילה.

ראש השנה, כיפור, זה בבית הכנסת,

אז אתה עם כל הקהילה.

01:12:00

שבועות, אתה בליל שבועות בבית הכנסת,

סוכות, כולם מסתובבים אחד אצל השני.

פסח זה היה החג,

שהוא הטביע את חותמו עלי הכי הרבה.

על אף שבסוכות, אני זוכר,

לנו לא היה מקום לעשות סוכה,

אז היינו יורדים אצל השכנים,

שהיה הדוד של סבא, אח של הסבתא,

דרך אגב, הוא, כשהיה גיוס לצבא הטורקי,

01:12:30

זה קוריוז מאוד זה, שמו אותו בבוידם,

הוא היה קטן ממדים,

גם היום, הילדים שלו נמוכים,

שמו אותו בבוידם, במשך 4 שנים של המלחמה,

בתוך ארגז, שעשו בו חורים,

ועל הארגז הזה שמו

כל מיני חפצים עתיקים וכדומה,

זאת אומרת, אם בן אדם נכנס לבית,

לא שם לב בכלל,

שבכל פעם שהיו מעלים לו ארוחת

בוקר, צהריים, ערב, היו צריכים לעשות שמה...

01:13:00

אז בסוכות, אחד הדברים שאני תמיד חיכיתי לזה,

זה, יש מנהג אצל יהודי

סוריה ולבנון, דמשק ולבנון,

שבליל ראש השנה שמים המון המון המון

דברים חדשים, פירות העונה,

כמו עינן וזארור, זה סוג של פירות

שאין להשיג את זה בארץ.

אז הקלמנטינות והתפוזים,

01:13:30

והדברים החדשים, שיוצאים ממש באותה עונה.

בין היתר זיתים.

היו מביאים זיתים, קונים אותם,

עושים אותם בבית, שמים את זה בסיד,

בסיד, ואחר כך אוכלים את זה,

מברכים שהחיינו לראש השנה,

וזהו, אסור לאכול מזה יותר, עד סוכות.

בסוכות, בסוכה מכניסים את זה,

אצלנו במשפחה, בכל אופן, ככה היה.

ואז הייתי מחכה,

לסוכה שהייתה בבית הכנסת,

01:14:00

למה בבית הכנסת?

כי אבא היה מביא צנצנת ענקית,

ורוצה לכבד את כל הקהל,

שיטעמו מהזיתים שהאימא עשתה,

כל אחד היה מתפאר במעשה ביתו,

ואז שמה, הייתה האפשרות,

אחרי ראש השנה, פעם הראשונה לאכול זיתים,

לטעום, ואז לוקחים את הלחם,

הפיתה הלבנונית,

פיתה דקה מאוד מאוד מאוד מאוד,

היום עושים את זה בארץ,

פה, ביער כרם, השגחה של הבד"ץ בית יוסף,

01:14:30

פיתה דקה, ממש כמו נייר, כמו עלי נייר,

והיינו מכניסים בתוך זה את הזיתים הגדולים,

עם, כמו שאמרתי, עם הגבס,

ואוכלים את זה, זה היה בסוכות,

זה היה האטרקציה של סוכות, כביכול.

אני זוכר בתקופה הזו, של החגים,

ראש השנה, כיפור, סוכות, ימי סליחות.

היינו הולכים, אנחנו גרנו בקצה הרובע,

והבית מדרש שלנו היה כמעט בשליש אחרון,

01:15:00

של הרובע היהודי, זו ירידה כזאת,

שהיינו מגיעים,

בכל הרובע, כל הוואדי, בעיקר מהחצי והלאה,

היה מואר, מואר, להבדיל אלף אלפי הבדלות,

כמו העיר העתיקה ברמדאן.

מוכרי הממתקים, הבקלאוות למיניהם,

מוצף ברובע,

ערבים, שהיו מביאים למכור ליהודים,

היינו יוצאים מבית הכנסת בשעה שש,

שש וחצי בבוקר, אחרי תפילה,

01:15:30

ואז כל אבא קונה לבן שלו

לארוחת בוקר איזה משהו מתוק,

וכדומה, זה כל חודש אלול,

בעיקר בעיקר בעיקר, זה הולך וגבר,

בין ראש השנה ליום כיפור,

אחר כך, בין כיפור לחג הסוכות,

אחר כך, בחגים כאילו,

בפורים, זה היה הדברים האלה.

מה כן היה בפורים, היופי ברובע,

שהיו צצים כל מיני דוכנים,

01:16:00

של כל מיני אנשים פרטיים,

חנויות שלא היו, כאילו דוכנים כאלה,

ומוכרים את החומרי נפץ,

לפורים, זה היה מותר בלבנון.

לא היו בעיות כאלה,

היינו קונים עוד לפני כן,

זה היה כבר שבוע-שבועיים לפני פורים,

הרובע מתחיל להיות מלא חנויות,

כל העסקים ברובע, כולם,

גם מי שמכר בגדים,

היה לו את המלאי של הדברים האלה,

נכנסת, קנית,

01:16:30

היה בכיתה בלבנון,

היה מגבה, שהמורה הייתה יושבת עליו,

זה כמו סטפ כזה גבוה,

כדי לראות את כל הכיתה,

-כמו במה כזאת.

כן, במה כזאת, שמכוסה קדימה,

הייתה מכניסה את הרגליים בפנים,

יושבת על הכיסא,

ולא פעם ולא פעמיים, היו שובבים, אמרתי לכם,

בעליארוס היו ילדים,

01:17:00

שכל כיתה עשו אותה שלוש וארבע שנים,

היו עושים דיפלומה על כל כיתה.

כאלה בטלנים, שלא זה,

וההורים שלהם, לא אכפת להם מהם,

היו כל כיתה, היו רוב הכיתה,

30, 35, 40 ילד,

אבל היו ארבעה חמישה תמיד,

בסוף הכיתה, עבריינים כאלה.

ואז הם היו הראש המפותח,

והיו מפריעים בכיתה,

ואז היו קונים את הדברים האלה,

וקשורים אחד עם השני, הייתה לנו מורה בהריון,

01:17:30

ועשו חבל דק, כאילו, מצמר שנשרף,

מאחורי הכיסא שלה, שהיא לא רואה את זה,

באורך של 2 מטר, 3 מטר,

והציתו אותו ככה, בלי משים לב,

ודווקא אותם שלושה ארבעה ילדים,

אחד אחרי השני, בהפרש של חצי שנייה,

ביקשו לצאת לשירותים.

01:18:00

ואז שהגיע הזה לחומר נפץ,

והתפוצץ לה מתחת לרגליים, והייתה בהיריון.

ועשה רעש גדול בבית ספר,

ושלושת העבריינים האלה לא בכיתה,

אי אפשר להאשים אותם,

ואז כל הכיתה הייתה צריכה לעבור חקירות,

והיינו ילדים קטנים,

בגיל 11, 12, 13,

עליתי בגיל 14 וחצי.

התחושה ברובע הייתה מעורבת,

01:18:30

מצד שני, רוצים כבר לצאת,

אחרי ההפגנות האלה, כמו שסיפרתי,

ואז אנחנו, אבא שלי דיבר עם אימא,

היינו ילדים, אני הייתי בן 14, אחותי בת 13,

והשנייה בת 10, והקטנה הייתה בת 3.

ואז דיברו, התלחששו ביניהם,

זה היה אחרי הבר מצווה שלי,

שאנחנו, את הבית הענק הזה שיפצנו.

שנה לפני כן שיפצנו,

תתארו לעצמכם בית כזה, ארמון.

01:19:00

שיפצנו וילונות בגובה של 9 מטר, 10 מטר,

היינו צריכים להביא סולמות של מכבי אש,

כדי לעלות לתלות אותם,

והכול היה משופץ, הכול חדש.

לצאת, זה לעזוב הכול.

-בדיוק, הייתה בר מצווה של בן מלכים,

ואז הם דיברו ביניהם, נו מה עושים?

גם הסלון, ארבעה סלונים היו,

ארבע יחידות סלון.

מתחילים למכור, ורוצים לעלות,

אז הם הסכימו ביניהם שעולים.

01:19:30

היה לאבא בן דודה,

-והיה מותר לדבר על זה בגלוי?

לא, לא דיברנו בזה בגלוי,

לא שהיה מותר, אבל לא רצו.

לא רצו פשוט, השכנים הנוצרים, והסונים,

והמוסלמים, והשיעים, והדרוזים,

כולם ידעו שהיהודים עוזבים לישראל,

אבל לא הייתה עלייה ישירה,

הייתה עלייה או דרך טורקיה, או דרך צרפת.

זאת אומרת, הסוכנות, הייתה לה נציגות בלבנון,

01:20:00

קראו לזה האייס,

סוכנות האייס האמריקאית,

שהיא הייתה מטפלת מטעם הסוכנות הזו,

ואגב, כל מטען של יהודי שיצא,

כדי שיזהו אותו במדינת היעד,

להביא אותו חזרה, אנשי הסוכנות,

כדי לעשות העברה ישירות,

היו כותבים באותיות ענקיות, האותיות לועזיות,

RNBH,

זה רבי מאיר בעל הנס.

01:20:30

זה היה הקוד בין הסוכנות

במדינת היעד, לכאילו,

יצאנו לצרפת, אז שמה האוניות

היו מביאות את המטען לצרפת, בצרפת, בנמל,

אנשי האייס והסוכנות היהודית

היו מזהים כל מטען כזה,

ישר מעבירים אותו לאוניה ישראלית.

-כן.

אז ההורים שלי התלבטו בהתחלה,

אבא, העסק לא הלך, היה לו מאוד קשה,

תקופה מאוד מאוד קשה,

01:21:00

הוא עבד סיטונאי, שייבא סחורות מאירופה,

ומכר למדינות המפרץ, בעיקר,

כווית, סעודיה, בחריין, וכדומה,

-כן.

ובגלל המלחמה והמהומות שהיו בלבנון,

הפסיקו להגיע הסוחרים מהמפרץ,

ואז הוא הרגיש שהעסק לא הולך טוב,

ואחרי הסיפור שהיה,

בגלל מה שנעשה לנו, המצלמה, וכדומה,

ואז הפלסטינים התחילו להרים ראש.

01:21:30

זו הייתה הבעיה המרכזית.

ברובע היהודי,

בתוך הרובע, ממש בלב הרובע,

איפה שהייתה המאפייה של אבו אדהם,

הייתה שמה שכונה ענקית, אבל ענקית ענקית,

שהיו גרים שמה כורדים.

ושם, לא הרגשנו איתם כלום,

לא היו בעיות איתם בכלל.

כשבאו הפלסטינאים להשתכן בתוך הכורדים,

אז התחילו המהומות,

והתחילו להסית אותם, והיהודים,

ניקח להם את הבתים, ופה, ושם.

01:22:00

התחלנו למכור חלק מהרהיטים,

וכל פעם שהיו מגיעים דודים,

היה אצלנו בבית,

אנחנו היינו אחת המשפחות הראשונות,

שקנתה טלוויזיה בשנת 66,

ואז הייתה כזו מסורת, כל יום חמישי בערב,

באים כל הגברים של המשפחה אצלנו בבית,

והנשים הילדים, כולם, סלון ענק,

הילדים רואים טלוויזיה,

והגדולים יושבים,

ואימא שלי הייתה עושה

המון חמוצים, הרבה מאוד,

01:22:30

אז אחרי הבר מצווה היו לנו ארונות מלאים.

אז כולם היו באים לאכול מזה,

ואז היו אומרים לנו כולם, אומרים ההורים,

כי לא שמענו, לא דיברו איתנו,

אל תסעו, ומה תעשו, בפלסטין אין מה לאכול,

ותראו, ייקחו את הילדים לקיבוצים,

ואתם תתנתקו מהם, והבן ילך לצבא,

כולה יש לכם בן אחד, 3 בנות,

היו דיבורים כאלה,

ואנחנו בתור ילדים, שומעים.

אבל אבא שלי החליט חד משמעית,

01:23:00

אימא הייתה איתו בכל אורך הדרך בדבר הזה.

היו לה שתי אחיות כבר בטבריה,

אז היא גם הייתה נוסעת הרבה.

זהו, החליטו שעולים,

ואז, כל שבוע, שהיו מגיעים הדודים, רואים

שנמכר איזה רהיט, או נמכר איזה חלק מהבית,

ישר שמים לב, אומרים, אוי ואבוי.

באמת, אלה רציניים,

אלה רציניים, אלה רציניים,

יום אחד הם הגיעו,

יום חמישי, אני לא אשכח את זה,

ופתאום רואים שכל הווילונות ירדו.

01:23:30

זה מבצע, זה, להוריד כזה דבר,

אתה אמיתי, אתה רציני.

ואז הבן דוד של אבא שלי,

מצד ה... הבן דודה שלו,

קם, היו ידידים בלב ונפש,

קם ונתן לאבא שלי שתי סתירות.

הוא אומר לו, אתה לא תיסע.

אתה לא תהרוס את המשפחה.

אז אבא שלי אמר לו,

אני זוכר, ככה.

הוא נהרג בתאונת דרכים אחר כך, בלבנון.

הוא היה מיל מכס, אז הוא אמר,

אבא שלי אומר לו, תראה,

01:24:00

אם היה מישהו זר, הייתי קובר אותו עכשיו פה.

אבל בגלל שאתה, הוא אומר לו ככה,

בגלל שאתה אומר לי את זה מאהבה,

אז אני מבין אותך.

קצת כאילו,

-כן.

חטף את הסטירות מאהבה.

ואז התארגנו, ובאמת, התחלנו לראות פתאום,

אבא שלי עזר לכל המשפחה,

גם בשנת 56',

היו הרבה יהודים שעלו לארץ.

01:24:30

היהודים הפחות אמידים, יותר מסכנים וכדומה,

ואז הקהילה, היא דאגה לארגן,

והייתי הולך איתו לכל מיני מקומות,

בתור ילד, בגיל 4-5,

הוא היה עוזר לארוז, וכדומה,

ואז כשראיתי שארגזים מעץ היו מגיעים הביתה,

הבנתי שגם אנחנו

באמת באמת באמת מתחילים לעלות.

ואז אתה, אני בתור ילד,

בגיל 12, 13, 14,

הייתי ציוני, אמרתי לכם,

אנחנו גדלנו בבית ציוני,

כתבתי שירים, יש לי אותם עד היום.

01:25:00

כתבתי אפילו דרשות

לעלייה לארץ ישראל, וכדומה,

אז זה מאוד מאוד מאוד תמרץ אותי.

אחיות שלי פחות.

אחות שלי הגדולה יותר,

הקטנה הייתה בת 3, לא הבינה כלום,

אבל אנחנו היינו מאוד מאוד במרץ,

ואז כל דבר שאבא היה צריך, אומר לאימא,

תביא זה, מיד רצים, אנחנו,

לשים בארגז, כאילו זה מצווה להכניס לתוך הזה,

ולארוז ולדפוק את המסמרים.

כשאבא היה גומר איזה ארגז, ממסמר אותו,

שם במצד, וכותב עליו RMBH,

01:25:30

היה הולך לישון, לנוח,

אני הייתי לוקח מסמר,

ודופק עוד פעם בארגז, כאילו

זה מצווה, והדברים האלה,

מאוד מאוד היינו...

-מעורבים בזה.

כן, מעורב, כל הבית,

היינו מאוד מאוד מעורבים בזה,

עד שהגיע היום, לפני שאנחנו עלינו, בשבועיים,

יש לי בת דודה פה בבת ים,

שבאים עם הילדים שלהם,

גם כן, עלו לפנינו,

הם היו אמורים לעלות,

01:26:00

עזבו את הבית, מסרו את הבית,

באו לישון אצלנו שלושה ימים,

ואז אני נתתי לילדים שלה פנקס,

שישבתי וכתבתי איתם ככה בעברית,

עברית וערבית, כאילו,

מילים, סבאל אלחיר, בוקר טוב,

-כן.

תודה רבה, שוקרן, וזה, כתבתי להם,

והרגשתי כאילו שכבר אני מורה,

ואני כאילו, נמצא בארץ.

ונפשית, באמת היינו מוכנים לדבר הזה.

אני לא אשכח, באותו יום, שהגיע הקונטיינר,

01:26:30

והתחילו הסבלים, אז לא היו מנופים וזה,

הכול היה על הגב.

אנחנו היה לנו בית,90 מדרגות.

הסבלים היו מורידים את הדברים האלה,

מכניסים בתוך הקונטיינר,

באו הבעלים של הקונדיטוריה,

שאמרתי לכם, קונדיטוריה גדולה,

הם היו, יש זמרת גדולה מאוד בלבנון,

קוראים לה סבאח.

הייתה זמרת מפורסמת, הם בני דודים שלה,

הם גרו בעיירה ליד עלי,

ושיחקו עם אבא בזמנו, כשהיו צעירים, בכדורגל.

ואז הם ידידים היו.

01:27:00

היו מגיעים אליו, נלחמים עם הסבלים.

אומרים, תעזוב, תעזוב,

אני אתן לך את המשכורת שלך, פי שלוש,

אל תוריד דברים.

עד כדי כך.

-שלא ילך.

אל תוריד דברים.

תבוא, אדוני סבל, כמה אתה מקבל?

50 לירות? הנה, כך 150.

עזוב, תלך לבית שלך, אל תוריד מפה דברים.

ובכו, עמדו בכו.

שיעים.

שיעים, היה לנו צבאי.

קרוב לשכונה, היה שייח דרוזי,

01:27:30

שבא ואומר, אנחנו ההגנה שלכם.

שידרכו עלינו, לפני שיפגעו בכל.

אתם לא תעזבו.

אימא שלי אומרת לו,

מה אתם רוצים, אנחנו נוסעים לברזיל.

אז הוא אומר לה, איזה ברזיל, איזה בטיח?

למה, ברזיל הייתה קהילה מאוד גדולה,

של לבנונים, דרוזים, ושיעים,

ונוצרים וכדומה, עד היום.

ואז הם אומרים, איזה ברזיל,

אתם נוסעים לישראיל,

אתם, ככה היו אומרים, בקול.

01:28:00

ואנחנו ניסינו, כביכול, להתכחש,

אבל אין מה לעשות.

וזה היה מאוד מאוד מאוד מרגש.

-כאב להם.

כאב להם, אנחנו כשעזבנו את הבית,

הלכנו לדודה שלי, כאילו מסרנו את הבית,

עוד לא מכרנו אותו, לא הצלחנו למכור,

אז השארנו את המפתחות

לבני דודים, שהיו מתחתינו,

ולשתי לילות ישנו אצל דודה שלי, בלב הרובע,

למחרת, כשבאו המוניות לקחת אותנו,

01:28:30

איזה, עשו לנו מסדר צבאי,

אתה לא מדבר שום מילה בעברית,

אתה לא אומר ישראל,

אתה אומר שאנחנו נוסעים עכשיו לטורקיה

לשלושה ימים, ולברזיל לאחר מכן.

ובאו עשו לנו,

ובמטוס, שאנחנו עלינו באייר ל...

-מי עשה לכם, אבא ואימא?

אבא ואימא והדוד,

שאמרתי לכם שהוא היה פחדן גדול.

וממש, משטר צבאי עשו לנו,

והפחידו אותנו,

01:29:00

ובמטוס, ממש לא להגיד

שום מילה ליד הדיילות, לא כלום,

איך שאנחנו נחתנו באיסטנבול,

זיהו אותנו אנשי הסוכנות,

לקחו אותנו, הגענו למלון,

אבא שלי אומר, אתה יכול להיות חופשי.

אז אימא שלי אומרת לי,

לא, לא, לא, לא, לא.

למה אימא חמש שנים לפני כן,

היא נסעה עם דודה,

והבן דודה, היה ילד בן חמש,

לפגוש, הדודות מטבריה באו לאיסטנבול,

01:29:30

אז הם עדיין בפחד הזה, של שמא,

מי, מה, מו, נחזור ללבנון, לא נחזור ללבנון,

אז אימא פחדה קצת.

היינו ארבעה ימים, חמישה ימים, באיסטנבול,

הדוד הזה שאמרתי לכם,

היה תומך בבית כנסת, היה גם שמה,

ערב אחד הביא אותנו לביוקדה,

זו איזו עיירה,

מחוץ לאיסטנבול, אתה נוסע באוניה,

יש שמה קצב יהודי,

הלכנו, אבא שלי בדק את הכול,

עשינו על האש באותו לילה,

ולמחרת טסנו לארץ.

01:30:00

כשהגענו לארץ, אבל הייתה הרגשה שונה לחלוטין.

אנחנו בלילה הראשון ישר הגענו לדודה שלי,

שהיא הייתה גרה ברחוב העלייה 10 בתל אביב.

היינו שם שבועיים שלושה שבועות,

הסוכנות ריכזו את יהודי לבנון,

רוב רובם ברמת הנשיא,

וחלק כאן, בקריית שרת.

היות ורוב המשפחה של אימא היו שם,

היא רצתה לשם,

01:30:30

ואז בסוכנות זה כמו בצבא,

זה בדיוק, מה שאתה מבקש, אתה מקבל הפוך.

כן, תבקש תה, תקבל קפה הפוך,

תבקש קפה הפוך, יתנו לך סודה.

אז ביקשה שמה, אמרו לה לא,

רק קריית שרת.

והתעקשו והתעקשו והתעקשו,

שלושה שבועות לא רצינו לחתום על דירה,

עד שלא הייתה ברירה, חתמנו פה,

ואחר כך לא,

גדלנו כאן, ואנחנו אוהבים את המקום.

הייתה קליטה קשה, אני לא אגיד שלא,

01:31:00

אבא לא עבד תקופה מסוימת,

אימא, היה לה מאוד קשה,

היא הייתה צריכה לעבוד בתור תופרת,

ולהתרוצץ, ואוטובוסים,

אז התחבורה לא הייתה כמו היום,

לנסוע לרמת אביב היה צריך ארבעה אוטובוסים,

צריך תחנה מרכזית, וזה,

היה סיפור לא פשוט,

אבא, אחרי שנה וחצי,

באחת הנסיעות שלו, עבד סוכן,

נסע לחיפה, ואחרי חיפה נסע לירושלים,

ואחרי ירושלים, באותו יום, לבאר שבע,

חזר בלילה ב-11, חטף התקף לב,

01:31:30

וזה לא היה פשוט.

ואז אני הייתי צריך להיות בצבא, לפני גיוס,

ביחידה קרבית, ואז ביקשתי קרוב לבית,

וזה אכזב אותי,

כן.

-ואחר כך היה זה, לא היה פשוט.

ואחר כך, ברוך ה', זה.

-איפה למדת?

אני למדתי פה בתיכון יבנה,

בחולון, תיכון דתי יבנה,

שלוש שנים, ואחר כך התגייסתי לצבא.

שלוש, כי הגעתי כיתה י'.

י', י"א, י"ב,

כן הגעתי בגיל, וודאי.

-לא גיל פשוט להגיע.

01:32:00

ודאי, ובחופשים, בקיץ,

הייתי הולך לעבוד, לעזור לאימא.

כי אבא היה עדיין חולה אחרי התקף לב,

לא כל-כך פשוט,

אז, זה לא כמו היום, התקפי לב, היום,

אחרי שלושה ימים כבר הולכים לעבודה,

אבל אז זה לא פשוט,

אז לעשות ניתוח לב, זה היה שנתיים שלוש.

ובגלל ההתקף שהוא קיבל באותו זה,

אז עשו לו ניתוח לב פתוח.

אבל זה לא היה פשוט.

ההפתעה שלי, אז,

01:32:30

טוב, אז הרבה דברים, מאז שהגעתי לארץ,

היו מאוד מעניינים, מאוד יפים,

ההפתעה שלי, הגדולה ביותר,

הייתה, ובזה נסיים,

כי היא על גחלים,

אני הייתי, כמו שאמרתי,

מסופח ליחידת הצנחנים מיחידת מודיעין,

וכל לילה היו הקרבות בביירות,

לקראת ביירות,

לקראת נמל התעופה של ביירות,

מדרום, צפונה,

בשיטת הסלמי.

-מדבר הרבה אחרי זה.

01:33:00

80, 82.

82, כל לילה היה קרב של הצנחנים,

להתקדם לכיוון שדה התעופה ביירות,

אבל בשיטת הסלמי, כל לילה,

עוד 40 מטר, עוד 50 מטר, עוד 300 מטר.

ואיזה לילה מסוים, בא מפקד החטיבה יה-יה,

ואומר לי, אני הייתי כאילו, צמוד אליו,

בגלל גם, שהייתי יליד לבנון,

גם בקצין מודיעין, וכדומה,

01:33:30

ואז הוא אומר לי,

זיתוני, הלילה זהו.

נגמר הסלמי, נכנסים לשדה התעופה.

יש לנו כאן עוד 300-400 מטר,

ואנחנו אמורים להיכנס לתוך השדה.

ואיך שהיחידה פרצה לתוך השדה,

ועלינו על המסלולים של ההסעה של המטוסים,

אני הייתי עם הנגמש, עם הכוחות הראשונים,

והייתה לי הרגשה מעורבת,

01:34:00

ממש, של בכי ושמחה.

נזכרתי,

82, ו-68, תעשי את החשבון, כמה שנים זה?

פחות מ-20, 15 שנים.

בערך.

שאיך נסעתי, בכיוון ההפוך על המסלול.

יצאתי במטוס של אייר לימה לכיוון טורקיה,

ועכשיו אני חוזר,

01:34:30

במסלול הפוך, מלמטה למעלה,

עם כוחות צבא ההגנה לישראל.

איזה מסר.

קודם כל, לדעת, ולהשריש את זה,

אנחנו לא דיברנו על זה בכלל בסרטון,

קהילת יהודי לבנון הייתה

הסוכנות הגדולה ביותר,

01:35:00

של הסיוע והעברה של היהודים

שברחו מהשואה, לעלות לארץ.

מהשואה?

-מהשואה.

לא היה עובר ליל שבת בקהילה,

שבתי הכנסת לא היו מתמלאים בפליטים,

שהגיעו דרך טורקיה,

עם בקשה מהרב הראשי של טורקיה, החכם באשי,

לרב הראשי של ביירות,

לדאוג לסדר סרטיפיקטים,

01:35:30

זה עוד לפני השואה,

לסדר סרטיפיקטים ליהודים שרוצים לעלות,

לפני השואה.

-לפני השואה, ובשואה,

כל אלה שהצליחו לברוח מהשואה,

שעברו דרך טורקיה, סוריה, הגיעו לביירות,

בביירות הייתה תחנת המעבר האחרונה,

ששמה סידרו להם,

אם זה על ידי סירות, מבריחים דרך הים,

ואם זה על ידי הגבולות, וידוע הסיפור

של שולה כהן, שהבריחה,

ואני רוצה להגיד פה,

01:36:00

שלא רק שולה, עם כל הכבוד והערכה,

ודוד הבן שלה למד איתי בכיתה,

ואנחנו ידידים טובים, וגדלנו, כולנו,

ואנחנו גם חלק משפחה מצד מאיזשהו צד מסוים,

אבל היא לא הייתה לבד.

שולה, היה לה צוות שלם,

אפשר להגיד, חטיבה שלמה של יהודים,

שהיו בלבנון, אם זה ז'אק קובה,

לא, סליחה, יוסף קובה, אבא של ז'אק קובה,

ואם זה עבדו עבוד עליו השלום,

ואם זה המוכתר, ואם זה הרבנים,

01:36:30

ואם זה כל יהודי לבנון, לא היה בית,

שאין לו יד ורגל בסיוע לעלייה,

של יהודים, גם מהשואה,

וגם יהודים אחרים שרצו לעלות לארץ.

זה היה, כן, וזה לא יודעים, וזה חבל.

מדברים על סיוע פה, סיוע שם,

של כל מיני קהילות, וכל מיני זה,

ויהודי לבנון, הם לקחו חלק מאוד מכובד,

01:37:00

בלתי מבוטל, בעליות לארץ.

-כן.

הם סידרו סרטיפיקטים,

והם, בכל התקופות, כל הזה,

זה מסר אחד, שאני הייתי מאוד מאוד מאוד רוצה,

שהקהל, הציבור, ידע.

שיהודי לבנון, הם לא שקטו על השמרים שלהם,

אלא היו פעילים,

אין בית, אני לא בא להגיד,

שאצלנו בבית היה שיא העלייה,

כל בית ובית בלבנון,

כל יהודי ויהודי,

שהוא הרגיש לבנוני, ואין לו פחד,

01:37:30

צריך לקחת את זה בחשבון,

היו כאלה שחששו, שאם יתפסו אותם,

הם סורים, הם חלקים, הם קמישלים,

הם עיראקים, אין להם נתינות, הם איראנים,

יגרשו אותם, אבל מי שהרגיש יהודי לבנוני,

לא היה לו פחד,

ואדרבה, עזר וסייע כמה שיותר,

במלחמת העולם הראשונה מספרים,

שהיו מגיעים כוחות,

של בנות הברית,

01:38:00

עוגנים בנמל ביירות, היו הסבים,

והיו נכבדי הקהילה הולכים לנמל,

שואלים, מי יהודי?

מביאים אותם.

במלחמת העולם השנייה,

היו מגיעים כוחות של, לא רק הבריגדה,

הצבא הבריטי, גם שמה היו חיילים יהודיים.

ואז היו מארחים אותם, בצבא הצרפתי, כמובן,

היו הודעות מטעם הרבנות והקהילה,

01:38:30

למפקדי הכוחות, והמושל הצרפתי של לבנון,

שאם יש חיילים יהודיים,

ליל פסח, ראש השנה, כיפור, רוצים לחגוג,

היו מארחים אותם.

עומדים בבתי כנסת, סליחה,

והגבאים מודיעים, רבותי,

יש לנו 30-40 חיילים,

מי שרוצה, וחוטפים אותם.

זה מסר שחייבים...

-נכון.

להנחיל לדורות, מה עוד?

01:39:00

שיהודי לבנון היו ציונים.

אי אפשר להגיד שלא, הרבנים ולא רבנים,

כולם, לא היה שם ספק כהוא זה.

והייתה פעם תחרות מכתבים, חלופת מכתבים,

בין הרב קוק, ידוע הרב קוק,

הוא היה מייסד הרבנות הראשית,

והבן שלי לומד במרכז.

אבל, בין הרב קוק לרב שבתאי בחבוט,

מי יותר ציוני. 

והרב שבתאי בחבוט ניצח בחלופת מכתבים,

והוא הוכיח לו שהוא, הרב שבתאי בחבוט,

והקהילה של ביירות,

יותר ציוניים מתושבי הארץ.

יפה.

-טוב?

טוב, תודה רבה רבה לך.

-בבקשה.

אלי זיתוני

מראיינ/ת -
אורך הסרטון:
01:33:41
תאריך הצילום:
01/01/1
מקום:
בירות
,
לבנון
פלייליסט (0)
00:00:00

סיפורי חיים נוספים:

חיפוש

קוראים לי אלי זיתוני.

אני יליד לבנון.

נולדתי ב-53'.

ובליל ל"ג בעומר, זה קל לי יותר להגיד תמיד.

י"ח באייר.

-כן.

באיזו שנה?

-ב-53'.

53', איפה?

-כן, בלבנון, בביירות.

בביירות.

-כן.

אני בעיקרון, בשנים האחרונות,

מאז קום המדינה, בלבנון היו,

למעשה, שתי קהילות מרכזיות,

קהילה אחת בביירות, קהילה גדולה,

קהילה הרבה יותר קטנה בצידון.

כן.

-אבל בעבר היו עוד קהילות בלבנון,

היו בטריפולי,

אנחנו, למשל, המוצא שלנו

הוא מאזור שנקרא דיר אל-קמר, באזור השוף.

בשנים האחרונות,

בית התפוצות, סליחה, מכון בן צבי,

מוציא קבצים על קהילות, ספרים על קהילות.

ואז הוא רצה לספח קהילת סוריה ולבנון.

והובלנו שם מלחמה עיקשת, בשנת 2007,

הקמנו ארגון שנקרא איל"י,

ארגון יוצאי לבנון בישראל,

בראשם של יעקב קמחין, ומשה זעפרני,

יצחק לחם, שבתאי סרור,

ועוד חברים אחרים,

ונלחמנו מאוד במשרד החינוך,

והובלנו מהלך להפריד בין סוריה ללבנון,

כי יהודי לבנון הם בכל זאת שורשיים יותר,

יש להם שורשים בלבנון,

לאו דווקא מה שמקובל לחשוב היום,

שיהודי לבנון הם יהודים שברחו מכל מיני

פרעות מסוריה, אם זה מדמשק או אם זה מחלב,

או אם זה מכמיש למקומות אחרים.

יש, היו קהילות שורשיות בלבנון,

חוזרות לפני, אפילו תקופת בית ראשון,

תקופת שלמה המלך,

ואנחנו מאחת המשפחות האלה,

שבאו מאזור שנקרא דיר אל-קמר,

הישוב בדיר אל-קמר היה עד 1860,

עד מלחמת האזרחים בין הנוצרים לדרוזים.

כידוע, לבנון כל הזמן מלחמות אזרחים,

-כן.

אז ב-1840 הייתה מלחמת אזרחים

בין הנוצרים לדרוזים,

הצרפתים התערבו והסדירו את העניין,

אבל ב-1860 חזרה, פרצה מלחמה בצורה מחרידה,

שאומרים שהדם הגיע עד לברכיים.

ואז, משתי העדות האלה,

גם הנצרות וגם הדרוזים,

הציעו ליהודים, שהם לא חלק מהעניין,

לעזוב את המקום,

וכשישרור שלום, יחזרו.

ואז אנחנו באמת, המשפחה שלנו, ירדה לביירות,

התפצלה, למעשה.

חלק היגרו לדמשק,

חלק ירדו לצידון, חלק הלכו למצרים,

לקהיר, לאלכסנדריה,

וחלק הגיע לביירות,

אנחנו מהענף שהגיע לביירות,

אנחנו זה המשפחה של אבא?

-של אבא וגם אימא,

כי אימא ואבא הם בני דודים.

אני אספר על זה יותר מאוחר,

הסבים שלי הם אחים.

סבא היה אחד רב,

והשני היה קצת יותר גדול מרב, היה,

יהודי בעל עסק, בעל בית מה שנקרא,

אבל יהודי, מאוד איש חסד גדול, ולמדן גדול,

נתחיל מהסבים.

האבא של הסבא, האבא של השני סבים,

הוא עוד היה מאלה שהיו פליטים

מאזור דיר אל-קמר, מה שנקרא,

והוא הגיע ללבנון,

הוא היה אדם מאוד מאוד מכובד,

היה איש עסקים, היה רפד.

רוב היהודים אז עסקו ברפדות,

והגיעו לביירות, ופיתחו את המקצוע הזה.

הוא היה ראש הרפדים באזור ביירות,

והוא היה אדם מאוד מכובד,

גידל ארבעה בנים,

וכמה בנות.

שני בנים, אחד זה היה הרב,

קראו לו חכם אליהו חביר זיתוני,

ואחיו היה מרדכי, או מורדוך,

אמרד זיתוני, זה אחיו.

ואבא שלי הבן של הרב,

אימא שלי הבת של מרדכי.

זה היה מקובל, הנישואים?

-כן, כן, כן, בעדה אצלנו,

בקהילה, ובמשפחה יותר,

זאת אומרת, הסבא שלי, גם, הרב,

נשוי עם בת דוד שלו.

ואחותו נשואה עם בן דוד שלה,

מאוד, מאוד, כל תוך המשפחה אצלנו,

זה היה לפעמים מאוד מוזר כזה,

שמישהי לקחה, מישהו לא בן דוד או לא בן דודה.

אבל זה מאוד מקובל, בכלל בעדות המזרח,

ובהווי בחברה הערבית.

במזרח התיכון יש ביטוי, שאומר,

הבת דוד לבן דוד.

כאילו זה, -ערבית-, ככה זה,

וזה מאוד מאוד מקובל.

סבא שלי, בשנת 1914, במלחמת העולם הראשונה,

היה צריך להתגייס לצבא הטורקי.

הייתה פשיטה על כל הבחורים בקהילה בביירות,

והצבא הטורקי, היה חסר לו כוחות,

ורצה לגייס אנשים,

אז הסבא מצד האימא גויס, הלך,

היינו משפחה, משפחה גדולה,

ונשארו לבד במשך כל המלחמה, בעוני,

לעומת זה, הסבא שהיה רב,

החוק הטורקי אומר, אנשי דת לא מתגייסים.

בעקבות זאת, הרבה מאוד,

קרוב ל-200, 250 בחורים בביירות,

התלבשו, התחפשו כביכול לרבנים.

-לרבנים.

אבל המגייס מטעם הסולטן,

מטעם האמיר בביירות,

לא עשה חשבון לאף אחד,

ולקחו את כולם ברכבת לדמשק,

שמה ישב הוואלי, האחראי, המושל,

כן.

-של דמשק, והוא היה צריך להחליט,

מי הולך להיות רב, מי לא.

וכשהגיעו אליו, ראה,

זה התרבוש שלו עקום,

וזה הזקן שלו לא מסודר,

וזה הגלימה שלו,

כן.

-לא מסודרת בדיוק, והוא עשה ככה.

כן צבא, לא צבא, לא צבא.

אז כשנכנס הסבא, הוא היה גבוה,

וזה, הוא היה לבוש,

הוא היה כבר רב, היה רב בפועל,

אז הוואלי עמד,

והושיב אותו לידו, המשיך לספור,

וככה עברו עוד אחד ועוד אחד, שלושה למעשה,

שאמר, אלה רבנים אמיתיים,

תחזירו אותם לביירות.

-צדק.

הוא צדק, הוא צדק, כן, שלושתם היו רבנים.

והוא החזיר אותם לביירות,

והסבא המשיך בתפקידו/

הוא בתקופה מסוימת, נדמה לי ב-23...

לא, יותר, 27,

1927, הוא מתבקש על ידי הקהילה,

של יוצאי, הקהילה הפורטוגזית במנצ'סטר,

לבוא לשרת שם,

הוא נסע לשנה-שנתיים בערך,

והאבא שלו, היה מאוד מאוד קשור אליו,

כתב לו שאם הוא לא יחזור,

הוא לא יכול להחזיק מעמד,

ואז באמת הוא היה צריך לעזוב את הקהילה,

וחזר ללבנון,

בלבנון היא שימש במשך

כל התקופה הזו כראש השוחטים,

וסגן הרב הראשי.

בתקופה מסוימת, אחרי שנפטר הרב שבתאי בחבוט,

שהיה הרב הראשי,

שהיה הרב מטעם השלטונות,

מטעם הסולטן בטורקיה, והכירו בו כחכם באשי,

היה לו כל... וכל האישורים,

אז כשהוא נפטר, הקהילה הביאה,

נשלח מהארץ,

הייתה קהילה אשכנזית, דרך אגב, בביירות,

נשלח להיות רב קהילה,

הרב ליכטמן, הרב בן ציון ליכטמן הלוי,

והוא שימש כשוחט.

-הוא הסתדר עם כולם?

אז או, הוא נבחר כרב ראשי,

ב... לא משנה.

כן.

-ואז, הוא לא ידע את השפה הערבית,

ואז, כמובן, תביני מאליו, שהסבא, שהיה סגן,

הפך להיות כביכול, הרב בפועל.

כן.

-כן, אז הוא, הרב ליכטמן,

גם כותב את זה במכתב הפרידה שלו,

שהוא מודה לקהילה,

שאפשרו לו 36 שנה,

זה אחרי שהסבא נפטר, והוא עלה לארץ,

אז כותב שהוא מודה לקהילה, שבמשך 36 שנה

אפשרו לו לשבת וללמוד ולכתוב ספרים,

הוא חיבר שישה ספרים, בני ציון, יש לו עוד,

הוא היה נחמד, בקהילה, כאילו,

הסתדר וזרם והכול,

אבל הסבא היה היותר דומיננטי.

אנחנו רואים את זה במכתבים, שהרב ליכטמן רצה

לייסד בית דין, ולמסד את הקהילה,

אחרי פטירתו של הרב בוחבוט,

אז הוא כותב שם, מי שרוצה את הרב הראשי,

אז צריך לשלם בחופה,

למי שהוא עורך חופה,

צריך לשלם 10 לירות,

מי שרוצה את חכם אליהו זיתוני,

אז לשלם 5 לירות,

ומי שרוצה רב אחר, 2 לירות.

כן.

-אז זה היה...

זה הסדר...

-כן.

אז זה מביא גם לידי ביטוי את ההתייחסות

כאילו, של הקהילה לסבא, היה מאוד מאוד מקובל,

היה אדם אמיץ.

הוא חינך את הילדים שלו, על אהבת הארץ,

היו לו שני בנים,

שלושה, אחד נפטר בגיל צעיר,

ושלוש בנות.

הבן הבכור, הגדול, קראו לו סאלים,

הוא שלח אותו ללמוד אז במקווה ישראל,

למד מהנדס אגרונום,

ו... בשנות ה-30.

-... זה בשנות ה-30?

שלושים ומשהו,

והוא למד אגרונום במקווה ישראל, חזר ללבנון,

ומאז הוא שימש במשרד החקלאות בלבנון,

עלה ועלה ועלה,

עד שהגיע לרמה של סגן שר החקלאות,

אבל היותו יהודי, לפי החוק של העדות שמה,

הוא לא יכול לשמש שר.

אבל היה מאוד מאוד אהוב, מאוד מאוד מכובד,

והיה לו דור גדול, תפקיד גדול,

במלחמת האזרחים, 76-77, בהצלת הקהילה שנשארה,

הפליטים שנשארו שם.

האבא, בשנת 42' הגיע ושירת

בבריגדה, עד שנת 46',

כולם גרו בלבנון כל הזמן,

עד שנת 68', שאנחנו עלינו,

והדוד, בשנת 77' במלחמת האזרחים,

נסע לילדים שלו בלונדון ובפריז,

ולאחר מכן בא לביקורים בארץ.

האבא הלך, התגייס לבריגדה,

היה נוסע המון לארץ,

המעבר היה חופשי.

-חופשי, שנת 42', המעבר היה חופשי,

היה לנו דוד, אחות של אימא, בטבריה,

הסבא מצד האימא, הסבא מצד האבא,

הסבא מצד האימא היה נציג,

של ישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה,

המוסדות של טבריה.

הוא היה הנציג שלהם בביירות,

הסבא מצד האבא, הרב, היה בקשר הדוק מאוד,

עם רבני טבריה, רבני צפת,

-צפון ארץ ישראל כזה.

אנחנו הוכחנו, ויש לי הוכחות חד משמעיות,

למה האקדמיה הסכימה

להפריד בינינו לבין סוריה,

כי אני הוכחתי בפירוש שהקהילה בדיר אל-עמר,

אפשר להגיד גם בביירות,

הייתה קשורה בתחבורה לצפת ולטבריה,

כי זה המשך של השרשרת הרים,

מי שמכיר את הגיאוגרפיה,

אז אזור השוף,

אז ההמשך שלו זה החרמון והגליל,

כן, הגליל, אנחנו אגב, בל"ג בעומר,

אולי אני אספר על זה יותר מאוחר.

היינו עולים לאזור שנקרא סוג'וד,

אהליאב בן אחיסמך, שהוא קבור שם,

וההר הזה סוג'וד, זה מול הבופור.

ממש, שני הרים אחד ליד השני,

ומשם היינו רואים את מירון.

שהיו עושים את ההדלקות.

-כן.

באזור הזה.

אז אבא שירת בבריגדה בתקופה ההיא,

ויצא להשתתף בקרב על אל אללה מן,

ואחר כך היה באיטליה,

בשחרור המחנות באיטליה,

אחר עלו לנהריים,

ושמה השתתפו,

בכל מיני דברים, זה מאוד מעניין,

בשנת...

62-63 היינו ילדים קטנים,

יום אחד מגיע הדואר,

דואר רשום,

ממלכת אנגליה,

חבילה.

אימא חתמה, היינו ילדים, חתמה על החבילה,

שמה אותה בצד, לא הבינה מה זה מלכת אנגליה,

והנה, אבא מגיע בצהריים, בערב,

אז היא אומרת, שמע יש מכתב רשום,

הגיעה חבילה רשומה,

מלכת אנגליה.

ואז פותחים את החבילה,

ושש אותות קרבות...

זה שהיה של הבריגדה, איך קראו להם?

החיל, ח' י' ל'.

כן, היו חייל ישראלי, משהו כזה.

-כן.

כן, ואז את הסמל של החיל,

ואת הסמל של ממלכת אנגליה,

המלכות.

-כן, המלכות האנגלית,

ושישה קרבות שהוא השתתף בהם.

אז אימא פחדה, ודוד שלי, הוא היה פחדן מאוד,

כי הוא היה עובד בממשלה.

בוא, נשרוף את זה, נזרוק את זה, וזה,

אבא שלי אומר, תביא לי, זה שלי.

יעצרו אותי, אני,

אבא שלי היה מאוד מאוד גיבור,

לא פחד, מעולם לא פחד,

במלחמת ששת הימים הוא התנהג בגבורה,

ממש בגאווה, הלך ברובע היהודי.

אני זהו, גדלנו בבית לאומי.

זאת אומרת, לאומי מבחינת מדינת ישראל.

מדינת ישראל.

אני זוכר, בלילי העצמאות,

היינו יושבים בבית, עם הרדיו הישן,

את מכירה את הרדיו הישן, עם הגלים,

עם האלה.

-כן, ומכווננים את הגלים ומוציאים את החוטים,

לקלוט אנטנות, והיינו אז,

אז לא הייתה טלוויזיה, בלבנון אולי התחילה,

בארץ עוד לא, אפילו,

ואז היינו שומעים את כל הטקסים.

של מצעד העצמאות, היו מצעדים, אז.

-נכון.

כן, אז ביום העצמאות היינו,

היה לנו בית גדול מאוד,

הסלון אצלנו בבית היה פי 3

ממה שאת רואה פה, באורך,

בית ענק, אחד החדר של סבא.

-איפה?

בביירות.

-בשכונה היהודית?

בשכונה היהודית, בקצה של השכונה היהודית,

אנחנו גרנו ממש בקצה הרובע,

בכניסה לרובע,

והחדר של סבא היה בגודל של כל הדירה הזו,

חדר אחד.

אני, החדר שלי קיבלתי חדר של דודה,

זה כמו הסלון עם המטבח עם השירותים, וזה,

ואז ביום העצמאות היינו מזמינים,

כל המשפחה היו מגיעים אלינו הביתה,

סוגרים את החלונות, יושבים, שומעים.

היה אז, לא היה חידון התנ"ך,

עוד היה, אבל היה,

היו עושים תפילות לכבוד מדינת ישראל,

כל מיני פייטנים וזמרים וכדומה,

בעדות המזרח היו שרים,

ואז היו מאוד מאוד, כולם קשובים לרדיו,

אצלנו בבית המדרש...

-זה היה מסוכן?

אני לא, לא, בלבנון היה לנו חופש,

היו לנו כמה סיפורים,

כשאבא הציג את עצמו כיהודי לבנוני,

והשיג מה שהוא רצה להשיג,

היה... אני קופץ, במלחמת ששת הימים,

-כן.

באמצע הרובע היהודי,

הייתה מאפייה,

מאפייה של המוסלמי שהגיע, פליט מדמשק.

המון פליטים היו,

אבל הסורים לא היו אהובים בלבנון.

ואז, הוא היה מתפרנס מכל הקהילה,

הוא היה באמצע הרובע היהודי,

וכולם קראו לו אבו אדהם,

ודוד שלי גר בקצה השני של הרובע.

זאת אומרת, זה מרחק של איזה שני קילומטרים.

ממש בקצה,

בכניסה השנייה של הרובע, של הוואדי,

וכשאימא התקשרה לאבא,

לך תביא את הילדים מבית הספר,

הוא הלך, הביא אותם, ואז היא מתקשרת אליו,

אומרת לו, תביא גם את הילדים של אח שלך,

תביא את אשתו, והוא בדרך אלינו.

לא היו הרבה טלפונים אז בלבנון,

אז אצל השכנים שלנו, שהם בני דודים שלנו,

היה טלפון, ואז אימא הייתה מתקשרת לעבודה,

אצל דוד שלי, בגלל שהוא עבד במשרד ממשלתי,

אז היה לו טלפון.

אז התקשרה לדודה שלי, תכיני את הילדים והכול,

ואז הוא הולך, מביא אותם,

עוברים בכל הרובע, ו...

תנועה רצינית, הייתה תחושה ממש של מלחמה,

כל היהודים, זה רץ, זה רץ,

זה פה, שם, תראי, אנשים אורזים את הדברים,

ובורחים לאזור השוף, להר.

ואנחנו עוברים, הם עוברים ליד המאפייה הזאת,

ואבא הלך קדימה, לא שם לב,

והבן דוד היה בן 11,

הלך לידם, זכרונו לברכה,

הוא אומר להם, המאפייה,

הוא אומר להם, חכו חכו,

מחר יכנסו פה הערבים,

אנחנו נשחט אתכם, אנחנו ניקח את הבתים שלכם.

לבנות הוא אומר,

ואתן תהיו כלות של הילדים שלי.

והם התחילו לבכות, לרעוד,

ולא סיפרו כלום לאבא,

כי הם ידעו שהוא לא ישתוק,

ואז הגיעו הביתה, והם רועדות רועדות רועדות,

אז סיפרו לאימא,

אז האבא שם אוזן לזה,

ופתאום שומע, יש פה משהו,

כן.

-לא, ואז באמת לחץ אותם,

אז הבן דוד קפץ ואמר,

דוד, כך וכך אמר אבו אדהם.

הוא לא עשה חשבון, ישר ירד,

רץ למאפייה, נכנס אליו, היה לו שם טלפון,

אז הוא לא דיבר איתו.

אומר לו אבו אדהם, אתה תכף תשלם על מה שעשית,

מה עשיתי?

אומר לו לא, אתה לא עשית כלום,

תכף אתה תשלם, לקח את הטלפון,

והתקשר, בביירות הייתה משטרה

מאוד מאוד מיוחדת, לסדר בתוך ביירות.

קראו לה פלוגה 16,

אז הוא חייג 16 בטלפון, אומר,

אני נמצא במאפייה זו וזו,

אני יהודי, יש פה איזה סורי שקילל אותי,

אני מאוד מבקש, טיפולכם.

לא עברו שניות, והגיעה פלוגה 16,

ארבעה חיילים,

ירדו מהג'יפ, איפה איפה, נכנסו לזה,

אומר להם, זה.

מה קרה? הוא אומר,

אני יהודי לבנוני, זו תעודת זהות שלי,

אני אזרח כאן, כמו כל האזרחים,

זה סורי, פליט, אין לו זכות להיות פה,

הוא איים על הבנות שלי שיישחט אותן וכדומה,

בלי דין ודברים,

הכניסו לו מכות רצח, הכניסו אותו לאוטו,

הילדים שלו באו לרב,

אחרי זה, להתחנן שידבר עם אבא,

לוותר על התביעה.

-תביעה.

עכשיו, זו הייתה הדמות של אבא.

עוד סיפור קטן בנושא הזה,

כשאימא התקשרה אליו,

אז הוא היה בעבודה,

שילך להביא אותנו מבית הספר,

אנחנו למדנו בעליארוס.

-כן.

אני למדתי באזור תלמוד תורה, בבית ספר

של עליארוס למעלה, ואחיות שלי למדו בעליארוס,

מרחק של כמה מאות מטרים.

אז התקשרה אליו, שילך להביא אותנו,

אמרה לו, פרצה מלחמה, לך תביא את הילדים,

ואז הוא יוצא עם הפיאט שלו מאזור המסחר,

ועובר ברחוב אלנבי, יש שם רחוב,

גם, רחוב אלנבי, פינת רחוב פוש,

רמזור, הוא לא, הוא בלחץ וזה,

בכלל לא התייחס,

עבר את הרמזור, עוצר אותו שוטר.

טוב, אותו שוטר אומר,

ריבונו של עולם, נו מה נעשה עכשיו?

מבקש ממנו את המסמכים, נותן לו,

והשוטר מעיין ומעיין ומעיין, ואבא על גחלים,

אז הוא אומר לו, נו, נו,

תרשום דו"ח, תן לי ללכת.

הוא אומר לו לא, יש לי בעיה. הוא אומר,

מה עכשיו, מה הבעיות? איזה בעיות יש לך?

הוא אומר, תשמע, אני לא מבין, אם אתה

תפתור לי את הבעיה, אני אשחרר אותך בלי דו"ח.

אבא אומר לו, לא צריך, תכתוב דו"ח,

תכתוב, לא צריך לפתור את הבעיה עכשיו.

לא, לא, לא, לא, לא, אתה חייב להסביר לי,

הוא אומר, מה אני אסביר לך?

הוא אמר, אתה קוראים לך אלבר.

אלבר זה שם נוצרי, כביכול.

אלבר זה אברהם.

אז הוא אומר לו נו,

אז הוא אומר לו, אבא שלך קוראים לו אליהו.

אז הוא אומר לו אז מה?

הוא אומר, זה שם יהודי.

הוא אומר, לאימא שלך, קוראים לה לטיפה,

לטיפה זה שם ערבי,

אז הוא אומר לו, איך זה יכול להיות,

אתה נוצרי, אבא שלך יהודי, אימא שלך ערבייה,

אז הוא אומר לו, אין לי הסבר, תכתוב דו"ח.

אבא עסק במסחר.

קצת אחרי שהוא השתחרר

מהבריגדה, הגיע לביירות,

האמת, היו לו את כל הזכויות,

לחזור לארץ, ולקבל מה שקיבלו חיילי הבריגדה.

אבל הוא לא רצה לעזוב את אבא שלו,

לסבא היה בית מדרש, הייתה לו ספרייה, ספרייה,

נמצאת פה, אם יהיה לכם זמן, ניקח אתכם,

זו ספרייה שפעמיים הצלחנו להוציא משם ספרים,

זו הספרייה הגדולה ביותר

שהייתה באזור המזרח התיכון, פרטית.

פרטית.

מחוברת מארבע ספריות שהביאו מדמשק,

ועוד דברים אחרים,

שפעם ראשונה, בשנת 77', הדוד,

ארז כמה ארגזים טובים,

ובסייעו, בתיווכו,

של אדמונד ספרא עליו השלום,

דרך יאסר ערפת,

שספרא דיבר איתו והבטיח לו איזה שוחד,

הצליחו להוציא את זה מביירות המערבית לצידון,

ומצידון ללמאסול, ומלמאסול לפה,

ופעם שנייה, רוב הספרייה, שהייתה מוברחת

מפחמדון ומכל מיני אזורים אחרים בלבנון,

כשאני הייתי כבר קצין בצה"ל, ונכנסנו,

הייתי מסופח ליחידת צנחנים, מטעם היחידה שלי,

ואז שמה היה איזה סיפור,

מלחמת לבנון.

-מלחמת לבנון הראשונה,

ואז שמה גם, הצלחתי להוציא,

דרך ערפת, גם הוא סייע מאוד בעניין הזה,

ועל זה יש גם בסרט הדוקומנטרי שעשינו על זה,

מאוד מעניין, אז הספרייה נמצאת פה,

שוכנת פה, בארץ.

אמרת שאבא לא בא לארץ, אלא חזר ללבנון.

כי היה מאוד קשור לסבא,

סבא היה לו בית מדרש של המשפחה,

שהאבא שלו עוד הקים את זה,

בשנת תרס"ז,

יהודי, כמו שאמרתי,

יהודי דיר אל-קמר הגיעו לביירות,

ואז הייתה בביירות גם קהילת הביירותים,

מה שנקרא,

ואז כבר משנת 1905, התחילו להגיע אחרי,

עלילת הדם בדמשק, 1900,

הייתה עלילת דם בדמשק,

ואז התחילו להגיע יהודים משם.

יהודי סוריה, יהודי דמשק בעיקר,

לביירות, ולאחר מכן, בשנת 1951,

כששרפו את בית הכנסת בחלב, הגיעו גם.

דרך אגב, במאמר מוסגר, יש לציין,

שקהילת יהודי לבנון זו הקהילה היחידה בעולם,

אבל ממש היחידה בעולם,

שהיא הלכה וצמחה אחרי קום מדינת ישראל.

וזה דבר בלתי נתפס.

כל הקהילות, וזה לא משנה,

אפילו קהילת ארצות הברית,

הצטמצמה טיפה, חלק מהם עלו לארץ.

בכל המדינות האחרות, רוב רובם עלו לארץ,

והקהילות הלכו ודעכו והצטמצמו,

קהילת לבנון, קהילת ביירות,

היא היחידה שהלכה וצמחה.

כי דרכה עברו כל מיני פליטים,

והם הרגישו שזה, מדינת ישראל,

אנחנו הרגשנו בלבנון כמדינת ישראל.

הגבולות הם אמורים להגיע עד למעלה.

דרך אגב, בצידון, חגגו

יום טוב אחד של גלויות, לא עשו שני ימים.

אה, באמת?

-כן.

הרב שמואל הלר, והבעל... הלכתי כתבו נגד,

ורבני ירושלים כתבו בעד,

אבל המנהג שככה.

-כן.

כן, אנחנו הרגשנו כמו ארץ ישראל,

ממש, לכל דבר,

בעצמאות, למשל, בבית המדרש אצלנו,

שזה בית מדרש האיזלו, שנת תרס"ז,

הסבא של ה... תכף אני אספר,

אז אמרו את הקדושה בליל העצמאות

בנעימה של התקווה.

בתוך ביירות, את מבינה שמתנגנת...

-כן.

אז כמו שאמרתי,

יהודי דיר אל-קמר הגיעו לביירות,

וגם, כמו בכל קהילות

שבאים פליטים זרים וכדומה,

אז יש חיכוכים, ואז האבא של הסבא,

עם הסבא החליטו להקים

בית מדרש מיוחד ליוצאי דיר אל-קמר.

דרך אגב, היו קרוב ל-17 בתי מדרש בביירות,

וזה הלך לפי משפחות.

משפחת צור, משפחת ספרא,, משפחת דנעא,

משפחת חבייה אצלנו, משפחת עידי,

היו בתי מדרש.

ואז הקימו את הבית מדרש הזה,

ושם הייתה שוכנת הספרייה של סבא,

זה גם היה מקור, שהגיעו לשם.

רוב הרבנים הפליטים,

או העוברי דרך,

אמרנו, ביירות היא על אם הדרך.

היו מגיעים מחלב, מדמשק, מעיראק,

לעלות לארץ, ואז תמיד היו מגיעים

הרבנים או תלמידי חכמים,

עברו תמיד דרך בית המדרש הזה,

לא היה מנעול בדלת.

אמת, לא, הדלת, היית דוחפת ואת נכנסת,

24 שעות, קראו לזה בהתחלה מדרש תיקון חצות.

שהיו בזה, וכל הזמן היה פתוח,

והיה כיבוד, והיו דואגים לכולם,

כמו הכנסת אורחים כזו, בגלל הספרייה

ישבו שם רבנים עצומים, בעלי שם,

שעברו כולם דרך ביירות, והגיעו לשם,

לכן אבא הרגיש כהמשך שליחות של הסבא,

והוא היה מחזיק את הבית מדרש.

האמת שמי שהחזיק, כספית, כלכלית,

זה הבן דוד, אח של אימא.

היו ארבעה אחים, אחד מהם,

השני, הוא היה גביר גדול,

והוא היה גם יהודי ירא שמיים,

הוא היה בין הבודדים שהיה יוצא לחו"ל,

עם, אפילו, תלית קטן על הגוף,

את יודעת בשדה תעופה היו מחפשים,

הוא לא פחד, היו הולכים

עם התלית קטן, עם הציצית.

והוא היה אחד המחזיקים

של בית המדרש הזה מאחורי הקלעים,

והאבא היה המנהל האדמיניסטרטיבי,

הגבאי, מה שנקרא.

לכן הוא הרגיש שהוא,

כן, צריך להישאר ליד הסבא,

כן.

למה עלינו, אם אנחנו הרגשנו שם ארץ ישראל?

אני אגיד לך, אני הגשתי טיפה שונה,

זה לפעמים הפריע, לפעמים זה חיזק.

במה? אני הרגשתי שאנחנו,

אני בן של המשפחה של הרב,

משפחה של הרב, היית הולך,

בכל מקום, בכל פינה,

הנכד של הרב, הנכד של הרב, בפורים, למשל,

היה לנו תחרות של תחפושות,

ואז אנחנו התחפשנו,

אחותי ואני, אני התחפשתי לרב,

הסבא סידר לי את כל התחפושת,

עם הגלימה, עם הכול,

נתן לי את הגלימה הישנה שלו, אימא תפרה,

ואחותי, ושתי האחיות שלי,

אחת כלה ואחד חתן,

הלכנו עם הכוס קידוש,

וזכינו בפרס הראשון של הזה.

אז הרגשנו, אז כולם אמרו, כן, בטח יקבלו

פרס ראשון, נכדים של הרב, נכדים של הרב,

אבל מצד שני, הרגשנו יופי, באמת,

היה לנו אבא נהדר, היה לוקח אותנו לכל מקום,

יהודי לבנון,

אני חייב להפריד, אנשים לא מכירים את זה,

אבל יסכימו איתי,

יהודי לבנון היו שתי קבוצות,

היו יהודי לבנון של יהודי לבנון, כמו שאמרתי,

מדיר אל-קמר, ושורשיים, מקוריים וכדומה,

שבתעודת זהות שלהם כתוב,

יהודי לבנוני, אגב,

בתעודת זהות לבנונית,

לא כתוב יהודי, כתוב ישראלי.

בדמשק כתוב מושוואי, כאילו דת משה.

אבל אצלנו כתוב ישראלי.

והיה כמה פעמים סיפורים,

שאנחנו עברנו את האזורים,

לכיוון גבול ישראל לבנון,

כאילו האזורים הגובלים,

כן.

-ואז עצרו את, עצרו את אבא כמה פעמים,

מחסומים של הצבא,

אז היו כאלה שהבינו, כתובה הדת,

ישראלי, אז הבינו,

היו כאלה טיפשים, ראו ישראלי,

אז עצרו אותם,

זה היה סיפור מאוד מאוד מעניין,

הרי הסבא היה, חוץ מזה שהיה

סגן הרב של ביירות, היה הרב הראשי של עלי.

עלי זה היה עיירת נופש,

-כן.

ששמה היו קרוב לארבעה חודשים,

עולים בתקופת הקיץ.

והוא היה מאוד מאוד מקובל על הדרוזים,

מאוד מאוד אהוב.

ושמה שלטנו, כמעט, אפשר להגיד,

המשפחה, בתוך עלי, כמו בשלנו.

אז באחת הנסיעות של אבא, המסחריות,

נעצר באזור צור, על ידי מחסום,

והוא ושותף שלו, אלברט ביילה,

ואז היה שם איזה חייל כזה,

שיעי, ראה ישראלי, עצר אותם,

לקח אותם לצידון,

שם להם חלאבושים,

והם מדברים איתו, והוא לא מוכן לשמוע.

ומחכים שיבוא הקצין,

פתאום נכנס קצין,

אז עומד החייל, מצדיע לו, אז אבא שלי

רואה את הקצין, הקצין רואה את אבא,

אומר לו, אלבר, מה אתה עושה פה?

מתברר שהוא קצין, וממוצא דרוזי מעלי,

אז הוא אומר לו החמור הזה הביא אותי לפה.

אז הוא הסתכל עליו, הוא אומר לו, למה

הבאת אותו לפה, מה הוא עשה, מה האשמה שלו?

הוא אומר, זה ישראלי, זה מרגל.

הוא אומר, עוף מפה לפני שאני

מוריד לך את הראש, זה כתוב דת, ישראלי.

לא כאילו, זה היה, קוריוזים,

כאלה, ככה, דברים קטנים.

אז אנחנו היינו יוצאים,

אבא לא היה לו פחד משום מקום,

לוקח אותנו לאגם קראון, אגם קראון, דרך אגב,

זה היה אזור צבאי, אזור סגור,

אנחנו נדמה לי היחידים,

שאחרי זה, חוזרים לבית ספר אחרי החופש,

ומספרים, היינו פה, היינו שם,

הרבה ילדים היו מקנאים, כאילו,

אז היינו הולכים לטייל בכל לבנון,

לא היה לנו פחד.

למדנו בעליארוס, אני למדתי בבית ספר עליארוס,

והאחיות שלי גם,

היה בית ספר שנפתח בתקופה שלי, איפה שאני,

זה קראו לו בית ספר של יוצאי ארם צובא,

יוצאי דמשק,

אבל הייתה ממש כמות קטנה של ילדים,

היו בכל כיתה שלושה-ארבעה ילדים,

ואז אני זוכר, אלבר, דוד אליה,

הוא בא לאבא שלי, ואומר, אני מאוד מאוד מבקש,

תרשום את הבן שלך בבית הספר הזה, למה?

הרבה מהקהילה יראו, הנכד של הרב נרשם שמה,

אז גם הם יבואו.

אז אבא לא רצה, רצה שאקבל

את החינוך היותר מבוסס.

ואז אימא הלכה לרשום אותי בעליארוס,

ואני נולדתי, כמו שאמרתי, בל"ג בעומר,

זה באמצע השנה.

והעליארוס היה מפוצץ, כיתות היו מלאות,

ואז חלק מהכיתות, העבירו אותם לאזור

בית ספר תלמוד תורה, כמו שאמרת קודם,

למעלה, קראו לזה פופילר.

וזה לעלות איזה 90 מדרגות,

אז הוא בא ואומר לאימא שלי, מנהל בית הספר,

מסיה פרסייגו,

אין מקום, אני ארשום אותו בפופילר.

אומרת לו, מה תרשום אותו בפופיל